ערוך לנר – יבמות – קטע 133

שם צריכה חליצה עם גיטה: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז קשיא משניהם מודים דמתניתן דהתם ע"כ איירי בלא גט ולמה כופין לחלוץ ולא לייבם ותירץ דנקט כופין איידי דרישא, אכן לענ"ד מרישא דברייתא קשיא דקאמר בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו לחלוץ והרי בהוא אומר לא בעלתי והיא ג"כ אומרת כן אין כאן גט ונכפה ליבום ובזה לא שייך תי' המהרש"א, ונ"ל דהנה הקשה הרשב"א אי איירי שיש גט בידה היאך אמרינן לאחר ל' מבקשין שיחלוץ דהוא נאמן וכי לא מוקים אינש אנפשי' לבעול באיסור ולכן פי' ע"פ הירושלמי דאיירי רב אשי שיש ספק אם הוא גט לזיקה או לביאה והקשה מזה על רש"י שפי' דגט ודאי לזיקה הוא, אבל נלענ"ד דלרש"י הוקשה בין מה שהקשה המהרש"א לרבי אמי ממתניתן בין מה שהקשינו מברייתא ולכן פי' דמה שפירשו הראשונים ע"פ הירושלמי לרב אשי כן סובר רבי אמי דהיינו שכבר נתן לה גט רק שיש ספק אם אחר שבעל וגט ביאה הוא או לא בעל כלל וגט זיקה הוא ולכן בתוך שלשים אפילו שניהם מודים שלא בעל כופין לחלוץ ולא לייבם כיון שנפסלה ע"י גט זיקה בין במתניתן בין בברייתא ולאחר ל' אמרינן דגט ביאה הוא ולכן מבקשים לחלוץ ולא כופין, ומתורץ גם קושית הרשב"א דלא אמרינן שבעל באיסור רק דלרב אשי הי' נראה דוחק לפרש דה"ז יוצאה בגט וכן יוציא בגט וחליצה דקאמר דהיינו בגט שיש בידה כבר ולכן פי' דבגט זיקה ודאי איירי וע"כ צ"ל דלא מוקים אנפשי' מלבעול באיסור כן נלענ"ד לישב שיטת רש"י ולקמן כתבתי עוד ישוב אחר לקושית המהרש"א:

שם ברש"י ד"ה אמר ר"א. אמבקשים קאי: כבר הזכרתי מה שהקשה המהרש"א לשיטת רש"י ממה דקתני במתני' ובזמן שהוא מודה וכתבתי יישוב לקושיתו, אכן מלבד זה י"ל עוד דס"ל לרש"י כמו שפי' הריטב"א אהך ובזמן שהוא מודה שכתב וז"ל ומסתברא דה"ק דכל היכי שהודה לדברי' לאחר ל' יום שלא בעל ומרעה לחזקתי' דידי' אם הודה וטענה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעלה וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי כופין אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו ל' יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה אח"כ שלא בעל עכ"ל, ולפ"ז שפיר איירי הך ובזמן שהוא מידה בגטה יוצאת מתחת ידה ולכך כופין לחלוץ ולא לייבם:

בד"ה רב אשי. דהתם גט לזיקתו: הרמב"ן והרשב"א הקשו לפי' רש"י דבגט לזיקה ממש קאמר למה לאחר ל' מבקשין לחלוץ ולמה לא כופין שהרי אפילו לפי טענתו שבעל צריכה חליצה שהרי ביאה פסולה היא אחר הגט והניחו בקושיא, ולפענ"ד י"ל דרש"י ס"ל דלרב אשי באמת אתי הך ברייתא כר' נחמי' דס"ל דביאה פסולה פוטרת דהא גם ברייתא דלעיל (דף קי"א) הי' רוצה הש"ס לאוקמי' כוותי':

ובזה יש ליישב מה שהקשה התוספ' י"ט על הרמב"ם למה השמיט הא דרב אשי דהוא בתראה ומרא דגמרא והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש ג"כ כפי' רש"י וכיון דהוא פסק כרבנן דר' נחמי' לכן לא הי' יכול להביא הברייתא דהכא ע"פ אוקמתא דרב אשי דהוי לדידי' דלא כהלכתא:

בד"ה שניהם מודים. ומעיקרא אמר בעלתי: רש"י בזה לשיטתו קאי לפמש"כ התוספ' (ד"ה היא) וז"ל ומיהו י"ל דאיהי נמי בעי גט וכו' ע"ש, הרי שלא שייך לומר דבשניהם מודים מעיקרא דצריכה גט אלא אי מפרשינן דבחזר ואמר לא בעלתי דכופין, והשתא כיון דרש"י לא ס"ל כן כדמוכח ממה שכתב (ד"ה אמר) דלעולם מבקשין ולא כופין א"כ ע"כ צ"ל דבשניהם מודים מעיקרא ל"צ גט ולכן פי' מה שהורה רבא דצריכה גט איירי באמר מתחלה בעלתי אבל לשיטת התוספ' דבשניהם מודים מעיקרא ג"כ צריכה גט שפיר יש לפרש גם הכא כן:

שם בתוספ' ד"ה אמר ר"א צריכה. אדרבא היא הנותנת: הא דלא ניחא להו בתי' רש"י דאע"פ דקתני אמבקשין קאי דאע"פ שחזר ואמר לא בעלתי אין כופין י"ל דהכא להך שיטה רצו לתרץ שכתבו לעיל וז"ל אלא לא נקט אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמעינן דאפילו הכי כופין אות לחלוץ ולא כמו שפי' בקונטרוס ור"ח דאין כופין ולכן לא שייך לפי שיטה זו תי' רש"י והוצרכו לתי' אחר:

בד"ה השמים. דהיינו שאינו יורה כחץ: ליישב שיטת רש"י נלענ"ד לומר שאף שמסוגיא דנדרים מוכח כן דבאינו יורה כחץ קמיירי כמו שפי' רש"י גופא במתניתן שם מכ"מ לא רצה הכא לפרש כן שכבר הביא הר"ן בנדרים שם שהירושלמי והאגדה מפרשים השמים ביני לבינך שהוא מרוחק ממנה כפי' רש"י כאן וכתב שהכל בכלל הלשון השמים ביני לבינך ולכן י"ל דהוקשה לרש"י קושית התוספ' לעיל (ס"ה) דקאמר ר' אמי היא אמרה מיני' והוא אמר מינה היא נאמנת וע"ש כמה טרחו ליישב קושיא זו, והשתא י"ל דרש"י סובר דמה דמוקמינן בנדרים באינו יורה כחץ הוא לתרץ דעת רבא לרב המנונא אבל ר' אמי באמת לא מוקי כן אלא שאין נזקק לה כדרך העולם בזה אמרינן שהוא נאמן וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר אבל בזרע יורה כחץ דהיא קים לה ולא הוא היא נאמנת, ובזה מתורץ קושית התוס' לעיל לר' אמי, ולכן בנדרים פי' רש"י על פי סוגיא דשם והכא פי' ע"פ סוגיא דלעיל, ולכן גם בהא דיעשו דרך בקשה לא פירש הכא כמו התם דע"פ פירושו שם שאין ראוי להוליד לא שייך בקשה רק שיגרשנה שיהי' לה בן מאחר שהרי באה מחמת טענה אבל ע"פ פירושו הכא שהוא לא נזקק לה שייך שיבקשו שיזקק לה:

בד"ה איבעיא להו. והלא היא מותרת לו: נלענ"ד שרש"י גופא כבר תירץ קושיות הללו דמה שהקשו פשיטא דאסרה נפשה אכל היהודים כבר כתב דיש סברא דלא עשאה רק להפיס דעתו של בעל שלא יחשדה שנתנה עיני' באחר להנשא לו ע"י גט וזה לא שייך רק בכל היהודים ולא ביבם דאסירא לו אפילו ע"י גט, ועיין ברשב"א שתירץ בכעין זה, מה שהקשו עוד על רש"י דא"כ ליבעי' אנדרה מבעל אחותה או בנודר מכל הנשים בחיי בעליהן נמי, ומה שהקשו עוד אינו כשאר אדם מבע"ל כבר תירץ רש"י ג"כ דאינו כבעל דקאמר היינו לינשא לו ע"י הפרה דוקא כמו לבעל ובזה לא שייך אינו כשאר אדם דהא לשאר ב"א אינה נשאת כלל, ומה שהקשו עוד מאי קאמר כופין כרב והא לרב מותרת לו גם בזה י"ל דהא דמותרת לרב משום דס"ל דלא נדרה מיבמה כלל דאינו בכלל כל היהודים אבל במתניתן שנדרה בפי' מיבמה ודאי שאסורה לו רק דהביא ראי' לרב ממתניתן כיון דשם אע"פ שנדרה בפי' מיבמה ונאסרה לו עי"כ לעולם מכ"מ אמרינן דלא קנסינן לה שלא לכופו משום דלא אסקי אדעתה בשעת נדר שתבא לידי כך שתהא זקוקה לו ויבטל הנדר מלינשא לו כש"כ הכא דלא נדרה בפי' מיבמה דלא אמרינן שתהא אסורה ליבמה ג"כ אלא אמרינן דמסתמא לא אסרה עצמה רק על מי שנאסרה ע"י נדר זה עליו כשתתגרש עתה אבל כשנדרה בפי' מיבם אף דלא אסיקה אדעתה שתפול פניו מכ"מ כיון שלא הי' דעתה ג"כ בפי' שלא תאסר עליו רק בחיי בעלה אמרינן שאסורה עליו אבל לא קנסינן לה ולכן כופין לחלוץ, ועיין ברשב"א שכבר תי' בשם הראב"ד קושיא זו דכופין הוא משום שאר הנאות רק שהקשה על זה הרמב"ן דמכ"מ למה כופין לחלוץ הא יכול לומר שיקיים מנות יבום ואח"כ יגרש ועיין במהרש"א שהביא ג"כ קושיא זו, ולענ"ד י"ל כמו שכתב המהרש"א לעיל לשיטת רש"י אף דבסיפא הוי מצי למימר שכופין ליבם מכ"מ נקט כופין לחלוץ אגב רישא כש"כ שי"ל הכא כן דהא הוי צריך לומר כופין ליבם ולגרש מיד לכן ניחא לי' טפי לנקוט כופין לחלוץ כמו בבבא שקודם זה, והא דלא ניחא לי' לרש"י בפי' ר"י י"ל דהוי קשיא לי' מה שהקשה הרא"ש בשם רבינו אפרים אהרב אלפס דקשה משמואל דהכא אדשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ולא מסתבר לי' מה בין איסור נישואין לכתובה לכן פי' כפי פירושו דהכא:

ע"ב בגמרא שיש לה בנים לא ידעתי למה תליא ביש לה בנים דהא אם ראוי' ליבום לא תלי אם יש לה בנים אלא אם יש בנים לבעלה ואפילו רצה לומר שיש לה בנים מבעלה ג"כ אינו מדוייק דאפילו אין לה בנים ממנו ויש לו בנים מאשה אחרת ג"כ פטורה מיבום ולא ידעתי למה לא קאמר ביש בנים לבעלה:

פרק ארבעה עשר.

דף קי"ב ע"ב במתניתן כך הוא מוציא ברמיזה עיין ברשב"א שהביא בשם הירושלמי דהיינו דוקא כשקדשה בכסף אבל קדשה בביאה לא וכבר העיר הב"י למה לא חלקו הפוסקים בכך, וראיתי בהגהת מ"ל (פ"ב מה' גירושין) שכתב דממתניתן מוכח דאין לחלק בכך דקתני ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציא יוציאו אף שקדש בביאה דיבום, וכן הקשה מגטין (דף ע"א) דקאמר אי מאחיו חרש כשם שכנס ברמיזה וכו', ולענ"ד אין מכל זה ראי' די"ל דאף דהוא קדש בביאה מכ"מ קנינו לא תופס בלא קנין אחיו כיון שלא בא עלי' לשם קידושין רק לשם יבום מאחיו וא"כ אם אחיו קדשה בכסף אין עלי' זיקה רק מקנין גרוע ולא עדיף יבום דידי' מקדושי אחיו דאתי מחמתי', אכן ק"ל אדמפליג במתניתן בין חרש מעיקרא לפקח ונתחרש לפלוג בחרש מעיקרא גופא בין קדש בביאה לקדש בכסף ואין לומר דעדיפא לי' לפלוג בקדש בכסף בין חרש מעיקרא לפקח ונתחרש א"כ קושית המ"ל שהקשה שם עוד מהא דמקשה לרשב"ג בגטין (שם) במקומה עומדת דמאי פריך לרשב"ג כשם שכונס ברמיזה וכו' דלמא איירי בקדש בביאה דהשתא אין לומר כמו שתירץ דא"כ לפלוג בחרש גופא בין קדש בכסף לקדש בביאה דהא ממתניתן מוכח דהך חילוק עדיפא לי' אע"כ מוכח לכאורה מגמרא דגטין דלא כהירושלמי ואפשר דמשום כך השמיטוהו הפוסקים:

שם בגמרא ומ"ש קטנה דמאנה: בהמשך הקושיות הכא י"ל דבפשטות לא הי' ק' לו מ"ש קטנה דממאנה וחרשת לא דהא דבחרשת חיישינן לזנות משום דגדולה היא ולכן אמרינן דלא תמאן שיהא בעלה משמרה אבל בקטנה לא חיישינן לכך דזנות בקטנה לא שכיח כדאמרינן לעיל (ל"ה.) אבל השתא דקאמר דגם בקטנה חיישינן שלא ינהגו מנהג הפקר פריך שפיר מ"ש דחרשת לא ממאנה ועיין מש"כ לעיל (ק"ט.) וכן הא דפריך ומ"ש קטנה דאכלה בתרומה וכו' בפשטות לא הי' קשה לו כן דה"א דקטנה אכלה דאל"כ מימנע ולא נסבי לה אם הי' צריך לקנות לה חולין שהם ביוקר יותר מתרומה דרבנן דסברא זו צריך לומר ג"כ בקושית התוספ' (בד"ה ואילו) ע"ש, וכן אמרינן בירושלמי גטין (פ' ה') דקטנה אוכלת בתרומה משום חינה דהיינו דאם יצטרך לקנות לה חולין מימנע ולא נסיב לה ע"ש אבל בחרשת לא אכלה דלא חיישינן למימנע כיון דבת ביאה ובת בנים היא אבל השתא דתירץ דחרשת לא ממאנה משום דמימנע הרי דחיישינן בחרשת יותר מבקטנה כן ולכן פריך שפיר, וכן מה דמקשה ומ"ש קטנה דאית לה כתובה וכו' בפשטות לא הי' ק' לו דהי' אפשר לומר דבקטנה חיישינן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל בחרשת לא דכיון דבת ביאה ובת בנים היא לא יוציאנה בקל אבל אחר דקאמר דגם בחרשת חיישינן למימנע כש"כ דהי' לנו לומר דאית לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומתרץ דאדרבא היא הנותנת משום דחיישינן למימנע אם צריך ליתן לה כתובה

שם ברש"י ד"ה כשם שכונס. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס: בתוספ' הרא"ש כתב דלא הי' צריך לפרש כן דאפילו לא כנס ברמיזה ג"כ מתגרשת בע"כ כדלקמן גבי נשא פקחת ונתחרשה, ולענ"ד נראה דרש"י לא רצה לפרש כן כיין דבהך דין דפקחת ונתחרשת פליגי ת"ק ור' יוחנן בן נורי דלריב"נ אינה מתגרשת כמו שכתבו התוספ' והיא מהסוגי' דלקמן (קי"ג:) דקדייק כן ממתניתין וא"כ אי הוי טעמא דרישא משום דמגרשה בע"כ הוי הדין דפקחת ונתחרשה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם ולכן כתב דהכא הטעם משום דכנס ברמיזה כמו שמשמע ג"כ לשון המתניתן דכלל תרווייהו בחד בבא וקאמר אתרווייהו כשם שכנס ברמיזה וכו' ועיין מה שכתבתי לעיל (ק"י.):

בד"ה שהשיאה. ופקע כח האב מזה נראה דדעת רש"י דאף שנשואה היא כדקתני משהשיאה מכ"מ לא פקע כח האב עד שתגדול, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל (דף ק"ט) בשם רש"י דקטנה אף דנשואה היא אבי' מקבל את גטה ועיין מה שכתבתי שם:

שם בתוספ' ד"ה ואם הא פשיטא אולי י"ל דקמ"ל דיכול לקיימה עכ"פ אפילו הוא כהן דה"א דחיישינן שמא תזנה תחתיו כיון דאינה בת דעת ואף דאנוסה היא הרי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה קמ"ל דלא חיישינן ועיין לעיל (דף ס"א) דלפי תירוץ רבא שם זה באמת הטעם דר"א דס"ל דכהן לא ישא את הקטנה שמא תתפתה עליו כיון שאינה בת דעת:

בד"ה העיד. מאמרו לו: מזה נראה שהתוספ' סוברים דהך אמרו לו גופי' הי' נשנה כבר במשנה הקדומה שהביאו רבנן דריב"נ ראי' ממנה וקשה שהרי עיקר המשנה שנוי' בגטין (דף כ"ה) עם שאר עדיות דריב"ג ושם לא כתוב הך אמרו לו, גם יקשה מהו הלשון אף זו דאמה קאי זה, ולא ידעתי למה לא פרשו התוספ' בפשטות שהתלמידים הביאו עדות זה בביהמ"ד משום דדמי לפלוגתא ועל זה אמרו רבנן לריב"נ אף זו דפקחת ונתחרשה שאתה חולק עלינו כיוצא בה וכמו שנראה ג"כ מסוגית הגמרא לקמן דהך אמרו לו הוא מה שאמרו רבנן לריב"נ, שוב ראיתי בתוספ' הרא"ש שכתב כדברי התוס' רק בשינוי לשון וז"ל התלמידים הביאוהו לביהמ"ד וכששמעוהו רבנן דריב"נ אמרו לו אף זו כיוצא בו והביאו ראי' ממנו לדבריהם עכ"ל וזהו כפירושינו, ואולי יש להגי' בתוספ' תחת מאמרו שצ"ל ואמרו ולפ"ז דבריהם א"ש כדברי הרא"ש ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך, אבל באמת לא ידעתי מי דחקו להתוספ' לפרש שרבנן דריב"נ הביאו ראי' מעדות דריב"ג שהרי כפי הנראה ביוחסין ובסדר הדורות ריב"נ ור"י בן גודגדא היו בזמן א' ששניהם חיו בזמן הבית וא"כ אפשר כשנחלקו ריב"נ ורבנן בביהמ"ד הי' גם ריב"ל שם והעיד עדותו להביא ראי' לרבנן, ולפ"ז יהי א"ש ג"כ הגרסא הקדומה שהי' כתוב כאן ג"כ וטל קטנה בת ישראל וכו' שהתוספ' מחקוה מטעם שהרי לא הביאו העדות רק ראי' לדבריהם וקטנה למה יזכירו כאן אבל לפי פירושינו דריב"ג בעצמו השיב על דברי ריב"נ כן א"ש שהעיד כל עדותו כפי אשר שמע מרבותיו אז:

בא"ד. וא"ת לריב"נ: הא דהקשו התוספ' אהא דהעיד ריב"ג ולא מיד אדברי ריב"נ י"ל שהרי לפי דברי הגמ' לקמן הי' אפשר לפרש דריב"נ באמת סובר ג"כ דחרשת מתגרשת רק שהי' רוצה להוכיח מזה דגם חרש מגרש וא"כ אין מקום לקושיתם אבל הוכיח שאין הפי' כן ממה דאמרו לו אף זו כיוצא בה ולכן הקדימו זה התוספ' לקושיתם, ואולי הך לדבריהם הוא סוף דבור הקודם ואמרו לו אף זו כיוצא כה הוא תחלת דבור חדש שהביאו לשון המשנה להקשות עליו וא"ת לריב"נ וכו ובזאת ההגהה יהי' מיושב ג"כ מה שהקשתי לעיל על הלשון להביא ראי' לדבריהם מאמרו לו:

דף קי"ג ע"א בגמרא ומאי שנא קטנה דאכלה בתרומה המהרש"א בגטין (דף נ"ה) הקשה בזה כיון דע"כ כוונת קושיתו היא כמו דקטנה אוכלת מטעם קטן אוכל נבלות ה"ה ג"כ תאכל חרשת א"כ מה הוסיף בלשון הקושיא לקמן וליכול קטן אוכל נבלות הוא, ולענ"ד י"ל דס"ד דמקשן הכא הי' בס"ד דמקשן לעיל (דף צ') שרצה להוכיח ממה שאוכלת קטנה אשת כהן בנישואי דרבנן תרומה שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולכן הקשה מ"ש קטנה דאכלה כיון דיש לה נישואין מדרבנן ה"נ חרשת תאכל מטעם זה ומשני שמא יאכיל חרש בחרשת ובזה גלי לי' שאין הטעם משום שיש כח ברבנן לעקור דבר מן התורה ולכן השתא פריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא:

שם גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת: הרמב"ם (פ"ו מה' תרומות) כתב דלא תאכל חרשת בתרומה אפילו השיאה אבי' שמא יאכיל חרש בחרשת והכסף משנה הקשה עליו למה לא כתב כמסקנא דהכא שמא יאכיל חרש בפקחת דהא מטעם זה דשמא יאכיל חרש בחרשת חזר בי' משום קושיא וליכול קטן אוכל נבלות הוא והניח בצ"ע, ולענ"ד נראה לתרץ דלפי המבואר בתוספ' ישנים יומא (פ"ב.) מתוך גמרא דנזיר האב חייב בחנוך בנו ואין חייב בחנוך בתו אכן זה דוקא לענין נזירות אבל לענין שאר מצות גם חייב בחינוך בתו אבל האם אפילו בשאר מצות לא חייבת דמעשה דהלני המלכה איירי בהי' להם אב, ועוד כתבו שם דאף דאמרינן קטן שאכל נבלות אין הב"ד מצווין להפרישו מכ"מ האב חייב להפריש מטעם חנוך ע"ש וכן פסק גם הרמב"ם (סוף ה' מאכלות אסורות), ולכאורה ק' דלפ"ז מאי פריך הכא וליכול קטן אוכל נבלות היא מה בכך הא משום חנוך דאב יש איסור שהוא חייב לחנך, וא"ע ראיתי לקמן ודף קי"ד) שהקשה כן הרשב"א על הרמב"ם אבל י"ל דהא מה שדייק דחרשת לא אוכלת היינו משום דלא תני חרשת בהדי קטנה והך דקטנה איירי באין לה אב ונשאת ע"פ אמה כמש"כ רש"י וא"כ לא שייך גם חנוך דאב ולכן פריך שפיר אבל הרמב"ם כתב דינו בשיש לה אב דהא כתב דחרשת לא אוכלת אפילו השיאה אבי' ולכן כתב שפיר דיש גזירה אפילו משום חרש בחרשת וכש"כ משום חרש בפקחת אלא דלא הוצרך לגזירה רחוקה דאפילו משום חרש בחרשת איכא כיון דיש לה אב שחייב לחנכה ולאפרושה מאיסורא ומכח קושית הרשב"א, וע"פ דברינו יצא לנו דין חדש דאפילו בחרשת שייך חנוך שמא תתפקח כמו ששייך בקטן למען כי יגדיל לא יסור ממנו:

שם אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה עיין בלחם משנה (פי"א מה' אישות) שהקשה אהא דאמרינן הכא דחרשת ושוטה אין להם כתובה מהא דאמרינן בכתובות ל"ו.) דחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים דמשמע דיש להן כתובה דטענת בתולים אינו רק לענין כתובה והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל כיון דזה ודאי לכ"ע יש כתובה לארוסה בדכתב לה כמבואר בכתובות ודף פ"ט) א"כ אם כתב לאשה כתובה כשהיא פקחת ולאחר שנתארסה נתחרשה ונשתטה בזה ודאי יש לה כתובה דמה שנעשה בעודה תחתיו נסתחפה שדהו וכן ראיתי בהרב המגיד (ספ"י מה' גירושין) ואם כשנשאה לא מצא בתולים אם היא טוענת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני לא הי' נאמן להפסיד כתובתה רק אם לא טוענת איהי אם אנן טענינן בעדה זה תלי בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע וא"כ י"ל דבהכי איירי הש"ס התם אבל לעולם אם לכתחלה בשעת אירוסין היתה חרשת ושוטה אין לה כתובה:

שם הוא דאמר כר' אלעזר לכאורה לפ"ז הוי לן לפסוק כר' אלעזר כיון דשמואל קאי כוותי' ותמהתי על הרמב"ם שפסק דלא כוותי' אלא כסתם משנה דתרומות דתרומת חרש תצא לחולין. שוב ראיתי בתוספ' בשבת (קנ"ג:) שכתבו דמסוגיא דשה משמע שאין הלכה כר' אלעזר אכל מסוגיא דהכא לא משמע כן ע"ש וא"כ י"ל שהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דשבת להשוות הלכה עם סתם משנה, ועוד י"ל דגם מסוגיא דהכא הוכיח הרמב"ם כן דפריך ומ"ש חרשת דלא ממאנה ואי ספק היא פשיטא דלא תוכל למאן שמא בת דעת היתה וקדושי' גמורין הן אע"כ דסתם גמרא סובר דאינה בת דעת וצ"ל דהקושיא היא למאן דפליג אשמואל וא"כ ק"ק דמה דפריך בתר הכי ומ"ש דקטנה אית לה כתובה אינו רק לשמואל דלדעת רב בכתובות (דף ק') באמת אין לה כתובה ע"ש וצ"ל דפריך בכל מקום אליבי' דהלכתא: