ערוך לנר – יבמות – קטע 144

שם בסכין מלובנת ודברי הכל. עיין בהרב המגיד שהקשה למה לא הביא הרמב"ם מגוייד והכס"מ תירץ דהוא בכלל מה שהביא שם שנדקר והוכה מכת חרב רק הלח"מ הקשה דאכתי ה"ל להביא החילוק דסכין מלובנת וכן הקשה על הרי"ף שהשמיט הא דרבא, ונ"ל דלכאורה קשה על הגמרא איך שייך קושיא זו מהא דאמר רבב"ח אברייתא, אמתניתן הוי מצי להקשות כן ואיך מפסיק בזה בין תירוץ אביי לתי' רבא, גם י"ל מה ראי' ממגוייד א' שמת שכל המגויידין או רובם מתים, גם ק"ל לפי מה דמחלק ר"ת בזבחים (דף קי"ז) ובחולין (מ"ב:) ובגטין (דף נ"ו) בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה דאדם אית לי' מזלא ולא מת במהרה א"כ מה מקשה הכא דלמא מגוייד דאדם חי ומגוייד דבהמה מת, גם הלשון ולא אפסיקתי' לנטרותי' דפי' רש"י עד שמת איני מדוקדק דעיקר חסר מן הספר, ולכן נלענ"ד דאולי דהרי"ף והרמב"ם לא פירשו כפי' רש"י דהנה בסנהדרין (ס"ז:) קאמר רב לר"ח לדידי חזי האי טייעא דשקלי לספסירא וגייד' לגמלא וכו' ע"ש דמשמע דלא פליגי דכ"ע ס"ל שלא יוכל לחיות אלא דלחד ח"ד הוי ע"י כישוף שחי ולחד מ"ד הוי מה שגיידי' רק אחיזת עינים ע"ש, ולפ"ז י"ל והכא הכי קפריך לת"ק דרשב"א דס"ל דמגוייד לא חי והרי אמר רבב"ח וכו' ולא אפסיקתי' לנערותי' פי' לא בלבד שלא מת אלא אפילו לא הפסיק מלנטור אלמא חי גמור הוא וזה כבהמה וא"כ כש"כ באדם ומתרץ האי כחישא הוי פי' ע"י כישוף הוי וקרי לכישוף כחישא כדאמרינן שם בסנהדרין אמר ר"י למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה וע"ז מתרץ רבא לעולם לא ע"י כישוף הוי רק שגיידי' בסכין מלובנת דבזה אפילו ת"ק דרשב"א מודה דיוכל לחיות אבל רשב"א ס"ל דאפי' לא גיידי' בסכין מלובנת יכול לחיות וכיון דמתניתן סתמא קתני דלעולם אין מעידין על המגוייד לא רצה רבא לאוקמי' מתניתן במגוייד בסכין מלובנת רק מוקי כרשב"א כמו אביי ולכן לא תירץ רבא אמתניתן וא"כ בעיקר אוקמתא דמתניתן לא פליגי אביי ורבא דלשניהם אתי' כרשב"א ואין חילוק בין מלובנת או לא וכן פסקו גם הרי"ף והרמב"ם ואף דבה' ט"מ (פ"א) הביא הרמב"ם לשון דמתניתן דאהלות אפילו מגוייד א"כ משמע דזה כת"ק י"ל דלא רצה לשנות הלשון המשנה דגם לרשב"א א"ש אם אינו נכו':

שם איני והאמר ר"י אמר שמואל: א"ל דלמא מעידין דקאמר היינו לאחר י"ב חדש דהא גם בהא דאמרינן דמן הארכובה ולמעלה תנשא פי' הרמב"ן דהיינו דוקא אחר י"ב חדש די"ל דא"כ מאי קמ"ל שמואל בשחט בה שנים ה"ל לאשמעינן רבותא טפי בכל טריפות כן ועוד דלישנא דמעידין משמע לאלתר שהרי במגוייד דקתני מתניתן אין מעידין היינו ג"כ שתנשא מיד אבל שתנשא לאחר י"ב חדש מעידין כמש"כ התוספות ורק היכי דקתני תנשא בזה מפרשינן לאחר י"ב חדש דוקא:

שם בתוספות ד"ה כליו. וכליו דמצא קשור בסוגיא לא משמע דאיירי בקשור בכליו אלא שנמצא כן וכן כתב רש"י (ד"ה מנחשי) ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו וכו' ע"ש וכן משמע מדברי התוס' בעצמם לעיל (ד"ה שנמצא) והי' נ"ל שמש"כ התוספ' וכליו דמצא קשור אין זה רק הציון דמכווני לכליו דבברייתא דמתחיל מצא קשור שלא נטעה דקאי אכליו דמתניתן דיש סימנים בגופו ובכליו, אבל ראיתי בתוספ' הרא"ש שהביא בשם רש"י כאלו רש"י כתב כן דמצאו קשור בין כליו ולכן הוקשה לו דניחוש לשאלה וטל זה השיב דבחנם דחק לפרש כן דלא איירי בקשור אלא בנמצא ולכן שאלה דכלים אינו מגיע להגט, ולענ"ד גם רש"י וריב"ן פירשו כן רק שפירשו דכיון דנמצא בין כלים שאין אחר בא לשם יש ראי' שגיטו הוא ועל זה הוקשה להם אם הכלים באו ליד אחר ע"י שאלה גם אינם ראי' על הגט דדלמא אצל השואל נתערב הגט ביניהם וכשהחזיר' בא הגט ליד המשאיל:

בד"ה כליו דחיישינן. ואמאי לא חיישינן לשאלה: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דלפי הנראה מדבריהם בב"מ (כ"ב:) כל ההכרזה היא בלבד מחשש שמא ת"ח הוא האובד דע"ה אין מכריזין על אבידתו ע"ש וא"כ אם הת"ח יתן סימן בכלי אין חשש כי הוא יודע שלא השאיל לכלי שלו והרי נאמן על זה דאפילו בט"ע נאמן ומחזירין לו אבידתו וא"ל דא"כ למה צריך כלי אפילו מצא פירות בלא כלי נכריז שאף שאין סימן הרי מחזירין בט"ע דז"א דבפירות כמו שאין סימן כמו כן אין ט"ע אבל כשנמצאו בכלי אז מחזירין לת"ח בין ע"י סימן כלי בין ע"י ט"ע ובזה אין חשש שאלה, ומה שהתוספ' לא ניחא להו לתרץ כן י"ל דאזלו בהך שיטה שכתב הש"מ בב"מ (דף כ"ג) בשם הראב"ד דאם מכריז משום ת"ח לבד אינו מכריז רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות או כמש"כ שם בשם שאר ראשונים דמשום ת"ח לבד אין מכריזין רק אם נמצא במקום שת"ח מצויים שם ע"ש והרי הכא סתמא קתני אבל לפי מה שכתבו התוספ' בעצמם שם כ"ד. ד"ה ומודה] נראה דלא ס"ל כן אלא דגם משום ט"ע דת"ח מכריזין בכ"מ בדבר שיש לו ט"ע בזה שפיר י"ל דמשום ת"ח מכריזין הכא:

ועוד י"ל ביישוב קושיתם לפי מה שכתבו בעצמם בדבור הקודם דנמצא בין כליו לכך לא חיישינן לשאלה דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל אף שכלים סתמא קתני א"כ גם מצא פירות בכלים יש לפרש דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל ועיין בשבועות (דף מ"ו) דראה שיצא בכלים תחת כנפיו מוקי ג"כ בכלים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר:

בד"ה איבעית אימא. ולעולם לא חיישינן לשאלה: וכ"כ הר"ן והריטב"א ונ"י דלה מסקנא לא חיישינן לשאלה ושלכן פסקינן הכי אבל ק"ל מגמרא דשבועות ודף מ"ו) שהזכרת לעיל דמוקי בכלים שאין דרכם להשאיל ודוחק לומר שזהו דלא כהלכתא וכן קשה ממה דאמרינן ב"מ (דף קט"ז) רבא אפיק זוגא דסרבלא וכו' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אלמא דחיישינן לשאלה, אכן באמת לענ"ד אפשר לומר דגם להך תירוץ דכליו בחיוורי וסומקי חיישינן לשאלה דמהיכי תיתי נאמר דלא חיישינן דהא אנו רואין שדרך להשאיל והא דהוצרך לאוקמי' בחיורי וסומקי היינו משום דלהתירוץ הראשון צריך לדחוק דהך כליו דמתניתן דאין מעידין איירי רוקא בדבריה שעשויין להשאיל וזה מיייתרינן בתירוץ איבעית אימא די"ל דאיירי בסתם כלים אבל לעולם לכ"ע חיישינן לשאלה בדברים העשויין להשאיל:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' מהא דתנן מצאו בחפיסה די"ל דחפיסה ודלוסקמא הם כלים העשויין להשאיל ובזה כ"ע אית לי' דחיישינן לשאלה, ולפ"ז לדינא י"ל דגם לפי המסקנא חיישינן ויש נפקותא טובא בדיני עגונה בזה, ועיין בב"ש וסי' י"ז ס"ק ס"ט) שרצה להוכיח מהתוספ' דהיכי דלא מצרכינן לאוקימתא דשאלה לא חיישינן לשאלה וא"כ ה"ה אי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, אכן לענ"ד אפילו להתוס' לא מוכח הכי דודאי להך אוקימתא דאבעית אימא בחיורי וסומקי שפיר הוכיחו דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דאל"כ למה חזר מתירוצו הראשון ומה מרויח בתירוצו השני אבל למ"ד סימנים דרבנן דלא איירי כלל משאלה שפיר י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה כמו למ"ד סימנים דאורייתא אבל לפי שהוכחתי בזה אפילו להך תי' דאיבעית אימא י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה ומרויח דלא נצרך לאוקמי' כלים דמתניתן רוקא בכלים שדרכם להשאיל:

בד"ה למימרא: ותנן נמי אין מעידין על הגוסס: לא מצאתי לא במשנה ולא בתוספתא כן וצ"ל דמפרשי מה דקתני אין מעידין עד שתצא נפשו על הגוסס אכן ק"ק לתירוץ ר"י דפריך ממגוייד דומיא דגוסס דלפרוך מגוסס גופא דקתני ראשון במתניתן קודם מגוייד דמתניתן קתני אין מעידין על הגוסס והתם משמע דגוסס לא חי וזה לא מתורץ בתי' הגמרא וא"ל דודאי רוב גוססין לא חיים אבל מכ"מ אין מעידין על הגוסס כיון שהמיעוט אפשר שיחי' זמן רכ אבל התם קמ"ל בגוסס שמת לאלתר דלא נאמר להחשיבו כמת שיטמא דז"א דא"כ דהכא איירי בגוסס שאפשר שיחי' א"כ גם מגוייד אפשר כן דהא קתני גם הכא מגוייד דומיא דגוסס ואכתי מאי פריך:

בד"ה אלא מעתה. לשמואל דחשיב לי' מת קפריך: הלשון אלא מעתה לכאורה לא משמע כן דא"כ לפרוך מיר אשמואל דהכא, ונ"ל דאשמואל דקאמר מעידין לא פריך די"ל דדוקא משום דברח חשיב לא מת ודאי כיון דפרכס כ"כ ודאי מת ולכן א"ש דאינו גולה דע"י שחיטת סימנים לבד לא הי' בו כדי למות במהרה רק ע"י פרכוס וזה איהו הוא דעביד אבל מהא דיכתבו ויתנו פריך שפיר דאיך יתנו גט דלמא פרכס קודם נתינת הגט והוי כמת ואהא מתרץ דחי הוא וסופו למות פי' דאפילו פרכס מכ"מ חי הוא ולכן יתנו אבל מכ"מ מעידין משום דודאי ימות לבסוף והשתא מדלא קאמר דסופו למות אם פרכס הוי ס"ל דאפילו בלא פרכס אמרינן שימות ודאי וא"כ הוי כדי להמית ופריך יהא גולה ע"י ומשני דבאמת הוי כדי להמית אפילו בלא פרכוס אבל מכ"מ פרכוס מקרב המיתה וחיישינן דלמא פרכס וקירב מיתתו ולכן אינו גולה:

בא"ד. דלישנא דוימות דכתיב: בכתובות בארו יותר דאף דבמזיד כתיב ג"כ מכה איש ומת מכ"מ במזיד לא בעינן שימות מיד ע"ש והטעם י"ל משום דבשוגג כתיב עתיד עם ו' המהפך דהיינו לשון עבר דמשמע שמת כבר דהיינו מיד אבל במזיד כתיב העבר עם ו' המהפך דפירושו עתיד דהיינו אף שימות לאחר זמן מכ"מ מעת שהכהו מכת מיתה חייב ואף דבמזיד כתיב ג"כ וימות רוצח הוא מכ"מ הרי כתיב שם או באבן יד אשר ימות בה הכהו דמשמע ג"כ לעתיד ולאחר זמן רק דוימות השמיענו דמכ"מ לא נתחייב הרוצח עד שימות הנרצח, ועיין בתוספ' שבועות (דף ל"ד) שכתבו דמה דמחלקינן בפרכס ובלבול רוח בין שוגג למזיד היינו משום דבגלות מייתרי קראי דכתיב כמה פעמים וימות ע"ש, אכן לענין שימות לאלתר אין לומר דכוונו התוספ' דילפינן מזה כיון דצריך למעט פרכוס ועוד דהרי עדיין לא ידע החילוק דפירכוס ואעפ"כ הי' ס"ד דבגלות בעינן מת לאלתר:

בד"ה חיישינן. כגון דליכא בלבול דרוח: בכתובות עוד תרצו התוספ' דהא דחיישינן לבלבול הרוח אינו רק בשחט הסימנים, ומדברי הראב"ד (פ"ה מה' רוצח) יש ללמוד עוד תי' אחר לזה דהתם י"ל דאיירי דליכא חבלה כלל מבחוץ דלא מזיק לי' פרכוס ולא בלבול הרוח אבל לדברי התוספ' דהכא לכאורה ק' איך תלי קרא ביקום והתהלך בחוץ הא משעת פרכוס או מעת בא אליו הרוח כבר פטור הוא, ואולי י"ל דבאמת ה"ק אם יקום דהיינו פרכוס או אפילו לא קם רק התהלך ע"י אחרים על משענתו דלא פרכס מכ"מ נקה המכה כיון דהתהלך בחוץ דבלבל הרוח:

דף קכ"א ע"א בגמרא מאי בינייהו: משמע דרב הושעי' תרתי טעמי אית לי' ומפרש מה נפקותא בין ב' הטעמים וכן כתבו התוספ' בגטין (דף ע') לחד תירוצא והשתא לפי מה דמשני בפרכס אפילו שחטי' בביתי' או בשחטו בברא אפילו לא פרכס אינו גולה מספק דשמא הפרכוס גרם או הרוח גרם, ומזה ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (ה' רוצח פ"ה) לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה עכ"ל דמשמע דבחדא סגי לגלות והרי הכא משמע דדוקא תרתי בעינן, אלא דבלא"ה קשה לשון הרמב"ם שם דסותר רישא דדבריו לסיפא דברישא כתב אינו גולה שמא הוא קרב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגו ע"ש דמזה משמע באמת דתרתי בעינן אם יגלה שידענו בודאי שלא פרכס ושלא הרוח בלבלתהו וא"כ דבריו סותרים זא"ז ולכן ע"כ צריך להגיה בדבריו דמה שכתב או ששחטו צ"ל ושחטו, אכן ק"ל הרי לחי מה דאמרינן במכות (ב:) גלות היא לכפר וע"ש (י"א) בתוספ' ולכן מ"ט מספק אמרינן אינו גולה למה לא נימא דיגלה דליהוי לי' כפרה מספק ואפילו נימא כיון דילפינן חייבי גלות ממזיד בגז"ש דרוצח רוצח שם (דף ה') א"כ אמרינן כמו דבספק נפשות להקל ומספק לא קטלינן לי' פטור גם מגלות מספק אכתי יש להסתפק אם הרגו גואל הדם לרוצח כזה שיש ספק אם הנרצח פרכס או הרוח בלבלתו שמספק פטור מגלות אם נהרג עליו או לא אם נאמר דמספק לא נהרג דלמא הי' הרוצח חייב גלות ואז פטור גואל הדם כשהרגו בין שהרגו בדרך כדאמרינן שם (דף י') בין בשהרגו כשיצא לחוץ ועיר מקלטו כדאמרינן שם (דף י"א) או אי נימא כיון דמספק הוי פטרינן לי' מגלות הוי כשאר בני אדם ואם הרגו הגואל הדם נהרג עליו, ועיין ברמב"ם (ה' רוצח פ"ו) שמחלק בין הרגו באונס לבין הרגו בקרוב למזיד לענין הריגת גואל הדם דבהרג באונס נהרג גואל הדם עליו ובהרג בקרוב למזיד אינו נהרג דבשניהם אינו גולה וא"כ הכא יש להסתפק למאי מדמינן לי' וצ"ע:

שם אינהו דעביד כמאן: ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מ"ק אהע"ז סי' כ"ח) שהאריך להקשות בזה היאך הי' המעשה או דראו שנטבע ואח"כ מצאוהו אחר ה' ימים והכירו אותו בטביעת עין מהיכי תיתי לומר דאחר הוא ואי דלא ראוהו שנטבע מהיכי ידע דאחר ג' ימים הי' ומכח קושיא זו רצה לפרש דאיירי שלא ראו שנטבע אלא שאדם א' העיד שאיש זה בסימן זה נטבע לפני חמשה ימים ועתה הכירוהו בטביעת עין ע"ש שרצה להתיר מתוך כך אפילו בלא ראו שנטבע וקרא זה הוכחה גדולה ומוכרחת וחלק על הטור, ולענ"ד זה אינו דמדברי הר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל ידענו פשר הדבר שכתב דאיירי שלא הכירוהו בטביעת עין רק בסימנים ולפ"ז שפיר י"ל דאיירי שראו כשנטבע בדגלת אכן מטעם זה לא הוו יכולים להתיר אשתו דמים שאין להם סוף הוא ולאחר חמשה ימים מצאו נטבע א' שלי שלא הכירוהו בט"ע רק בסימנים דפדחת ופרצוף וחוטם ועפ"ז התירו ולכן שפיר קאמר דאי ריב"ב לחומרא פליג איך התירו ע"י סימנים הללו כיון שלא הכירוהו בט"ע:

שם מיתפח תפח: הרמב"ם והרשב"א כתבו דאפילו תוך ג' ימים אבל הב"י (סימן י"ז) הביא שו"ת הריב"ש שרצה לומר דוקא אחר ג' ימים, ולענ"ד יש להביא ראי' קצת לשיטת הריב"ש דלכאורה קשה אמה דמתרץ מיא מיצמת צמתי גם לת"ק דא"כ מה פליג ריב"ב את"ק לומר לא כל המקום שוין הא במקום גם ת"ק ס"ל כן דמודה במים שמעיד אחר ג' ואין לומר דאכתי פליג לחומרא דיש מקום שאין מעיד אפילו עד ג' דא"כ לפשוט דריב"ב לחומרא פליג, אבל י"ל דלא רצה לפשוט כן דאכתי תיבעי דלמא בין לקולא בין לחומרא, אכן לשיטת הרמב"ן ורשב"א דבהי' במים ונשתהה גם לת"ק יש מקום שאין מעיד עד ג' כגון כשנשתה ויש מקום שמעיד אחר ג' כגון במים ולא נשתהה א"כ שפיר יקשה מה פליג ריב"ב את"ק לענין מקום הרי במקום גם ת"ק מודה:

שם במתניתן ושהו כדי שתצא נפשה ק"ק היאך מוכת מזה נגד ר"מ שהרי ר"י פליג על ר"מ כמו שפי' רש"י הרי ר"מ ג"כ מודה דבשהו כדי שתצא נפשו מותרת רק דס"ל דשיעור כדי שתצא נפשו הוא יותר מג' ימים וא"כ עיקר הפלוגתא חסר ולא נזכר כלל, אכן מזה ראי' למה שאכתוב לקמן (ע"ב) נגד שיטת הראשונים דבשיעור שתצא נפשו לא פליג ר"מ אר"י רק אי אמרינן שיכול לחיות על המים ע"י שיגבי' ראשו חוץ למים:

שם בגמרא לא יאונה לצדיק כל און: כבר הקשתי לעיל (צ"ט) למה לא שייך זה במעשה דר' ישמעאל דקרא והטה ובמעשה דאכלי בצומא רבא דמערבא וכדומה, ונ"ל דלא שייך זה אלא בשיגיע לצדיק היזק גופניי כגון הכא דאם הי' מנדה אותי שלא כדין אז ח"ו הי' שב עמלו בראשו וכן בחולין (דף כ"ט) דאם הי' אוכל הי' מסוכן למות ח"ו אבל בשאינו עושה אלא חטא ועבירה לא שייך זה דשב ורפא לו ולכן לא קשה ג"כ ארב שילא גופא איך התיר לאשה הרי לא יאונה לצדיק כל און דזה טעות בהוראה הי':

שם תניא אמר ר"ע: א"ל הא מעש' דר"ג הי' קודם לזה והי' יכול ר"ע ללמוד מזה כמה גדולים דברי חכמים וגו' ולמה למד מהא דר"מ דוקא י"ל דממעשה שנתהוה בשעתו רצה להביא ראי' לתלמידים, א"נ י"ל דממעשה דעצמו לא ידע אלא היכי שיש לחוש שנצל ע"י דף של ספינה דהיינו שנשברה הספינה אבל היכי שלא נשברה הספינה אלא נטרפה ונטבעה כלו שאי אפשר שינצל ע"י דף בזה ה"א דמותרת ולכן הוכיח מהא דר"מ דאפילו בלא דף גם ע"י טרדת גל לחבירו יכול להנצל, ועיין ביש"ש שהביא בשם שו"ת הרמב"ן דבנשבר הספינה אם נשאת תצא אבל בנטבע לא תצא:

שם ינענע לו ראשו: אין להקשות הא אמרינן בברכות דף ו') מותר להתגרות ברשעים בעה"ז די"ל דהרי אמרינן שם ג"כ דאסור להתגרות ומקשה הסתירה ומתרץ הא במילי דשמיא הא במילי דידי' ואב"א הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור ואב"א שעה משחקת שאני ע"ש הכא כולהו אתנהו דמילי דידי' הוי שהרי עשה כן להציל נפשו וצדיק שאינו גמור הוי דר"ע בענותנותו לא הי' מחזיק עצמו לצדיק גמור ושעה משחקת הוי שהרי נשברה הספינה וזה מסתמא ע"י סערה שבים וסערה הוא דמיון הצלחת הרשעים כדכתיב והרשעים כים כגרש ולכן דמה ר"ע זה למה שאמרו חכמים ינענע ראש לרשעים:

ועוד י"ל בזה דהנה י"ל מה דקאמר אם יבואו רשעים על האדם ונענע לו ראשו דפתח ברבים וסיים ביחיד אכן זה יפורש ע"י מעשה דר"ע דאמר כל גל וגל שעבר עלי דהיינו שרצה לומר אם לא הי' מנענע ראשו מיד על כל גל יחיד אף שהי' אפשר לעמוד נגדה מכ"מ אז הי' מתחברת עמה גל אחר והיו מטביעין אותו ולכן נענע ראשו לכל גל יחיד וכן ברשעים אף שאפשר לעמוד נגד אחד מכ"מ אם רואה שיבואו הרבה רשעים עליו אזי ינענע לו ראשו לכל יחיד וזה דקאמר מכאן אמרו חכמים פי' ע"י מעשה שלו למד הפירוש מה דאמרו חכמים אם יבואו רשעים לשון רבים ינענע לו ראשו לשון יחיד:

שם בתוספ' ד"ה לקולא. בין לקולא ובין לחומרא: אולי י"ל דהך ודאי פשיטא לי' דלא פליג בתרווייהו בין לקולא בין לחומרא דא"כ לא תלי לרבי יהודה כלל בשיעור דב' ימים דת"ק וא"כ הל"ל הכל לפי המקום והאדם והשעה כלשון המשנה בשאר מקומות כמו הכל כמנהג המדינה אבל מדקאמר לא כל האדם וכו' שוין משמע דאית לי' ג"כ שיעור דת"ק רק דס"ל דאין שיעור זה שוה בכל ולכן ע"כ רק בחדא פליג את"ק או לקולא או לחומרא אבל באידך מודה לי' דאיכא שיעור דג' ימים, וראיתי בהרמב"ם בפי' המשניות וכן בברטנורא שפירשו דריב"ב בין לקולא בין לחומרא פליג ולכאורה תמו' שהוא נגד הסוגיא אבל י"ל דהם ס"ל כתי' התוספ' שבאמת יש לפרש לשון ריב"ב בין לקולא בין לחומרא והא דלא מבעי' כן דרצה לשמוע בתחלה אם יפשוט לו חד צד ואז יהי' מסופק לשניהם אכן אחר שלא פשטו אפילו חד צד ובעינן לפרש בספק שפיר פירש הרמב"ם בין לקולא בין לחומרא שהוא הספק הכולל ביותר: