ערוך לנר – יבמות – קטע 146

שם בגמרא כאן קודם שהחזיקו: ק"ק דהא משמע דר"ע ס"ל דוקא ע"פ אשה אין משיאין הא ע"פ ע"א משיאין וא"כ זה ע"כ לאחר שהחזיקו קאמר דהא הוא קאמר קודם שהחזיקו דאין משיאין אשה ע"פ ע"א אלא רבי יהודה ב"ב משמע דהוא עצמו לא וכדאמר נמי ר"ג מצאנו חבר לריב"ב משמע דר"ט לא הי' חבר לו בדבר הזה וצ"ל דב' חזרות הוי דבתחלה הי' סובר דאפילו ע"פ ע"א לא עד שחזר מזה ע"פ עדות נחמי' ואח"כ הי' סובר ע"פ אשה לא עד שחזר גם מזה אחרי שהוחזקו לישא מפי אשה:

שם ברש"י ד"ה תלתא ריגלי. להושיב ישיבה שם: בפרה (פ"ז) נאמר זה הלך ליבנה שלשה מועדות ע"ש ומשמע מזה כפי' רש"י שדרכם הי' להביא ההלכות לפני חכמים בג' מועדות עד שקבעו הלכה ואף דבתוספתא שם נשנו הלשון ג' רגלים הרי במתניתן כתוב מועדות מה שאין לפרש בענין אחר, ואפשר שזה מה שדייקו הגאונים שכתבו כל הנך רגלי דאמוראי דמשמע אבל דתנאי לא, אכן דוחק לחלק בכך אחרי שהי' מנהגם בימי התנאים כן בודאי גם האמוראים נהגו אחריהם כן ואף שי"ל דשאני התם ששהו ג' רגלים מפני שאז עלו לרגל ובאו לפני סנהדרין גדולה אבל הכא בימי אמוראים למה ישהו ג' רגלים דז"א דהרי גם בימי אמוראים היו מתקבצים החכמים בשבתא דריגלא לשמוע הדרשה כמו שפי' רש"י ולכן משמע ממתניתן דפרה כפי' רש"י:

בד"ה לא אמר כלום. וישראל מכרם לו: מה שלא פי' בקצור דהברייתא סברה כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר ואפילו לא מכרם לו ישראל י"ל דדעת רש"י כדעת הרמב"ם ופרק א' מה' תרומות ה' י"ג) דזה דוקא אם גמרם ישראל וע"ש בראב"ד שחולק על זה אכן כבר כתב הכס"מ שדעת רש"י נראה כדעת הרמב"ם וא"כ גם מפירושו דהכא יש ראי' לזה, אבל תמהתי על הרמב"ם שלא ראיתי שהביא הרמב"ם דין זה דהברייתא דהכא ולא ידעתי למה השמיטו:

בד"ה אפילו שמע מן הנשים. לפי תומן: הא דהוצרך רש"י לפרש דבמסיחות לפי תומן איירי ולא בנתכוונו להעיד דהרי בישראל אין חילוק בזה י"ל דהוקשה לו מאי קמ"ל מתניתן בזה הרי כבר כמה פעמים שנינו לעיל במתני' בפ' האשה שלום דאשה נאמנת ולכן פי' דקמ"ל דאפילו שמע מאשה מסיחה לפי תומה יכול להעיד אבל מדברי הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג ה' ט"ו) נראה דמפרש בענין אחר דהכי קמ"ל דאף דהיכא דאשה מעידה לפנינו שמת פלוני צריכין לבדוק שתאמר איך תידע שמת כיון שיש הרבה ענינים שתוכל לסבור שמת כגון מים שאין להם סוף וכדומה מכ"מ היכי שהמעיד אינו לפנינו יכול להעיד אם שמע סתם שמת ונקט אפילו שמע תן הנשים אף שנשים דעתן קלות ואינן חוקרין כ"כ מכ"מ יכול להעיד על פיהם היכי שאינן לפנינו לבדקן ועיין שם בה"ה שטרח ליתן טעם מאין יצא להרמב"ם הן ולענ"ד הוציא כן ממשנתנו פה:

בד"ה ב"ש היא. ואין הלכה כאותו סתם: ק"ק דהא ודאי זה ידע דלא מצינו סתם במתניתן כן דהא כל האמוראים היו בקיאים במשניות וא"כ אף שמשכחת סתם בברייתא מה בכך הא מכ"מ הלכה כסתם משנה ע"פ הכלל הש"ס דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל ואכתי מה משמיענו רבה בר שמואל, אבל נ"ל דהנה בבת קול דמתניתן פי' הרמב"ם דהיינו שראו צורת אדם כהך מעשה דצלמון ולאו היינו ב"ק היורד מן השמים והתוס' י"ט הביא ראי' לזה דבאותה ב"ק שהוא כעין נבואה הרי כתבו התוספ' לעיל (דף י"ד) דאין משגיחין כל עיקר ועוד דא"כ הביא מעשה לסתור דמעיקרא משמע דמשיאין ע"פ ב"ק אפי' לא ראו שום אדם והדר קאמר מעשה דצלמון דמשמע דוקא בראו צורת אדם ע"ש, אכן דעת רש"י נראה דאינה כן דהא כתב במתניתן ע"פ ב"ק דאיירי דשמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו עכ"ל הרי דפי' דלאו היינו מעשה דעמד על ראש ההר ודצלמון ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דב"ק ממש קאמר דהיינו קול היורד מן השמים, והנה למ"ד לעיל (דף י"ד) דעשו ב"ש כדבריהם משום דס"ל אין משגיחין בב"ק בפשטות א"ש דאזלי ב"ש לשיטתם וב"ה לשיטתם וי"ל דרבה בר שמואל כוותי' ס"ל ואפילו ס"ל כמ"ד לא עשו דגם ב"ש ס"ל דמשגיחין בב"ק י"ל דהיינו דוקא התם גבי מעשה דב"ה דהתם הב"ק סייע לרוב כמש"כ התוספ' שם אבל בעלמא י"ל דס"ל לב"ש דאין משגיחין בב"ק וכן אפכא לב"ה י"ל דלעולם הכא משגיחין בב"ק ואף דגבי מעשה דרבי אליעזר לא סמכו אב"ק היינו דוקא לענין הוראה מן הטעם דקאמר רבי יהושע לא בשמים היא אבל בעלמא ס"ל דמשגיחין בב"ק והתוספ' חלקו שם בעצמם חילוקים האלה ולכן ל"ק מה שהקשה התי"ט מתוספ' הנ"ל, ומה שהקשה עוד דהוי מעשה לסתור ג"כ ל"ק לפי' רש"י דאדרבא הך מעשה דראש ההר ודצלמון הוי חדוש יותר דמרישא לא שמעינן אלא דסמכינן אב"ק בלא ראו צורת אדם דבזה אמרינן דירד מן השמים כמו רוב ב"ק דמצינו בש"ס אבל בראו צורת אדם ה"א דלא מהימן דחיישינן דלמא צרה היא כקושי' הגמ' קמ"ל דאעפ"כ מהימן וא"כ אין כאן סתירה, והנה לפי מה שחלקו התוספות לעיל בהך דר"א לא האמינו לב"ק שהי' נגד הרוב ובהך דב"ה האמינו דסייע לרוב אכן אכתי לא ידענו בפלוגתא מחצה על מחצה או כבהך ענין דהכא למה נדמה אי להא דר"א שלא להאמין לב"ק או להך דב"ה, והשתא י"ל דזה קמ"ל רבה ב"ש דאי הוי משכחינן ברייתא דס"ל אין משיאין ע"פ ב"ק מסתמא לא הוי עבדינן פלוגתא חדשה בין משנה וברייתא אלא ה"א דברייתא ר' יהושע היא דס"ל אין משגיחין בב"ק לעולם אפילו באינו נגד הרוב אלא דוקא במסייע לרוב כגון הך דב"ה ומתניתן דהכא ה"א ר"א היא דס"ל דאפילו נגד הרוב משגיחין בב"ק דהא קאמר מן השמים יוכיחו כש"כ בהך דהכא וכיון דבפלוגתא דר"א ור"י אית לן כר"י ה"א דגם הכא הלכה דאין משיאין ע"פ ב"ק לכן קמ"ל רבה ב"ש שפלוגתא היא בין ב"ש וב"ה כדי שאם נמצא ברייתא נדע שב"ש היא ואין הלכה כן:

ולפ"ז יצא לנו מזה לדינא דלדעת רש"י משיאין ע"פ קול לבד גם בלא ראו שם צורת אדם ואין להקשות דניחוש דלמא שד הוא וכקושית הגמרא דהא בזה לא שייכי תירוצי הגמרא די"ל דלא חיישינן שמא שד הוא כששמע קולו אלא כשרואין דמות אבל כשאין רואין שם דמות יותר אמרינן דבת קול מן השמים הוא ולכן רק על הך מעשה הקשה בגמרא שפיר דשם כתוב דאחד עמד על ראש ההר הרי שראו דמות ברי' רק שהמקשן לא ידע דאיירי שראו לו דמות אדם אבל בקול סתם לא חיישינן שמא שד הוא, א"נ י"ל דהך משיאין ע"פ ב"ק לפי' רש"י איירי בעיר דלא חיישינן לשד וכמו שכתבו התוספ' והשתא לפ"ז אם שמע בעיר קול שמת פלוני וראה בודאי שלא הי' שם אדם להרמב"ם אינה מותרת ולרש"י מותרת ודעת הטור וש"ע משמע כשיטת רש"י ולא ראיתי מי שהרגיש שיש פלוגתא בזה ואף שלהרמב"ם בפסקיו לא סמכינן אב"ק כלל מכ"מ יש נפקותא בפי' ב"ק בין פי' הרמב"ם לפי' רש"י ע"פ הפוסקים דסמכינן אב"ק ודפסקינן כוותייהו:

בד"ה למדני יונתן שידא שד הי' או בקי בהן: ב' הפירושים דחוקים לענ"ד דאי שד הי' הי' לו לומר בבואה יש לנו ואי בקי בהן דוחק לומר דמשום כך קרי לי' שידא ועוד דבגטין (דף ס"ו) כתב כך למדני יונתן בני ולא כתוב שידא ובירושלמי בסוגיין קאמר למדני רבי יהונתן ולא כתוב ג"כ שידא, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לומר דבאמת בנו הי' ולכן קורהו הכא בלא שום כינוי ומה שכתוב שידא אלמטה קאי שידא בבואה אית להו ואע"ג דכתיב שידא לשון יחיד אפשר שהוא לשון ויהי לי שור וחמור או דצ"ל שידי אבל בפסחים (דף ק"י) מצינו יוסף שידא ושם שד ממש הי' ע"ש:

בד"ה דלמא צרה. שנשא אשה במקום אחר: הא דהוצרך רש"י לפרש כן שנשא במקום אחר י"ל דמדפריך מצרה דוקא ולא פריך דלמא אחת משאר חמש נשים היא צ"ל משום דפשיטא לי' שיש לאוקמי' דאיירי בשידענו שאין לה חמות ובת בעלה ובת חמות או שאיירי שהיו לפנינו וידענו בודאי שהן לא היו המשמיעות קול וא"כ גם מצרה לא יקשה לכן פי' רש"י דמקש' שמא נשא במקום אחר וכזה יש לחוש בצרה דוקא ולא בשאר נשים מחמש נשים:

שם בתוספ' ד"ה של עזיקה. אבל אתה בוצר מן המופקר: כבר כתב הרשב"א דלרש"י לשיטתו אין זה תשובה לפי מה שפירש בחומש דמה דקאמר אבל אתה בוצר מן המופקר היינו לנהוג בו תורת הפקר אבל לכאורה קשה עוד על שיטת רש"י מת"כ שהביאו רש"י ג"כ בפי' החומש והזכירו ג"כ הכס"מ (ה' שמיטה פ"ד) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ע"ש, וי"ל בזה ע"פ מה שפי' הרא"מ דבריו דה"ק דאין אתה אוכל מן השמור עד שתפקירו ע"ש אבל שיטת הרמב"ם היא כשיטת הר"ת ועיקר פלוגתת רש"י ור"ת היא תלוי' בפירושיהם במה דאמרינן בסוכה (דף ל"ט) אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסור אסור ע"ש בתוספ':

ודע שאין להקשות לפי' רש"י דכיון דהשומר פירות שביעית עובר בע' כמש"כ הרמב"ם שם (ה' כ"ד) א"כ למה לא יהי' המשומר אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בכל הני דפריך בחולין (דף קט"ו) דלתסר מכח זה וצריך קרא להיתרא די"ל דלא שייך כן אלא בעושה מעשה תועבה כגון מבשל בב"ח וזורע כלאים ושוחט אוא"ב וכדומה אבל הכא שלא עשה מעשה איסור כששמר לא נתסר מל"ת כ"ת וראי' לזה דאל"כ יאסר חמץ שעבר עליו הפסח מל"ת כ"ת והרי אפילו לר' יהודה דאסר לא אסר רק מכח לאו יתירא ולר"ש דפסקינן כוותי' באמת מותר משום דדרש קרא דר"י לדרשה אחריתא כמבואר בפסחים ודף כ"ח) ולמה לא אסור מל"ת כ"ת אע"כ דלא שייך זה אלא היכי דעשה מעשה תועבה, אבל ק"ל מהא דאמרינן בספרי ופסקו הרמב"ם (ה' פסולי המוקדשים פ' י"ח) דהאוכל מקדשים שנפסלו בין במחשבה בין במעשה לוקה מל"ת כל תועבה ע"ש והרי מה שנפסל במחשבה לא נעשה בו מעשה כמש"כ הרמב"ם שם ואעפ"כ נלקה מל"ת כ"ת, ואולי יש לחלק בענין אחר שלא שייך לאו דכ"ת אלא אם האיסור שנעשה תועבה על ידו הוא בלאו כמו כל הני דחשיב בחולין שם אבל שמור דשביעית שהוא רק בעשה לא, אכן לפ"ז צ"ע במי שקנה חמץ בפסח או חמצו דנחשב מעשה ולוקין עליו כמש"כ הרמב"ם (ה' חו"מ פ"א) אם לא נאסר לאחר פסח גם לדידן מדאורייתא מל"ת כ"ת שהרי בזה לא שייכי ב' החילוקים שחלקנו שהרי עבר בלאו ועשה מעשה ולכן לדינא צ"ע:

בא"ד. קרי כאן ממשקה ישראל: בחולין (דף ק"מ) שהקשו התוספ' אמה דקאמר למעוטי צפורי עיה"נ דל"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל כתבו וז"ל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר כדאמ' פ"ק דמנחות (דף ז') עכ"ל, ובזה יתורץ גם קושיתם דהכא דהרי גם הכא הי' לה שעת הכושר דמסתמא לא התחילו לשמרו משעה ראשונה שנצמח א"כ לא שייך לאסור מכח ממשקה ישראל אלא שי"ל אהך כלל דהתוספ' ממה דפריך בפסחים (דף מ"ח) מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש דלמא ה"ק ע"י שמוקצה אינו איסור גופו הי' לו שעת הכושר קודם שבא עליו איסור דבר אחר שהרי קודם י"ט מותר הי' ולכן לא שייך בו ממשקה ישראל אלא ודאי משמע מסוגיא דשם דאפילו הי' לו שה"כ מכ"מ שייך בי' ממשקה ישראל אכן לפ"ז צ"ע מסוגיא דמנחות שהביאו התוספ' דשם משמע בפי' כדבריהם:

בא"ד. ומשומר אסור לישראל: במנחות (דף פ"ד) תרלו התוספ' על קושיא זו דמדאורייתא בצירה דוקא אסורה אבל באכילה שרי ועוד תרצו דקצירך אמר רחמנא דידך ולא של הקדש והש"מ בב"מ (דף קי"ח) הביא בשם הרא"ש עוד תירוץ אחר דהך דרשה דאינו בוצר אלא מן המופקר הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש, אכן לענ"ד כל זה אינו מספיק דאכתי יקשה אף אם לא נאסר ממשקה ישראל מכ"מ היאך שמרם לכתחלה הא בשמור יש בטול מצות עשה דתשמטנה ונטשתה כמש"כ לעיל בשם הרמב"ם וא"ל דמצות הקרבת עומר דוחה לעשה זו ואף דאין עשה דוחה ע' שאני עשה דעומר דעשה דרבים היא וגם לא בעינן בעידנא כמש"כ המג"א ובסי' תמ"ו) בשם שבולי לקט דז"א דהא אפשר לקיים שניהם להביא מן ההפקר כמש"כ התוספ' במנחות שם וא"כ קשה איך עברו על ע' לשמור ולכן ע"כ צ"ל כתירוצם דהכא שלא הי' שימור ממש, ולפ"ז צריך תירוץ זה גם לשיטת רש"י דאף דס"ל דמשומר מותר באכילה ולא קשה לדידי' מכח ממשקה ישראל מכ"מ אכתי יקשה איך שמרו ועברו על עשה אע"כ דלא הי' שימור ממש רק הודעה, אכן מכ"מ מה שכתבו התוספ' עוד דגם שימור מן הבהמה לא נחשוב שימור צ"ע שהרי כתיב ויתרם תאכל חית השדה וגם אמרינן דכלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וא"כ למה לא יחשב ג"כ שימור כששמר מפני הבהמה והחי' בלבד:

בד"ה דחזו לי'. בירושלמי פליגי אמוראי: בבית שמואל (סי' י"ז ס"ק כ"ט) טרח ליישב המשך דברי התוספ' שהביאו הירושלמי ובמפרש ק"ע להירושלמי הקשה על פירושו, ולענ"ד אפשר לומר דהנה בתחלה הביאו החילוק דבעיר לא שכיחי שדים והקשו מהא דיהושע ותרצו דהתם נמי בשדה הי', ולכאורה הי' אפשר לחלק בענין אחר דהיינו דוקא ביום לא שכיחי מזיקים בעיר אבל בלילה שכיחי וא"כ הי' אפשר לומר דהך דיהושע ג"כ במחנה ישראל הי' וגם בעיר צריך בבואה דבבואה בלילה, אכן זה מוכח מאידך דירושלמי דאינו כיון דפליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר אי חיישינן ללא מפי כתבם או לא ומשמע מלשון זה דנמצא כתוב בשטר דלא נודע מי כתבו ולמה לא חיישינן שמא שד כתבו אע"כ משום דבעיר מצאו דלא שכיחי שדים וא"כ מוכח דאפילו בלילה לא שכיחי דאל"כ אכתי איכא למיחש שמא כתבו שד בלילה בעיר:

ע"ב בגמרא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה: הרמב"ם (סוף ה' גירושין) כתב הטעם דאין בודקין בדרישה וחקירה משום דבמקום עגון הקילו וכבר הקשה הרשב"א בשמעתין דהיא נגד גמרא דילן דקאמרי הטעם דכדיני ממונות דמי, ומלבד זה עוד יש להקשות דהרמב"ם פתח בהטעם דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ומסיים בהטעם כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש גם הראב"ד שם השיגו וכתב עוד טעם אחר דהיא גופא דייקא ומנסבי, והנה השגת הראב"ד גם קושיתנו אפשר ליישב בפשטות דלכאורה יש להבין דלעיל (פ"ח.) מסקינן בגמרא דטעמא דעד א' נאמן באשה דמשום עיגונא הקילו רבנן ולעיל (צ"ג:) לענין עד א' ביבמה וכן לעיל (דף קט"ו) לענין עד א' במלחמה (דף קט"ז) לענין עד א' בקטטה מבעיא אי טעמא דע"א מהימן הוא משום דהיא גופא דייקא ומנסבי או משום דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ולא נזכר כלל מטעמא דמסיק לעיל דמשום עגונא הקילו, אבל פשוט דזה א"ש דלעולם טעמא דהקילו היא משום עגונא דאי לאו משום עגונא לא האמינו עד אחד אפילו במלתא דעבידא לאגלויי' וגם במקום דהיא דייקא ומנסבא וגם משום עגונא לחוד ליכא להתיר אי לאו משום דאיכא טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי' או דהיא גופא דייקא ומנסבי והיינו מה דאבעיא בגמרא הא דהתירו משום עגונא אי סמכו אטעם דדייקא או דמלתא דעבידי לאגלויי', והנה כפי מה שהוכיח הרי"ף בעד א' במלחמה וכן בע"א ביבמה ובעד א' בקטטה לפסוק דנאמן וכוותי' פסק גם הרמב"ם א"כ ע"כ הטעם דע"א נאמן הוא משום דמלתא דעבידא לאגלויי' היא וכמו שביאר הרמב"ם גופא ולכן כתב הטעם דהאמינו ע"א משום דעבידא לאגלויי' וסיים שפיר גם בטעם עגונא אבל הטעם דהיא גופא דייקי ומנסבי השמיט כיון דגם לענין האבעיות הנ"ל לא פסק כטעם זה:

אכן עדיין נשאר לנו לבאר למה השמיט הרמב"ם טעם הגמרא דכדיני ממונות דמי, ונלענ"ד דהנה הרמב"ן בשמעתין כתב וז"ל הא דתניא בודקין עדי נשים יש מפרשים דהא נמי קודם שהוחזקו עכ"ל ולא ביאר מה הוקשה להי"מ ומה רצו לתרץ בזה, אבל נלענ"ד דהנה לכאורה קשה למ"ד דבדיני ממונות דמי מ"ש דוקא דרישה וחקירה דנקט ולא ג"כ ב' עדים כשרים וג' דיינים כמו בדיני ממונות דבשלמא למ"ד כדיני נפשות דמי ל"ק דליבעי כ"ג כמו בדנ"פ דזה אינו דרק להרוג את הנפש בעינן כהאי גוונא משום ושפטו העדה אבל כאן דלא הוי אלא היתר דבר שחייבין עליו מיתה לא בעינן כן אבל מה דשייך לענין עדות דהוא לחזק את הדבר עצמו ולאמתו שפיר ניבעי דהיינו ב' עדים וג' דיינים שיודעים לחקור ולדון, וכן קשה לפי מה דאמרינן לעיל (ק"ד:) דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים וכו' ע"ש שפירש רש"י וחליצה דין הוא דגובה כתובתה עכ"ל, והשתא כיון דאמרינן הכא דכדיני ממונות דמי ניבעי היתר אשה ע"י ב"ד ביום דוקא ולא בלילה ולא נזכר בשום מקום מזה ומ"ש דרק לענין דרישה וחקירה שקלינן וטרינן בגמרא אי הוי כדיני נפשות או כד"מ, ונראה דזה הי' קשה להי"מ ולכן פירשו דשקלי וטרי' דהכא אינו א לא קודם שהוחזקו לישא ע"פ ע"א והיינו ע"פ מה ששמעתי להקשות אפי' רש"י דלכך חליצה חשיב דין וצריך יום דוקא משום דגובה כתובתה דא"כ גט נמי ניבעי ביום מהאי טעמא גופא דגובה כתובתה ט"י גט ולענין גט ביום לא נזכר טעם זה ותירץ דבגט כיון דלא בעי ב"ד אין זה דין וכיון דלא גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד לא דמי לד"מ אבל חליצה דצריך ב"ד א"כ גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד ודמי לד"מ וא"כ הא דדמינן הכא לד"מ היינו אי צריך התרת אשת איש לעלמא ע"י דין גמור דהיינו ע"י ב"ד וב' עדים כשרים ולכן הי' צריך ג"כ דרישה וחקירה אי לאו דבד"מ ליכא דרישה וחקירה אבל אי אמרינן דאפילו עבד ושפחה נאמנים א"כ לא הוי דין ולא דמי לד"מ כלל ולא צריך לא ב"ד וגם לא דין ביום ולכן אמרינן לעיל (פ"ז:) נשאת שלא ברשות דהיינו שלא ברשות ב"ד וכיון דבגמרא מפרש דמאן דלא בעי דרישה וחקירה הוי משום דדמי לד"מ ואידך מדמי לדנ"פ כיון דקרי לי' דין היינו ע"כ קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א דאז הוי צריך שני עדים והוי שפיר דין ובאמת הי' צריך ג"כ אז ב"ד וביום דוקא אבל לאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א והיינו משום עגונה וכנ"ל א"כ ליכא עוד דין ולא משום דדמי לד"מ ל"צ דרישה וחקירה אלא משום דליכא עדות כלל ורק משום עגונה התירוה להנשא וכיון דליכא דין א"כ ל"צ ג"כ ב"ד ולא דין ביום וזהו דעת הי"מ שהביא הרמב"ן דכל הסוגיא אינו רק קודם שהוחזקו אבל הרמב"ם דפסק דעבד ושפחה נאמנים דמשום עגונה הקילו א"כ מהאי טעמא גופא ל"צ דרישה וחקירה דליכא עדות כיון דמשום עגונה הקילו להכשיר לעדות זה אותם שפסולים לעדיות אחרות, וזה מש"כ הרמב"ם דלא בעינן דרישה וחקירה משום דבעגונה הקילו ודעת הרמב"ם היא לפ"ז דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל: