ערוך לנר – יבמות – קטע 134

שם בעינן חתיכה משתי חתיכות: ק"ק דלפ"ז לא משמיענו שמואל במה דקאמר אשת חרש א"ח עלי' אשם תלוי רק דס"ל דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה משתי חתיכו' א"כ למה משמיענו כן באשת חרש דאפשר למטעי דטעם דפטור משום דחרש בודאי אינו בר דעת ביותר ה"ל להשמיענו כן בכוי או בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן דפטור דבזה ליכא למטעי בטעם אחר, וי"ל ע"פ מה דמסופק בגמר' לקמן מהו הספק בחרש אם מפני דעתו אי צילותא היא או מפני שעתים חלים ועתים שוטה ולכאורה לא שייך ספק זה אם טעם הפטור באשת חרש מטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות רק למ"ד דס"ל בכריתו' (דף י"ז) דטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות משום מצות קרינן או משום איתחזק איסורא דלמ"ד שם משום דאי אפשר לברר איסורו יהי' מוכח הכא דספק חרש הוא אי דעתא צילותא דאם הספק משום דעתים חלים הרי אפשר לברר ע"י עדים שיעידו דבשעת קידושין חלים או שוטה וכל דאפשר לברר ע"י אופן א' בעולם דמי לב' חתיכות, והשתא י"ל דשמואל ס"ל כהך מ"ד דא"א לברר הוא הטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות ומספקא לי' בחרש כאיבעית הגמרא דסליק בתיקו ולכן שפיר אשמעינן בחרש דאי אשמעינן בכוי או בחתיכה א' דפטור אכתי הוי אפשר למטעי דבאשת חרש חייב משום דאפשר לברר ע"י עדים שיעידו מה הי' בשעת קידושין ולכן הוצרך להשמיענו דגם באשת חרש פטור

שם בתוספ' ד"ה שמא. ובקונטרוס פי' בהניזקין: מה שפי' רש"י שם פירש גם כאן אבל בב' המקומות לא כתב מה שהביאו התוספ' כשמו דמלתא דלא שכיחא הוא אלא דאין לקטן נישואין וכוונתו דבזה לא שייך לגזור אטו קטן בגדולה דהכל יודעין שאין לקטן נישואין ולא מיחלף בקטנה לגדול שיש לה נישואין מדרבנן דמה שנושא קטן אשה סמוך לפרקו אינו בתורת נישואין כמו שכתבו התוספ' בעצמם לעיל (דף צ"ו) ולכן דברי רש"י אתין שפיר:

בד"ה דלמא. לא גזרו: לכאורה בפשטות יש לחלק דבקטנה אפילו ב"ד מצוין להפרישה מכ"מ אם תאכל תרומה דאורייתא אין כאן רק איסור חנוך מה שאין כן אם יאכיל חרש בפקחת שיש איסור מיתה דאורייתא כמש"כ רש"י, ונראה דרש"י באמת כוון לזה במה שכתב שיש איסור מיתה לתרץ למה לא בקטנה גזרינן כן, אבל להתוספ' לשיטתם לא מספיק זה שהרי כתבו לעיל (דף צ') לחד תירוץ דמה דקתני ואוכלת בגינו תרומה משמע אפילו כשנעשת גדולה וא"כ לא שייך חילוק זה שהרי גם היא תעבור על איסור מיתה כשתאכל תרומה דאורייתא ולכן הוצרכו לתרץ דשאני קטנה שנשאת דעכ"פ תבא לכלל גדלות להיות אשת כהן מדאורייתא דהיינו לאחר שתבעל בגדלות:

ע"ב בגמרא דבר תורה שוטה מתגרשת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) הביא דין זה ולא חילק בין יודעת לשמור לאין יודעת לשמור גיטה והראב"ד השיגה דבאינה יודעת לשמור אינה מגורשת מן התורה וה"ה שם כתב דלענין קטנה באמת הרמב"ם חילק בכך ואפשר שסמך כאן על מה שחילק גבי קטנה, והנה מדברי ה"ה בעצמו נראה שלא כתב כן רק על צד הדוחק, ולכן נלענ"ד שאפשר לומר לשיטת הרמב"ם שהוקשה לו שב' דרשות הללו דמייתי הכא למעוטי שוטה מגט ל"ל דר' ינאי יליף כן מונתן בידה ודבי ר' ישמעאל יליף מושלחה מביתו ותרווייהו מיותרים ננהו, אבל י"ל דאף דבכ"מ ממעטינן חרש שוטה וקטן כהדדי מכ"מ הכא לענין קבלת גט ודאי יש יותר סברא למעט קטנה שאינה בת דעת משוטה דבקטנה אית בה תרווייהו שאין לה יד לזכות בכל מקום וגם אינה בת דעת משא"כ שוטה דגדולה היא ויש לה יד ולא ממעטה רק ממה שאינה בת דעת ולכן אי לא הוי כתיב רק חד קרא לא הוי מוקמינן רק למעט קטנה אבל השתא דכתיב קרא אחרינא ממעטינן שוטה ג"כ ולכן שפיר מצרכינן תרי קראי, והנה דרשה דר' ינאי דיליף הכא מונתן בידה שצריך שיהי' לה יד לשמור גיטה מוקמינן בגטין (ע"ז:) לדרשה אחריתי דמה ידה בסמוכה אף כל בסמוכה וא"כ כיון דצריך קרא להכי ליכא יתורא לדרוש דרשת ר' ינאי, ואפשר דרבי ינאי משוה דרשתו עם דרשת רבי אושעיא (שם) דדרש מה ידה משמרת לדעתה ע"ש אבל הרמב"ם דפסק כעולא וא"כ ליכא למידרש דרשת ר' ינאי וליכא רק חד קרא דושלחה מביתו וזה אתי לקטנה ולכן לא הביא הרמב"ם הדין רק גבי קטנה לחלק בין יודעת לשמור ללא יודעת ולא גבי שוטה:

ובזה יש לישב ג"כ שיטת רש"י שסובר דקטנה שאינה יודעת לשמור אפילו ע"י אבי' אינה מגורשת והתוספ' בסוגין הקשו עליו דלדרשת ר' ינאי דמפיק מדאין לה יד הרי יש יד לאבי', אכן לפ"ז י"ל דרש"י כתב ג"כ הכי אליבי' דידן דפסקינן כעולא וא"כ ליתא לדרשה דר' ינאי ולא ילפינן רק מדמשלחה וחוזרת ולכן באמת לא הביא רש"י בגטין (ס"ד:) רק הך דרשה וזה שייך גם גבי קטנה דלא ס"ל סברת התוספ' דאבי' יכול לשמר' שאינה חוזרת דבלא"ה סברת התוספ' תמו' בזה כיון דהתוספ' בעצמם לקמן הביאו הירושלמי דהאב אינו יכול לשומרה שלא ונהגו בה מנהג הפקר אף דזנות לא שכיח א"כ כש"כ שלא יכול לשומרה שלא תחזור לבית בעלה, ועיין מה שכתבתי לקמן בזה בשם תוספ' הרא"ש אבל רש"י לא ס"ל כן, גם מה שהקשו עליו מהירושלמי דקאמרינן בפי' דלמ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה ביש לה אב יכולה לשמור י"ל דכבר העירו התוספ' דר' ינאי דסוגין סותר דברי ר' ינאי דהירושלמי דבסוגין קאמר ר' ינאי משום שאינה יכולה לשמור ובירושלמי קאמר משום גרירה, אבל לענ"ד י"ל דאין סתירה דכמו דקאמרינן הכא בסוגין דר' יצחק סובר ג"כ כר' ינאי ואפ"ה מוקי טעמא דמתניתן משום מנהג הפקר והיינו דדייק לשון עולמית והוכיח מזה דמתניתן מדרבנן קאמר כמו כן קאמר בירושלמי לר' ינאי דלעולם סובר דבאינה יכולה לשמור אפילו מן התורה אינה מגורשת ואפ"ה קאמר דטעמא דמתניתן משום גרירה דלישנא דעולמית קדייק אבל רבי זירא ור' מנא לא דייקו לישנא דעולמית דאפשר דמוקמי להא דמוקי אביי בגטין (דף ע"א) ולא דייקו הא דכתיב ב' פעמים עולמית כמו דלא דייק ג"כ רב פפא כמש"כ התוספ' לקמן ולכן מפרשי דמתניתן באינה יכולה לשמור איירי ומדאורייתא אינה מגורשת וא"כ מה דקאמר מאי בינייהו היינו דבעי לפרש מה חילוק יש בין ב' הטעמים במקום ששייך טעם זה ובמקום דשייך טעם זה וא"כ כי מפרש טעם דר' זירא ור' מנא י"ל דמפרש אליבי' טעם דר' ינאי דהכא דיליף מונתן בידה ובזה ודאי מגורשת שוטה ע"י אבי' כיון דליכא קרא להכי אבל לדידן דנפקא לן מרבי ר' ישמעאל אפילו ע"י אבי' אינה מגורשת:

שם אלא ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן: כבר העיר הריטב"א היאך משמע כן מהא דקתני עולמית, ולענ"ד י"ל דלטעם שלא ינהגו בה מנהג הפקר יהי' מותר לגרשה על שעה א' קודם מותו דהא כשימות בלא"ה תצא מאתו ולפעמים יהי' תקנה לה בזה כגון שיש לה יבם במדינת הים שלא תהי' זקוקה לו וא"כ בכזה יהי' מותר לגרשה אבל אי אמרינן שדבר תורה אינה מתגרשת כיון שלא יכולה לשמור גטה גם בכזה על שעה א' קודם מותו אינה מגורשת ולכן לא קתני בנשתטית עולמית ומוכח מזה דמדרבנן הוא:

שם כנסי שט"ח זה ה"ז מגורשת: ק"ק דהא משלחה וחוזרת היא בשעת הגט כיון שאינה יודעת שמגורשת היא, וי"ל כמש"כ התוספ' בריש פרקין דהיכי שמרמזין לה אח"כ ג"כ מהני לרבנן דריב"נ וה"נ הכא אח"כ תראה שהוא גט ואינה חוזרת, שוב ראיתי בתוספ' גטין (ע"ח.) שכתבו דאח"כ יאמרו לה העדים ע"ש, ובהכי א"ש למה בעינן דוקא שיאמר לעדים תחלה דבלא אמר הרי אמרינן שם כנסי שטר חוב זה אינה מגורשת ומכ"מ ק"ק מאי פריך הכא פשיטא דהא טובא קמ"ל:

שם בתוספ' ד"ה יצתה. וי"מ דגרירא דקאמר בירושלמי: כבר כתבתי לעיל לישב דעת רש"י אכן עוד י"ל דרש"י סובר כדעת הי"מ דלפ"ז למ"ד מי שיש לה יד ביש לה אב מגורשת אבל למ"ד מי שמשלחה וחוזרה אינה מגורשת והרי רש"י כתב בפי' למ"ד משלחה וחוזרה ולכן אדרבא יש ראי' לדבריו מן הירושלמי, ומה שהקשו התוספ' על הי"מ דעבר וגירש אמאי מותר כיון דהוא דאורייתא י"ל כיון דמאי דאמרינן מותר הוא דמותרת לינשא למ"ד משלחה וחוזרה וא"כ י"ל דלכן מותרת להנשא דמשעת נישואין אין חשש עוד שתחזור כמש"כ התוספ' הרא"ש לשיטת ר"ת דלכך למ"ד משלחה וחוזרת ביש לה אב מותרת דכיון דהאב משיאה לאיש לא חוזרת עוד ומה דאמרינן יצתה זו שמשלחה וחוזרה היינו בשחזרה אסורה לינשא ע"י גט זה דחזרתה ביטל הגט ולכן לכתחלה לא תתגרש שמא תחזור ויסמכו על הגט אבל בשלא חזרה באמת מותרת לינשא, גם מה שהקשו עוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי מותרת, גם בזה י"ל דבשלמא באין לה יד תלי בשעת קבלה דזה הוא דבר שנוהג בשעת קבלה דמאז והלאה לא צריכה לשמור גיטה דהא תוכל לשורפו מיד אבל משלחה וחוזרת הרי אין זה דבר הנהוג בשעת קבלה אלא אחרי כן ולכן מה בכך אם עתה אינה חוזרת הא לאחר זמן תחזור ולכן עתים חלים ועתים שוטה לא תתגרש דבשעת הגט היא בכלל משלחה וחוזרת בעת שתהי' שוטה:

בא"ד. הוי מצי לשנויי ביש לה אב לענ"ד י"ל ביישוב זה שלא רצה לאוקמי' כן דהא ר' יצחק טעמא דמתניתן מפרש ומתניתן ע"כ איירי באין לה אב דהא האי נשתטה קאי אפיקח שנשא פקחת דרישא וזה איירי בגדולה שנשאת ע"פ עצמה דאל"כ מה לי חרשת מה לי פקחת ועוד משמע כן מדקאמר אף זו כיוצא בה:

דף קי"ד ע"א בגמרא אין ב"ד מצווין להפרישו הנה פי מה שנראה מסוגיא דלקמן דפריך מדם ושרצים וטומאה להוכיח דב"ד מצווין להפרישו ומשני דלא לספו לי' בידים משמע דבלא"ה דיינינן מזה דב"ד מצווין להפרישו וא"כ קשה הרי לענין שבת כתיב לאו מפורש לא תעשה כל מלאכ' אתה ובנך וגו' והאי בנך הוא בנו קטן דגדול הוא בכלל אתה וכמו דדרשינן במכילתא הביאו גם רש"י בחומש פ' יתרו וכ"כ גם הרא"ה בס' החינוך, וא"כ עכ"פ מצו' על שביתת בנו קטן ובודאי בנו לאו דוקא דה"ה אחר כמו שאסור לישראל לעשות מלאכה גם בבהמת ישראל אחר ואיך אמרינן אין מצווין להפרישו, ונלענ"ד שזה דוקא היכי שהקטן עושה מלאכה לצורך ישראל כמו שבבהמתו אינו מוזהר שתשבות לעצמה אלא שלא תעש' מלאכה לו ולדעתו אבל אי אמרינן ב"ד מצווין להפרישו יהי' שצריך שלא יעשה מלאכ' לדעתו של קטן עצמו ובזה אמרינן דמצד עצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אבל בשביל גדול ודאי מוזהר הגדול עליו מדאוריית' וזהו מה דמשני בעושה לדעת אביו וכפי הנראה מדברי רש"י גם בהא דמפתח הי' אסור אם היו מכירין בדעתו של ר' יצחק שנוח לו והיינו משום שזה בכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך:

ובזה יש ליישב אה שדקדק הרשב"א בברייתא דלא יאמר אדם לתנוק הבא לי מפתח וכו' למה דפתח בהוצאה ומסיים בתולש וזורק ע"ש, ולפ"ז י"ל דהרי סתם מפתח וחותם אין בו צורך לתנוק רק לגדול וא"כ אף דקפסיק ותני לא יאמר הבא לי מכ"מ גם בסתם אסור ולא הי' יכול למתני אבל מניחו מביא כיון דמסתמא עושה בשביל הגדול דיודע דניחא לי' א"כ הוי בכלל איסור שביתת בנו ולכן מסיים אבל מניחו תולש וזורק דאלו דברים הקטן עושה גם בשביל עצמו שתולש לאכול וזורק לשחק ובשינוי דרישא וסופא גופא אשמעינן הברייתא חילוק זה דרק בעושה הקטן לדעת עצמו מותר: ובזה

אפשר לבאר ג"כ מה שכתב הרמב"ם (בה' שבת פ' כ"ד ה' י"א) קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שא"נ וטלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו שהקשה עליו ה"ה למה כתב משום שבות דוקא הרי הוא עצמו פסק (סוף ה' מאכלות אסורות) דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו וסיים והדבר צריך לי תלמוד, וגם הטור א"ח וסי' שמ"ג) כבר הקשה על הרמב"ם כן, אבל לפי הנ"ל י"ל דבה' מ"א דייק הרמב"ם לכתוב אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת הרי דבזה איירי מצד הקטן עצמו כמו שנראה מלשון עליו וגם מהטעם שאינו בן דעת ובזה ודאי גם באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו רק האב מטעם חנוך דרבנן אבל בה' שבת דאיירי מדיני שבות דשבת דייק שפיר דדוקא באיסור שבות בכל מנין אין מצווין להפרישו דאפילו עושה בשביל ישראל אין מצווין אבל במלאכה דאורייתא יש חילוק בין עושה לדעת גדול או שלא לדעת גדול, וחילוק זה כבר כתב הרמב"ם שם (פ' י"ב) לענין קטן שבא לכבות ולכן לא נקט הכא רק איסורי שבת ובה' מאכלות אסורות נקט גם שאר איסורין דלענין הקטן שעושה לעצמו אין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורין:

והיוצא מזה דיש בזה ג' חילוקים לענין שבת, קטן העושה בשביל עצמו אפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפריש, ובעושה לדעת גדול באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו מן התורה, ובאיסור שבות אפילו מדרבנן לא מצווין להפרישו אבל מטעם דלא לספו לו בידים דילפינן מהני אפילו בעושה לדעת עצמו אין להרגילו בידים לעשות ואפילו באיסור שבות דרבנן כמש"כ הרמב"ם (סוף ה' מ"א):

שם ת"ש עכו"ם שבא לכבות. הקשה הרשב"א הא מלאכה שא"צ לגופא היא ודלמא אתי כר"ש דפוטר ע"ש וכן הקשו התוספ' בשבת (דף קכ"א), ונ"ל דהרשב"א והתוספ' לשיטתם אזלו דס"ל (שם) דשבות אפילו באיסור דרבנן אסור וכן דעת הרשב"א בתשובה כמו שהביא המג"א (סי' ש"ז) אבל לדעת הש"ע ושם ס"ה) דאמירה לנכרי מותר באיסור שבות דרבנן לק"מ דע"כ דמתניתין לא אתי כר"ש דהא קתני דאין אומרים לנכרי כבה:

שם מצא בידו פירות אין זקוק לו. ק"ק הא מרישא דאין חוששין ודאי לא קשיא דהא מששא בעלמא הוא שמא יאכילנו וזה ודאי אינו בכלל קטן א"נ וע"כ לא קשיא אלא ממצא בידו פירות וא"כ מאי פריך דהא תרומת ומעשר פירות אינו אלא מדרבנן וכש"כ שיקשה על התוספ' שכתבו דהוו ספק טבל דאורייתא אכן תלי זה בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מעשר) בזה אי מעשר פירות דרבנן או לא, ועיין במשנה למלך (רפ"ב דתרומות), ואולי גם לשיטת הראב"ד י"ל דמדקאמר פירות סתם גם ענבים וזיתים בכלל ותרומת ומעשר תירוש ויצהר לכ"ט הוא מן התורה:

שם אין זקוק לו: הרשב"א הביא דעת הרמב"ם דאף דקטן א"נ אבמ"ל מכ"מ האב מצו' מטעם חנוך והקשה עליו ממה דאמרינן הכא אין זקוק לו ע"ש, אכן לענ"ד בזה י"ל דלפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ד) באיסור שבות דרבנן אין מוחין לאב אם אינו מוחה לבנו מטעם חנוך וכ"כ הכס"מ (סוף ה' מ"א) ע"ש והרי הכא איירי בדמאי ובתרומה דרבנן וא"כ למסקנא לק"מ ואף דהמקשן לא הוי ס"ל דבדרבנן איירי הוי מצי למימר וליטעמך וכעין מש"כ התוספ'. עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם מהא דמקשה בנדה ודף מ"ו) אמה דמשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבלות במ"ל דליתרץ דאיירי באביו המוזהר עליו, ולפענ"ד י"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דלפרוך היאך ס"ד דמייתי קרבן אלא דבלא"ה פריך שפיר וא"כ זה שייך גם בזה גם אי משני דאיירי באביו, ועוד דלפי מה מה שכתבו בזה בלא"ה א"ש דהרי כדמשני לאותן המוזהרין עליו מוקי דמופלא סמוך לאיש דרבנן כמו שפי' רש"י שם והרי בדרבנן אין כופין האב לחנכו כנ"ל, ולמר שהקשה הרשב"א עוד על הרמב"ם מקטנה שנשאת לכהן כבר כתבתי יישוב לעיל (קי"ג.), ודע שאין להקשות לדעת הרמב"ם למה הוצרך ר"י לתרץ בהא דקטן שבא לכבות דאיירי בעושה לדעת אביו ולא קאמר דבאביו אפילו לא עושה לדעתו צריך למחות מטעם חנוך די"ל דלשון אומרים לו אל תכבה משמע שב"ד מוחין לו ואי באב הל"ל אומר לו אבל כשאיירי בעושה על דעת אביו שפיר שייך אומרים שכל א' צריך למחות שלא יעבור האב על לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובנך:

שם בדמאי הקלו: הרשב"א והר"ן הקשו על הרמב"ם דפסק דאפילו איסור דרבנן אסור לספות לתנוק בידים מהא דפריך בפרק תולין וליתן לי' לתינוק ישראל אע"כ דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מותר לספות בידים ע"ש, ולא זכיתי להבין איך תלי זה בשיטות הרמב"ם דאפילו אמרינן דלמ"ד אבמ"ל מותר לספות בידים אכתי מאי פריך לרב משרשי' דלמא ס"ל ב"ד מצווין להפרישו או ספוקי מספקא לי' כר' יוחנן ואז גם להרשב"א אין מותר לספות בידים באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא כמו שכתב הרשב"א בעצמו אע"כ צ"ל כיון דבאמת לרב משרשי' אין איסור בח"ל רק משום אפשר לשנוי משנינן אמר לתנוק עכו"ם כמו שפי' רש"י שם לכן לא שייך בזה לדון משום איסור לספות בידים וא"כ גם להרמב"ם לק"מ, והי' נ"ל להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ממה דמוקי אביי תולש מעציץ שא"נ וזורק בכרמלית דהשתא יקשה דא"כ רישא דלא יאמר לתנוק הבא לי מפתח היכי איירי אי ברשות הרבים לתני רבותא טפי דאפילו רצה התנוק להביא מעצמו צריך למחות בידו כיון דב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא אע"כ דאיירי ג"כ בכרמלית דרבנן ואעפ"כ לא יאמר לו להביא וא"כ לכאורה מוכח כדעת הרמב"ם, אבל באמת זה אינו דגם לשיטת הרשב"א א"ש לפי מה שחילק הרשב"א דבכל מה שמצו' לתינוק לעשות ויש בו צורך לגדול שייך איסור דאתי למיסרך והוכיח כן מסוגיא דשבת (דף קל"ט) ולכן י"ל דלעולם לקטן מותר לספות בידים מה שהוא לצורך התנוק ומה דלא יאמר לו הבא מפתח וחותם ה"ט דכיון דהוא לצורך גדול אתי למיסרך, ועוד י"ל שהרי גם הרשב"א לא קאמר רק אי קטן א"נ אבמ"ל אז נחתינן חד דרגא ומותר לספות איסור דרבנן בידים אבל לפי מה דמתרץ השתא דדוקא בכרמלית דרבנן אין מוחין אבל בדאורייתא מצווין להפרישו אז גם להרשב"א בדרבנן לא נחתינן רק חד דרגא שא"ל למחות אבל אסור לצוות לו או לספות לו איסור דרבנן בידים:

שם אלא ר' יוחנן ספוקי מספקא לי': לשון אלא קשה דממה חזר דקאמר אלא, ונ"ל דהנה מדברי רש"י בשבת (דף קכ"א) נראה במה שנאמר לעיל דלרב יצחק בר ביסנא ארכס מפתח דב"מ ורבי פדת אמר שליטיילו קטן וקטנה דהוא גרס דלרבב"ח ארכסו ור' יוחנן הוא דאורי לו כן שליטיילו וכגרסא זו הביא גם הטור א"ח (סי' שמ"ג) וכבר הקשה הב"י שם דאיך אפשר לומר דר"י הורה כן דלפ"ז ע"כ פשיטא לר"י דאין ב"ד מצווין להפרישו והרי סוגין אמרינן דר"י ספוקי מספקא לי' וכתב דלפי גרסת הטור ע"כ לא גרסינן בגמ' דר"י ספוקי מספקא ע"ש, אכן תמו' שלא הודיע לנו איך נגרוס אם נמחוק הך דר"י ספוקי מספקא והיאך יתורץ קושית הגמרא, אבל לפענ"ד אדרבא לפי גרסא זו דהא דלעיל רבי יוחנן הי' אתי שפיר טפי מה דקאמר הכא אלא ר"י ספוקי מספקא לי' דהרי יש להבין איך דייק מהך מעשה דדבר טלי וטליא דאין ב"ד מצווין להפרישו דלמא התם היינו טעמא דאין כאן ודאי קטן אוכל נבלו' דדלמא לא ימצאו המפתח אבל אכתי מנ"ל דכשאנו רואין אותו אוכל נבלות דאין מצווין להפרישו, אכן באמת לק"מ שהרי אם ב"ד מצווין להפרישו היינו משום דילפינן מדם שרצים וטומאה וא"כ דאורייתא הוא וגם מספק יש לאסור דה"ל ספקא דאורייתא ולכן דייק שפיר דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל השתא דפריך הך דר"י דכבוי אהך ר"י דדמאי חזר בו ממה דהי' מדייק לעיל מהך דדבר טלי וטליא דס"ל לר' יוחנן דודאי ב"ד מצווין להפרישו אלא מסיק דר' יוחנן מספקא לי' וזיל הכא קמדחי וזיל הכא קמדחי ומכ"מ הורה שפיר דלידבר טליא וטליא דמותר מטעם ספק ספקא דלמא לא ימצאו ואת"ל ימצאו ויביאו דלמא אין כאן איסור דדלמא אין ב"ד מצווין להפרישו ולכן מטע' ס"ס התיר ר"י וא"ש מה דקאמר אלא ספוקי מספקא לי':