ערוך לנר – יבמות – קטע 138

ועוד י"ל ביישוב שיטת ר"ח כיון דהאמוראים מפרשי טעמא דמתניתן א"כ הוצרך לומר איכא בינייהו דשייך בדין דמתניתן והרי מתניתן איירי באמרה מת ולא הוזכר שאמרה קברתיו ולכן הוצרך לומר א"ב בהרגיל הוא קטטה ועיין במהרש"א:

שם כי היכי דלישרי': מזה נראה שמותר לגרום לחכם שיטעה ויתיר דבר שלדעתו אסור אם הגורם ס"ל דמותר וק"ק ממה דאמרינן בחולין (קי"א:) חס לי' לזרעא דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי ע"ש משמע דכזה אסור והרי גם שם לשמואל הי' פשיטא לי' דמותר ואעפ"כ הי' רב מובטח דלא נתן לו להכשילו וי"ל דשם מידי דאכילה היא דזה גנאי לצדיק וכמש"כ התוספ' לעיל (דף צ"ט), ועוד י"ל דשאני הכא דרבים חולקים עם ר' יהודה א"כ הי' פשיטא להם דהלכה כרבים ור' יהודה עצמו צריך להורות לאחרים שיעשו כרבים וכמו שהורה עקבי' בן מהללאל לבנו (בעדיות פ"ה) מוטב להניח דברי היחיד ולתפוס בדברי המרובים ע"ש רק שהוא בעצמו כשנשאל מעשה ממנו הורה כקבלתו לכן אין שייך מכשול אם לא ידע ופסק כרבים אבל שם הי' פשיטא לרב ששמואל לא יכריע דעתו כ"כ על דעת רב שלה יחשב מכשול לרב אם יאכל מה שאסור לו, ועיין בריטב"א סוכה ודף י') שהוכיח ג"כ מסוגיא דחולין דהיכא שאין ניכר לחבירו אסור להכשילו אם לא ס"ל ומהתימא שלא הזכיר מסוגיא דהכ' וצ"ל דס"ל כמו שחלקנו:

שם אבל מעבירין על הגשר: בשבת (ס':) כתב רש"י דגם בגשר פליגי ת"ק ור"ח ב"ט דלת"ק גם על הגשר אין מעבירין וכבר הקשה המהר"ם שם שזה נגד הברייתא דהכא דאמרינן בפי' דמעבירין על הגשר גם לת"ק והניח בצ"ע, ובאמת תמו' מאד, ולענ"ד אולי י"ל דלפי מה שכתב הערוך הביאו התוספ' במנחות (דף ל"ה) מעברתא ותיתורא אחת היא ותיתורא מבאר רש"י בכל מקום שהוא גשר א"כ מה שקורין מעברתא או מברא לפעמים נקרא ג"כ גשר, וכן נראה ג"כ מדברי רש"י בביצה (ז':) שעל מה דאמרינן שם ואי איכא מברא עברה פי' רש"י גשר ע"ש וכפי הנראה בחולין (דף צ"ה) ממה שפי' רש"י שם אמה דאמרינן רב בדיק במברא מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה ע"ש מזה נראה דמברא הוא כמו ספינה שהולך באויר על הנהר מעבר זה לעבר זה וכיון דמברא וגשר אחת היא משכחת גם גשר דנקרא כן, ומזה נלענ"ד לומר דגשר וכן מברא נקרא כל דבר שעל ידו עוברים מעבר הנהר האחד לעבר השני ואין חילוק אם הוא דבר העומד על יסודו או הוא דבר ההולך על המים כמו ספינה והחילוק שבין גשר ההולך על המים לספינה הוא שגשר נעשה לילך דוקא משפת הנהר לשפתו ואופן בנינו מוכיח עליו וספינה הוא ההולך על הנהר לארכו וכיון דמה דמידה ת"ק הכא דמעבירין על הגשר הוא כיון דכארעא סמיכתא הוא כמו שפי' רש"י א"כ פשיטא דכשהולך באויר על המים שאינו כארעא לת"ק אין מעבירין עליו שדומה בזה לספינה אבל לרחב"ע כיון שאינו ספינה ממש מעבירין עליו ובגשר כזה איירי רש"י בשבת במה שכתב דפליגי ת"ק ורחב"ע:

שם ברש"י ד"ה לא ירכיבם. ונוגעת בקרקע: הא דהוצרך רש"י לכך י"ל לפי מה דכתב לקמן אלא א"כ רגליו של עליון נוגעין בקרקע עכ"ל ואמאי לא מהני מה שרגליו של נרכב נוגעין בקרקע שהרי גם זה לא דומה לספינה שהולך באויר ולכן פירש דהספינה לפעמים ג"כ עומד על גבי קרקע, אכן בחגיגה (דף כ"ג) פי' רש"י על אלא א"כ רגליו נוגעות בקרקע דכל ספינה הולכת באויר וגזרו על האוירות כולן עכ"ל ומזה נראה ששם מפרש דרגליו לא קאי אשל רוכב אלא על של נרכב ולכן לא כתב שם ג"כ מה דכתב הכא דספינה לפעמים נוגעת בקרקע:

בד"ה תחוב בקרקעיתה. והאהיל הכלי של מי חטאת: לכאורה קשה למה הוצרך לכך תיפוק לי' דהספינה נטמא ע"י כזית מן המת וטימא כל מה שבתוכו וא"ל דהא אמרינן בשבת (פ"ג:) דספינה אינו מקבל טומאה דז"א דהא אמר שם ר"ח ב"ע דספינת הירדן טמאה והך דהכא ספינת הירדן הי' וי"ל דאי לאו דטומאת אוהל הוי איך קאמר הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות הא שנא ושנא דטומאה שנתהוה בירדן לא שייך גבי שאר נהרות, א"נ י"ל דפי' רש"י כן משום דאיכא שם בשבת תנא דס"ל דגם ספינת הירדן טהורה, אכן הרמב"ם בפי' המשניות (פרה פ"ט) כתב דנפסלו מפני היותם במקום טמא ע"ש משמע דס"ל דספינה נטמא ומכ"מ לא רצה לומר דנטמא האפר דאפר אין מקבל טומאה מן התורה עיין בטורי אבן חגיגה (דף כ"ג) אכן בחבורו באמת כתב דנטמא המים והיינו משום דפסק דספינת ירדן טהורה:

שם בתוספ' ד"ה לא דברו. למה קציר: לפי הנראה מהירושלמי לא הי' גורס במשנתינו וכמעשה שהי' ע"ש וכ"כ המפרש שם ולפ"ז פשיטא דא"ש מה שהקשה למה קציר, אכן אפילו הי' גורס במשנתינו כן מכ"מ מקשה שפיר שהרי גם לענין באותה מדינה מפרש בגמרא טעמא דב"ה למה באותה מדינה דוקא משום דמירתת ולא סגי לי' בטעם דכמעשה שהי' לבד אם לא שיש סברא לחלק בין מעשה שהי' למקום אחר ולכן גם מה שאמרו ב"ה לא שמענו אלא בבאה מן הקציר צריך טעם מה חילוק בין קציר למקום אחר וזה מפרש הירושלמי משום דשם שכיח יותר או משום דחמה קודחת או משום דריחשא שכיח, ולפ"ז צ"ל דלפי מה שמשמע מלשון הברייתא לקמן דפשיטא לב"ש דב"ה ג"כ לא בעי קציר חטים דוקא אלא ה"ה ג"כ קציר שעורים ומוסק וגודר משום דהכל בכלל קציר וכנראה יותר מלשון הברייתא ההובא בירושלמי דפשיטא להו דכל הטעם דשייך בקציר חטים משום חמה או משום ריחשא שייך ג"כ בכל הני וכ"כ בתוספ' י"ט, או די"ל אפילו לא שייך הטעם רק בקציר חטים מכ"מ הי' פשיטא לב"ה דבין קציר לקציר לא מחלקינן דבאמת דוחק לומר דבימי קציר שעורים שהוא בימי פסח סוף ימי הגשמים שג"כ אז חמה קודרת כמו באמצע הקיץ וכן לענין מסיקת זתים אמרינן (פאה פ"ח) שיש שאין מוסקים אלא לאחר רביעה שני' ע"ש שכבר התחילו ימי הגשמים אע"כ דגם קודם חזרה כבר הי' פשיטא לב"ה דאין מחלקין בין קצירה לקצירה:

בד"ה באותה שטה מגו שהיתה יכולה לומר גרשתני: המהרש"א הקשה דאין זה מגו דאם אומרת גרשני אינה נוטלת כתובתה, ולא זכיתי להבין דעתו דדוקא בתובעת כתובתה כתבו התוספ' לעיל דאין לה כתובה ולפי' התוספות דכתובות (דף פ"ט) אז גם לא מגורשת וכנ"ל אבל באינה תובעת כתובתה ודאי יש לה כתובה וכן כתב בפי' בתוספות הרא"ש בכתובות (דף כ"ג) וכן כתב גם הרמב"ם (ה' אישות פ' ט"ז) והר"ן (פ"ב דכתובות) וכ"כ הרב המגיד בשם רמב"ם (בהל' אישות פ"ד) ואף דהדרכי משה אהע"ז (ר"ס י"ז) הביא בשם הג"מ דאין לו כתובה כבר הביא שם ג"כ בשם מהרי"ק דיש לה כתובה וכן נראה גם ברמ"א (שם) דנאמנת גם לענין כתובה, אלא דהא ק"ל דאין זה מגו דדלמא אינה רוצה לפסול עצמה מן הכהונה

ונ"ל דהנה עוד הקשה המהרש"א דאיך שייך בזה מגו כיון דלא יכולה להעיז אפי' שלא בפני בעלה לומר גרשני והניח בצ"ע, ועוד ק"ל אמה דפשיטא להתוספ' דבאומרת גרשני נאמנת לרב המנונא אפילו שלא בפניו הא בכתובות (דף כ"ג ד"ה אית לי') הוכיחו דלא אמרינן כן רק לענין אם נשאת לא תצא אבל לא שתנשא לכתחלה מדנקט ר"ה דוקא גרשתני ולא גרשני וע"ש במהרש"א, ונ"ל דחדא קושיא מתורץ בחברתה דהכי קמקשו התוספ' דלמה לא נתיר לה שתנשא כשאומרת מת דנימא דודאי אמת הוא שלא תנשא אם אינה יודעת בודאי שאמת הוא שתחוש לקלקול שמא יבא בעלה וכל הדרכים האלו בה שתפסד כתובתה ותפסל לכהונה דאם לא חוששת לקלקול ולעולם חיישינן שתנשא באיסור אז הי' טוב לה שתטעון גרשני שאם אח"כ יבא בעלה לא תצא ואין כל הדרכים הללו בה ולכן אף שעתה טוענת מת טוב לה לענין כתובה ולענין כהונה מכ"מ כיון שאם שקר הוא תתקלקל לבסוף בכל הדברים יותר הי' טוענת טענת גרשני שלא תתיירא בה בקלקול לבסוף:

בא"ד. אפילו שלא בפניו: כבר הזכרתי מה שהקשה המהרש"א בזה דכיון דנאמנת שלא בפניו משום דאינה מעיזה א"כ אין זה מגו, אכן מלבד מה שכתבתי לעיל נלענ"ד ליישב קושיתו ע"פ מה שהביא הש"מ בכתובות ודף כ"ג) בשם הרא"ש דמה דאמרינן דנאמנת שלא בפניו לומר גרשני אין הטעם משום דשלא בפניו ג"כ אינה מעיזה דלא שייך העזה בזה אלא דמתייראה שמא יבא הבעל ויכחישה ואז אינה מעיזה לומר בפניו אמת הדבר שגרשתני ע"ש, וא"כ שפיר הקשו התוספ' דתהא נאמנת לומר מת בעלי דנחזיקה דודאי מתייראה לומר שקר שאם יבא בעלה תוחזק שקרנית במגו שהיתה יכולה לומר גרשני שנאמנת דמחזיקים אותה שמתייראה שיבא ויכחישה כש"כ שתתייראה לומר מת דשמא יבא ואז תוחזק שקרנית ודאי אפילו בלא הכחשה דידי' וא"כ ודאי טענת נתגרשה הי' טוב לה מטענת מת:

בא"ד. שיש להאמינה מטעם הפה שאסר ק"ק דהא איירי התם בבאו עדים דליכא משום פה שאסר הוא פה שהתיר דהא ברישא באמת נאמנת מטעם זה וי"ל שהרי לא באו עדים עד אחר שנשאת וא"כ בשעה שאמר' גרשני אכתי לא הי' שם עדים והיתה נאמנת מטעם פה שאסר הוא פה שהתיר ואף שעתה באו עדים מכ"מ בשעה שאמרה היתה נאמנת.

דף קי"ז ע"א במתניתן מצינו שאין האחים: הא דנקט האחים דוקא ולא הבנים דהא בב"מ (דף ל"ח) יליף מקרא דובניכם יתומים דאפילו הבנים אין נכנסים י"ל דמלתא אגב אורחי' קמ"ל דין דרב חסדא לקמן דדוקא האחים אין נכנסים בשהם יורשיו דהיינו בדלא ייבם אבל היבם נכנס ואף דהשתא אכתי לא דרש ב"ה מדרש כתובה מכ"מ י"ל דהוי דרש מדרש הכתוב ומ"מ ק"ק שינוי הלשון דלענין בנים נקט בברייתא שם אין מניחין לירד ולענין אחים קאמר הכא לשון אין נכנסין ולענין קרוב קאמר שם בב"מ לשון אין מורידין:

שם בגמרא יבמה נכנס לנחלה על פי': יש להסתפק איך הדין לרבי יהודה דס"ל לעיל (דף מ') דביש אב נכסים של אב אפילו בנתייבמה ואיכא אמוראי דס"ל כוותי' שם וא"כ אם נתייבמה ע"פ עצמה ויש שם אב אי נימא כיון דאין האחים נכנסים על פי' ה"ה ג"כ האב ולא ירש לא הוא ולא האב או אי נימא כיון דהאב לא יכול לירש ה"ל כאלו אין כאן אב ויורש היבם ע"פ מדרש הכתוב וצ"ע:

שם אף להנשא אין מתירין אותה: הנה זה פשוט דאף דאח"כ באה עוד פטם אחרת לב"ד ואמרה מות בעלי ולא תבעה כתובתה מכ"מ אין מתירין אותה כיון שכבר הראתה ערמתה ולפ"ז ק"ק דבשבועות (ל"ב:) דקאמר הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים שהוא פטור וחילק בין אמר לדידה לאמר לב"ד לפ"ז הוי מצי לחלק באמר לדידה לבד בין כבר העידה בב"ד ותבעה כתובתה ללא העידה דבשכבר תבעה כתובתה שפיר הפסיד לה העד כיון שהיא אינה יכולה להעיד, ועיין באהע"ז (סי' י"ז) שהביא הב"י הנימוקי יוסף בשם הריטב"א שאפילו עד אחד לא מהני והקשה עליו מנ"ל הא וכן הקשה החלקת מחוקק ושם ס"ק פ"ה) ע"ש, ולפ"ז א"ש דיש ראי' לשיטת הריטב"א מכח הקושיא שהקשינו דלשיטת הריטב"א א"ש כמובן דלא מצי לחלק בתבעה ללא תבעה דבתבעה אפי' העד לא מהני, ואפילו לפי מש"כ הח"מ נגד משמעות הרמ"א דגם הריטב"א לא ס"ל כן רק בהביאה היא העד לב"ד אבל בבא העד מעצמו לא, מכ"מ לא הי' יכול לאוקמי' שם בשבועות כן משום דשם איירי בהשביע היא אותו בב"ד כמש"כ רש"י שם וא"כ איירי בהביאה אותו לב"ד:

שם והכא ליכא אימא דסניא לה אף דסתמא קתני בת חמותה אפילו היכי שכבר מתה אמה קודם שנשאה לאחי' דג"כ ליכא אימא דסניא לה מכ"מ י"ל דעיקר טעמ' משום אימא ולא פלוג רבנן כמו דאסרו אפי' ביבמה דאית לו בני' כמבואר באהע"ז וסי' י"ז ס"ד) ועיין שם בח"מ והב"ש שהביאו דעת השלטי גבורים דזכרים לא אסרו להעיד כגון חמי' והביא ראי' מהירושלמי ובאמת בהירושלמי יש ב' דעות בזה כנראה שם אכן מסוגיא דילן נ"ל להביא ראי' לדעתו דאי חמי' ג"כ פסול א"כ היאך קאמר והכא ליכא אימא דסניא לה מה בכך הא איכא אבי' דסניא לה אע"כ בזכרים ליכא שנאה ואולי לא רלה הש"ג להביא ראי' מהכא די"ל דדעתה של בת נוטה אל אמה יותר מאל אבי' ולעולם גם אבי' שונאה:

שם לגרסנא דבי נשאי: א"ל איך מסופק אי אמרינן הסברא דשונאה משום דאכלה לגרסנא דאימא הרי בבת בעלה ליכא טעמא אחרינא אלא זה וא"כ לפשוט בת חמי' מבת בעלה די"ל דבת בעלה שונאה יותר מתוך שממלאה מקום אמה לגמרי ואין לפשוט מזה היכי דאינה רק אוכלת ירושת אבי' ואמה וגם אין להקשות דאם איתא דגם בת חמי' פסולה להעיד מטעם דאכלה לגרסנא דבי נשאי מ"ט נקט במתניתן בת חמותה ולא בת חמיה די"ל דאיידי דתנא חמותה נקט ג"כ בת חמותה, וראיתי במשנה למלך (ה' גירושין פ' י"ב) שרצה להוכיח מזה דבת חמותה דנקט הוא בת חמותה לחוד ולא ג"כ בת חמי' דהיינו שאינה אחות בעלה מאב ואם אלא מאם לבד ומתוך כך הוקשה לו מה דקאמר לקמן ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמי' הרי בבת חמותה לחוד לא שייך גרסני דבי נשא וכן הוקשה לו מה שכתב רש"י ד"ה לגרסנא שהביאה לאבי' מבית אבי' עכ"ל הרי אבי' דהבת לא הי' יורשת כיון שבעלה אינו בנה ע"ש והניח בצ"ע, ולא ידעתי איך העלים עין ממה שכתב רש"י במתניתן וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי עכ"ל הרי בפי' שמפרש שהיא בת חמי' ג"כ דא"כ איך שייך עמל אבי אע"כ צ"ל כמו שכתבתי דנקט בת חמותה איידי דאיירי בחמותה:

שם ואם איתא שית הווין: הא דלא הביא ראי' ממתניתין מדלא חשיב לה די"ל תנא ושייר וא"ל מאי שייר דהאי שייר די"ל דשייר ג"כ אשת אב וכלה וס"ל כר' יהודה דלא הוי בכלל אינך דליכא משום כמים פנים לפנים אבל מברייתא דתני מנינא פריך שפיר דליכא למימר תני ושייר דהיכי דתנא מנינא לא אמרינן תני ושייר כדאמרינן בקדושין (ט"ז:) וע"ז משני לא כמו שאתה סובר דטעמא דבת חמותה משום דאכל' לגירסנא דאימא הוא דבזה ה"ל למיחשב בת חמי' ג"כ דלא שייך דהוי בכלל אלא הטעם הוא משום גירסנא דבי נשי' ובזה אין חלוק בין חמותה לחמי' ולכן ל"צ למיחש, ואף דהתוס' בקידושין (שם) וכן בסוטה (דף ט"ז) כתבו דלא אמרינן דגבי מנין לא אמרינן תני ושייר אלא שם משום דקתני ואי אתה ע"ש מכ"מ כבר כתבתי לעיל (דף ג') דבסוגיא דכריתות (דף ב') לא משמע כן והשתא גם מסוגיא דהכא לכאורה יש ראי' נגד התוספ':

שם דמגלי לאבי' כל דעבדה: ק"ק דאכתי ה"ל למיחשב לר' יהודה ג"כ אשת אחיה דפסולה לה ובשלמא לרבנן הוי בכלל בת חמותה משום כמים פל"פ אבל לר' יהוד' קשיא, ואולי לר' יהודה באמת לא פסולה לה דלא מגליא לאחי' מה שעושה אשתו כמו דגליא לאבי' ולפ"ז יש פלוגתא בזה בין ר"י לרבנן דלרבנן פסולה, שוב א"ע ראיתי בריטב"א שכתב כן, אכן לפ"ז ק"ק דמה שאמר ר"י מוסיף אדרבא גורע:

שם ברש"י ד"ה שאין האחין. על פי שנים עדים עיין בשו"ת נודע ביהודה (אהע"ז סי' ל"ג) שרצה לדייק מדברי רש"י דכאן ומדברי הרמב"ם שעד א' נאמן לעדות אשה מן התורה וה"ה ג"כ שיורד לנחלה על פי עד א', ולא ראה שרוב דבריו כבר כתובים בשו"ת תשב"ץ ע"ש, גם מה שהעלה דע"א נאמן מן התורה כבר כתב כן הריטב"א לעיל (דף פ"ח) אבל דעת התוספ' שם אינה כן שאינו נאמן רק מדרבנן וכן דעת רש"י לעיל (דף צ"ב) דמן התורה אינו נאמן:

שם בתוספ' ד"ה וחזרו. ומאי קושיא דלמא אפי' ב"ה ננהו: אולי י"ל בזה דלפי הנראה מסוגיא שם הש"ס רצה לתרץ קושית רבא וליישב ובריית' במה שאמר דהברייתא ב"ש היא דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ אם גם ב"ה ס"ל מדרש כתובה מכ"מ י"ל דהברייתא כב"ש אתיא ולכן מה דאמר מאן שמעת לא אמר אלא כיון דב"ש הוא העיקר כן וס"ל כן בין קודם חזרה בין לאחר חזרה ולכן מסתמא יותר נאמר דב"ש היא אבל עכ"פ אם גם לא מוכח דב"ש היא מהא דמדרש כתובה מכ"מ י"ל דאתיא כוותי' ועדיף לי' למימר דב"ש היא דאי ב"ה צריך לאוקמי' דוקא כמשנה אחרונה כמו שמצינו בכה"ג דמוקי הש"ס משניות כמשנ' ראשונ' או אחרונ' ועיין פסחים (דף פ"ח) וכפירוש זה משמע בסוגיא דשם דאל"ה יקשה מאי פריך שם והא לא נתנה כחובה לגבות מחיים הא זה לא הוי רק לב"ש ואנן כב"ה קיימא לן דלדדהו נתנה כתובה לגבות מחיים וכמו שכתבו התוס' שם ואין לומר דזה באמת תירוץ הגמרא דא"כ למה צריך להוסיף ושמעינן להו לב"ש וכו', אבל לפ"ז א"ש דבאמת קושיתו היתה בין מב"ש בין מב"ה דתרווייהו ס"ל דלא נכל"מ דתרווייהו דרשי מדרש כתובה וע"ז מתרץ כיון דב"ש הוא העיקר דסובר כן והוא ס"ל ג"כ שטר הלכ"ד י"ל דמוקמינן הברייתא כב"ש:

בא"ד אלא מטעם ק"ו: אף דמלשון המשנה לא משמע כן דהא על הק"ו השיבו מצינו שאין האחים וכמו שהשיבו התוספ' ע"ז באמת בכתובות (נ"ג:) י"ל דה"ק דודאי בתחלה דייקו שפיר דאין זה ק"ו מדאין האחים נכנסים אבל לאחר שאמרו ב"ש ממדרש כתובה י"ל דלעולם על ק"ו סמכו ומה שאין האחים נכנסים היינו משום דשם ליכא מדרש כתובה אבל לעולם אמ"כ לבד לא סמכו ב"א:

בד"ה בית הלל וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן: בעדיות (פרק א') מייתי פלוגתות שנחלקו ב"ש על שמאי, וא"ע ראיתי שהתוספ' בכתובות (דף נ"ג) באמת תרצו כן שב"ה פליגי אהלל ואף דלא כתבו ראי' בלי ספק סמכו ג"כ אמשניות הללו:

בד"ה חוץ, ואפילו לשמואל דאמר לעיל: לא הוצרכו לדייק משמואל דוקא דהא ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא בקדשה אבל בנשאת גם רב מוד' דמותרת לחזור כמש"כ רש"י שם וכן פסק הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) ומתניתן משמט דבנשאת איירי משום דסתמא קתני ועוד דשונאות אותה משום דאוכלת יגיעתו דלא שייך רק בנשואה ודוחק לומר דהך דיבמה לא הוי מוקמינן אלא בקדשה אבל לנשואה באמת מותרת להעיד ועוד דהרי בכהאי גונא אמרינן דלא פליג:

בא"ד. אז אסורה לזה ולזה ק"ק למה אסורה לבעלה הראשון הא ליכא למימר גם בזה שיאמרו דגירש זה ונשא זה דא"כ דגירשה בעלה למה נחלצה מאחיו והרי ע"כ ידעו שבטעות נשאת לשני וא"כ תהא מותרת לחזור לראשון וצ"ל דהחשש הוא למי שלא ידע שנחלצה ויאמר דגירש זה ונשא זה, והנה הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) פסק דבנשאת ליבם מותרת לבעל משום שלא שייך שמא יאמרו ולפ"ז יש נפקותא לדינא לדידן ממה שכתבו התוס' כאן דמוכח אפילו בחלצה אף דלא שייך חשש להיודעים שחלצה מכ"מ אסורה משום אותם שאינם יודעים ולא אמרינן דלמי שלא ידע לא צריכין לגזור כלל דהרי גם לקמן (קי"ט:) אמרינן גזירה כה"ג דאיכא דידע מקצת ולא ידע הכל אבל מכ"מ צ"ע מנ"ל להתוספ' דגזרינן כן: