ערוך לנר – יבמות – קטע 143

שם לכהן: ק"ל אי טעמא דר"א דלא מקלקלה נפשה מה ראי' במה דאנסבה לכהן אחר שנתגרשה שהרי בזה לא תפסיד מידי דכתובה אית לה דגרושה לכהן יש לה כתובה כדאמרינן לעיל (דף פ"ה) ומה שנפסלה לכהונה ובני' חללים ואינה אוכלת בתרומה כל זה כבר הפסידה כבר ע"י גט כיון שאינה יכולה להנשא לכהן ואף שמקלקלה שתצא מבעלה כהן הלא שוב תוכל להנשא לישראל כאשר גם עתה אינה ראוי' רק לישראל אכן בצרתה שפיר תתכוון לקלקלה כיון שבני' ממזרים וי"ג דברים בה, שוב ראיתי בירושלמי שנראה משם דהוא חולק באמת אגמרא דילן מטעם זה גם לפי דברי המפרש שם י"ל דשפיר נתקלקלה בכתובה ג"כ דכיון דהכהן שנשאה לא ידע שהיא גרושה ה"ל מקח טעות ואין לה כתובה:

שם בתוספ' ד"ה אין מעידין. ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף: שיטה זו של ר"ת כתבו גם הרא"ש והטור פסק כן (בסי' י"ז) וכתב עליו הב"י בשם נ"י ששיטה זו אינה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א והריב"ש ולכן בש"ע שם (סעיף כ"ה) הביא שיטת ר"ת בשם י"א ושחלקו עליו האחרונים ומכ"מ לפי שלא חלק בפי' עליו כתב בחלקת מחוקק ובב"ש דלא נדחו דבריו לגמרי ושיש לצרף שיטת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות, אכן ראיתי המון האחרונים שנבוכו בשיטה זו של ר"ת בכמה ספקות מפני שלא הי' להם מדברי ר"ת רק מה שהעתיקו התוס' והרא"ש והמרדכי ובזה יש סתירות, וביותר מזה שגם הרשב"א והריטב"א והנ"י לא ראו דברי ר"ת רק במה שהביאו התוס' כנראה מדבריהם שכתבו שיטה זו בשם התוספ' בשם ר"ת אכן עכשיו זכינו לדברי ר"ת שנדפס ספר הישר שלו ולכן ראיתי להעתיק דבריו בהגה"ה קצת הטעיות המוכחות בתוך הסגר כזה [ ] כי על פי דבריו נראה שכל מה שהקשו הראשונים עליו כבר הרגיש בעצמו ויישב וז"ל תשובה. נ"ל פי' דהך משנה דהאשה הכי וזכור אני שכך דנתי לפני רבי' שמואל והתרנו אשת אחיו של ר' שלמה בר בנימין או אחיו של ר' יצחק בר בנימין מקדשווארץ אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתני' בגמרא עליו ואם חסר אחד משלשתן אין מעידין עליו ואע"ג שיש סימנין בגופו ובכליו אי ליכא פרצוף וחוטם ופדחת אין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחי' אוכלת בו אין מעידין עליו בפרצוף וחוטם ואפילו בהכרה גמורה אין מעידין אלא (על) [עד] שלשה ימים בהני סימנים דאמרינן דבע"כ האי אין מעידין עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע חי וניכר למעידין דאפילו עד מאה כיון שיודעים שזה אותו שלא יצא נפשו אבל בע"כ באין ידוע לאחר שלשה ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתנוהו ובקומתו ובעוביו וברגליו אינו ניכר ותמה על עצמך היאך ניכר בתוך ג' ע"י פרצוף פדחת וחוטם אבל בטביעות עין מעשים בכל יום אפילו לאחר שנים עשר חדש מת ניכר והרב הקדוש ר' שמשון כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה הי' ניכר כאילו הוא חי אבל בפרצוף ופדחת וחוטם כיון שאין בו טביעת עין כמו באיש שלם שכיון שאין טביעת עין רק בפדחת וחוטם או פרצוף ובחוטם או בפדחת ובפרצוף אין זה טביעת א שמאבד טביעת עינו כיון שלא נשאר רק מעט (אפילו) [אבל] בטביעת עין דראש כולו או טביעת עין דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בטביעת עין דראש ורובו תדע קתני אע"פ שיש סימנים בגופו אבל טביעת עין עדיף ומעידין עליו שהרי אדם חי אם נחתך חוטמו מעידין עליו בטביעת עינו אפילו יכחישם ויאמר לא זה הוא והלשון מוכיח קאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים כמו אין מעידין אלא על של (סומא) [שומא] שעל הפרצוף מעידין דומה לפרצוף פלוני ועל (הסומא) [השומא] מעיד שומא כך וכך היא אבל אילו על האדם מדברת המשנה הי' לתנא לשנות אין מעידין אלא א"כ ראו פרצוף פנים עם החוטם ועוד אם נהרג לאלתר ונחתך חוטמו לא יהי' לו עוד טביעת עין לא יעידו עליו זאת לא תהי' הלכך יש לפרש לישנא דמתניתן כדמוכח דעל הפרצוף פנים מעיד ולא על טביעת עין שלו דבטביעת עין שוה' לאלתר ועשרה ימים ועשרים יום ויותר והכי מתרץ לישנא דמתניתן וההיא דאנסבי' לבתר חמשה יומא אפומי' דשושבינהו לא הי' בו טביעת עינא אלא בסימני חוטמא ופדחתו ופרצופו אע"ג דלא הי' ניכר (בתר) [דבתר] דנח נפשי' (אכולה סוורי וסימני) [אכלוהו כוורי] א"נ תפח הי מעיד עליו אבל לא הי' לו טביעת עין אלא כמו מדמה מלתא למלתא ואע"פ שושבינים היו וטביעת עין לא הי' לא (חשדו) חששו] בכך כן כתוב בהלכות גדולות אמרו רבנן גבי אשה עד דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים שלו כך כתב רב יהודאי גאון ונראין הדברים אבל בטביעת עין גמור שישנו רובו שלם וראשו מעידין עליו אפילו לאחר זמן מרובה אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצוארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא טביעת עין בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סימנים בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים ופדחת וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק דלדברי הכל דאורייתא אבל טביעת עינא ליכא אבל אי איכא טביעת עינא לית דין ולית דיין (דמעידין) (דאין מעידין] אפילו לאחר כמה שנים ופרצוף פנים כדמסיק בפ' יש בכור לנחלה ואע"ג שינויא אחרינא מיהא תלמודא דשאני הכא קושי' קאמר ותן דעתך לומר שאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם וחוטם נראת חתיכה של פרצוף פנים עם החוטם וכל השאר ליתא דאין זה טביעת עין אלא סימנא בעלמא ומובהק שאמר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם וחוטם נראת כחתיכה של פרצוף עם החוטם וחוטם של פלוני אבל בענין אחר אין יכול להעיד אבל טביעת עינא היינו דקאמר ידענא בי' דהאי (דקאמר) פלוני הוא אע"ג דלא ידע בסימני' ועל דא אנא סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פרשתי כן אלא מפני שהוא אמיתה של תורה וצור ישראל ישיבנו בקרב (אמה) והיתה בריתו אתנו החיים והשלו' עכ"ל הר"ת בספר הישר, והנה נראה מזה ברור כוונתו דהיכי דאיכא פרצוף פנים עם חו"פ מתיר מטעם סימנים גם בחסר שאר הפנים והגוף ועל זה אין מעידין רק בג' ימים ומזה איירי המשנה אבל בשיש לו טביעת עין בשאר חלקי הראש עם הגוף או רובו אפילו חסר חוטמו ופדחתו מעידין עליו אפילו לאחר שלשה ימים, והנה הרשב"א ואחריו הריטב"א ונ"י נראה מדבריהם שלא היו לפניהם דברי ר"ת בספר הישר שפתח הרשב"א וראיתי בתוספ' שכתבו בשם ר"ת וכו' וגם לא העתיק רק לשון התוספ' ועל זה הקשה דהרי מתניתן סתמא קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע דאפילו בגופו שלם אכן הר"ת כבר תירץ זה דאדרבא דייק מלשון המשנה דאלו על האדם מדבר הי' צ"ל אין מעידין אלא אם ראו פרצוף פע"ה ומדנקט אין מעידין אלא על פרצוף פנים משמע דאיירי במי שאין לו הכרה בגוף רק בפרצוף פע"ה, עוד הקשה הרשב"א עליו דלשון ואפילו סימנים בגופו ובכליו משמע דה"ק אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פע"ה ע"ש, וגם זה מתרץ ר"ת דה"ק אין מעידין על סימנים אלא על סימן פרצוף פע"ה ואפילו יש סימנים אחרים בגופו ובכליו אין מעידין, עוד הקשה הרשב"א על מה שכתבו התוספ' בשם ר"ת דאם אינו נחבל בפנים מעידין אחר כמה ימים שהרי מתניתן קתני אין מעידין אלא על פרצוף פע"ה ואין מעידין אלא עד ג' ימים משמע דאפילו דהיכי שיש פרצוף פע"ה אין מעידין אלא עד ג' ימים ע"ש, גם זה מבואר היטב בדברי הר"ת דאדרבא מזה ראיתו דה"ק דהיכי דאין גופו וראשו שלם ואין מעידין רק על סימני פרצוף פע"ה בזה אין מעידין רק עד ג' ימים אבל היכי שניכר הראש או הגוף בטביעת עין מעידין אחר כמה ימים, עוד הקשה הרשב"א ממה דמדייק ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבדי כמאן והרי התם לא נחבל בפניו ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו, וגם זה תירץ הר"ת בדבריו דהגמרא ידע המעשה היאך הי' שלא הכירוהו ואע"פ שהיו שושביניו ולכן אולי אם ראה הרשב"א וסיעתו דברי ר"ת ופירושיו ובפרט מה שהוכיח מדברי בה"ג שג"כ מפרש דמה דקאמר שמעידין על פרצוף פע"ה היינו על סימני פרצוף פנים ושמשמע מזה בתי' דבטביעת עין מעידין בלא הל שלשתן ושר"ת מפליג בפירושו והורה הלכה למעשה אולי אז לא הי' חולק עליו ולכן שיטה זו של ר"ת היא סמיכה רבתי במקום שיש עוד צדדים להתיר, ועיון בהגהת מיימוני שהעתיק תחלת דברי הר"ת בספר הישר, והנה בשו"ת מהר"י בן לב רצה לפרש דברי הר"ת דהיכי דליכא רק פרצוף פנים עם פדחת וחוטם בלא בנין הגוף כלל לא מהני וגם זה גרם דלא ראה דברי ר"ת דהר"ת כתב בפי' דמהני מטעם סימן, ובאמת לשון התוספ' קשה מה שכתבו אבל ע"י טב"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף דמשמע דבעינן סימני הגוף עם ט"ע וכבר האריכו האחרונים לפרש זה בכה וזה בכה אכן אחר שישנם דברי הר"ת לפנינו על פיהם יפורשו דברי התוספ' שהרי לא העתיקו רק דבריו:

בא"ד, אפילו הוא אמת: אין זה מדברי ר"ת שהרי בתשובתו שהעתקתי לא הזכיר מזה ונ"ל דאדרבא זה כתבו התוספ' אפילו הוא אמת דעל ט"ע דגופו שלם ג"כ לא סמכינן רק בתוך ג' ימים נגד שיטת הר"ת מכ"מ היכי שיש ספק יש לסמוך שהוא בתוך ג' ימים ולכן מה שכתב הב"י שמה שכתבו התוספ' דמספק תלינן שהוא תוך הג' ימים שבשם ר"ת כתבו כן וכן נראה מדברי הריב"ש הביאו הב"ח ליתא אלא שהתוספ' כתבו זה לעצמם:

בד"ההכרת פניהם. לבד מן הפנים: זה אינו מספיק לכאורה שהרי אכתי לא ידענו דפדחת הוא המכיר דלמא עינים או הפה אי הסנטר הוא דג"כ אינם בכלל פרצוף פנים כמבואר בפוסקים עיין בב"י בשם ר"א, אבל לפענ"ד אפשר לומר ע"פ המבואר בזוהר ובספרי קבלה שכל עבירות של אדם הם נרשמים על מצחו ולכן הנביא שהוכיח לישראל הכרת פניהם ענתה הכי פירושו מה שמכיר את הפנים דהיינו המצח ענתה בהם על מה שחטאו וא"כ שפיר מוכח מניה שהמצח הוא מה שמכיר את הפנים:

בא"ד. ועל פי' הקונטרוס קשיא: ליישב דעת רש"י י"ל דודאי מן הפסוק רוצה להוכיח דאינו ניכר רק ע"י הפנים ולא ע"י שאר הגוף רק דממתניתן דאין מעידין אלא על פרצוף פנים לכאורה לא הוי מוכיח רק דפרצוף פנים בלא חוטם לא הוי היכר אבל אכתי ה"א דפדחת לבד הוי היכר וא"כ אין ראיה מקרא דהכרת פניהם דהא פדחת בלא פרצוף ודאי לאו פניהם מקרי לכן מייתי האי מאי קרא אברייתא דמוכח שפיר דרק פנים לבד הוי היכר ולא שאר הגוף והברייתא מפרש דפנים הוי פדחת ופרצוף וחוטם ולכן אתי ג"כ שפיר דמייתי האי עובדא עליו, ויש ראי' לפירושו והירושלמי שהביאו התוספ' דמשמע דאחוטם קאי דלפי' רש"י א"ש דקאי אכל ג' פרצוף וחוטם ופדחת דמברייתא שמענו דכל אילו נקראים פנים ביחד:

ובזה א"ש ג"כ מה שראיתי מקשים ארש"י בבכורות דאהא דמסיק יכיר לחוד כתב דפדחת הוי היכר ע"ש דא"כ למה אין מעידין אפדחת לחוד, אבל לפ"ז י"ל דלא קאמר דהוי היכר לחוד אלא שהוא חלק מן המכירים את הפנים:

בד"ה מצאו. ויש לו להיות נאמן במגו: הא דהוצרכו התוספ' לכך ולא הקשו בקיצור דמנ"ל דמשום סימן נאמן דלמא סימנים לאו דאורייתא ונאמן מטעם ט"ע דעל זה הי' אפשר לומר דפריך דהרי ברייתא סתמא קתני בין בת"ח בין בעם הארץ והרי אין ע"ה נאמן טל טביעת עין כדאמרינן ב"מ (דף י"ט) לכן הוסיפו כיון דאפשר להכיר גם לע"ה בט"ע דגם הוא יש לו ט"ע רק שאין אנו מאמינים לו ולכן הקשו דיהא נאמן לנו במגו דאי בעי למימר לא אבדתיו מעולם ועל הגט לגבי עצמו יהא נאמן מטעם ט"ע ולא משום סימן, אכן ק"ק כיון דבהקושיא ס"ל להתוספ' שהוא עצמו בא לפנינו ואמר שאבד ושמצאו קשור בכיס א"כ ממנ"פ אם נאמר שעל ט"ע אין אנו מאמינים לו היאך נאמין לו על סימן של כים וארנקי כיון שהוא הביא הכיס וארנקי לפנינו וראה סימניהן וצ"ל בדוחק דלא אסיק אדעתי' להכיר כל הסימני' אשר אנחנו שואלים אותו אם לא שהכיס וארנקי שלו הי', א"נ י"ל דשלא ירמה על זה נאמן באמת מטעם מגו וזה בעצמו קושי' התוס' מנ"ל דמטע' סי' נאמן ובמגו דלמ' בט"ע:

בא"ד. ולהכי נקטו כיס וארנקי. המהרש"א מפרש שבזה רצו התוספ' להביא ראי' למה שכתבו שהסימן הוא מה שקשור בכיס דאי הוי איירי שיש לו סימן בכיס למה לא נקט בקיצור שיש לו סימן בגט עצמו ע"ש, אכן לענ"ד אין זה דיוק דדלמא קמ"ל דאפילו אסימן דכיס סמכינן ולא חיישינן לשאלה מטעם דכיס לא שיולי אינשי כדאמרינן לקמן, אכן מהתוספ' הרא"ש שהעתיק ג"כ דברי התוספ' נראה שחסרון יש בדבריהם והאי ולהכי נקיט כיס וארנקי הוא תירוץ בפני עצמו שבזה רצו להוכיח דע"כ אין הטעם דמחזירין משום טביעת עין בגט דא"כ למה נקט כים וארנקי לנקוט שהגט גופא מכירים בט"ע, ובזה אין להקשות דלמא קמ"ל דאפילו אט"ע דכיס מהימן ולא חיישינן לשאלה דז"א דהא בט"ע סמכינן אדבריו ונאמן מטעם מגו ובזה אין חדוש דלא חיישינן לשאלה דהא ידע בעצמו אם השאיל או לא וכמו שנאמן שמכיר הכיס בט"ע מטעם מגו כמו כן נאמן ג"כ לומר שלא השאילו ולכן לענין נאמנות דט"ע אין חדוש יותר בכיס מבגט עצמו:

ע"ב בגמרא חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן: ק"ל הרי רבא בעצמו הוא דאמר בב"מ (דף כ"ז) דמהדרינן בסימני אוכף ודלמא הך מימרא דרבא דהתם אזיל להך לישנא דרבא דסימנים לאו דאורייתא ולהך לישנא באמת לא מוכח דחיישינן לשאלה, וי"ל דהרי רבא נקט שם בעדי אוכף וסימני אוכף וכתבו התוס' שם דעדי אוכף נקט אי סימנים לאו דאורייתא א"כ מה דנקט סימני אוכף ע"כ נקט אי סימנים דאורייתא ולכן פריך שפיר לרבא לשיטתו הרי גם אי סימנים דאורייתא לא. נהדר כיון דלהך לישנא צ"ל דחיישינן לשאלה, ועוד י"ל דזה ודאי אי חיישינן לשאלה גם בעדי אוכף לא מהדרינן דמה מהני שהעדים מעידים שהאוכף שלו דלמא השאיל אותו לבעל החמור וכ"כ בפי' הש"מ שם בשם הרמב"ן וא"כ פריך לרבא כיון דעביד שם צריכותא למה לי דכתיב שור וחמור ומפרש דקמ"ל קרא דמהדרינן חמור בעדי וסימני אוכף וא"כ פריך שפיר מקרא דחמור דמיותר אי אמרינן דחיישינן לשאלה, אכן ראיתי בש"מ בב"מ (שם) שהביא גרסא בשם הרשב"א והר"ן דגרסו דרק מעדי אוכף פריך היכי מהדרינן אבל מסימנים ל"ק דבזה לא חיישינן לשאלה כיון שהוא לא ראה האוכף עדיין מהיכי ידע שהשואל ממנו אבדו עם החמור ע"ש, וא"כ להך גרסא שפיר יקשה דלמא קרא דחמור כתיב דמהדרינן בסימני אוכף ומה דקאמר רבא בעדי אוכף ג"כ מהדרינן הרי זה באמת לא קאמר רק להך שיטה דסימנים לאו דאורייתא דלהך לישנא לא חיישינן לשאלה ולכן מזה ראי' דגרסא שלפנינו עיקר דמסימני אוכף היכי מהדרינן פריך:

שם לא שיולי אינשי אוכפא: רש"י פירש של זה לחבירו אכן הלשון קשה דהל"ל מחבירו כיין שאמר לא הי' שואל דאי לחבירו הל"ל לא הי' משאיל וגם הרי פתח בבעל, והנה הערוך פירש וכ"כ הש"מ בב"מ בשם ר"ח דאין בטל האוכף משאילו לאחר דלפעמים החמור של אחר רחב ומרחיב האוכף וכשיחזור אח"כ דלפעמים החמור של אחר רחב ומרחיב האוכף ועושה בו חבורה ע"ש, אכן גם לפי' זה קשה לשון הגמרא דקאמר לא שיולי אינשי שהוא לשון שואל והל"ל לא מושלי אינשי שהוא לשון משאיל כדלקמן כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מישלי, גם בלשון רש"י לא ידעתי לכוון כוונתו בין קאי אשואל בין קאי אמשאיל וצ"ע: שם

בחוורי וסומקי: הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג) פסק בסתם דלא מעידין אסימנים שבגופו ושבכליו ולא חילק בין סימנים דחוורי וסומקי לשאר סימנים ע"ש וזהו מפני שסבר דלמסקנא אמרינן סימנים דרבנן כלישנא בתרא דרבא דלעיל ולכן גם שם (פ' ג') לענין גט לא הביא הך דקשור בכיס וארנקי רק כתב במכיר גט בטביעת עין דוקא כשר אפילו במצאו בין כליו לא מהני בלא ט"ע והיינו משום דסימנים דרבנן והב"י (בה' גיטין סי' קל"ב) תמה על זה ע"ש, אכן לפ"ד ניחא וכן מוכח ג"כ ממה שכתב שם דבעינן היכר מעליא כגון נקב יש בצד אות פלוני ע"ש בלח"מ שהוכיח ג"כ מזה דדעת הרמב"ם דסימנים דרבנן רק שהקשה עליו דבה' גזילה ואבדה (פ' י"ג) פסק סימנים דאורייתא, אכן לפענ"ד כוונת הרמב"ם במה שכתב שם דסימנים מובהקים סומכים עליהם להחזיר אבדה על ידם זה איירי בסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בכל מקום כמו שכתב הרמב"ם שם דעל סימנים מובהקים כאלה ודאי סומכים מדאורייתא אפילו אי סימנים דרבנן דהיינו סימנים בינונים וחשיב שם מדה ומשקל לסימנים מובהקים, ולענ"ד זה ג"כ כוונת הראב"ד בב' השגות שהשיג שם דמדבריו נראה כאלו הסכים עם הרמב"ם וביאר דבריו וכן פי' ה"ה אכן אין זה מדרך הראב"ד על הרמב"ם שדרכו להשיג, ולכן לענ"ד באמת גם אילו השגות הן דאמה שכתב הרמב"ם דאין מחזירין רק בסימנים מובהקים כתב הראב"ד לאפוקי חוור וסומק קאמר עכ"ל, ופי' דבריו בזה דמה דאמרינן בב"מ (דף כ"ז) דמחזירין בסימן מובהק היינו לאפוקי חוור וסומק דוקא שהם סימנים גרועים אבל אסימן בינוני ג"כ מחזיר ודלא כהרמב"ם דבעינן סימן מובהק ביותר, וזה ג"כ כוונת השגתו אמה שכתב הרמב"ם דלרמאי אין מחזירין רק בעדים השיג דהל"ל בסימן מובהק גמור ובזה לשיטתו אזיל כיון דס"ל דלאחר לא מחזירין אלא בסימן מובהק ביותר לכן ברמאי נחתינן חד דרגא ובעינן עדים אבל הראב"ד ס"ל דלאחר מחזירין בסימן בינוני לכן ס"ל דברמאי סגי בסימן מובהק, שוב א"ע ראיתי שהב"ח בח"מ (סי' רס"ז) ג"כ כתב כפירושינו בהשגות הראב"ד, גם ראיתי בש"מ בב"מ שהביא שם שיטת הראב"ד מפורש כפירושינו ע"ש, ולפ"ז יצא לנו שיטת הרמב"ם דס"ל סימנים דרבנן ולכן לא מתירין אשת איש רק אסימן מובהק ביותר ומזה איירי ג"כ בה' אבדה מה שהביא שהוא סימן מובהק ומן התורה מהני:

שם אפילו מגוייד: ק"ק דדלמא הך מגוייד הוא שנחתכו הסימנים או שאר מקומות דימות ודאי במהרה ואעפ"כ אינו מטמא כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' טומאת מת) מסוגיא דחולין וי"ל דקמדייק דע"כ דאכל גווני מגוייד אין מעידין מדקתני דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד הרי דפרט שתצא נפשו דוקא: