ערוך לנר – יבמות – קטע 142

שם ולעולם: א"ל מאי קושיא דלמא לכך לא חילצת דלמא אתי צרתה ואמרה דלא ילדה וראוי' ליבום ומצות יבום קודם למצות חליצה במתכוון לשם מצוה כדאמרינן לעיל די"ל דהרי אמרינן לעיל (ל"ט.) בכיוצא בזה שהויי מצוה לא משהינן, וא"ע מצאתי גם בשו"ת מהר"י מטראני וסי' ק"ג) שכתב כן:

שם לחברתה לעולם: הנה לא מבואר בפוסקים אם זה דוקא לכתחלה מורין לה כן שלא תחלוץ אבל אם חלצה תנשא לשוק או אפילו בדיעבד לא תנשא, ולכאורה הי' נ"ל להוכיח דבדיעבד אם חלצה תנשא ממה שכתב הרשב"א לעיל (דף מ"א) דמה דאמרינן שם מהך טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה שלא תחלוץ בתוך ג' זה דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא חיישינן ושרינן לה ומייתי ראי' ממה דאמרינן בחולץ למעוברת ונמצא הולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ע"ש וא"כ ה"נ אם חלצה תהי' מותרת לשוק דגם אם ילדה צרתה ולד של קיימא הרי מותרת לכהונה לכתחלה, שוב נ"ל דזה אינו שראית הרשב"א שייך דוקא היכי שילדה ולד של קיימא לפנינו דבזה אף שלכתחלה חיישינן דלמא איכא בחליצה ולא בהכרזה מכ"כ בדיעבד לא חיישינן דהולד מוכיח על ההכרזה אבל היכי שצרתה במדינת הים וילדה שם דליכא הוכחה אפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה להתירה לכהן וממילא גם בדיעבד לא תנשא לשוק מחשש שמא תנשא לכהן, ועיין ברשב"א לעיל ודף ל"ו) שכתב שם כחילוק זה לענין דיעבד בין אם הולד ש"ק לפנינו ובין אם הוא במדינת הים:

שם ואמרי קשרו חלוצה לכהן: הא דגזרינן כל הני גזירות והרי בכל מקום אמרינן גזירה לגזירה לא גזרינן אם לא דחדא גזירה היא כדאמרינן ביצה (דף ג') והכא לא שייך זה נלענ"ד דהכא חששו טפי משום דחלוצה לכהן מדרבנן ודברי סופרים צריכים חזוק וכדאמרינן לעיל (פ"ה:) ע"ש, ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הבית שמואל (סי' מ' סק"ח) במקדש לאחר ל' דשניהם נותנים גט דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"ש די"ל דגרושה דאורייתא היא לכהן ובזה לא חיישינן לדלמא שרי גרושה לכהן דדברי תורה א"צ חיזוק:

שם תנן ניתן לי בן במדינת הים: ק"ק למה פריך מסיפא דמתניתן דלעיל ולא מרישא דהלכה היא ובנה ובעלה למד"ה דתנן ג"כ חולצת ולא מתייבמת ולמה חולצת ניחוש שמא יבואו עדים ויאמרו דמת בעלה ואח"כ בנה וא"כ חליצה שלא לצורך הי' וא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה, וי"ל ע"פ מה שכתב המשנה למלך (ה' יבום פ"ג ה' י"ג) על הרמב"ם דמה שלא כתב גם בבבא דהלך בעלה ובנה ג"כ דאיירי בגרושה משום דבזה אפילו יבואו עדים דפטורה מחליצה מכ"מ צריכה חליצה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש שהביא פלוגתא שבין הפוסקים אם אמרינן דשוויא נפשה חתיכה דאיסורא נגד עדים או לא, והנה באמת מן הרמב"ם אין ראי' כלל די"ל דמה שכתב שם (ה' ט"ו) בד"א שהיתה פסולה לכהונה וכו' קאי גם אהלכה י"ג ע"ש אכן מסוגיא דלפנינו ודאי יש ראי' מדפריך מסיפא ולא מרישא ותמיהני טל המ"ל שלא הרגיש בזה, אבל באמת ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (קי"ח:) דלא משמע לי' דמה דקתני אינה מתייבמת משום דשויתה נפשה חתיכה דאסורא דמשמע לי' דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדברי' א"כ היאך נאמר הכא דחולצת ממנ"פ משים דשויא נפשה חד"א, וי"ל דהתוספ' כתבו כן היכי דחולצת באחות מין הדין אבל שניחוש שמא יבואו עדים והיא תתן אמתלא כולי האי לא חיישינן ולכן ניחא לי' לפרוך מסיפא, ועוד יש לחלק דלעיל דאיירי שעדיין לא חלצה רק דברה מהני אמתלא אבל היכי שכבר חלצה לא ניחוש שמא תתן אמתלא למה חלצה דהיכי דעשאה מעשה אחר דבורה לא מהני אמתלא כמבואר בפוסקים ועיין ב"י, (סוף סי' א') בש"ך וט"ז שם:

שם ניתן לי בן: הא דלא מקשה קושיא זו לעיל (ל"ו.) דמייתי ג"כ סוגיא זו י"ל משום דהכא עיקר ם והתם כדי נסבא, אבל קשה דלעיל (מ"א:) דמפרש ר' יוחנן טעם דלא תחלוץ בתוך שלשה משום דלמא מצריך כרוז לכהונה הוי לי' להקשות כן, וי"ל דמדרבי יוחנן לא שמעינן אלא דממתינין שעה א' מלחלוץ אבל לא שתשאר עגונה לעולם משום הך טעמא ולכן לא קשה מניתן לי בן דאם ניחוש התם לעולם לא תנשא אבל הכא דקאמר דמשום הך גזירה לא תנשא לעולם פריך שפיר ומזה ק"ל אמה שכתב הרשב"א בשמעתין דפסקו הרי"ף והרמב"ם כאביי בר אבין משום דרבי יוחנן לעיל קאי כוותייהו ולפ"ז אין ראי' מהא דר' יוחנן אכן באמת עיקר הטעם דפסקו כן משום דרב פפא ורב חיי' ברי' דר"ה טרחו וס"ל כוותי' וכמש"כ הבעל מלחמות:

שם אמר ר"פ בגרושה: צ"ע דלמה תשאר עגונה לעולם הא יש לה תקנה ע"י שיקדשה אחד דהא בקידושין אין איסור ויגרשה ונפסלת לכהונה ושוב ישאנה, ועיין ברבינו ירוחם (נתיב כ"ה) הביאו גם הב"י ובסי' קנ"ו) שהאריך להסתפק בשם הר"ש אם יש תקנה ע"י שתדור הנאה שלא תנשא לכהן והניח בצ"ע וכל מה שכתב שם לא שייך לענין תקנה זו ואם נאמר דלא חלקו רבנן דחששו דלמא תבטל התקנה א"כ גם ספק הר"ש נפשט שפיר ועיין בריטב"א לעיל (ל"ו) וצ"ט:

שם במתניתן תייבמו ומתו היבמין: ק"ל למה נקט שנתייבמו לשני יבמים ומתו שניהן ולא בקיצור ששניהן נתייבמו לאחד ומת שמכ"מ שניהן אסורות להנשא לשוק, וראיתי ברמב"ם וש"ע וסי' קנ"ח) דנקטו באמת כן ביבם א' ג"כ וא"כ כש"כ שקשה למה נקט המתניתן בב' יבמים, וי"ל דרבותא קמ"ל דהנה י"ל מ"ט במתו היבמים אסורין להנשא דהרי עתה תהי' יבמה נאמנת לחברתה דעתה ממנ"פ לא תהיינה צרות דאם מת היבם הרי לא תנשא לו עוד ואם לא מת והיא תתייבם אליו הרי זינתה אשתו שכבר נשאה ליבם ונאסר' לבעלה וא"כ למה לא תהי' יבמה נאמנת לחברתה, ועיין לעיל (דף קי"ז) שכתבו התוספ' כסברא זו שבמקום שלא תחזור להיות כלתה לא שייך שנאה וצ"ל כיון דקודם שנתייבמו לא היו נאמנות אחת על חברתה גם עתה לא נאמנות דאף דשנאתה בטלה עתה מכ"מ כל אחת בושה להודות ששקר אמרה ושבאיסור היתה נשאת ליבם, והנה לעיל (שם) אמרינן שאני התם דרגיש לה צערה ע"ש הרי דבמקום שהרגישה צער אפילו בטל עתה מכ"מ נשארה השנאה ולכן אי הוי נקט ביבם א' שייבם שתיהן והיו צרות תחתיו ה"א דדוקא בזה אינן נאמנות זע"ז אפילו אחר מיתתו שאף שאין סופן להיות צרות עוד ממנ"פ כנ"ל מכ"מ שונאות זא"ז כיון שכבר היו צרות והרגישו צערא אבל היכא שהיו נשאות לשני יבמין ומתו שעדיין לא היו צרות וגם אין סופן להיות צרות ממנ"פ ה"א דנאמנות לכן קמ"ל דאפילו בב' יבמין ג"כ אינן נאמנות: שם בתוספ' ד"ה וחזקה. דר"מ חייש למיעוטא: לענ"ד י"ל כיון דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן דאף דהתוספ' לעיל נסתפקו בזה זה דוקא היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט אבל בלא חזקה פשיטא להו בחולין (דף י"ב) דלא חושש רק מדרבנן ולכן י"ל דלא ניחא לי' למימר דדוקא משום חשש מיעוטא לא תנשא ולא תתייבם דא"כ עכ"פ תחלוץ ותנשא דלקמן לא אסרינן רק מטעם גזירה שמא יהא הולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל אם מדאורייתא אין לחוש כלל שתלד ולד של קיימא אין לחוש שמשום חשש י עשו גזירה דהוי גזירה לגזירה ולכן קאמר דהוי פלגא ופלגא וא"כ מדאורייתא יש לחוש שתלד ולד של קיימא ושייך שפיר גזירה דרבנן:

בד"ה סמוך מיעוטא. והוי ספיקא טהור כבר הקשו התוספ' בחולין שם דא"כ ל"ל לר"מ חזקה הא בלא חזקה חייש למיעוט והוי ספק וכן הקשו לרבנן ל"ל דה"ל דתנוק הוי כיש בו דעת לשאול הא בלא"ה מטמאין כיון דלא חיישי למיעוטא למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף ותרצו ע"ש, אכן באמת לא ידעתי למה הוצרך רבנו חיים לדחוק בזה הא לשיטתו הי' יכול לתרץ קושית התוספ' דהכא בדרך אחר דלפי מה שכתבו התוספ' בחולין (י"א.) בשמו הא דרובא עדיף מחזקה לא ילפינן אלא מדאזלינן בתר רובא בפרה אדומה אף דיש חזקת טומאה וא"כ לכאורה לא שייך זה רק לרבנן דילפי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אבל לר"מ דאזיל בתר מיעוטא ולא יליף מפרה אדומה משום דלא אפשר שאני כמבואר מתוך הסוגיא דחולין דשם א"כ הא דרובא עדיף מחזקה ג"כ אי אפשר למילף מפרה אדומה דדלמא לא אפשר שאני וא"כ י"ל דלר"מ רובא וחזקה כי הדדי ננהו וכי מסמיך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ואזלינן בתר מיעוט וחזקה ולכן מטהר שם העיסה ומה דקאמר הכא דהוי פלגא ופלגא הרי כבר כתבו התוספ' בעצמם לעיל דלר"מ לא הוי צריך לה כיון דאזיל בתר מיעוט אלא י"ל דנקט כן לאוקמי' רישא אפילו כרבנן וכמש"כ הרשב"א דהרי הרמב"ם פסק כמתניתן אלמא דס"ל דכרבנן אתיא, ואולם י"ל דהתוספ' לשיטתם קאי דס"ל דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן וא"כ מהך טעמא לא שייך לטהר אבל לפי הנראה מהרשב"א והר"ן בחולין (דף י"ב) דס"ל דמדאורייתא חייש באמת יש ליישב קושית התוספ' כן:

בד"ה סיפא. איכא מיעוטא דמיעוטא. הרשב"א כתב בשם הרמב"ן דהא דיצאה מלאה חוששת הטעם דדלמא תפיל אין חשש דהוי כמיתה ולמיתה לא חיישינן ע"ש ולפ"ז לא יקשה קושית הרבינו אלחנן דליכא בהא דר' יהושע רק חד מיעוט אבל נלענ"ד דרק הרמב"ן לשיטתו כתב שפיר כן אבל להתוספ' לשיטתם אי אפשר לומר דשמא תפיל הוי כמו שמא ימות דלא חיישינן שהרי מוקמינן מתניתן כר"מ ולר"מ מסקינן בסוכה ודף כ"ד) דחייש למיתה אבל הרמב"ן כתב שפיר כן דהוא מפרש כפי' רב האי גאון דרבא מתרץ דמתניתן כרבנן אתיא ואף דאכתי יקשה לס"ד דגמרא דמתניתן כר"מ אתיא מזה אין קושיא דבאחת הוי מצי למיפרך כן אבל עדיפא מיני' פריך אבל התוספ' לשיטתם דמפרשי דלתי' רבא ג"כ אתיא מתניתן כר"מ כנראה ממה שכתבו (ד"ה סמוך) אי אפשר לומר דטעם דיצאה מלאה חוששת דשמא תחיל לא הוי חשש דלמיתה לא חיישינן שהרי הרשב"א בעצמו כתב מהא דר"י ור"ש דמעוברת אשת כהן חוששין שמא תפיל דס"ל דחיישינן למיתה ע"ש והרי ר"מ ג"כ חייש למיתה ואף דהרשב"א חולק דשמא תפיל חיישינן דהוי כמו שמא ימות ורק שמא הפילה לא חיישינן דהוי כשמא מת והכא הוי כשמא חת לענ"ד דבריו בזה תמוהין דאיך שייך לדמות זה לשמא מת דמה דאמרינן לשמא מת לא חיישינן דמוקמינן בחזקת חי כמש"כ רש"י בגטין (דף כ"ח) משא"כ בשמא ימות דהא ודאי ובוא עת שימות ולכן אין החזקה מתנגד לזה אבל הכא בעובר אם נאמר דבעודה מעוברת חיישינן שמא תפול מאיזו טעם נימא כשעבר זמן העבור שלא ניחוש שמא הפילה ולכן לענ"ד סברא זו דהרשב"א לא זכיתי להבין, ומה שדחק לו לחלק כן היא הקושיא שמקשה דלמה מקשה בב"ב דוקא לרב ולא ג"כ לשמואל ולענ"ד יש לתרץ זה דלשמואל לא קשה דאפשר דמוקי מתניתן כמ"ד דלמיתה חיישינן וא"כ חוששין ג"כ למפלת והרי בלא"ה מתניתן כסומכוס אתיא שהוא תלמיד ר"מ ור"מ ס"ל דחיישינן למיתה ועל כן מכח קושיא זו אין ראי' לחלק בין שמא תפיל לשמא הפילה, ועכ"פ י"ל דהתוספ' לא חלקו כן ולכן הקשה הרבינו אלחנן שפיר דהוי מיעוטא דמיעוטא, וגם מה שהקשה הרבינו אלחנן דת"ק וכו' לא קשה רק לשיטתו אבל לשיטת הרמב"ן דלתי' רבא אתיא מתניתן כרבנן לק"מ:

בא"ד. וחזקה דחלב בחזקת היתר: לכאורה מזה אין קושיא דמה בכך דחלב יש לה חזקת היתר מכ"מ נאסר מטעם שהיא דבר המעמיד והקיבה אין לו חזקת היתר, וראיתי בתוספ' ע"ז (דף ל"ד) שהקשו התוספ' ג"כ קושיא זו ושם באמת לא כתבו כן אלא דעגלים יש להם חזקת היתר וגם תרצו שם קושיא זו שהניחו כאן בצ"ע, אכן לענ"ד בלא"ה יש לומר בישוב קושיתם שהרי נראה בפי' שמה דלא חייש ר"מ למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדי רוב הוא מטעם מיעוטא דמיעוטא וכפי הנראה שם המקשן אכתי לא אסיק אדעתי' דלא חייש ר"מ למיעוטא דמיעוטא א"כ ה"ה לא אסיק אדעתי' ג"כ לחלק בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט אי לא.

בא"ד. איתרע לי' רובא כדאמר הכא הרא"ש הביאו הש"מ בכתובות (דף ט') כתב דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכי שהרוב מתנגד לחזקה והחזקה לרוב באותו דבר באופן שכל א' מגרע כח האחר אבל לא בשה בשהחזקה בדבר א' והרוב בדבר אחר וכן הובא במחנה אפרים בשם הרשב"א דלר"מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא בשהחזקה מגרע כח הרוב, ולפ"ז י"ל קושית התוספות דבשלמא הכא החזקה שהיא זקוקה ליבם ואין הצרה מתעברת מתנגד לרוב מתעברת ומגרע אותו לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל התם החזקת היתר דחלב אינו מגרע הרוב דנשחט לע"ז ולכן לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה:

בד"ה את שיש לה. אימא לר"י מאי קמ"ל אפשר לומר דרבותא קמ"ל דמרישא ה"א דלעולם צרתה מעידה לחברתה כדעת ר"א והא דזו אסורה מפני בעלה של זו ה"א דה"ט כיון דע"פ הדין אין אשה נאמנת לעדות רק משום עגונא התירו כדאמרינן לעיל (פ"ח.) ה"א דרק איסור א' התירו משום עגונא ע"פ עדות אשה או איסור א"א או איסור יבמה לשוק אבל ב' איסורים לא וכיון דברישא אסורה כל א' להנשא לשוק משום ב' איסורים לכן אינן נאמנות אבל היכי דליכא רק איסור א' ה"א דאפילו צרה נאמנת לכן אשמעינן בסיפא את שיש לה עדים דליכא רק איסור א' בכל אחת ואעפ"כ אינה נאמנת, א"נ י"ל דקמ"ל דאע"ג דאין לה עדים מותרת להנשא מכ"מ יש לה עדים אסורה דה"א דאחר שזו מותרת תהא גם זו מותרת אחר שנשאת האחרת דליכא למיחש עוד שבעלה חי קמ"ל דמכ"מ אסורה דחיישינן שמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדה כדאמרינן בגמרא ואף דזה כבר שמענו מונתייבמו ומתו היבמים מכ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דבמתו היבמים הוי רבותא טפי דחיישינן דמשום תמות נפשי ע"פ תתייבם עתה וכמו שאכתוב לקמן, אכן מה דקתני בברייתא בגמרא לזו עדים ובנים וכו' שתיהן מותרות קשה מאי קמ"ל בין לפי תירוץ התוספ' בין לפי תירוצינו:

בד"ה מאי טעמא ורבי אלעזר לא אסר: א"ל לפי מש"כ התוספ' לעיל (קי"ז:) דאפי' כשנשאת הכלה אסורה חמותה משום גזירה דלמא תנשא קודם כלתה א"כ מאי מקשו הכא לר"א די"ל דהא ע"כ ר"א לית לי' הך גזירה דהא מתיר לצרה כשהנסיב' היא ברישא, אכן הא קשיא מאי קושיא מהא דמת חמי' דתהי' מותרת כשאנסבה היא דמה דמיון יש בזה לצרה דבשלמא בצרה מותרת כשאנסבה היא דלא מקלקלה נפשה א"כ ודאי מת בעלה אבל מה ראי' יש כשתנשא הכלה למיתת חמי' שתהי' נאמנת על חמותה דלמא בעלה מת וחמי' לא מת, וי"ל דהנה כבר הבאתי לעיל (קי"ח.) ספק המ"ל אי אינה נאמנת הכלה לחמותה אפילו מת בעלה ודאי אי הפי' משום דרגש לה צערא דקאמר לעיל (קי"ז:) הוי דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית או אי אמרינן הך סברא אפילו בעלה מיית, ולפ"ז יש לפשוט דדעת התוספ' דלאחר מיתתו ודאי נאמנת על חמותה ולכן הקשו שפיר לר"א כיון דלא מקלקלה נפשה א"כ כשנשאת הכלה ודאי מיית בעלה וא"כ תהי' נאמנת גם על חמותה:

בא"ד. ונראה לר"י דלא דמי: במהרש"א הקשה שהתוס' הי' להם להקשות מרישא דמתניתן דמת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה שבזה לא שייך תירוץ התוספ' ע"ש, והנה מתוספ' הרא"ש נראה דגם זה מתורץ בתי' התוספ' דכתב דלהס"ד דמקשן דוקא באינה מעידה רק על בעלה לבד נאמנת גם לענין יבמתה אבל במעידה עלי ועל צרתה אינה נאמנת עלי' וא"כ באמרה מת בעלי הרי מעידה גם על צרתה אבל מכ"מ יקשה קושית המהרש"א דלמה הקשו התוספ' ממתניתן המאוחרת ולא מן המוקדמת גם לא הבנתי תי' המהרש"א דאכתי יקשה דלפשוט הגמ' האי בעיין ממתניתן מדלא פליג ר"א אהך דצרתה אסורה ה ע"כ טעמו משום דלא מקלקלה נפשה דאי משום דצרה מעידה לחברתה אף דנשאת לכהן מכ"מ תהא נאמנת על צרתה, אכן בעיקר שוב קושית המהרש"א י"ל דמהך מתניתן לא תקשי' להו להתוספ' למה לא פליג ר"א די"ל דידע רבא הברייתא לקמן דפליג באמת ר"א אהך דין דצרתה אסורה רק דהי' מסופק אי טעמא דר"א משום דהותרה לבד או משים דהותרה ונשאת כדמסיק ולכן לא יקשה למה לא פליג במתניתן די"ל דמאי דשייר במתניתן תני בברייתא אבל אהך דמת חמי דאפילו בברייתא לא פליג הקשו שפיר:

דף ק"כ ע"א בגמרא עם פלשתים: ק"ל מאי תמות נפשי ע"פ שייך בזה דהא אפי' לא תנשא היא עתה ליבם ותחשוב צרתה שבעלה חי מכ"מ לא תחדול היא מלהתייבם דמה לה אם יבמה שבמדינת הים חי או מת כיון שיש כאן יבם שמתייבמת לו וא"כ איך שייך שתנשא האחת לקלקל צרתה ואין לדחוק שהיתה כל אחת מכוונת לקלקל חברתה אם ימות שוב הבעל שתתייבם לו למען אז תנשא לשוק כאשר נעשה באמת שמלבד שדוחק גדול לומר שכ"כ היא מכוונת אחר דמיתה לא שכיח ומלבד שאין זה תמות נפשי עם פלשתים שהרי אפשר שהיא לבד תתקלקל אם יבוא בעלה בעוד שבעל צרתה חי בלא"ה אין לחוש לזה דאם לזה נתכוונה למה לה להנשא עתה למען קלקל חברתה הלא תוכל לשהות עד שימות היבם שנתייבמה צרתה עתה לו ואז תנשא למען קלקל צרתה שתנשא לשוק, ועוד ק"ל אם טעם דרבנן משום תמות נפשי ע"פ יקשה למה בנתיבמו ומתו היבמים שתיהן אסורות להנשא הלא אותה שנתייבמה בראשונה תהא ממנ"פ מותרת כגון שרחל נתייבמה תחלה ואח"כ לאה הרי יבום לאה הוא הוכחה גמורה שיודעת דמת בעלה דאל"כ לא מקלקלה נפשה דבזה לא שייך דעשתה כן משום תמות נפשי ע"פ שהרי רחל כבר נתייבמה ולא הוצרכה היא להתייבם למען גם רחל תעשה כן ולכן כשאח"כ מת בעלה של רחל ושל לאה למה תהא רחל אסורה להנשא לשוק וצ"ט

שם דאינסב לכהן: א"ל דאכתי אומא שלח גט ע"י שליח ובטל הגט דאמרינן בגטין (ל"ג.) דעקרינהו רבנן לקידושין מיני' ומותרת אפי' לכהן די"ל דר"א כרבי התם ס"ל דבטלו מבוטל, אבל מכ"מ אכתי ק' דהא אליבי' דרבא קיימינן הכא דהוא איבעיא לי' כן והרי לחד לישנא ס"ל לרבא בכתובות (ג'.) דגבי אונס בגטין עקרינהו רבנן לקידושין מיני' ודלמא אירע לו אונס כה"ג בגט ומותרת לכהן וי"ל דאונס לא שכיח ולא חיישינן לכך וכן מוכח בלא"ה לר"א דאל"כ גם בנתייבמו במשנתינו ניחוש כן דלמא קבלה גט ונתבטלו קידושי בעלה ע"י אונס ונשאת ליבם לא בתורת יבם אלא בתורת קידושין כפנוי' בעלמא אע"כ דלהא לא חיישינן, ודע שאין לומר דלר' אלעזר בלא"ה לק"מ כיון דס"ל דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"כ כשעקרו רבנן נישואין דילי' ועשו בעילותיו בעילות זנות איך נשאת לכהן דממנ"פ אם אינה גרושה היא זונה דז"א דהרי לעיל (דף נ"ט) אמרינן דבממאנת לא נעשה זונה גם לר"א וה"ה בנתקדשה קידושי טעות כמו שכתבתי שם כיון דלא נתכוונו לשם בעילת זנות וא"כ ה"ה כשבא עלי' לשם אישות ועקרו רבנן הנישואין אכן בש"מ כתובות ודף ג') הביא שיטות הראשונים דס"ל דהיכי שנתגרשה ועקרינהו רבנן לקידושין נפסלה לכהונה ע"ש: