ערוך לנר – יבמות – קטע 140

בד"ה דכל לא. א"כ מה מקשה מסיפא לר' יוחנן: הרשב"א הקשה קושיא זו על רש"י דמפרש לא מת לאו הכחשה היא דהמנו' רבנן לקמאי א"כ נראה דמפרש דאיירי בזה אחר זה אכן כבר כתבתי לעיל (דף קי"ז) יישוב לשיטת רש"י די"ל דמפרש דגם סיפא ע"כ איירי בזא"ז מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט דאם נשאת תצא, ועוד נ"ל ביישוב שיטת רש"י דבאמת גם הוא ס"ל כהתוספ' דכל מת לאו הכחשה היא זה בצרה דוקא וכן נראה ג"כ מהירושלמי וראי' לזה מדהוצרך רש"י לפרש דמה דמקשה לר"י מסיפא היינו דכל אשה אפילו צרה במשמע הרי דס"ל ג"כ דמצרה דוקא פריך ובצרה ודאי אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה, ומה שכתב רש"י דרבנן המנו' לקמא לא רצה לומר בזה רק לאותה שאמרה מת דשנה במתניתן בראשונה אבל ה"ה אם אמרו בבת אחת או אפילו באחרונה ג"כ הדין כן:

בד"ה אלא לר"י. דלמא בנשים בעלמא קמיירי: עיין ברשב"א שלחד פי' שכתב דקדייק דבצרות קמיירי דאי בנשים דעלמא מרישא שמעינן לה לא קשה קושיתם מסוטה דהתם לא שייך לידוק כן:

בא"ד. והתם לא קאי אצרות: אין לפרש משום דהתם צרות נאמנות לומר נטמאה כדקתני שם במתניתן דאכתי הוי רבותא כיון דלענין כתובה אין נאמנת אלא ה"ק דהתם לא שייך לאוקמי' בצרות דאם הצרה אומרת נטמאה הרי אדרבא אין מאמינים לה דהא אמרינן דשותה ואם צרה אומרת לא נטמאה אין רבותא דשותה אלא אדרבא כש"כ הוא דאם לאחרת מאמינים לזכות לה כש"כ לצרה אבל הכא בין אומרת הצרה מת בין אומרת לא מת בשניהם י"ל שאומרת משום שנאה כן או שלא תנשא או לקלקלה:

בד"ה בת ישראל מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן: המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) נסתפק אם העידה א' מחמש נשים אי נאמנת כלל ומחזיקים הצרה לאשת איש גמורה או רק להחמיר וכתב שדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד אי הלכה כר"ט או כר"ע, והנה לא הזכיר שזה גופא תלוי ועומד בספק התוספ' דהכא אי לר"ט רק תרומה דרבנן קאמר א"כ גם הרמב"ם דנקיט לשון המשנה הכי קאמר ולפ"ז אכתי אין לפשוט דמחזיקים אותה כאשת איש להקל בדאורייתא, שוב ראיתי בבית שמואל וסי' י"ז ס"ק קל"ד) שכתב ג"כ בפשיטות כן, אכן בעיקר הדבר לא ראו הב"ש והמ"ל דברי תוספ' הרא"ש דהכא דפשיטא לו שאם זנתה הצרה שהיא בחנק כאשת איש גמורה אפילו לר"ע דאוסר לאכול בתרומה ועיין מה שכתבתי לעיל בזה, גם מה שהקשה בעל הגהת מ"ל (פ"א מהל' סוטה) מ"ש דלענין סוטה נאמנים ה' נשים לומר שנטמאה שלא תשתה ולענין שאר דברים אין נאמנים אפילו להחמיר לר"ט דהכא דאוכלת בתרומה והניח בקושיא, לענ"ד י"ל דשאני סוטה שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ועיין בתוספ' בנדה (ב'.) גם מה שהזכרתי שנסתפק המשנה למלך עוד במת ודאי אי אינה נאמנת משום שנאה קדומה נפשט מדברי תוספ' הרא"ש שם ממה שכתב דלכך לר"ע חמותה אסורה לאכול בתרומה דכיון דמאמינים לה שבעלה מת ע"ש הרי שפשוט לו דאם נקטינן שבעלה מת באמת אז היא נאמנת על חמותה כיון שעתה אינה חמותה:

בא"ד. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא: לא זכיתי להבין דבריהם בזה מה חילוק יש בין שני שבילין לכאן דהא בשני שבילין ג"כ חד ממנ"פ עביד איסורא כמש"כ התוספ' גופא בנדה שם, והנה בדברי התוספ' דכאן הי' אפשר לדחוק שבאמת לא רצו לחלק בין תרומה לשני שבילין ומה שכתבו מיהו איכא הכא וכו' באמת קאי אתרווייהו דאיירי מיני' דהיינו תרומה ושני שבילין ורצו לומר דבהני אין הטעם משום דילפינן מסוטה אלא מטעם חזקה וכמו שכתבו גם בנדה אכן מדברי התוספ' הרא"ש לא נראה כן דלאחר שכתב כדברי התוספ' דהכא דאיכא חדא דעבד איסורא ממנ"פ סיים ונראה לי דר"ע נמי מהאי טעמא קאמר אסורים לאכול בתרומה אבל מודה הוא שאם זנתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש עכ"ל וכיון דר"ע ודאי לא חולק אב' שבילין א"כ מוכח דס"ל שיש חילוק בין הכא ובין שני שבילין מהך טעמא דאיכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ וזה תימא דהרי גם כשני שבילין יש זה:

בד"ה אף אנן. בהיתר יבמה לשוק כמלתי' דר"ט: לא ידעתי מה סברא יש בהיתר יבמה לשוק יותר מליבם, ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דמרישא לא שמעינן אלא דאין מאמינים לצרה לאוסרה לשוק דליכא אלא איסור לאו אבל שלא מאמינים לצרה באיסור מיתה להאכיל תרומה לזרה אכתי לא שמעינן אבל מסיפא שפיר שמעינן כן מדלא מאמינים לצרה לאוסרה ליבם דאיכא איסור כרת דחמיר ממיתה:

ועוד י"ל ביישוב קושיתם דהנה כבר כתבתי לעיל שהמ"ל נסתפק אי חמש נשים לאחר מיתת בעליהם ג"כ אין נאמנות ולכאורה נפשט הספק מסוגיא דהכא דאמרינן לדברי צרה אין חוששין והא הכא דשניהן מודות שמת דהא מתירין אותה לייבמה ואעפ"כ אין הצרה נאמנת עלי' אפילו להחמיר הרי דנשארה שנאתה אף שמת ופסקה להיות צרתה, אכן י"ל דמהכא אין ראי' דהכא עדיין צרתה היא ששונאתה על שהיבם ייבם אותה ויניחנה דאם לא היא ייבם את הצרה ולכן הצרה שונאתה וקאמרה תמות נפשי עם פלשתים ומעידה שהי' לו בן בשעת מיתה ולכן אינה נאמנת לפוסלה ליבם, אכן זה שייך בסיפא אבל ברישא דהוי אפכא שהצרה רוצה להתירה ליבם יקשה מ"ט אינה נאמנת מה שייך שנאה בזה כיון שכבר מת בעלה ולכן ע"כ צ"ל דחוששין לדברי' דרישא לא דייקינן אלא דנקט כן משום דיוקא דסיפא אבל ברישא באמת גם לדברי צרה חוששת ולכן לא שייך להביא ראי' מרישא לר' טרפון, ומה שהתוספ' לא תרצו כן היינו משום דלא מפרשים כפירושינו דאיירי ששניהן מודין שמת:

בד"ה לדברי'. ליכא עבירה כלל: מדבריהם נראה שמפרשים מה דקאמר הא לדברי צרה שהצרה לבד מעידה על מיתת בעלה והיא אינה אומרת כלל וכיון דבזה אסורה להנשא לכן כתבו דליכא עברה כלל, אכן לענ"ד י"ל דמדייק הא לדברי צרה דהיינו שמה שהיא מעידה נגד חזקתה שעומדת לייבם דהיינו שנתן לה בן ומת בטלה ואח"כ בנה אם צרה מעידה כן והיא לא אומרת רק סתם מת בעלי אין חוששין לדברי צרה אפילו להחמיר דמתירין אותה לייבום וא"כ שפיר איכא עבירה ואין לומר דאיך מתירין אותה לייבם אפילו דל דברי צרה מכ"מ הרי אמרינן במתניתן ריש פרק דלקמן דבהלכה צרתה למדינת הים חיישינן שמא ניתן לה בן ולא תתייבם דזה אינו דכבר כתב הרשב"א לקמן במתניתן דזה דוקא בצרתה שאינה לפנינו אבל אם היא בעצמה שבה בלא בן מוקמינן לה אחזקת היתר ייבום קמייתא ולא חיישינן מספק שמא ניתן לה בן ולכן אם אין חוששין לדברי צרה להחמיר מתירין אותה להתייבם ע"פ דבורה שמת בעלה אף שצרה מעידה שהי' לה בן שמת אח"כ וזהו מה דקדייק הש"ס ומתורצת קושית התוספ':

ע"ב במתניתן וכתובה לכל אחת ואחת בגמרא מוקי בקדש בביאה דוקא וכן נפסק בש"ע אהע"ז (סי' מ"ט) והקשה שם הב"ש דלענין גזילה פסק בח"מ (סי' שס"ה) דאין צריך לשלם גזלה לכל א' וא' עד שישבע ולמה הכא גבי כתובה ג"כ לא כל אחת צריכה לשבע והניח בקושיא, וראיתי בקרבן נתנאל שרצה לתרץ דבכתוב' שטוען שמא הוי מחוייב שבועה ומתוך שאין יכול לשבע משלם אבל גבי גזילה שהדין שהנגזל נשבע ונוטל אין עליו השבועה ולכן באמת נשבעין ע"ש, ולא הבנתי דאיך קרא לי' הוי מחוייב שבועה ואין יכול לשבע דהא דין השבועה המוטלת עליו הוא כמו במנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע שאינו יודע ופטור והרי שבועה זו שפיר יכול לשבע אי לאו מטעם דקנסוהו לשלם, ועוד ק' אתי' ק"נ שהרי בח"מ (סי' ע"ו) לענין הלואה (וסי' ש') לענין פקדון פסק הש"ע ג"כ דצריכין לשבע ושם אין הדין דנשבע ונוטל, אבל לענ"ד יש ליישב קושית הב"ש שהרי מה שצריכין לשבע גבי גזילה הטעם שלא יהא כל א' טוען אותי גזל לחלוק בגזילה וכדאמרינן (ריש ב"מ) שבועה זו תקנת חכמים שלא יהא כל אחד תופס וכו' וא"כ זה שייך דוקא לענין גזילה דלא מגנה עצמו בטענתו אבל הכא דהתובעת צריכה לטעון אותי קדש בביאה דמגנה עצמה בטענה זו כמש"כ רש"י לא מצרכינן להשביעה דסמכינן שלא תטעון טענה המגנה אותה אם לא שיודעת שאומרת אמת, ועוד דבל"ה סמכינן שלא תטעון טענה שאותה קדש שאוסרת עצמה על כל העולם ואפילו תקבל גט נאסרה בקרוביו ולכהן ואף שכבר טענה ולא חששה סמכינן שמא תודה כמו דסמכינן כשמשביעין אותה ואדרבא ע"י שבועה נגרם שלא תודה עוד שמתייראת להודות שנשבעה לשקר אבל בטענתה לבד כשתודה מעברת מעלי' כל היזק של הטענה:

שם בגמרא מכלל דת"ק סבר פליגי: ק"ק דלמא ת"ק סבר דבתרווייהו פליגי בין בקדש ולקח בין בגזל ובעל ודלמא מתניתן ת"ק היא ונקט קדש להודיעך כחו דר"ע וגזל להודיעך כחו דר"ט וכמו שכתבתי לעיל וא"ל דלא מסתבר לפרש דברי ת"ק כן דא"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר"ע לר' טרפון דלר"ע אפילו בקדש ולקח צריך להוציא מידי עבירה ולר"ט אפי' בבעל וגזל לא דהא השתא דמפרש דלת"ק פליגי בלקח וקדש דוקא אדרבא עושה פלוגתא רחוקה בין רשב"א לת"ק דלרשב"א פליגי בבעל וגזל דוקא אבל אי תפרש דלת"ק בהכל פליגי ליכא פלוגתא רחוקה כ"כ וא"כ אין זה דיוקא, ועוד דא"כ אכתי יקשה כקושית המהרש"א לעיל דבלא הברייתא לפרוך ממתניתן מ"ש קדש מלקח וגזל מבעל דא"ל כדכתבתי דבהכל פליגי דא"כ הוי פלוגתא רחוקה אע"כ דאין זה דיוקא, ונ"ל דדייק מדקאמר רשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שקדש על מה נחלקו על שבעל וכו' ואי ת"ק ס"ל דבתרווייהו פליגי לא הוי צריך לומר רק לא נחלקו אלא על שבעל וכן בסיפא לענין גזל אע"כ משמע דבתרתי פליג על ת"ק בין אמה שאמר דנחלקו בקדש בין אמה שאמר דלא נחלקו בבעל וכן בסיפא:

שם לעולם רשב"א ומאי קידש: כן פסק הרמב"ם (ה' אישות פ"ט ה' כ"א) כרשב"א אליבי' דר"ט אכן בהגהת מיימוני שם כתוב על מימרא דהכא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ולא כר"ע וכבר העיר בהגה"ה שם עליו שבגמרא דילן כתוב זה אפלוגתא דלעיל בבת כהן לישראל תאכל בתרומה ולא אפלוגתא דהכא, והנה בה' תרומות (פ"ט) פסק הרמב"ם בהך פלוגתא דלעיל כר"ט והשיגו הראב"ד שם ופסק כר"ע וכתב הכס"מ שם שאפשר שלא גרס הראב"ד הך דאר"י אמר שמואל הלכה כר"ט ולכאורה ותמה שמחק הראב"ד מימרא זו לגמרי, אבל לפ"ז י"ל שהראב"ד גרס כהג"מ הך מימרא אסוגיא דהכא ולא אהך דלעיל, אכן לפ"ז ק"ק שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם במה שפסק בהך דקדש וגזל כר"ע, והנה הבעל המאור פסק בהך דגזל כר' טרפון ועיין בש"ך ח"מ (סי' שס"ה ס"ק ב') שטרח ליישבו למה פסק כר"ט ולא כר"ע, ולענ"ד י"ל שהוא הי' גורס כגרסת הגהת מיימוני אפלוגתא דמשנה דהכא הלכה כר"ט ולכן פסק כן:

שם דאע"ג דאיסורא דאורייתא עביד לא קניס. עיין בב"ק (ק"ג:) שהקשו התוספ' מר' טרפון לרב הונא ורב יהודה דס"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב דברי ושמא ברי עדיף ותירצו דהכא ג"כ ברי הוא דיודע בודאי שלא חייב לארבע מהם ע"ש ולכאורה קשה דבב"מ (ל"ז:) חשיב הך ברי ושמא דקאמר דלכך לר"ע מפקינן ממונא מספקא דברי ושמא ברי עדיף, וי"ל דהתוספ' כתבו שפיר דלגבי ברי ושמא דמנה לי בידך לא חשיב זה כשמא לגבי ברי אבל לגבי שמא ושמא בנפל הבית שפיר חשיב כשמא לגבי ברי, א"נ י"ל דאפילו הוי שווין בסברותיהם מכ"מ אין כאן קושיא דהתוספ' כתבו כן אליבי' דר"ט אבל מכ"מ י"ל דגם רב הונא ורב יהודה מודים דר"ע דס"ל צריך ליתן לכל אחד באחת חשיב לי' כברי ושמא:

שם במתניתן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי: הא דהני אין נאמנים היינו משום דלהיות אשה וקרוב נאמנים בעינן ג' תנאים שיהי' היתר עגונה ושיהי' איסור כרת ומיתה דחמור להם ולא משקרי ושלא יהי' חשש דעיניו נתן בה ומשקר ולכן האשה לומר מת בעלה שתנשא ותתייבם נאמנת שבזה יש הג' תנאים אבל לומר מת יבמי אין נאמנת דליכא איסור כרת רק לאו דיבמה לשוק ולא נאמנת לומר שמתה אחותה דליכא משום עגונא ולא האיש נאמן מת אחי דחיישינן שמא עיניו נתן בה ולא מתה אחותה שישאנה דליכא משום עגונה וגם שייך שמא עיניו נתן בה כן יש ללמוד מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' יבום) ע"ש:

שם בגמרא דאמר ריש לקיש טב למיתב דן דו: הני ד' מילי דקאמר י"ל דע"י ד' דברים אפשר שהבעל ואשתו אינם נוחים זה לזה או ע"י מחלוקת שביניהם או ע"י שמאוס הוא לה ע"י מומין שבו או ע"י אומנתו או ע"י פסול משפחתו וכנגד כולם אמר דניחא לה בבעל כל דהו דנגד מחלוקת קאמר ר"ל דעיקר תכלית איש ואשתו היא להיותם כבשר א' כמאמר הכתוב ואם הם כשנים אז נראה שיש פרוד ביניהם וזהו דקאמר ר"ל טב למיתב דן דו אפילו לישב כשנים בפירוד לבבות מכ"מ ניחא לה מלמיתב ארמלו ואביי אמר דאם קטן כנמלה הוא דאין בזוי גדול מזה מכ"מ ניחא לה ורב פפא איירי מבזוי ע"י אומנתו ור"א מבזוי ע"י פסול משפחתו ואעפ"כ כולם ניחא להו בבעל:

שם ברש"י ד"ה קדש קתני וגינה אותה בקדושי ביאה: עיין במהרש"א שפי' דרש"י הוצרך לכתוב הכא הסברא דגינה ולא משום עבירה כדי לתרץ סברת המקשן דע"כ הי' יודע פי' המשנה מדלא מקשה בקצור מתניתן אהדדי מ"ש דבבעל לא פליגי ומ"ש בגזל דפליגי אכן ע"ז הקשה ב' קושיות והניח בצ"ע, ובמכ"ה נלענ"ד שאין זה כוונת רש"י דהרי גם בתירצן כתב רש"י כן (בד"ה ומאי קדש) וז"ל שגינה אותה ואפילו הכי פטר ר"ט עכ"ל הרי דלא רק לפי סברת המקשן כתב רש"י כן. ולא ידעתי למה לא הזכיר המהרש"א כלל מזה, והנה מה שהקשה דהיאך הוי סברת המקשן לחלק בין גזל לבעל ובין קדש ללקח בזה י"ל דבאמת המקשן לא הי' מחלק ובלא הך ברייתא הי' אפשר לומר דפליגי בין בקדש ולקח בין בגזל ובעל ונקט קדש להודיעך כח דר"ע וה"ה לקח ונקט גזל להודיעך כח דר"ט וה"ה בעל רק בכ"מ רק אחד נקט ולכן הוצרך להקשות מברייתא דוקא דנראה דבין לת"ק בין לרשב"א לא פליגי בתרתי וא"כ ע"כ מוכח דקדש וגזל דמתניתן דוקא הוא ולכן מתניתן מני, אכן מה שהוצרך רש"י להך סברא דגינה אותה נ"ל משום דבכל הסוגיא נראה דמשוי הש"ס בעל לגזל משום דבשניהם איסורא איכא ולכאורה אינם שוים דבגזל הוא רע לשמים ורע לבריות ולכן שייך לקנסו להפיס דעת האדם שחטא נגדו וגזלו אבל בבעל אף דעשה עבירה מכ"מ לא חטא נגדה וא"כ איך שייך לקונסו שיתן כתובה לכל א' כדי שתקבל כתובה בודאי אותה שקדש ועכ"פ ה"ל להש"ס למיעבד זה לצריכותא דקמ"ל דאפילו בבעל פליג ר"ע לכן כתב רש"י דגם הכא בבעל רע לבריות הוא שגינה אותה ואף שהיא עשתה ג"כ העבירה מכ"מ כיון שמסתמא הוא הרגיל אותה דהא יש לה גנאי קנסינן [אותו] (אותה) שיתן לה כתובה דומיא דח"ל שיש להן כתובה מהאי טעמא כמבואר לעיל (דף פ"ה) ע"ש ולכן א"ש מה שהקשה המהרש"א דליעבד זה לצריכותא דאדרבא רק ע"י סברא זו דגינה הושוה בעל לגזל:

בד"ה וחוששין לדברי'. ותחלוץ ולא תתייבם: כן פסק גם הרמב"ם דהוי ספק מגורשת וק"ל הרי ודאי כל זמן שהוא חי הגט הוא חוב לה כדאמרינן גטין (פ"א) האומר הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר משום דחוב הוא לה וא"כ היאך נחשב ספק במקום יבם הא הוי ספק ספקא שמא לא ימות וא"כ חוב הוא ואת"ל שימות דלמא מרחמא לי' וא"כ מטעם ס"ס נימא דחוב הוא לה ואינה מגורשת:

שם בתוספ' ד"ה אמר. משים דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא המהרש"א כתב דהתוס' ס"ל דמחדא בבא קפשיט דאל"כ ה"ל למיפשט מאינה נאמנת דרישא ודסיפא וזה יהיה לכאורה קושיא על רש"י דלא פי' כן, אבל נ"ל דרש"י ס"ל דמחדא בבא אי אפשר לפשוט כגון מהא דחולצת דסיפא ליכא להוכיח דלא מרחמי לי' דלעולם י"ל דודאי מרחמי לי' ולכן אינה נאמנת להתייבם והא וצריכה חליצה היינו משום דבחזקת היתר ליבם יצאה ולא עדיף חזקה דמרחמא לי' להאמינה מה שאמרה מת בעלי ואח"כ בני מחזקת היתר ליבם שעמדה בו וכן ברישא אין להוכיח מהא דאין מתייבמת דלא ודאי סניא לי' דלעולם י"ל דודאי מניא לי' והא דלא מאמינים לה מה שאמרה מת בני ואח"כ בעלי משום דבחזקת היתר לשוק יצאה, ולכן א"ש ג"כ דלא יכול ליליף מהא דאין נאמנת דאף דודאי סניא לי' או מרחמא לי' מכ"מ אין מאמינים לה נגד החזקה אבל מהא דחולצת ולא מתייבמת דרישא ודסיפא דייק שפיר כמש"כ רש"י, אכן לכאורה קשה לשיטת רש"י אסיפא מה שהקשו התוספ' ארישא דהיאך דייק ממה דלא מתייבמת ביצאה בחזקת היתר ליבם דזימנין דסניא לי' דלמא מה דלא מתייבמת משום דשוויא אנפשה חתיכה דאסורא כשאמרה מת בעלי ואח"כ בני דבזה לא שייך מה שזרנו התוספ' דדייק מדקתני חולצת כמובן וצ"ל דרש"י ס"ל כתירוץ שני של התוס' דדייק מדקתני אינה מתייבמ' אפילו כשנתנה אמתלא לדברי' ועיין לקמן:

בא"ד. אפילו נתנה אמתלא לדברי': ק"ק דא"כ באמת מ"ט חולצת אף דספק הוא אי מרחמא לי' או סניא לי' מכ"מ נוקמי' אחזקה ואי משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא הא נתנה אמתלא לדברי', ולולא דבריהם הי' נלענ"ד דלעולם איירי בלא נתנה אמתלא דלפי דעת מהרי"ו שהביא הרמ"א בי"ד (סי' קפ"ה) אפילו שתקה ולא נתנה אמתלא מותר לבא עלי' כשבאה אצלו א"כ ה"נ אי אמרינן דודאי מרחמא לי' או סניא לי' אנו טוענין האמתלא הזאת בעדה דמשום אהבה או שנאה אמרה כן ומתירין אותה להתייבם או להנשא ולא חיישינן להא דעשאה נפשה חד"א דכל שרוצה להנשא או להתייבם הוי בשתיקה כמי שנתנה האתמלא הזאת אבל אי אמרת דספק הוא אי מרחמא או סניא לי' לא חשיב זה אמתלא בעבורה להקרא נתנה אמתלא לדברי' ועיין מה שכתבתי לעיל (ע"א):

בא"ד. אמתלא לדברי' ק"ק דרש"י במתניתן פי' הטעם דלא משתריא בלא חליצה משום דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הרי דלא מפרש דאיירי בנתנה אמתלא וא"כ קושית התוספ' במקומה עומדת, ועוד י"ל על רש"י למה פי' כן ביחוששין לדברי' דרישא ולא ג"כ דסיפא, וי"ל דהנה שמעתי קושיא בשם בעל מחבר שב שמעתתא איך כתבו התוספ' דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הרי היא משועבדת ליבם ואיך תוכל לנדור ולאפוקי נפשה משעבודא דיבם, ונ"ל דרש"י באמת מתרץ קושית התוספ' כן ולכן מסיפא קדייק שפיר דשם לא שייך דשוויא נפשה חד"א כיון דאוסרת עצמה איבם דמשועבדת לו אבל ברישא שהיא בחזקת היתר לשוק והיא ע"י דבורה אוסרת עצמה לשוק בזה פי' רש"י שפיר דלכך חוששין משום דשוויא נפשה חד"א דבזה לא שייך שעבוד: