ערוך לנר – יבמות – קטע 135

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן אמה דקאמר בנדה לר' יוחנן דקטן א"נ אבמ"ל והרי הכא ספוקי מספקא לי', ששם בנדה הקשו התוספ' לר"ל דס"ל דאהקדש דמופלא סמוך לאיש לוקין שהרי התראת ספק הוא שמא לא יביא ב' שטרות עד ב' וג' שנים ותרצו דאזלינן בתר רוב ורוב מביאין מיד בתחלת שנת י"ג ע"ש, והנה סברא זו לא הוצרכו רק לר"ל דס"ל התראת ספק ל"ש התרא' אבל לר"י דס"ל ה"ס שמה התראה אפשר דס"ל דלא הוי זה רוב גמור ובמה שאינו רוב גמור מצטרפין לספק ספקא כמש"כ התוספ' בכתובות (ט'.) ולכן שפיר משני לר"י ג"כ דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישו ואף דספוקי מספקא לי' מכ"מ מותר מטעם ס"ם דדלמא אכתי לא הוי מופלא המוך לאיש ואת"ל דהוי דלמא הלכה דאין ב"ד מצווין להפרישו:

שם קאי הכא מדמי: ק"ל לתירוץ ראשון שכתבו התוספ' לעיל (פ"ב: ד"ה ירושה) שר' יוחנן ס"ל דבטלה קדושת הארץ ולתרומות ולמעשרות גם בזמן בית שני וכש"כ בזה"ז אין חיוב רק מדרבנן א"כ אכתי יקשה לר"י לשיטתו למה הוצרך לתרץ בדמאי הקילו הרי לדידי' בלא"ה לק"מ שהרי טבל ודאי ג"כ אינו רק איסור דרבנן ומזה לכאורה ראי' לתירוצים אחרים שכתבו התוספ' שם דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא:

שם משום סכנה הרשב"א והריטב"א כתבו דלכך אמרינן ולא יאכילנו נבלות וטרפות משום דלזה סתם תנוק אינו מסוכן ע"ש, אכן ק"ל אכתי לס"ד דמקשן דמקשה אי הכי גדול נמי ואכתי לא ידע דבמסתמא איירי ל"ל להקשות מסיפא דובגדול אסור ה"ל להקשות ממציעתא אי במסוכן איירי לחה לא יאכילנו נבלות וטרפות ג"כ במקום סכנה, וי"ל דהנה אף דחלב בהמה טמאה אסורה מן התורה כדאמרינן בבכורות (דף ו') מכ"מ אין לוקין עלי' כמש"כ הרמב"ם (ה' מ"א פ"נ) דהרי הוא כחצי שיעור ע"ש והרי מסוכן מאכילין אותו הקל קל תחלה כדאמרינן יומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמו' ולכן י"ל דהמקשן הוי ס"ד דה"ק דתנוק המסוכן יונק מבהמה טמאה אבל אין מאכילין אותו נבלות היכי שיכול לינק חלב בהמה טמאה שזה קל יותר דאין לוקין עליו ולכן לא מקשה אלא א"ה גדול נמי אבל לפי מה דמסיק דאיירי בסתמא ל"צ לפרש כן דבלא"ה א"ש דלנבלות וטרפות מסתמא אינו מסוכן ומכ"מ יש נפקותא לדינא דמסוכן שדי לו בחלב טמאה אין מאכילין אותו בשר טמאה דזה קל יותר:

שם י"ט דאיסור לאו: מה שקשה מזה אמה דאמרינן לעיל (דף פ"ב) מה לי איסור לאו עיין מה שכתבתי שם, ועיין במ"ל (ה' י"ט פ"א), אכן ק"ל מסוגיא דהכא אשיט' הרמב"ם והטור דס"ל דכל מלאכות שלצורך אוכל נפש מותרים מן התורה ודלא כהתוספ' ביצה (דף ג') דס"ל דמלאכות שקודם קצירה אסורים חן התורה ע"ש ובמה שכתב הר"ן (ר"פ ג' דביצה) והרי מהכא נראה בפי' שיש איסור מן התורה דאל"כ ל"ל למימר דמפרק כלאחר יד הוא ולכך לא גזרו לימא כיון דלצורך אוכל נפש הוא לא גזרו רבנן במקום צערא ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ':

שם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים פי' דמיתורא דקרא דרש כן כמו שפי' רש"י אבל ק"ל דהא אמרינן במכות (ט"ז:) אכל נמלה לוקה חמש ובתוך הלאווין שם נחשב ג"כ לאו דלא תאכלום דחשיב הכא ואיך לוקין עליו כיון דמצרכינן לדרשה דהכא, ועיין בכריתות (דף ד') ששם כתב רש"י כן לענין לאו דדם דלכך לא חשיב לאו דכל נפש מכם לא תאכל דם שם כיון דצריך לי' לדרשה דהכא להזהיר גדולים על הקטנים וא"כ ה"ה לענין שרצים, ונלענ"ד דכבר הקשה המהרש"ל בשם רא"מ אצריכותא דעביד לקמן דאכתי לא לכתוב רק דם וטומאת כהן ונילף שרצים במה הצד והרא"מ הניח בצ"ע ועיין במהרש"א שתירץ בדוחק, אבל י"ל כיון דבסנהדרין (דף פ"ח) פליגי ר' יהוד' ורבנן בב' כתובי' הבאים כאחד דלר' יהודה מלמדין דס"ל דמה דאתי במה מצינו טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים מודה דאין מלמדין דכולי האי לא טרח קרא לכתוב ב' דברים דהיינו מצי למילף במה הצד אכן רבנן סברי דאפילו ב"כ אין מלמדין ולכן י"ל דהני ברייתות דהכא כר' יהודה אתיא שהרי בת"כ נשנו וסתם ספרא ר' יהודה ולכן אי הוי ב' קראי מיותרים ודאי אין ללמוד בעלמא מינייהו דהוי ג"כ הבאים כאחד אבל השתא דעביד צריכותא דע"כ ב' מינייהו צריכי למכתב דחדא מחדא לא אתיא אף דאתאי חדא מתרתי וחד מיותר הוא או לאו דדם או לאו דשרצים הוי לי' ב"כ הבכ"א דמלמדין, אכן כל זה לר' יהודה אבל אנן פסקינן כרבנן דב"כ אין מלמדין באמת הך לא תאכלום דשרצים מיותר ודרשו אביי שפיר דלוקין עליו בנמלה:

שם דלא ליטמו להו בידים הרמב"ם (ה' אבל פ"ג) כתב דהמטמא את הכהן אם הנטמא שוגג המטמא לוקה ועיין בלח"מ שם שלא ידע מנ"ל להרמב"ם כן, והנה גם לענין כלאים כתב כן וסוף ה' כלאים ושם הביא הכס"מ שכבר הקשה הרא"ש להרשב"א ולתשובתו לא זכינו והכס"מ נדחק שם בישובו ומה שכתב שם לא שייך לענין טומאה אבל מצאתי ברא"מ וקרבן אהרן פ' שמיני (פרשה ה) שהביאו שם מת"כ ע"פ פי' ר"א זעירא כשיטה זו דהמאכיל לגדול שרץ העוף אם הוא שוגג המאכיל לוקה דעל זה קאי הדרשה מאכיל כאוכל אבל אם האוכל קטן אף שהוא מוזהר מכ"מ אינו לוקה כיון שהקטן עצמו אם הי' אוכל במזיד אינו לוקה ט"ש וזה ממש כשיטת הרמב"ם ואף דזה כתיב גבי שרצים ואכתי גבי טומאה וכלאים מנ"ל הרי מסוגיא זו מוכח דילפינן מהדדי דלא הוי ב"כ הבאים כאחד כיון דמצרך צריכי, אבל אכתי יקשה למה הביא הרמב"ם דין זה גבי ב' איסורים אילו דוקא ולא בכל האיסורים כמו שהביא לענין לספות לקטן בידים (סוף ה' מ"א) ולכן אכתי צ"ע אבל מכ"מ מצאנו מראה מקום לשיטת הרמב"ם:

ועוד מצאתי ראי' לשיטת הרמב"ם דהנה בת"כ פ' אחרי (פ' י') דרש קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים ושם (פ' י"א) דרש דרשה זו גם מפסוק דם כל בשר לא תאכלו (וע"ש בקרבן אהרן שהגי' בשניי' להזהיר גדולים על הגדולים ובשניהם מסיים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל כל אוכליו יכרת הא אין נכרתין לא ע"י גדולים ולא מ"י קטנים עכ"ל הרי דיש לנו ב' דרשות בדם אחת להזהיר גדולים על הגדולים ואחת על הקטנים וכן שרצים נדרש בת"כ לא יאכלו דגבי שרץ העוף לחייב מאכיל כאוכל ושוב נדרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים הרי דבכ"מ גלי קרא ג"כ דגדול מוזהר על הגדול וא"כ ילפינן שאר איסורים מהם והא דלוקה בגדול ג"כ משמע מהך ת"כ מדצריך קרא דכרת ליכא משמע הא מלקות איכא ולכן מבואר בזה כשיטת הרמב"ם:

שם ברש"י ד"ה ליטיילו שבת היתה: אף שכבר כתוב בגמרא ששבת הי' וא"כ מה חדש רש"י בזה נ"ל שרש"י לא גרס בגמרא בשבתא וכן הביא המהרש"ל הגרסא ברשות הרבים אתא לקמי' כו' כצ"ל עכ"ל הרי שג"כ לא גרס בשבתא:

בד"ה אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת: ק"ק שבת מאן דכר שמי' כאן דהרי קושיתו הי' מיונק שקץ אבל משבת לא קשה כדקאמר לקמן דאינו רק מפרק כלאחר יד שהוא מדרבנן וא"כ כי פריך אי הכי גדול נמי ע"כ הקשה למה חוששין בגדול משום יונק שקץ ואהא משני משום אומדנא שיכול להמתין עד שימצא חלב טהור והיאך פי' רש"י שימתין עד מוצאי שבת, וי"ל שרש"י סובר דמה דקתני ובגדול אסור לא קאי רק אסיפא דיונק בשבת ומכ"מ פריך שפיר אי הכי גדול נמי דכיון דרישא דיונק חלב טומאה איירי במקום סכנה גם סיפא דיונק בשבת איירי כן:

שם בתוספ' ד"ה אלא. הוי מצי למימר וליטעמיך: לעיל כבר כתבתי ישוב לקושיא זו ע"פ גרסת רש"י וטור דלעיל דבהך מעשה דמפתח ר' יוחנן גרסינן אכן גם לפי גרסתנו דלא שייך ישוב זה נלענ"ד ליישב קושית התוספ' דלכאורה יש להבין מאי פריך אר"י למה צריך לתירוץ בדמאי הקלו כיון דסבר דאין ב"ד מצווין להפרישו הרי לפי מה דמבואר מסוגיא דלקמן אפילו אי אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אסור לספות לו בידים מן התורה וא"כ אכתי יקשה לחה אמרינן מצא בידו פירות אין זקוק לו הרי כשיאכל התינוק מה שנתן לו אבי אמו הוא עשה איסור דאורייתא שנתן לו בידים והרי בכ"מ צריך להציל ישראל מן האיסור כשיכול לעשות בהיתר וכהאי דאמרינן שבת (ד'.) ברודה פת מן התנור, וכן מוכח ממה דקתני בקטן שבא לכבות אומרים לו משמע שאחרים אומרים לו ומוקי בעושה ע"ד אביו שהוא מוזהר עליו כמש"כ לעיל ולמה אמרינן אין זקוק לו ואפילו אם נסתפק אם נתן לו א"א או לקח התינוק בעצמו ג"כ הוי ספקא דאורייתא ולחומרא וע"כ צ"ל כמו דמתרץ ר"י בדמאי הקלו וא"כ מה פריך מדר"י אדר"י הא אפילו אבמ"ל מכ"מ הוצרך לתרץ בדמאי הקלו משום ספו לי' בידים, וצ"ל דהך מקשן אכתי לא ידע החילוק דמחלק לקמן לענין שאר איסורין בין עושה הקטן מעצמו לספו לי' בידים ואף דמחלק לענין שבת בין עושה מעצמו לעושה ע"ד אביו שבת שאני דהתם אתיא מקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך כמש"כ לעיל ולכן פריך שפיר אבל לפי מה דמחלקינן לפי המסקנא דאין ב"ד מ"ל אבל לספות בידים אסור שפיר י"ל דר"י ס"ל בודאי דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה דהוצרך לתרץ בדמאי הקלו היינו משום דהתם דומה לספו בידים מדאין נזקקין לתינוק להציל א"א מן האיסור ולכן סוגיא דנדה אזיל לפי המסקנא דלא מצרכינן לומר עוד דר"י ספוקי מספקא לי':

בד"ה וקסבר. דלגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בהמה ג"ק: בזה אפשר לבאר דרך דרוש חלום פרעה למה הקיץ בנתים ולא חלם הכל בחלום אחד כמו נבוכדנצר משום די"ל מה הענין דז' פרות העולות מן היאור לשבע שני תבואה אבל י"ל לפי מה שכתבו התוספ' דבהמה חשיב גדולי קרקע לכן שפיר רמזו ז' פרות לשני תבואה אבל לפי מה שכתבו הכא זה דוקא לגבי מילי אחריני אבל לגבי ג"ק לא חשיב בהמה ג"ק ולכן כיון שחלום השני הי' שבלים שהוא ג"ק ממש אם הי' הכל בחלום א' לא היו מרמזים הפרות לג"ק אלא לבהמות ממש ולכן נשנה החלום, וזהו הפי' ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וגו' ולכאורה פעמים מיותר הוא אבל ה"ק אם לא נשנה החלום פעמים בשתי חלומות אז לא הי' ראי' כי חלום א' הוא וכי נכון הדבר מעם האלדים כי אז לא הי' חלום שנשנה אבל עתה שראית ב' החלומות בהפסק בנתים שניהם מרמזים לגידולי קרקע ונשנה החלום.

בא"ד. משום ר' יהודה לכאורה יקשה לפ"ז קושית התוספ' על הרמב"ם דכתב (ה' שבת פ"ח) דחולב חייב משום מפרק תולדה דדש והרי הוא לא פסק כר' יהודה וגם פסק ע"כ דבהמה לא מקרי גדולו מן הארץ דהא פסק חולב אין פועל אוכל בו, וי"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כחילוק התוספ' דכאן רק מה שפשיטא להתוספ' דכיון דגמרינן מסממנין בעינן ממש גדולי קרקע זה לא ס"ל דדוקא גבי לא תחסום דכתיב דישו בפי' אמרינן כן אבל גבי שבת לא כתיב בפי' דייש אלא אנו מדמין למלאכת המשכן לכן לא בעינן רק שיהי' דומה במקצת לסממנין דהיינו שיהי' גדולי קרקע ולא שיהא גם גדולו מן הקרקע ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף פ"ט) וברשב"א שבת (דף צ"ה):

בא"ד. ור"ת מפרש. הנה מלבד מה שהקשו התוספ' עליו גם מכאן קשה דמחליק לא שייך רק גבי חולב אבל ביונק דאיירי כאן מה מחליק איכא, ועוד ק' דר"ת סותר דברי עצמו דבשבת (דף קמ"ד) בהא דחולב עז כתב בעצמו דחולב הוא משום בורר ע"ש בפי' המהרש"א, ונלענ"ד דלכאורה יקשה עוד לפי מה שכתב הר"ת שם לפי' המהרש"א דחולב היינו בורר דאיך אפשר לומר כן דהא בשבת (דף צ"ה) קאמר חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר ואי מפרק ג"כ היינו בורר למה נקט בתרי לישנא, ונ"ל דזה הוקשה לר"ת ולכן ס"ל דבחולב איכא ב' מלאכות מחליק ובורר ושניהם הם בכלל מפרק ומכ"מ לא יקשה דליחייב שתים די"ל דמשכחת מלאכה זו בלא מלאכה זו כגון ביונק משום בורר איכא משום מחליק ליכא וכן איפכא בחולב על הארץ דהולך לאבוד דמשום מחליק איכא משום בורר ליכא דהא אינו בורר אוכל והשתא מדנקט בשבת חולב אדם עז ולא נקט סתם בהמה אפשר דס"ל לר"ת דמחליק לא שייך גבי י"ז ואולי מפני שבשרה שמן יותר מבשר פרה אינו מחליק בהיותו חולב ולכן שפיר מחלק בין שבת לי"ט אבל הר"ת דמפרש דמפרק היינו מחליק על הא דאמרינן בשבת חולב חייב משום מפרק פי' כן דהתם ליכא לפרש משום בורר דא"כ למה נקט בחולב ומחבץ תרי לישנא כן הי' נלענ"ד לפרש שיטת ר"ת:

שוב ראיתי בחדושי רמב"ן שנדפסו מחדש שהאריך בדברי התוספ' שם ודעתו דבורר ודש בי"ט ליכא איסור כיון שהיא צורך אוכל נפש לכן מדאורייתא שרי (ומה דיליף בירושלמי מקרא הביאוהו התוספ' ביצה (דף ג') אסמכתא בעלמא הוא לדעתו) וכתב דאף דמדרבנן אסור זה דוקא בדבר שאינו נפסד אבל בחולב שאין דרך לעשות מיום לחבירו מפני ההפסד מותר אפילו מדרבנן, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' הכא לשיטת ר"ת כיון דהוא מוקי התם בי"ט א"כ כל שליכ' משום דש ובורר גם משום מחליק ליכא כיון דלצורך אוכל נפש הוא ומה שאסור לקערה זה רק משום נולד כמש"כ הרמב"ן שם ועיין ברשב"א שבת (דף צ"ה):

בד"ה שבת. דהך דהכא פליגא זהו שיטת הרי"ף אבל הרא"ש כתב כחילוק של ר"ת וכ"כ הטור (סי' שכ"ח) וכשיטת הרי"ף נראה ג"כ שיטת הרמב"ם שהוא לא הביא רק הך דרבי מרינוס (בה' שבת פ' כ"א) והך דאבא שאול לענין י"ט לא הביא (בה' י"ט) ולשיטת ר"ת הי' צריך להביא שם אע"כ דס"ל דהך דאבא שאול פליג אר' מרינוס:

ובזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ל שהבאתי לעיל דהכא אמרינן דלשבת דאיסור סקילה גזרו טפי ולעיל אמרינן מה לי איסור לאו וכו' די"ל דהכא מפרש סברת אבא שאול לבד שאינה אליבי' דהלכתא אבל לדידן באמת ליכא חילוק וסתם גמרא דלעיל אזיל אליבי' דידן:

ע"ב בגמרא אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא: ק"ל דמהכא משמע דשיעור חיוב דם הוא ברביעית וביותר מוכח כן ממה שכתב המהרש"א דאין להקשות דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר דמה להנך שכן בכזית אבל דם עד דאיכא רביעית ע"ש, ולפ"ז והי' מוכח בפי' דשיעור דם ברביעית ולא בכזית וזה תימא דבכ"מ לא הוזכר לענין דם רק שיעור כזית דכן אמרינן בכריתות (דף כ"ב) אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת וכן פסק הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשיעור דם בכזית וכ"כ רש"י סוכה ודף ו') ובשאר דוכתי' ובשום מקום בש"ס לא הוזכר שיעור אחר לענין דם רק כזית. והי' נ"ל ע"פ מה דאמרינן שבת (דף ע"ז) הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש הרי בתוך רביעית דם צלול יש שיעור כזית דם קרוש וא"כ י"ל מה דאמרינן דשיעור דם בכזית היינו בקרוש ומה דאמרינן הכא ברביעית הוא בדם צלול אכן לא בלבד שלא הוזכר חילוק זה שבין צלול לקרוש בפוסקים אלא גם מגמרא מוכח דאין לחלק בכך שהרי בחולין (דף פ"ז) אמרינן ענוש כרת והוא דאיכא כזית ע"ש ולמה לו למימר והוא דאיכא כזית כיון דאפילו היכי שהדם עדיין מעורב חלקי הדם והמים יחד לא מחייב עד דאיכא רביעית ופשיטא להגמרא דבתוך רביעית יש כזית דם גמור מדמטמא לב"ה אע"כ מוכח משה דגם דם צלול בשלא נפרשו חלקי הדם מהמים חייב בכזית, וכן יש להוכיח ממה דאמרינן בנזיר (דף ל"ח) אחר רבי אלעזר עשר רביעיות הן ע"ש ואי ס"ד דשיעור אכילת דם צלול ברביעית ליחשוב שש סומקתא כמו דפריך באחריני שם דמה דמתרץ בפלוגתא לא קמיירי לא שייך לענין שיעור אכילת דם אע"כ דפשיטא להגמרא דגם דם צלול שיעורו בכזית וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א חולין ודף ק"ך) שכתב דלכך הקפהו לדם ואכלו צריך לטעם דאחשובי אחשבי משום דדם דרכו לאכלו דרך שתיי' ע"ש, הרי דפשיטא לי' דלאו דלא תאכל דם קאי על דם צלול דאכלו דרך שתיי' והרי סתם אכילה בכזית, ולכן אין ראי' ג"כ לחלק בין צלול לקרוש ממה דאמרינן לענין נזירות ופסקו הרמב"ם (ה' נזירות פ"ה) דאם שתה רביעית יין או אוכל כזית חיין קרוש ה"ז לוקה ע"ש, הרי דבקרוש השיעור בכזית ובצלול השיעור ברביעית דשאני נזיר דכתיב בי' לא יאכל ולא ישתה והתם שתיי' ברביעית כדאמרינן בנזיר (דף ל"ח) וסתם אכילה בכזית לכן מחלקינן בין אכילה לשתיי' לענין שיעור אבל בדם דכתיב רק לא יאכל אפילו בצלול השיעור בכזית כדאמרינן ג"כ לענין תרומה דפסק הרמב"ם (ה' תרומות פ"י) וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית עכ"ל והוא מהתוספתא, הרי בפי' דבתרומה דכתיב רק לשון אכילה ולא לשון שתיי' גם בצלול השיעור בכזית וא"כ ה"ה לענין דם, ולכן צ"ע מה דאמרינן הכא אבל בדם וגד דאיכא רביעית, ועלה ברעיוני לפרש פי' אחר במה דאמרינן עד דאיכא רביעית דלא לענין שיעור אכילה איירי דראיתי לחקור אמה דאמרינן בחולין (דף ע"ד) דדם נוהג בשליל וכ"פ הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשליל דנמצא דם כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת והיינו אפילו בלא כלו לו חדשיו כמבואר בלח"מ שם אכן איזו שיעור יהי' להשליל שיתחייב על דמו דאיך ס"ד דשליל בתחילת יצירתו שלא חי עדיין יתחייב על דמו משום דם הנפש, והי' נ"ל לפשוט ספק זה ממה דאמרינן סוטה (דף ה') אדם שאין בו אלא רביעית אחת וכו' ע"ש בפי' רש"י שפי' דרביעית דם מקרי נפש וכ"כ הרמב"ם והר"ש (באהלות פ"ב) שהמעט שיהי' באדם מתחלת ברייתו רביעית ע"ש וזהו ע"כ מתחלת ברייתו כשבא לו חיות, והנה לפי המבואר בחולין (דף פ"ט) פשיטא להגמרא דיצירת אדם ובהמה שוין, וא"כ י"ל דה"ה ג"כ לענין שיעור דם כתחלת ברייתו שהוא רביעית בבהמה גסה ובשאר בהמות ועוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שכל זמן שאין בה בתחלת יצירתה רביעית דם לא מקרי דמה דם הנפש, והשתא י"ל דלעולם שיעור חיוב דם הוא בכזית ומה דקאמר בגמרא אבל דם עד דאיכא רביעית ה"ק דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו פי' משעה שהן ברי' במשהו וכמו שכתבו התוספ' אבל דם דעד דאיכא רביעית פי' דעד דאיכא רביעית בתחלת ברייתו לא מחייב אכזית דם הנפש אימא לא קמ"ל, ובזה מדוייק ג"כ הלשון דעד דאיכא רביעית ולא קאמר דאיסורו ברביעית דומיא דאיסורו במשהו דקאמר ואף דאפילו ליכא דם הנפש מכ"מ חייב משום דם האברים חיוב זה אינו רק בלאו ולא בכרת והכא מדם שבכרת איירי כדכתיב כל אוכליו יכרת וכמו שקאמר ג"כ דאי אשמעינן דם משום דאיכא כרת הרי כפי' דאיירי הכא מדם הנפש שהוא בכרת והא דלא אמר בקיצור בדם בכזית מה שא"כ בשרצים ששיעורו במשהו י"ל דרצה לנקוט קולא שבדם נגד טומאה ג"כ דלא לקשי' כקושית המהרש"א ולכן נקט רביעית ובמקום אחר הארכתי: