ערוך לנר – יבמות – קטע 132

בד"ה יתומות. משום קטנה נקטה לכאורה אין זה מספיק דהל"ל יתומה קטנה וחרשת אבל י"ל דלכך נקט יתומות דבזה הוי מילתא דפסיקא דאין לחרשת קידושין מן התורה אבל אי לאו יתומה היא משכחת גם בחרשת מעיקרא קידושין דאורייתא כגון שקבל אבי' קידושי' כשהיא קטנה כדמוכח מהא דאמרינן לקמן (דף קי"ב) העיד ר' יוחנן בן גודגד' וכו' ע"ש, ואפשר דרש"י גופא כוון לזה ומה שכתב משום קטנה היינו משום חרשת שנתקדשה כשהיא קטנה קאמר דאי לאו יתומה היא וקבל אבי' קידושי' הוי דאורייתא אף שעתה הוא גדולה וחרשת:

שם בתוספ' ד"ה הוי לה. מאי חששא איכא: א"ל דבשלמא לעיל צריך הך טעמא דביאה אחר גט לכתחלה ליכא איסור אי לאו משום גזירה דביאה אחר חליצה אבל הכא בפשטות איכא חששא אי אמרת דבדיעבד ביאת החרשת פוטרת גם לכתחלה יבא עלי' ואיכא איסור אמות גרושה מדרבנן די"ל דלא מסתבר להו לומר דגזרינן משום איסור דרבנן ואף דלקמן אמרינן ג"כ דגזרינן שמא יבעול חרשת ברישא והוי ביאה פסולה משום איסור ב' בתים וזה ג"כ לא הוי רק דרבנן כיון דזיקתם לא דאורייתא אלמא דגזרינן שמא יבעול ויבא לידי איסור דרבנן התם נמי משום לתא דאיסור ב' בתים בגדולות גזרו כמו שתרצו התוספ' גם הכא:

ע"ב במתניתן רא"א מלמדין הקטנה שתמאן בו: עיין ברשב"א שכתב להך גירסא דבכולן אמר ר"א למ"ד לעיל דאינה ממאנת לזיקתו לא שייך לומר דקאי גם אהנך דלעיל דמה מועיל שתעקור הביאה ע"י מיאון מכ"מ הזיקה קיימת. ונראה שזהו ג"כ השגת הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל במה שפסק דבא על החרשת ואח"כ על הקטנה מלמדין הקטנה למאן דהשיג מלבד השגות הנ"ל עוד דהאיכא מ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו וה"ה הקשה עליו דהא הרמב"ם פסק כמ"ד דממאנת אף לזיקתו, אבל לפ"ז א"ש דהראב"ד בא להשיג בזה נגד גירסת הרמב"ם דגרם בכולן דא"כ יקשה להך מ"ד דלא ממאנת לזיקתו מה מהני מיאון דהי' דוחק בעיניו מש"כ הרשב"א דבכולן קאי ארישא וכיון דאיכא תרתי שייך בכולן וסובר אי גרסי' בכולן ע"כ אכולהו בבות דמתניתן קאי כן נלענ"ד דעת הראב"ד וקרוב לזה כתב גם הלח"מ, אכן בודאי אין זה קושיא על הרמב"ם דמלבד זה שי"ל שהוא סובר כמש"כ הרשב"א מכ"מ בלא"ה גם השגה זו מתורצת שפיר ע"פ מה שכתבתי לעיל דטעם המיאון הוא כדי לעקור האיסור דב' בתים דהשתא אפילו למ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו מהני המיאון דהא על ידו נעקרה הביאה כמש"כ הרשב"א והוי כאלו בא על הפנוי' והרי ט"כ גם להראב"ד דסובר דר"א לא קאי רק אסיפא דמתניתן צ"ל כן למ"ד דאינה ממאנת רק למאמרו ולא לזיקתו דע"י המיאון עוקרת הביאה דאל"כ מה תהני המיאון בבא על הקטנה ואח"כ על הגדולה להתיר הגדולה אע"כ דהמיאון עוקר ביאת הקטנה כאלו לא בא עלי' כלל וזהו ג"כ הטעם להרמב"ם דממאנת בכולהו בבי דמתניתן לעקור למפרע איסור ב' בתים ואל תתמה על זה שיחשב זה עקירת איסור כיון דעכ"פ בשעת ביאה כבר עשה האיסור דכן כתבו התוספ' ג"כ בגטין (ל"ג.) לענין גט שבטלו וכן כתבו במכות (ט"ו:) לענין נזיר שנשאל ע"ש:

שם בגמרא הלכה כר"א כן פסקו הרי"ף והרמב"ם, והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על הרמב"ם שפסק בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה שתמאן בו והחרשת יוצאה בגט שלמה צריך להוציא החרשת כיון שנעקרה ע"י מיאון ביאת הקטנה יהי' מותר לקיים החרשת, ועוד הקשו דבגדולה וקטנה הרמב"ם בעצמו פסק כן דממאנין הקטנה שבעל תחלה ויקיים את הגדולה והניחו בצ"ע, וגם הכס"מ הביא קושיות אילו בשם הרשב"א ולא תירץ כלום והלח"מ תירץ בדוחק וכבר השיב עליו המפרש בירושלמי ותירץ בדוחק אחר, ולענ"ד י"ל בשנדקדק בלשון הרמב"ם ששם (פ"ה ה' כ"ז) כתב והחרשת צריכה גט ובהך דין שהביאו הראשונים כאן (בה' כ"ח) כתב והחרשת יוצאת בגט ולא כתב צריכה גט כמו בהלכה הקודמת ולכן נלענ"ד דודאי גם הרמב"ם ס"ל דאין צריך להוציא החרשת אחר מיאון הקטנה וכמו שפסק גם בגדולה ומה שכתב והחרשת יוצאה בגט כונתו אם רוצה להוציאה יוצאת בגט דה"א כיון דאחר שבא על הקטנה פסל את החרשת א"כ נעשה ביאתה ביאה פסולה למפרע וביאה פסולה אינה פוטרת דהא מטעם זה אם לא מאנה הקטנה תמתין עד שתגדיל וצריכה חליצה ולא נפטרה בביאתה וא"כ אם נחשוב ביאת החרשת למפרע ביאה פסולה הוי אמינא דלאחר שמיאנה הקטנה ועקרה זיקתה נשארה זיקת החרשת לבד וביאתה היתה פסולה וא"כ צריכה חליצה והחרשת אינה בת חליצה וא"כ ה"א דאסורה לעולם בין ליבם ובין לאחרים לזה השמיענו דהחרשת יוצאה בגט לבד ולא צריכה חליצה דכיון דע"י מיאון נעקר ביאת הקטנה נעשה ביאת החרשת למפרע ביאה כשרה שפוטרת זיקתה ואם רוצה להוציאה מוציאה בגט לבד, וביותר מבואר שכוונת הרמב"ם כן ממה שכתב שם (ה' כ"ט) פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה עכ"ל דאי כוונתו והחרשת יוצאה שצריך להוציאה א"כ כפל במה שכתב פסל את החרשת דהיינו הך אע"כ דכוונתו יוצאה דסגי לה בגט ולא הוי כמו הפקחת דצריכה גט וחליצה כן נלענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם:

והנה בש"ע אהע"ז (ס' קע"א) פסק כהרמב"ם וכתב ויוציא החרשת בגט והרמ"א כתב עליו שזה דעת הרמב"ם אבל אחרים חולקין עליו ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם אינה כן שהרי לא כתב כלשון הש"ע ויוציא החרשת אלא כתב והחרשת יוצאה בגט, גם המהרש"ל ביש"ש הביא בשם הרמב"ם דיוציא החרשת בגט ופסק כוותי' ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם כשאר הראשונים דאין צריך להוציא החרשת ולכן לדינא צ"ע:

שם אבל אידך לא צריכה: א"ל לפי מה דאמרינן בנדה (דף ח') לא ס"ל שמואל כר"א וכר"א אלא משום דרבי יהודה בן בבא קאי כוותייהו א"כ אכתי ל"ל חרי מימרות לימא הלכה כריב"ב דתרווייהו בכלל כדאמרינן (שם) מדקתני ממאנין את הקטנות לשון רבים די"ל דניחא להו לשמואל ור"א לומר הלכה על ייקר המימרות דר"א ור"א:

שם במתניתן לאחר ל' יום מבקשין הימנו: התוספ' בב"ב (ה':) הקשו אמה דבעי שם אי אמרינן מגו במקום חזקה דאי אמרינן מגו במ"ח למה לא נאמנת לאחר ל' מגו דאיבעיא אמרה אינו יכול לבא עלי והניחו בקושיא ע"ש, וראיתי בתוספ' ר"ע פה שהקשה על התוספ' היאך תהי' נאמנת באמרה אינו יכול לבא עלי' שהרי טעם הנאמנות מפרש בנדרים (דף צ"א) דחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה והכא הרי ממנ"פ אינו בעלה שהרי מיירי ביוצא גטה מתחת ידי' וסיים ולא אדע מאי קשיא להו וצ"ע, ולענ"ד שפיר הקשו התוספ' שהרי זה גופא בכלל המגו מגו דאי בעי' לא היתה מראת הגט לפני ב"ד רק היתה טוענת שאינו יכול לבא עלי' ואז היתה נאמנת לומר שלא בא עלי' ואינה אשתו דאם הי' בא עלי' ונקנית לו חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, אכן באמת אם אמרינן מגו כהאי גוונא תלי בפלוגתא שבין רש"י לתוספ' הביאוה התוספ' ב"ב (דף ל') דלשיטת התוספ' שפירשו מה דאמרינן בכתובות כיון דאתחזק בב"ד אי בעית קלתי' לא אמרינן שפירושו אחר שראינוה בידה כיון שעכשיו אין מגו ע"ש א"כ גם הכא לא נאמר מגו דאי בעית לא הראת לגיטה כיון דעתה ראינוה בידה, אבל לשיטת רש"י שם שפירש אתחזק בב"ד שהי' השטר מקויים שפיר חשיב הכא מגו דאי בעית לא הראת לגיטה והיתה טוענת שאינו יכול לבא עלי', וא"כ י"ל דקושית התוספ' שתהא נאמנת במגו אזיל לשיטת רש"י אבל להתוספ' לשיטתם באמת לא קשה קושיתם, ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב) בדיני מגו (סי' י') שכתב ג"כ יישוב לקושית התוספ':

שם בגמרא דתרווייהו כי הדדי ננהו: לפ"ז צ"ל דמוקמי למתניתן דאיירי שביום שהוא נעשה בן י"ג ויום אחר נעשה היא בת י"ב ויום אחד וכעין מה דאמרינן לעיל דף ל"ד) דאל"כ היאך יגדלו זה עם זה הא האחד נעשה גדול קודם לאחר והוי ספק איסור:

שם קרי כאן להקים לאחיו שם: א"ל דא"כ לפי מה דס"ד דמה שיבא לבסוף ליד הקמת שם לא מהני א"כ גם קטנה לא תתייבם מה"ט כדמוכח מתוספ' לעיל (דף ך') וא"כ מה משני אביי יבמה יבא עלי' כ"ד מדלא כתיב אחי המת דאכתי לא ידעינן רק בהוא קטן אבל היא קטנה מנ"ל די"ל דכיון דגלי קרא בקטן דלא ילפינן מסריס חמה קטנה ילפינן מקטן וכן צ"ל ג"כ לרבא דיליף קטן מוכי ישבו אחים:

שם יבמה יבא עלי' כ"ד: עיין במהרש"א שכתב דע"כ לא רבי קרא דיבום מהני בקטן דהא אמרינן דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אלא ע"כ דקרא לא אתי רק להורות דליכא איסור א"א במה שמגדלת אותו אבל ק"ל מנ"ל באמת לרבנן דיבום לא מהני בקטן דלמא הכי נמי דאתי קרא לרבות יבום דידי' דמהני, והנה התוספ' לעיל (נ"ז:) יישבו זה משום דממעט קרא אשת איש פרט לאשת קטן אלמא דקטן לית לי' קנין, אכן אין זה מספיק דאכתי יקשה כן לר' זירא דרצה לאוקמי' קרא בקדושין (דף י"ט) ביעוד דקטן, ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לעיל (מ"ד.) כל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום ע"ש בתוספ' שהקשו מחרש וכן כתב הרמב"ם והברטנורא בסנהדרין (פ"ב) וע"ש בתוספ' י"ט, והשתא כיון דממעטינן לעיל (דף ק"ה) מאיש דקטן אינו חולץ אמרינן ג"כ דאינו מייבם ע"פ הכלל דכל שאינו עולה לחליצה וכו' ולכן לא מוקמינן קרא רק דשרי לשהות אצלה, ולכן א"ש נ"כ דקטנה מתייבמת מדאורייתא כדמוכח מתוספ' (דף נ"ז) הנ"ל דהא חולצת ג"כ לרבנן ואף דלר"מ אינה חולצת הרי כתבו התוספ' לעיל (דף ק"ה) מהירושלמי דגם לר"מ חולצת מדאורייתא ומזה ראי' להך שיטה דכל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום נגד דעת שו"ת כנסת יחזקאל (סי' ס"ח) שפקפק בזה ע"ש. אכן כל זה לדעת התוספ' דיבום קטן אינו קונה מן התורה אבל לדעת רש"י בקידושין (דף י"ט) ולדעת הרמב"ן לעיל (דף צ"ו) דיבום קטן קונה מן התורה בלא"ה א"ש טפי:

שם בלא"ה נמי לא מצית אמרת: הנה לרבא לא יקשה דרשה דאביי ל"ל די"ל דלא משמע לי' כלל לדרוש יתורא מדלא כתיב אחי המת יבא עלי' אבל לאביי וקשה ל"ל קרא הא נוכל למילף מדרשת רבא, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א הקשה כן וי"ל דהנה דרשת אביי היא מדלא כתוב אחי המת יבא עלי' כמש"כ התוספ' ובתוספ' הרא"ש ביאר יותר דזה הוי משמע ששוה להמת להיות גדול כמוהו ולכאורה קשה איך דרש רבא מכי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום א' הא אמרינן לפ"ז דבעינן אחים שווים, אכן זה אינו דלרבא הא אמרינן דלא משמע לי' לדרוש אחים שווים כאביי ולאביי נמי אף דדרש ט"כ ג"כ דרשה דישיבה א' בעולם דהא מיני' ממעטינן אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכ"מ לא תקשי' כן דהא השתא גלי קרא יבמה יבא עלי' כ"ד דלא בעינן שווין בגדלות ואפילו כשהוא קטן מותר ביבמתו, אכן התינח השתא דכתיב קרא דיבמה יבא עלי' אבל בלא קרא מדרשה דרבא לא הוי מצי למילף כיון דלדידי' איכא משמעות דבעינן אחים שוים א"כ יקשה אימא דאין ה"נ דבנפלה לפניו כשהוא קטן לעולם לא מייבם:

שם ואימא הכי נמי להך ס"ד דאינו מיבם רק כשהי' גדול בשעת נפילה עדיפא ה"ל להקשות דאימא בכור לייבם פשוט לא לייבם וכן מקשה לעיל ודף כ"ד) ומשני ג"כ כמו דמשני הכא דא"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה והרי המקשן הכא אכתי לא ס"ד לומר כן, ובלא"ה ק"ל איך ס"ד דקטן אינו בר ייבום מן התורה דא"כ יקשה ל"ל קרא דאיש דמני' ממעטינן לעיל (דף ק"ה) דקטן אינו חולץ תיפוק לי' מדאינו עולה לייבום ג"כ אינו עולה לחליצה ובשלמא לר"מ לא קשה די"ל דכיון דלר"מ רק מטעם ספק אינו מייבם א"כ מקרי בר יבום דאם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא בר יבום הוא כמש"כ הרשב"א בשמעתין ובכה"ג מקרי עולה ליבום כדאמרינן לעיל (דף מ"א) אבל להך ס"ד דלרבנן לא בלבד שאינו בר יבום אלא דאין כאן זיקה כלל דהיא כאשת אח שיש לו בנים ודאי לא בעי קרא דקטן אינו חולץ אכן בלא"ה משני שפיר:

שם לא נסתרה אף לאחר כמה שנים ק"ק היאך דייק דר"מ היא דלמא פלוגתייהו בודאי איירי דר"מ סבר אפילו בודאי נסתרה בעינן ל' יום ורבי יוסי סבר דודאי נסתרה לאלתר ובודאי לא נסתרה עד לאחר כמה שנין דהא לחד תי' התוספ' באמת איירי הכא כן אבל בספק י"ל דגם ר' יוסי מודה דבעינן ל' יום ודלמא מתניתן בספק נסתרה איירי ואפי' ר' יוסי מודה, וי"ל דהנה הבית שמואל באהע"ז (סי' קס"ו) הביא דעת שלטי הגבורים דבעינן עדים ביבום כמו בקדושין וכתב דמדעת הרמ"א שם משמע דאם עשה מאמר בעדים לא בעינן ביאה בעדים נגד דעת הש"ג, וראיתי בים ש"ש בסוגיא דלפנינו דפליג אש"ג וס"ל דלעולם לא בעינן עדים בביאת יבום, אכן הגדולים הללו לא הי' לפניהם דברי תוספ' הרא"ש שהבאתי לעיל (נ"א:) שכתב בפי' דבעינן עדים בביאת יבום ושם תירצתי גם שיטת התוס' בזה אכן דעת רש"י משמע דאינה כן ע"ש, אבל מדברי הריטב"א קידושין (דף י"ב) נראה ג"כ בפי' דס"ל דביאת ויבום צריכה עדים, והשתא י"ל דמסוגיא דילן יש ראי' לשיטות הראשונים דלעולם בעינן עדי ביאה ביבום כמו בקדושין דהיינו עדי יחוד דמהני גם בקדושין כמו שכתבתי לעיל (שם) ולכן דייק שפיר דע"כ מתניתן איירי בנסתרה ודאי דאל"כ אפילו נבעלה לא יצא ידי יבום ולא נפטרה וא"כ ע"כ דמתניתן דלא כר' יוסי ועיין מה שכתבתי לעיל (נ"ב.) בתוספ' (ד"ה דמקדש):

שם ברש"י ד"ה ביאה דאיסורה. אין ב"ד מצווין להפרישו: לכאורה יקשה מזה לר' יוחנן דאמרינן לקמן (דף קי"ד) דספוקי מספקי לי', וצ"ל כמש"כ התוספ' שם דהוי מצי למימר וליטעמיך, א"נ י"ל דלא חייש ר"מ רק לספק איסור אשת אח דאורייתא אבל לספק דמצווין להפרישו לא שהרי ספק ספקא הוא:

שם בתוספ' ד"ה לאחר שלשים. וא"ת מה הוא מפסיד אם חולץ לה: לכאורה י"ל דשפיר קמפסיד ע"פ מה דאמרינן לעיל (מ':) דאסור אדם בצרת קרובת חלוצתו וזה פשיטא דבצרת קרובת יבמתו מותר דהא הטעם דאזלת עמה לבית דין לא שייך רק בחלוצה ולא במתיבמת וא"כ י"ל דשפיר מפסיד דלפי טענתו שייבם לא אסור בצרות קרובותי' ואם יחלוץ נאסר בהן כן יש לישב קושית התוספ' שיטת רש"י שם, אבל התוספ' לשיטתם אזלו שפירשו שם דלא כרש"י אלא דבנשאת לאחיו איירי ואסור בצרת קרובת חלוצתו כמו בצרת קרובת גרושתו וזה ודאי ביבמתו אסור דהוי צרת ערו' ממש ולא מפסיד כלום ולכן הקשו שפיר:

בא"ד. כדי להתירה הריטב"א תירץ על קושית התוספ' שאומר שמפסיד שמא תתפייס לחזור לו ואם יחלוץ יהא אסור להחזירה, והנה מה שלא ניחא להתוספות לפרש כן י"ל דמפרשי דאיירי ביוצא גט יבמין מתחת ידה וא"כ בלא"ה לא יכול לקחתה אבל הריטב"א מפרש דאיירי בגט סתם והוא אומר שנתן אחר בעילה, אבל הוקשה לי דמכ"מ לפי דברי' שלא נבעלה הרי נאסרה ליקח אותו דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא, ושוב נדפסו חדושי תוספ' ר"ע וראיתי שג"כ הקשה כן והניח בקושיא, ולכאורה הי' נ"ל דזה גופי' מכוון הריטב"א במה שכתב שמא תתפייס דהיינו שאומר אחר שהוא יודע שמותרת לו שמא יפייס לשוב אליו אף שאצלה הוא שלא כדין, אבל באמת זה אינו דממנ"פ אם חושש שמא ב"ד יכופו אותו להוציאה מה יועיל שיפייסה מכ"מ הב"ד ימחו ויוציאוה ואם אינו חושש לב"ד מה יפסיד אם יחלוץ כיון דלפי דבריו החלוצה שלא לצורך מכ"מ יכול להחזירה ולכן נ"ל דה"ק שהוא אומר שמה שאמרה לא נבעלתי מחמת שנאה אמרה כן שיכופו אותו לחליצה אבל כיון שע"פ הדין לא יוכלו לכופו ברצון לא יחלוץ שאומר שמא יפייסנה ותתן אמתלא לדברי' שמה שאמרה לא נבעלתי מחמת שנאה אמרה ואז תהי' מותרת לחזור לו אבל אם יחלוץ תהי' אסורה לו

בד"ה לאחר מיתת בעלה. היא נתנה אצבע בין שיני': ק"ק דהא מ"ד דמצי מיפר הם רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל (דף כ"ט) והם תרווייהו ס"ל לפי המסקנא דכתובות (דף נ"ב) הוא נתן אצבע, וצ"ל דכוונתם דאי תנא דמתניתן סבר בהא כר"א ור"י דמצי מיפר בהא דהוא נתן אצבע לא ס"ל כוותייהו, אבל מכ"מ ק"ל דהא לא מצינו מ"ד לפי המסקנא דס"ל היא נתנה אצבע דאף דלב"ה רצה הש"ס בכתובות (נ"ט:) לאוקמי' כן מכ"מ לפי מה דמסיק שם דמתניתן דלא כב"ש לא מוכח כן, ונ"ל דהתוספ' כוונו למה דאיכא תנאי דס"ל כן בכתובות (דף ע"א) ע"ש, אבל באמת לא ידעתי מי הכריחם להתוספ' לכתוב כן דהא לפי מה דמסקינן לעיל (דף כ"ט) דוקא בעשה מאמר או בניזונית משלו ס"ל להנך מ"ד דיפר ליבמתו הא בלא"ה לא:

בד"ה יבמה. ומדלא כתיב אחי המת: הוצרכו לכתוב כן דא"ל דמיתורא דיבמה יבא עלי' קדריש שהרי זה נדרש לעיל ודף נ"ד) לדרשה אחריתי:

בד"ה אמר קרא. דא"כ אפילו סריס נמי לייבם: ק"ק איך אפשר לומר כן דהא כתיב להקים לאחיו שם דממעטינן מיני' סרים לעיל (דף ע"ט) וא"ל דקושיתם היא מה ראית לרבות קטן מיחדיו ולמעט סריס מלהקים לאחיו אימא אפכא דהא ודאי יותר סברא לרבות קטן שיהי' ראוי ודאי לבסוף מסריס דאין רפואתו ברורה כמו שחלקו התוספ' גופא לעיל, גם הלשון סריס נמי לא משמע כן, גם לא ידעתי למה להו ראי' זו דלא דרשינן מיחדיו ולא כתבו בפשטות דאי מיחדיו דרש הכא איך דרשינן. לעיל (דף י"ז) מיני' המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, וכפי הנראה שם כ"ע אית להו הך דרשה דהא עביד צריכותא אע"כ דדרשה דהכא דרשינן בלא יחדיו:

בד"ה טענת בתולים. אפילו ראינו שנסתרה: עיין בתוספ' כתובות (ט': ד"ה מאי) דמוכח דלא ס"ל כן אלא דבראינו שנסתרה ודאי בא עלי' אכן לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא ע"כ מוכח כשיטת התוספ' דהכא דגם בודאי נסתרה ס"ל לר"מ דמוקים אנפשי' ל' יום שהרי ביבמה צריך עדים וא"כ איך אמר ר"י דמתניתן ר"מ היא אבל בכתובות אפשר דכתבו התוספ' אליבי' דהך שיטה דלא בעינן ביבום עדים וא"כ שפיר י"ל דהכא איירי ר"מ בלא נסתרה ודאי:

דף קי"ב ע"א בגמרא נכפנו לייבם: אין להקשות דלמא אתיא כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת די"ל שהרי כבר כתבו התוספ' דמתניתן לפי משנה ראשונה קיימא ומטעם זה לא הקשו התוספ' (ד"ה אמר) רק אברייתא דלוקמי' כמשנה אחרונה וגם בזה תרצו דלא רצה לאוקמי' כן כיון דברייתא אמתניתן קאי, אבל באמת זה צ"ע שהרי התוספ' בעצמם כתבו לעיל (דף ל"ט) דסתמי דמשנה דריש מסכתין ודבכורות כמשנה אחרונה וא"כ מ"ט לא נימא דגם מתניתן דהכא ס"ל כן, וביותר צ"ע על התוספ' דבירושלמי כאן באמת הקשה קושיא זו וז"ל חברייא בעיי מה אנן קיימין אם במשנה ראשונה שמענו שמותר לייבם אם במשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין רב הונא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתחת ידה עכ"ל, הרי בפי' שגם ע"פ משנה אחרונה קשה קושית הש"ס ע"פ הירושלמי והיינו שלמשנה אחרונה מקשה אף שמצות חליצה קודמת היינו שמותר לחלוץ לכתחלה אף שהקדים הכתוב ייבום אבל מכ"מ לא שמענו שכופין אם רוצה לייבם וכן פי' המפרש שם ומזה ראי' למה שכתבו התוספ' לעיל (שם) דגם למשנה אחרונה אין כופין לחלוץ אם רוצה לייבם ודברי התוספ' דכאן צ"ע: