ערוך לנר – יבמות – קטע 139

בא"ד. ולא תפול עוד לפני בעלה ליבום: עיין לעיל (י"א.) דלתי' ראשון דהתוספ' שם לר"ש מותרת להתייבם לכתחלה לאחי הראשון ולפ"ז אכתי יקשה מר"ש דודאי לא פליג ג"כ אהך דחמש נשים וצ"ל דתי' הראשון דתוספ' לעיל סבר באמת כתי' ראשון דהכא:

בד"ה והא תנן. אמתניתא פריך: לפ"ז יקשה למה לא מקשה בקיצור ב' ברייתות אהדדי, אבל לולי דברי התוספ' הי' אפשר לומר דשייך להסוגיא ובא לפשוט האיבעי' כמו מברייתא הראשונה דמתניתות לא קשה אהדדי דהוי ידע לתרץ דהברייתא ראשונה לא חשיב מה דהוי בכלל לחוד ולכן לא חשיב אשת אב וכלתו דהוי בכלל בת הבעל וחמותה וברייתא שניי' חשבם לחוד אבל לאחר שהקשה מברייתא דחמש למה לא חשיב בת חמי' ותירץ דהוי בכלל בת חמותה פריך שפיר מאידך ברייתא דקתני שבע הרי דקתני אפילו מה דהוי בכללא דהיינו אשת אב וכלה לחוד ואעפ"כ לא קתני בת חמי' א"כ נפשט האיבעיא דבת חמי' נאמנת ומתרץ דלעולם י"ל דלא חשיב מה דהוי בכללא והא דקתני שבע ר"י היא דמוסיף להנך מטעמי' אחריני משום דמגלה לבנה ולאבי' אבל בכלל לא הוי דלית לי' כמים הפנים לפנים:

ע"ב בגמרא ת"ש אמרה מת בטלי: ק"ק לפי מה שהקשה רש"י לעיל אמאי לא פשיט האיבעיא ממה דיבמתה אינה נאמנת ותירץ דצערא דגופא שאני א"כ איך פשיט מהך מתניתן הא מה שתדבר לבנה עלי' היינו ג"כ צער דגופא, ובאמת לולא דברי רש"י הי' אפשר לתרץ דלכך לא פשוט מיבמתה דביבמתה חששה טפי אלבסוף דבין שימות בעלה בין שימות יבמה איכא חששא דתעשה צרתה אבל בחמותה דלאחר מיכן דליכא רק חשש א' שימות הבעל ותפול לפני בנה היבם לא, אכן באמת נראה כחלוק רש"י בין צער דגופא לצער דממונא אסוגיא (דף קי"ח) וא"כ קשה דגם הכא לא פשיט מידי, וא"ע ראיתי שגם המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) הרגיש בזה ורצה לדחוק לחלק בין צער דצרה ובין צער זה, אכן אכתי יקשה מנ"ל לפשוט הא ודאי יש חילוק בין צער דמחלוקת עם בעלה וצער דממון, גם הקשה שם דהרי פשיטות הגמרא לא שייך רק לטעם דר' יהודה דכלה שונאת לחמותה משום דמדברת עלי' אבל לטעם דרבנן דכמים הפל"פ לא שויך זה ולכן מה פשיט לרבנן ותירץ דמדר"י נשמע לרבנן, והנה לא היו לפני המ"ל דברי הריטב"א שכבר הקשה קושיא זו ותירץ כן ע"ש, אכן לפענ"ד אין זה מספיק דאכתי מאי פשיט דלמא מתניתן רבנן היא ולר' יהודה באמת חמותה מותרת ולכן לולא פי' רש"י ותוספ' הי' נלענ"ד לפרש פי' אחר בגמרא דאדרבא מרבנן פשיט דאף דודאי שייך שנאה בחמותה משום דקאכלה לגירסנא אפילו כשבעלה במדינ' הים כמו שפשוט לריטב"א ולמ"ל מכ"ח לא שייך זה רק בעוד בעלה חי אבל כשמת אז אבדה שנאת חמותה אלי' לשעתה וא"כ גם כלתה אינה שונאתה דשנאת כלתה לרבנן הוא רק מכח כמים הפנים לפנים וא"כ כשאמרה בתחלה מת בעלי אמאי לא נאמנת אחמותה לרבנן דהא חמותה אינה שונאתה עוד וממילא היא אינה שונאת לחמותה אע"כ משום דידעה דלבסוף כשיבא בעלה תחזור שנאת חמותה אלי' ולכן גם עתה היא שונאתה וא"כ שפיר תפשט לחמותה לאחר מיכן, והשתא ל"ק דצערא דגופא הוא דהא שנאתה לחמותה אינה אלא משום מים הפל"פ וא"כ לא עדיף שנאתה משנאת חמותה דליכא אלא שנאת ממון, וא"ל דהשתא תקשי' אפכא דאכתי מאי פשיט דלמא ר"י היא והוי צער דגופא די"ל דדוחק לו לאוקמי' סתם מתניתן כר' יהודה ולא כרבנן ועוד דעדיפא מיני' דחי:

שם אבל לקולא לא קמ"ל: הקשה הרשב"א הא ממתניתן דסוטה (דף ל"א) שמעינן כן והניח בקושיא, והנה בסוטה (שם) הקשו התוס' אפכא מזה דשם ל"ל הא מהכא שמעינן ותרצו דקמ"ל דאף דהתם רגלים לדבר ואפילו הכי אזלינן לקולא דלא תשתה, אכן אכתי ק' אפכא לכאורה דל"ל לאשמעינן שם ברישא דאזלין בתר רוב דעות לחומרא הרי הכא אשמעינן כן אפילו היכי דליכא רגלים לדבר כש"כ התם דאיכא רג"ל וע"כ צ"ל כיון דהתם צריך למיתני סיפא דאפילו ברגלים לדבר אזלינן בתר רוב דעות לקולא תני רישא אגב סיפא וא"כ גם הכא מתורץ שפיר קושיתם די"ל דקתני הכא סיפא אגב רישא וברישא אשמעינן דאפילו היכי דליכא רג"ל אזלינן לחומרא, אבל בלאו הכי נלענ"ד עוד ליישב קושית הרשב"א דהנה יש לדקדק בלשון הגמרא דהכא פריך היינו הך ושם בסוט' (דף ל"א) בהא דנטמא וכן שם (דף מ"ז) בהא דראינו את ההורג פריך תרתי ל"ל ולא קאמר היינו הך אבל י"ל דיש חילוק רב בין הכא להתם דהכא הקולא וכן החומרא מבוררת דתנשא היא הקולא ולא תנשא החומרא אבל התם בכל א' יש קולא וחומרא דלא תשתה היא קולא שלא ימחק השם ושלא תמות מיתה מנוולת אם נטמאת אבל הוא ג"כ חומרא לאידך גיסא דאפשר שתמצא טהורה ותהי' מותרת לבעלה ולתרומה ולכהונה ואם לא תשתה תהא אסורה והרי אפילו תרצה לשתות אין משקין אותה א"כ חומרא הוא לגבה ולכן כדפריך שם תרתי ל"ל לא קאמר הלשון היינו הך פי' וסיפא ל"ל דאינו ברור לו מה מיותר או רישא או סיפא ופריך עכ"פ חד מיותר ותירץ לו דזה גופא קמ"ל כיון דיש בכל צד קולא וחומרא צריך להשמיענו שתיהן וכן בהא דעגלה ערופה העריפה היא לחומרא אבל היא ג"כ קולא שאם לא צריך לערוף איכא בל תשחית וצער בעל החי' כדאמרינן בע"ז (דף י"ג) לענין עקירה בבהמה וכן יש קולא שאם באמת לא ראו את ההורג הרי צריך עריפ' מן הדין לכפר וע"י שאין עורפין נתעכב' הכפרה וזה חומרא ולכן כיון דהתם בכל צד יש קולא וחומרא צריך להשמיענו שתיהן, וממילא מתורץ קושית הרשב"א דהכא לא הוי שמעינן מהתם כיון דהכא יש קולא לגמרי במה שתנשא:

שם בתוספ' ד"ה לאו. שהרי לא תחזור להיות צרתה: ק"ק הרי לפי מה דאית להו לרבנן לקמן (דף ק"ך) דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים היא דקעבדא אמרינן דמקלקלא נפשה לקלקל צרתה א"כ מאי ראי' אפילו נשאת הכלה להתיר חמותה אכתי נימא דלמא תרווייהו לא מתו והיא נשאת כדי שעתה תנשא גם חמותה ותתקלקל ותמות נפשה עמה, וי"ל דקושיתם היא איך רצה לפשוט דחוששת היא לשנאה דבסוף משום דעתה דבעלה במדינת הים ליכא שנאה הרי גם לבסוף לא תבא עוד לידי שנאה, והנה המ"ל נסתפק אי בשכבר רגשה צער אמרינן דנשארה שנאתה אפילו אחר שנתרחקה ע"י מיתת בעלה ע"ש, ולכאורה נפשט ספקו מכח קושית התוספ' דמה בכך שלא תחזור להיות כלתה מכ"מ הרי שונאתה מפני שכבר צערה אע"כ שהיכי שפסקה הקורבת לא חוששת עוד לשנאה הקדומה, אבל באמת זה אינו שהרי קושית התוספ' על הס"ד דאכתי לא ידע הא דרגיש לה צערא אבל ספק המ"ל הוא לפי האמת, אכן לקמן (דף קי"ח) כתבתי פשיטות לספק המ"ל מדברי תוספ' הרא"ש ע"ש:

בד"ה הא לא. הסר ממך עקשות פה: לפי הנראה מסוגיא דכתובות שם רק אביי מתרץ הברייתא הכי אבל רבא ורב אסי לא מתרצי כן וא"כ י"ל דלדדהו לא ס"ל דשייך בהא הא דרב אסי הסר ממך עקשות פה כיון דע"פ ב"ד עושה על עדות העד וא"כ י"ל דקושית הגמרא הכא הוא אליבי' דרבא ורב אסי וא"כ לכאורה לא מקשים התוספ' מידי וצ"ל דקושיתם היא מנ"ל להמקשן להקשות דלמא גם הני אמוראי ס"ל בהא כאביי דלכתחלה לא תנשא משום דרב אסי אבל אקושייתם השני לכאורה ק' דהקשו היאך משני התירוה להנשא הא לכתחלה אסור דלמא משני אליבי' דרבא ורב אסי ודלמא הם ס"ל דלכתחלה מותר וא"ל דא"כ אכתי ק' קושית הש"ס לאביי דז"א דלאביי הא בלא"ה ל"ק די"ל כקושיתם הראשונה דאסור לכתחלה משום דרב אסי וי"ל דלאחר שתרצו קושיתם הראשונה דמדיוק קפריך וזה ק' גם לאביי הקשו קושיתם השניי' שפיר דליכ' לתרץ דהש"ס מתרץ לרבא ורב אסי דא"כ אכתי לאביי קושית הגמר' במקומ' עומדת, ובזה מובן המשך דבריהם, גם למה הקשו קושיתם השניי' עם הראשונ' כיון דקושיא אחת היא על המקשן והתירצן:

בא"ד וסיפא דעד אחד אומר: ק"ק מי דחקם לפרש כן דלמא בזה אחר זה איירי ודוקא לכתחלה לא תנשא כפשטות לשון המשנה, שוב ראיתי למהר"ם שהרגיש בזה וכתב דזה כבר שמעינן מרישא ולענ"ד אין זה מספיקין דבכמ' משניות מצינו כן דאשמעינן בסיפא בפירוש מה דכבר ידענו מדיוק דרישא ועוד דברישא לא שמעינן אפילו מדיוקא אלא דאוקימנא מתניתן כן משום דעולא ודלמא הא גופא אשמעינן, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דדבור זה וסיפא דעד א' וכו' עד וא"ת ורבי יוחנן וכו' אין כאן מקומו אלא אחר תירוצם דכתבו דר"י אתי לאשמעינן דאפילו לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי דבזה שפיר קשה דהא זה מסיפא דעד א' שמעינן וע"ז תרצו דסיפא יש לפרש בבת א' ואפילו נשאת תצא אבל בזא"ז ה"א דאפילו לכתחלה תנשא לכן צריך ר"י להשמיענו דלא, ולפ"ז יכנס דבור זה תחת דבור ור"י אומר דפריך וכו' שמחק המהרש"א משם, והנה מדברי התוספות לקמן (קי"ח. ד"ה דכל) נראה שאפילו לפי האמת מפרשים סיפא דעד אומר מת וכו' בבת אחת אבל מדברי רש"י נראה דלא ס"ל כן דהנה מה שדייקו התוספות שם דע"כ הך כל לא מת בעדו' אשה לאו הכחש' היא דקאמר היינו בבת אחת דאל"כ מה מקש' מסיפא לר"י דאיירי בבת אחת ע"ש קושיא זו הקשה הרשב"א על רש"י דמפרש דהך כל לא מת איירי בזה אחר זה והניח בקושיא, אכן לפענ"ד לק"מ על רש"י די"ל דמפרש גם סיפא בזה אחר זה דוקא מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט רבותא טפי דאפילו נשאת תצא:

בד"ה לא צריכא. מטעם דפריך הכא פשיטא: לענ"ד כבר יישב רש"י ז"ל קושיא זו בסוטה שם במה שכתב (ד"ה הא חד) וז"ל ומתניתן לדיוקא דידה תנא לי' דאי לאשמעינן היא גופא פשיטא דלא אצטריך ע"ש דלפ"ז י"ל דמשום הכי לא דייק שם כן אבל הכא דייק שפיר דליכא למימר לדיוקא דזה כבר שמעינן מרישא ואף דהתם ג"כ הוי מצי להשיב כן דלדיוקא לא איצטריך דמרישא שמעינן מכ"מ התם ניחא לי' להקשות טפי מסיפא דשמעינן אפכא וכמו שכתב המהרש"א שם ואף דהכא ג"כ הוי מצי להשיב כן מדיוקא דסיפא עכ"פ צריך הדיוקים דהכא ודהתם וחדא בלא אידך לא סגי א"כ הכא פריך לחד גיסא ושם לאידך גיסא ותרווייהו צריכי:

דף קי"ח ע"א בגמרא הא אשתיקא תנשא: ק"ק דלמא נקט לא מת דבהא כ"ע מודו דלא תנשא מה שאין כן באשתיקא דתלי בפלוגתא דלר' אלעזר תנשא דס"ל לקמן (דף ק"ך) דצרה מעידה לחברתה ואפילו אי טעמו דר"א דלא מקלקלא נפשה ג"כ הכא תנשא השותקת אחר שנשאת חברתה אבל כשאמרה לא מת גם לר"א לא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דהא פשיטא להגמרא דהך דאומרת לא מת לא תנשא אפי' כשמודה ונותנת אמתלא לדברי' כמש"כ התוספ' (ד"ה סד"א) לפי התרצן ולכן פריך שפיר דע"כ גם השתא דקתני לא מת לא אתי כר"א דלר"א גם השתא תנשא כשנותנת אמתלא לדברי' אבל ק"ק הרי להמקשן ע"כ לא הוי מוקמינן הך לא מת דלא תנשא כשנותנת אמתלא דאל"כ מה תרצו התוספ' (ד"ה טעמא) דלא ה"ל למיתני רק תנשא ואנו ידענו דקאי אאומרת מת דאומרת לא מת פשיטא דלא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא דלמא הוי מוקמינן בנתנה אמתלא וי"ל דודאי אין לאוקמי' רק בנתנה אמתלא כיון דסתמא קתני תנשא אבל מכ"מ כתבו התוספ' דסתמא קתני לא תנשא גם בנתנה אמתלא ולכן גם השתא ליכא לאוקמי' כר"א:

שם לקלקולא דצרה היא מכוונא, ק"ק דהא אי אמרינן דמיית והשני' ג"כ ידעה איך נאמר דאמרה לא מת משום שנאה הא לאחר מיתה לא שייך עוד שנאה דצרה דאף דאמרינן לעיל שאני התם דרגיש לה צערא היינו דוקא היכי שתבא לידי שנאה לבסוף כשיבא בעלה אבל כשיודעת שמת לא דהא ודאי ה' נשים נאמנות כשמתו בעליהן ונשאו לאחרים שיעידו על בעליהן השניי' שמתו דבכה"ג לא מצינו שנאה ואפשר דזה באמת קמ"ל הכא דלא חיישינן לשנאה דצרה לאחר מיתה ומהכא שמעינן כן, שוב ראיתי במשנה למלך (פי"ב מה' גירושין) שהזכרתי כבר לעיל שנסתפק בזה אי לאחר מיתה ג"כ אין נאמנות ולכאורה ה"ל להביא ראי' מגמרא זו וצ"ל כאשר כתבנו ועיין מש"כ לקמן בזה:

שם במחלוקת שנויי': עיין לעיל (דף ע"ה) דפליגי ג"כ ר' אלעזר ור' יוחנן באוקימתא דמתניתן שם הכי אבל שם לדינא אין נפקותא בין ר"א לר"י אבל הכא יש נפקותא דלאוקימתא דר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם אלא כר"מ ולר"י דלא הוי הרי הלכה כר' יהודה ור"ש נגד ר"מ ועוד דלר' אלעזר סתמא בתרא כר"מ אתיא ולר' יוחנן לא, והנה הרמב"ם (ספי"ב מה' גירושין) פסק כר"י ור"ש והיינו משום דפסק כר' יוחנן נגד ר"א דאף דסליק ר"י בקשיא מכ"מ הרי ידוע דהיכי דלא סליק בתיובתא נפסק כוותי' וע"ש בה"ה שכתב טעם לפסק הרמב"ם משום דהלכה כר"י ור"ש נגד ר"מ ולא ידעתי למה לא הזכיר שתלי בפלוגתא דר"א ור"י ושהלכה כר' יוחנן לגבי ר"א, שוב ראיתי ברא"ש שנראה שכוון לזה:

שם במתניתן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: הנה זה פשוט דדוקא משום דהעידה צרתה שאינה נאמנת אצלה אבל בהעיד עד א' או אפילו עבד ושפחה כיון שנאמנין לגבה להתירה להנשא הרי זו לא תאכל בתרומה, אבל יש להסתפק אם היא בת כהן לישראל ואין לה בנים מישראל והעידו לה עד א' או אשה ועבד שמת בעלה אם מותרת לאכול בתרומה כדין חוזרת אי נימא כיון שהתירו איסור אשת איש החמורה כש"כ שנתיר איסור תרומה על פי עדותן או אי נימא כיון דכל הטעם דהתירו עדות כזה הוא משום חומר שהחמירו עלי' בסופה הקילו עלי' בתחלה דהיא גופא דייקת ומנסבת או משום עגונא הקילו בה רבנן כדאמרינן לעיל ודף פ"ח) וכל זה לא שייך רק לענין שתנשא אבל לענין שתאכל תרומת בית אבי' קודם שתנשא אפשר דלא דהא לא שייכי טעמים הללו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש אבל מכ"מ לענ"ד לא תאכל בתרומ' כיון דאמרינן לעיל במתניתין דאין האחים נכנסים לנחלה על פיה וה"ה בעד א' כמו שהזכרתי שם הרי בפי' דלא האמינו אותה או אפילו עד א' רק להנשא וא"כ גם לענין תרומה לא ואין לומר דשם דוקא לגבי אחר אינה נאמנת אבל לגבי עצמה נאמנת בכל הדברים דז"א דהרי גם אם היא יורשת את בעלה כגון שהיא בת אחותו מכ"מ אמרינן דלגבי נישואין נאמנת להנשא אבל לא ליורשו:

שם תאכל בתרומה הא דנקט פלוגתא דר"ט ור"ע הכא ולא אמתניתן דלעיל דקתני וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה דשם לכאורה הוי מצי למיתני בהדי היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ בבא דהכא מיותר לגמרי יש לומר דרבותא קמ"ל דלא מבעי' לעיל דהיא אומרת ודאי לא מת דנאמנת על עצמה לאכול בתרומה אלא אפילו הכא דצרתה מעידה והיא אינה מכחישה אפי' הכי מותרת בתרומה אבל יש להסתפק איך הדין לר"ע דאמר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה אלא אסורה לאכול בתרומה אם זה דוקא בהיא אינה יודעת דאז צרה נאמנת עלי' להחמיר או נימא דאפילו בהיא אומרת בריא שלא מת מכ"מ לא תאכל בתרומ' ואפי' אם נאמר דב"ד מורין לה שלא תאכל אכתי יש להסתפק אם היא מותרת לאכול לעצמה מפני שבריא לה שלא מת בעלה:

שם בתוספ' ומכחישות. ואולי שתיהן אומרות שקר: לא ידעתי למה הוצרכו לכך אפילו רק א' אומרת שקר ודאי מכ"מ שתיהן אסורות להנשא דהא לא ידעינן מי היא האומרת שקר וא"כ כל א' ע"פ עצמה לא תנשא שמא היא השקרנית ועל פי חברתה ג"כ לא תנשא שהרי אין צרה מעידה לחברתה אפילו היכי שמחזיקין ערותה לאמת ומתירין אותה להנשא:

בא"ד. הואיל וזו וזו מודות: הגי' בזה וכתב דזה תחלת הדבור ולענ"ד י"ל דשייך לדבורם הראשון ורצו לתרץ דאכתי אמאי לא פליגי ברישא ואי להודיעך כחו דר"א אדרבא לפלגו ברישא להודיעך כחו דר"י ור"ש דכח דהתירא עדי ואהכי תרצו דהא רישא בלא"ה ע"כ אתיא כוותייהו ולא צריך להשמיענו בזה ועדיף להשמיענו כחו דר"מ בסיפא:

בד"ה טעמא. שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא במהרש"א כתב שלא הוצרכו לכך דההיא דלא מת לא תנשא משום דאין צרה מעידה לחברתה, ולענ"ד י"ל שלכך כתבו כן דאם כל קושיתו בנוי' אהך סברא דאין צרה מעידה לחברתה יקשה למה הקשה מהך דלא תנשא מדיוקא וסמיך בקושיתו דליכא למימר דמשום דהך דתנשא נקט דא"כ לא ליתני רק תנשא אדרבא יקשה מתנשא דקתני ברישא דלא ליתני אלא הך ולא תנשא דסיפא פשיטא כיון דאין צרה מעידה לחברתה וממילא ידענא דגם לא משום דיוקא דאם אשתקא תנשא קתני אע"כ מדלא פריך אלא מכח דיוקא דסיפא דמרישא לא קשה לו מכח הך סברא דאין צרה מעידה לחברתה משום דאכתי לא השמיענו זה ברישא רק לקמן בסיפא אלא מכח שוי' לנפשה חתיכה דאסורא מקשה דזה הי' פשוט לו ולכן לא פריך רק מכח מסקנא דאין צרה מעידה אפילו היכי דנשאת וקלקלה עצמה אם לא מת בעלה וכדמוכח מסיפא:

בד"ה סד"א חתיכה דאסורא: ק"ק לפי מה שכתבתי לקמן בתוספ' דנפשט ספק המשנה למלך אי בהעידה צרתה עלי' חשבינן לה כאשת איש גמורה מדברי תוספות הרא"ש דהיא כא"א ואין תופסין בה קידושין א"כ מאי מקשים התוספ' דלמא באמת לענין שלא תנשא לא הוי טעינן אבל הוי טעינן דאם אמרה לא מת עדיף מאשתיקא לענין דאם קדשה אחר דחוששין לקדושיו דכיון דע"י דבורה ג"כ ידעינן דמת ואף דלא תנשא היינו משום דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא לכן קמ"ל דלא, אכן ז"א דשפיר הקשו התוספות דאם זה כוונת הגמרא אכתי יקשה היאך קמ"ל דלא במה דקאמר שלא תנשא דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה ומה שלא תנשא הוא משום חתיכה דאסורה ולכן הוצרך התוספ' לתרץ דאיירי אפילו נתנה אמתלא אבל אכתי קשה באמת מנ"ל להגמרא כן דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה קאמרה ולא איירי בנתנה אמתלא ולא תנשא משום דשוי' אנפשה חתיכה דאסורא ולכן מזה לכאורה ראי' לאידך גיסא דספק המ"ל דאפילו באישתקא הוי ספק אשת איש וא"כ אין נפקותא בזה אם אמרינן לפי המסקנא דלא מת עדיף מאישתקא אחר שהשמיענו במתניתן דלא תנשא דהא ידענו על ידי זה שהיא ספק אשת איש וספק א"א הוי אפילו באשתיקא:

בא"ד. ונתנה אמתלא לדברי': לכאורה לא הוצרכו לכך דאפילו שתקה ולא נתנה אמתלא כשרוצה להנשא אח"כ תלינן דמה שאמרה לא מת לצעורי דחברתה אמרה דמי גרע זה ואשה שאמרה טמאה אני ואח"כ באתה אצל בעלה דמותר לבא עלי' דתלינן באמתלא אפילו לא טוענת כמבואר בש"ע י"ד (סי' קפ"ה) בשם מהרי"ו וה"נ הוי אמתלא דמוכח כשרוצה להנשא אחר שראתה שהתירו חברתה להנשא ולא חשו למה שאמרה היא לא מת ומזה לכאורה ראי' דדעת התוספ' כמש"כ הש"ך שם בשם הב"ח דלא איירי שם באמרה בפי' טמאה אני, ועיין מה שכתבתי לקחן (סוף פרקין):