ערוך לנר – יבמות – קטע 136

שם קטן אוכל נבלות היא פי' וקשיא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וק"ק דהרי אפי' למ"ד מצווין להפרישו מסקינן לעיל דבאיסור דרבנן לכ"ע אין מצווין להפרישו והרי הכא איסור אחות זקוקה אינו רק מדרבנן וא"כ תקשי' איהו לנפשי' וצ"ל דבאחת הוי מצי למימר וליטעמיך אלא דבלא"ה משני שפיר, אבל ק"ל מאי פריך על פקח בעל חרשת אמאי מוציא אשתו בגט תיתב גבי' הרי לפי מה שכתב הרמב"ם להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן אסור והרי אם בא עלי' ה"ל מאכיל לה בידים ואיך פריך תיתב גבי' לכאורה מזה ראי' לשיטת הרשב"א דס"ל דאפילו להאכיל בידים מותר כאיסור דרבנן וצ"ע למה לא הביא הרשב"א ראי' זו:

שם התרת יבמה לשוק בזה י"ל מה שהעירו התוספ' לעיל (ק"י: ד"ה וכי אימא) הוי מצי לאקשוי' טפי וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל דהא ל"ק לי' משום דאפשר לומר דצריך לגרש משום היתר יבמה לשוק דאם תצא אחותה יסברו העולם דלחרש בחרשת קידושין גמורים איכא דלא ידעו לחלק בין פקח ונתחרש לחרש מעיקרא ובאמת בחרש מעיקרא איכא איסור יבמה לשוק ולכן לא פריך רק היאך יכול לגרש:

שם בתוספ' ד"ה משום. ולא דק דבהדיא אמר הנה בודאי לא נעלם מהתוספ' מה דמסקינן שה במעילה דאשמנה שרצים לוקין בכעדשה דקאמר ר' יוחנן שם מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וא"כ לכאורה דברי רש"י ברורים הם רק שלהתוספ' הוקשה דהא הך קרא דלא תאכלום כתיב גבי כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע דלא איירי בח' שרצים כמו שכתבו בסנהדרין (י"ז.) מהת"כ ובהם אין לוקין אלא בכזית, אבל מכ"מ י"ל דעת רש"י כיון דמיתורא דלא תאכלום דרש לחייב מאכיל א"כ אי לא הוי כתיב קרא בעלמא באחת לא הוי מוקמינן יתורא דלא תאכלום רק אח' שרצים משום דחמירי שלוקין בכעדשה אבל אמידי אחריני לא, ואין לתמוה דקרי לשיעור כעדשה משהו דהא גם בחולין (דף. ק"כ) אמרינן שכן טומאתן במשהו דהיינו בכעדשה ואדרבא בזה מתורץ מה שהקשו התוספות שם אנה מצינו כן ע"ש ומה דקרא לי' באמת משהו אף שבעי שיעור י"ל דכנגד שיעור גדול דכזית קרי לשיעור כעדשה משהו וכמו דאמרינן בפ' ראשית הגז גוזזות כל שהן נגד שיעורא רבא דר"ד:

פרק חמשה עשר.

דף קי"ד ע"ב בגמרא עד דאמרה מת וקברתיו: הרמב"ם (פרק ג' מהל' גירושין) פסק דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת והביא הכס"מ שם תשובת הרא"מ שהראשונים טענו על זה ד' טענות, האחד דהא רבא אמר דלא מהימן במת במלחמה משום דאחר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי. ב' מ"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאי במת וקברתיו חיישינן לשיקרא גם במת על מטתו ניחוש כן, ג' ק"ו היא מה רעבון דלא נאמנת במת על מטתו חת וקברתיו מהימנא מלחמ' דנאמנת במת על מטתו כש"כ שנאמנת במת וקברתיו, ד' מדאמר רבא רעבון גריעה ממלחמה משמע דמה שנאמנת ברעבון גם במלחמה נאמנת ע"ש ברא"מ שהאריך ביישוב דעת הרמב"ם, ולענ"ד יש לומר דעת הרמב"ם בפשטות דלפי מה שכתב הרמב"ם הא דלא נאמנת במת במלחמה משום דאמרה אחרי שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצע גם הוא נהרג עמהם וע"ז מסיים לפיכך אינה נאמנת אפילו אמרה מת וקברתיו ופי' דבריו כך הוא דכמו שאין מאמינין לה שמת אחרי שסברה שבעלה הי' בכלל האחרים ה"ה ג"כ אין להאמינה באמרה וקברתיו לא משום דחיישינן דמשקרא אלא דחיישינן שמא קברה כל הנופלים במקום שעמד בעלה או היתה עם הקוברים ואחרי שסברה שהוא מת שם גם היא סוברה שהיא קברה אותו עמהם אבל במת על מטתו לא שייך טעות כיון שהוא לבדו מת וכן ברעבון לא שייך טעות באמרה וקברתיו כיון שהוא מת באותו מקום לבדו ולא שייך חילוף עם אחרים, ומכ"מ א"ש דקאמר רכא רעבון גריעא ממלחמה כיון דבמת על מטתו הי' שייך נאמנות ברעבון כמו במלחמה ואעפ"כ ברעבון אינה נאמנת ובמלחמה נאמנת אף דתרווייהו דמי להדדי דמתו על מטתם לבדם ובאמת במת וקברתיו גם במלחמה הי' נאמנת אי הוי דומיא דרעבון דהיינו שאמרה שקברתה אותו לבדו ומה שאינה נאמנת היינו משום דחיישינן שקברה אותו עם אחרים וסברה שהוא הי' בכלל דלא הוי דומיא דרעבון כלל ובאמת גם ברעבון אם אמרה שקבר' כל אשר מתו בבית ברעב ג"כ אינה נאמנת אם לא ידעה בודאי שקברה בעלה, ויצא לנו מזה דין חדש דאם אמרה שקברה בעלה לבדו במלחמה נאמנת, ולפי מה שתירץ הרא"מ שיטת הרמב"ם דכיון דאין דרך לקבור במלחמה אמרינן דודאי משקרה לכך אינה נאמנת, שוב זמן אחרי כתבי כן מצאתי בשו"ת חכם צבי (סי' צ"ה) שהרגיש ג"כ בזה:

שם דסמכי אדאמרי אינשי: לכאורה ה"ק דבמלחמה כדמחו לי' בגירא אמרה ודאי מית בדדמי אבל בדבר אינה אומרת כן משום הא דאמרי אינשי, אכן לפ"ז אין ראי' מהא דאמרי אינשי דהתם בסנהדרין (דף כ"ט) אמרינן כן שהעדים לא מתיראים שתבא עליהם הדבר אלא אכתי מאן לימא לן אם ראתה שכבר נחלה בדבר שלא אומרת בדדמי כמו במלחמה כדמחו לי' בגורא אבל י"ל דה"ק דבמלחמה כדמחו לי' יראה ובורחת שמא יפלו עלי' כמו שפירשו התוספ' אבל בדבר לא שבקת לי' מפני היראה שמא גם היא תחלה דסומכת אדאמרי אינשי:

שם ברש"י ד"ה ושלום בעולם. הואיל ולא חזר הרגוהו לסטים: לא ידעתי למה מפרש רש"י אומד אחר ממה דמפרש רבא בגמרא דקאמר סלקא דעתא בכל הני דאקטול וכו' סמתרי וחי' וכן מפרש גם הרמב"ם בפי' המשניות, והברטנור' הביא ב' הפירושים של רש"י ושל רמב"ם ולא ידעתי למה נטה רש"י מפי' הגמרא וא"ל דמשמע לי' לרש"י דדוקא בעינן שידענו שיש שלום בעולם אבל בספק אינה נאמנת ומפרש רש"י טעם של ספק ורבא מפרש טעם של ודאי מלחמה דז"א דבספק היא נאמנת כמו שהוכיח הרשב"א לקמן בגמרא ממה דקאמר תנא שלום בעולם משום דקבעי למיתנא מלחמה בעולם וכן מוכח גם ממה דבעי בגמרא לקמן החזיקה היא מלחמה בעולם מהו והרי זה ע"כ איירי דלא ידענו ודאי שיש שלום דאל"כ מה מועיל חזקתה נגד ידיעתנו ואעפ"כ פשיטא לי' דבלא החזיקה נאמנת הרי דבספק לא חיישינן למלחמה ולכן דברי רש"י צל"ע:

שם בתוספ' ד"ה האשה. והכא מפרש לי': ק"ק דכה"ג לא אמרינן בשאר מקומות דפריך הש"ס כן דחכמים היינו ת"ק כגון בשבת (דף כ"ד) דפריך ג"כ הכין ולפי דברי התוספ' דכאן הוי מצי לתרץ דת"ק לא מפרש דאיירי גם באינו מבושל וחכמים מפרשי לי', ולכן לולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר כיון דת"ק ג"כ בעי שלום בינה לבינו וא"כ י"ל דודאי היכי דלא באה בוכה ובגדי' קרועים יש הוראה קצת דעכ"פ הי' קטטה ביניהם ולכן אינה מתאבלת על מיתתו ואמרה בדדמי ולכן ס"ל דודאי היכי שידענו ודאי שהי' שלום בינהם נאמנת אפי' אינה בוכה אבל היכי שיש ספק מודה ג"כ שזה הוראה שהי' קטטה ביניהם ואינה נאמנת ור' יהודה מדייק לעולם אינה נאמנת וכו' פי' אפילו היכי שידענו שהי' שלום ביניהם מכ"מ היכי דלא באה בוכה ראי' גדולה שאמרה בדדמי אבל אמרו לו ס"ל דאפילו היכי דלא ידענו ודאי שהי' שלום ביניהם וגם לא באה בוכה מכ"מ נאמנת דתלינן מה שבאה כן ששוטה היא וכמו דמפרשי טעמם לקמן בברייתא וכי פקחת תנשא שוטה לא תנשא:

בד"ה מי אמרינן. דאי שייך מגו א"כ במלחמה לכאורה משום הא לא קשיא דהא ע"כ מה דאמר בגמרא דאי בעיא אמרה שלום בעולם לאו דוקא דצריכה שתאמר שלום בעולם אלא אי אמרה סתמא ג"כ נאמנת כיון שהוחזק שלום וא"כ הוי מגו דאי בעיא שתקה דמגו מעליתא היא אבל לומר מגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו לא חשיב כ"כ כיון דצריכה לשקר, ובמה שהקשו עוד מהך דשבועות אהך דהכא ג"כ אפשר לחלק דהתם הבע"ה מוחזק הוא ואמרינן מגו להחזיק אבל הכא בחזקת א"א היא לא אמרינן להוציאה מחזקת א"א, אלא דעיקר קושיתם היא בין אהכא בין אהך דשכיר דלא שייך מגו כלל כיון שאינם רק טועים ולא רשעים לשקר במזיד:

דף קט"ו ע"א בגמרא ת"ש נפלו עלינו נכרים: ק"ק לס"ד דמקשן דלא אסיק אדעתא סברא דאשה כלי זיינה עלי' לפרוך בקיצור ב' ברייתות אהדדי ח"ש דבלסטים נאמנת ובעשינו אינה נאמנת מטעם דכי היכי דלדידך אתרחיש ניסא וכו' שהרי טעם זה שייך גם בלסטים, וי"ל דגם המקשן ידע שיש חילוק בין עשינו ללסטים דבעישינו ודאי בורחת שיודעת שאם תשאר תשרף אבל בלסטים לא מתייראת שודאי תהרג ומספק אינה בורחת אבל מדמה לסטים למלחמה דשם ג"כ אין ודאי שתהרג אבל התרצן מתרץ שלסטים עדיפא ממלחמה שסומכת שודאי לא יהרגוה לסטים שאשה כלי זיינה עלי' משא"כ במלחמה שמתיראת מן החצים ואבני בלסטראות ובורחת:

שם אלמא עד א' מהימן: א"ל דלמא במת על מטתו קאמר דמהימן דא"כ מאי משובשת בגייסות דקאמר דהא אין זה נוגע לגייסות, אבל מכ"מ קשה דלמא במת וקברתיו קאמר דמהימן במלחמה כמש"כ הרשב"א לעיל, ובשלמא לשיטת הרי"ף דמה דמסופק בעד א' היינו במת וקברתיו א"ש אבל לדעת הראשונים דמפרשי דבלא מת וקברתיו קאמר קשה ומזה לכאורה ראי' לדעת הרמב"ם דאשה אפילו במת וקברתיו אינה נאמנת משום דאמרה גם וקברתיו בדדמי כשראתה קוברים כל ההרוגים במקום שעמד בעלה כחו שפרשתיו לעיל לדעת הרמב"ם וא"כ כיון דמסופק בעד אי אומר בדדמי שפיר פשיט מהכא כיון דנאמן במת וקברתיו עכ"פ א"כ ע"כ לא אומר בדדמי ולכן גם בלא וקברתיו נאמן:

שם כל מקום שיש גייסות מבעי לי': ק"ק מאי קושיא הא שפיר קאמר דר"ג הורה דאפילו במדינה זו המשובשת בגייסות נאמן ע"א וכש"כ במדינה שיש שלום וי"ל דהרי ר' גמליאל ע"כ לא הורה לו במדינה זו שהרי ר"ג הי' נשיא ודר בא"י וא"כ ע"כ ה"ק שר"ג הורה לו דאפילו במדינה המשובשת בגייסות ע"א נאמן ולכן שפיר הקשה למה הזכיר מדינה זו דוקא הל"ל סתם מדינות המשובשות בגייסות:

שם והא מים כמלחמה דמי: א"ל הא הכא הוי כהחזיקו הם מלחמה כיון דלא ידעינן דנטבעו והיו יכולים לומר סתם מתו ולכך נאמנים ואכתי מנ"ל דגם בליכא מגו נאמן ע"א במלחמה, די"ל דמשמע להש"ס דאיירי שהי' ידוע שהת"ח היו בספינה רק דלא ידענו מה נעשה מהספינה והנשים העידו שנטבע והוי זה כהוחזק מלחמה בעולם, והנה עוד הי' אפשר לומר דא"נ איירי שלא ידענו כלל שהיו בספינה והחזיקו הם המלחמה אעפ"כ תפשוט האבעיא דלעיל דבאיכא מגו נאמנת אשה במלחמה אי ליכא חילוק בין אשה לעד א' וא"כ ממנ"פ אחת מהאבעיות דלעיל נפשט, אכן על זה יקשה דאכתי היאך בעי למיפשט כיון דלא ידענו איזה בעי' נפשטת אי הטעם דהאמינו משום דעדיף עבד א' מאשה או אי הטעם דלא עדיף אבל בהחזיקה היא גם האשה נאמנת ואכתי נשאר בספק ולכן נראה יותר כתירוצינו הראשון:

שם ברש"י ד"ה פסתא דידי'. מאיש אחר: ל לרבא פי' רש"י כן דהרי לרבא אכתי לא ס"ד שהי' כאן איש אחר ורב חייא בר אבין הוא שחדש כן ולרבא גם רש"י ס"ל שאמר דפסת יד היא נשארת מבעלה שנשרף אבל לרב חייא ב"א שאמר דגברא אחרינא הוא שנשרף ס"ל דגם פסת יד ממנו נשארה ובבעלה נעשה מום אחר ומפני זה ברח אבל לא רצה רש"י לפרש דמבעלה הי' הפסת יד וזהו המום דמתיילד בו דאין זה שכיח שישרף כ"כ עד שתפול ממנו פסת יד ויחי' ויברח כמו שפי' התוספ' הרא"ש אבל הריטב"א כתב שהפסת יד היתה נכרת לה שהי' מבעלה ולפ"ז צ"ל דהוא מפרש בר"ח בר אבין שמבעלה הי' נושר הפסת יד ועל כן ברח וכמו שפי' הריב"ן שהביא התוספ' הרא"ש וכן כתב ג"כ הרי"ף והרא"ש. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מה"ק אעה"ז סי' מ"ב) שכתב בפשטות שהיד הי' מבעלה ומביא ראי' מזה דבעינן אמתלא לתלות למה ברח ע"ש ותמו' הוא שלא הזכיר כלל דרש"י באמת לא פי' כן:

שם בתוספ' ד"ה דאי בעי. שיכולה לומר מת על מטתו: על פי מה שכתבתי לעיל גם זה יש ליישב דהא הש"ס לא קאמר מגו שתשקר אלא. שלא צריכה שתאמר כלל אלא לשתוק מלומר שהוא מלחמה: בד"ה

טעמא. למה לו להיות נאמן: לפי זה יקשה על רש"י דפירש הכא דתרוייהו אמרי בדדמי, וי"ל דלכאורה לא מקשים התוספ' מידי דלמה לא תהי' נאמנת אי דייקא דהא האשה לבדה נאמנת לומר מת בטלי אפילו בלא העד וצ"ל דקושית אתוס' היא דהא הכא מלחמה הוא ואין האשה נאמנת, אך י"ל ליישוב שיטת רש"י כיון דהטעם דאין אשה נאמנת במלחמה משום דאמרה בדדמי כדאמרינן לעיל א"כ אי הוית דייקא לא אמרה בדדמי והיתה נאמנת אבל השתא דלא דייקא גם היא אומרת בדדמי ולכן מספקא לי' אי עיקר טעמא דסמכינן אעד משום דלא משקר ולא אמר בדדמי וא"כ גם במלחמה נאמן או עיקר טעמא דסמכינן אהא דהיא דייקא וכיון דבמלחמה היא לא מדייקי וגם הוא לא מדייק אין נאמנים, ולכאורה יש להביא ראי' לפי' זה דמספקא לי' אי העד אומר בדדמי או לא דלפי' התוספ' דפשיטא לי' דהעד מדייק ולא מספקא לי' רק אי עיקר טעמא דסמכינן על העד היא משום דלא משקר או משום דהיא גופא דייקא א"כ הוי מצי למיפשט אבעיא זו כמו דרוצה לפשוט האיבעיא דלעיל (צ"ג:) לענין עד א' ביבמה דלפי מה שרוצה לפשוט דנאמן התירה לשוק ע"כ ה"ט משום דסמכינן אעד דלא משקר וא"כ גם הכא נאמן אבל לפי' רש"י דמסופק אי העד אומר בדדמי לא מצי למיפשט דדלמא דוקא במזיד לא משקר וסמכינן עליו מהאי טעמא להתיר יבמה לשוק אבל מכ"מ י"ל דבמלחמה אומר בדדמי ולא סמכינן עליו, אכן מכ"מ יקשה אפכא שרוצה למיפשט הכא מהא דר"ע ומהא דרבי דעד א' נאמן במלחמה תפשוט גם האיבעיא דלעיל לענין עד א' ביבמה דהא עכ"פ מוכח דעיקר טעמא דסמכינן אעד דלא משקר ולא אדיוק דידה וע"כ צ"ל דלא חש לי' להביא לעיל כיון דגם הכא משיב על הראיות ולא קיימי במסקנא א"כ גם אין ראי' נגד התוס' מהא דלא מייתי הכא הראיות דלעיל דהא גם לעיל משיב עליהם ולא קיימי לפי המסקנא, אבל מכ"מ גם לפי' רש"י ליכא קושיא ממה שהעירו התוספות, אכן ק"ק לשיטת רש"י מ"ט לא פשיט האבעיא דהכא ודלעיל דע"כ טעמא דעד א' נאמן הוא משום מלתא דעבידא לאגלויו דאי טעמא דהיא גופא דייקא מ"ט אמרינן לקמן ודף קי"ז) דה' נשים אינן נאמנות אי היא דייקא אע"כ דסומכת על העד ומה דמאמינן לעד הוא משום מלתא דעבידא לאגלוי' ולכן בה' נשים לא אמרינן כן כיון דמכוונת לקלקל:

בד"ה אמר ר"ע. דהא שנת שביעית הי': ק"ק אכתי מאי מייתרי בזה למה הוי להו לחשב אם צריכה עבור כיון שאינם יכולים לעבר, וי"ל דבלא"ה יש להבין מאי ראי' דלא הי' עבור ממש משום דשביעית הי' דלמא הי' בסוף שנת שביעית קודם לר"ה והיו רוצים לעבר השנה שאחרי זה, אכן זה אינו דהא אמרינן בסנהדרין (י"ב.) דאם עברו לפני ר"ה אינו מעוברת אך לפי המבואר שם אף דאין מעברין ממש מכ"מ מעיינין קודם ר"ה אם צריך לעבר אחר ר"ה וא"כ י"ל דהכי הוי ולעולם עבור ממש עשו אחר ר"ה רק דקודם ר"ה כשהי' עדיין שביעית היו מחשבין אם צריך עבור ואף דאמרינן שם דגם מוצאי שביעית אין מעברין הא מבואר שם דשל בית ר"ג היו מעברין במ"ש ודלמא הם כשל בית ר"ג הוי סבירא להו, אכן כל זה לדעת התוספות והראב"ד (ספ"ד מה' קידוש החדש) דבשביעית לעולם אין מעברין אבל לדעת הרמב"ם שם דמפני האביב והתקופה אפילו בשביעית מעברין שפיר י"ל דהי' עבור ממש, ועל קושית התוספ' מח"ל אפשר לומר כיון דהי' שום אונם שלא היו יכולים לעבר בא"י א"כ כמו דאמרינן דאם לא הניח כמותו בא"י מותר לעבר בח"ל ה"ה ג"כ בנטל רשות מגדול שבא"י ודלמא נטלו רשות מר"י כנרא' מגמרא דסנהדרין שהיו כפופים לר' יוחנן דקבלו לפניו על ר"ל שקראם רועי בקר והא דלא הלך ר"י גופא לח"ל דלמא טריחא לי' מלתא וא"כ לא צריכים אנו לדחוק דלא הלכו לח"ל אלא לחשוב על עבור לזמן מרובה ושלא היו יכולים לעשות חשבון זה בא"י, ולפ"ז יש חזה ראי' לדעת הרמב"ם דמפני האביב והתקופה מעברין אפילו בשביעית:

ע"ב בגמרא הנך אזלי לעלמא: אין להקשות הא בביצה (י' ע"ב) מוכח ממתניתן דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך אחריני ננהו די"ל דידע שפיר דשם לא אמרינן כן אלא בלא סימנים אבל היכי דאיכא סימנים כגון הכא הי' רוצה להוכיח דלא אמרינן כן משני ת"ח ומסיק דגם הכא ליכא סימן דאימא חושבנא אתרמי:

שם דלת דמוע: במתניתן ומעשר שני פ"ד) כתוב דמא וכן פי' הברטנורא שם לקוח מעם הארץ אבל לענ"ד גירסא דהכא עיקר דבירושלמי קאמר תנא א' ד' ח' ט' ר' ט' ת' תרומה פי' כלם מרמזים על תרומה ומפרש א' ראשית ד' דמאי וכן אחרינא ע"ש ולכאורה היאך קאמר ד' מרמז טל תרומה כיון דמפרש שמרמז על דמאי אבל אי גרסינן דמוע א"ש שהוא תרומה וחולין המעורבין:

שם היו כותבין ת' תחת תרומה: יש לדקדק למה מפרש דוקא על תרומה כן ולא על אחרינא ג"כ וראיתי שכבר הרגיש התוספ' י"ט בזה וכתב דנקט על מה דמסיים אבל לענ"ד זה דוחק דה"ל למימר שבשעת סכנה היו כותבין כן שהוא לשון קצר וקאי על כולם ולמה האריך ופרט ת' תחת תרומה דוקא, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ הירושלמי שהזכרתי שכתוב שם דט' ג"כ מרמז על תרומה ומפרש דט' פירושו טובו מפני שצריך להפריש הטוב לתרומה כדכתיב מכל חלבו אבל לכאורה יקשה לפ"ז דהרי מתניתן קאמר שהיו כותבין ט' לרמז טבל וא"כ מה סימן הי' בט' כיון דיש לפרש טבל או תרומה וע"כ צ"ל דהסימנים עשה כל א' לעצמו שלא יתערב לו באחרים והוא ידע אם כתב לרמז טבל או טובו אכן כיון דמתניתן נקט המוצא כלי א"כ מיירי באחר ואיך קאמר ט' טבל דלמא היא תרומה ולכן י"ל דזה בעצמו מיישב וקאמר שלכן ט' ודאי טבל ולא תרומה שבשעת סכנה שהיו צריכין לעשות הסימנים גם לאחרים עשו תקנה לכתוב רק ת' תחת תרומה ולא ט' ולכן אם מוצא ט' ודאי מרמז לטבל:

שם ולא חיישינן שמא פינן: ק"ק מאי קושיא דכי ס"ד דנאמר כר' יוסי ולא כת"ק דפסקינן כוותי' והרי הוא לא חושש שמא פינן ועיין בתוספ' הרא"ם שנראה שרצה ליישב זה אבל לא זכיתי להבין דעתו איך מפרש דברי הגמרא, ואולי כוונתו שהמקשן בעצמו קאמר אלא דכ"ע חיישינן שמא פינן וכו' שכל זה קאמרינן מסברא, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ מה שאכתוב לקמן ביישוב קושית התוספ' שהי' פשיטא להמקשן דלת"ק ודאי לא חיישינן שמא פינן מדקאמר תרומה ולא ספק תרומה והשתא פריך מר' יוסי דקאמר ודאי חולין דלפי דעתך יהא פלוגתא מהיפך להיפך דלת"ק ודאי לא פינן ולר' יוסי ודאי פינן וכי באיזו סברא יפלגו בפלוגתא רחוקה כזה ולכן ע"כ הכי קאמרינן דהסברא לומר שודאי פינן וזה סברת ר' יוסי רק דהכא לא ס"ל הת"ק כן דא"כ מיכפר הוי כפר ולכן יש סברא שוודאי לא פינן ור"י סבר דאין זה ראוי' להכחיש סברא שפינה ודאי דאימא אשתלויי' להכפיר: