ערוך לנר – יבמות – קטע 131

בד"ה כונס ואין מוציאה קידושי אחיו: גם בזה קשה לכאורה למה לו מכח קידושי אחיו דליכא רק זיקה דרבנן ולמה לא קאמר רש"י מכח קידושין דידי' דהא יבום חרש קונה מן התורה כיון דלא בעינן דעת ביבום גם לקמן (קי"ב:) במתניתן פי' רש"י כן וראיתי שכבר הרגיש התי"ט בזה, אכן לענ"ד מזה ראי' למה שכתבתי לעיל (נ"ד.) דדעת רש"י דחרש אינו קונה בביאת ייבום:

שם בתוספ' ד"ה והא אפלגו. ה"א צריכה מספק: אין להקשות היאך הוי אפשר למטעי דרב רק מספק קאמר דמסופק אי בעיל לשם קידושין או על דעת קידושין יבמין הראשונים דא"כ איך קאמר דר"ג איירי בבעל וע"י נפטרה היבמה הרי דודאי בועל לשם קידושין די"ל דמה דרב אוקי בשבעל יש לפרש בשבעל בפי' לשם קידושין כמו שכתבו התוס' לעיל לשמואל וכן צ"ל ג"כ ע"פ גרסא גמרא דלפנינו במה דקאמר בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה שלא יקשה הרי בהא דר"ג בלא תנאי איירי ואעפ"כ קאמר דקנה בבעל:

בד"ה לפיכך. לעקור דבר מן התורה ק"ק איך אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך קדיש בביאה מא"ל דמה בכך שהקדושין של ביאה הם מן התורה ולא שייך בהו הפקר הא מכ"מ יש כח ביד חכמים לעקור קדושין שהם מן התורה, ועוד היאך שייך לעקור דבר מן התורה הא כיון שנשאת לאחר ומן התורה היא א"א איכא עיקור מן התורה בקום וע' ולעיל (צ':) אמרינן דדוקא בשוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור מן התורה ואף דרב חסדא ס"ל שם דאפילו בקום וע' יש כח ביד חכמים לעקור מכ"מ רב אשי דהכא משמע דס"ל כרבא דדוקא בשוא"ת יש כח ביד חכמים מדמתרץ (שם) אקושיא דבטלו מבוטל דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והנה ביישוב קושיא זו הי' אפשר לומר דודאי כשהיא א"א מן התורה לא מספקא להו להתוספ' דאין כח ביד חכמים לעקור קדושין רק דמספקא להו אי עקרי רבנן קדושין משום דתלה בדעתם שאמר כדת משה וישראל או אפילו לא תלה בדעתם מכ"מ יש כח בידם להפקיר ממונו וממילא אין כאן כסף קדישין ויש נפקותא לענין דינא בזה אי לא אמר כדת משה וישראל דלא תלה בדעת חכמים כלל כן הי' אפשר לומר ביישוב קושיא שניי', אכן אין זה במשמעות דבריהם ועוד דאכתי קשה כקושיתנו הראשונה, שוב ראיתי בתוספ' ב"ב (דף מ"ח) שבארו דבריהם ע"ש ולפי דבריהם שם נראה דרק לרב חסדא דס"ל דגריווא הדר לטבלי' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום וע' הם מסופקים וא"כ קשה כקושיתנו ועיין שו"ת רשב"א (סי' אלף קס"ב) ולפ"ז יש ספק אם לא אמר בשעת קידושין כדת משה וישראל:

בד"ה וחרשת לכשתגדיל פוטרה צרתה ק"ק דלפ"ז מאי פריך מחרשת לימא גם בחרשת הכי דאיירי שחליצתה פוטרת צרתה אחר שנתפקחה וראוי' לקריאה ולחלוץ וי"ל דבשלמא לענין קטנה שייך למיתני סתמא דחליצתה פוטרת דכל קטנה באה לכלל גדלות דע"פ רוב תביא ב' שערות ואפילו לא תביא לעולם היא גדולה מבת ל"ה שנה וי"א אבל לענין חרשת לא שייך למתני סתמא דחליצתה פוטרת דאפשר שלא תתפקח לעולם:

ע"ב בגמרא תיובתא דרבה תיובתא: מברייתא דמייתי לקמן (קי"א.) שני אחין נשואין לב' אחיות יתומות וכו' הוי מצי לפרוך בפשיטות טפי דע"כ חרשת דקתני שם היא חרשת מעיקרא דאי בפקחת ונתחרשה אמאי חרשת יוצאה בגט הרי אשתו גמורה היא מודאורייתא והל"ל תצא הקטנה משום אחות אשה אע"כ דאיירי בחרשת מעיקרא ואעפ"כ קתני וחרשת אסורה לעולם ולא אמרינן דתצא בחליצה אע"כ דחרשת מעיקרא אינה חולצת, וצ"ל דניחא לי' לפרוך ממתניתן בהיקש הבבות להדדי מלפרוך מברייתא אף שמצי לפרוך מברייתא בפשיטות טפי:

שם כונס החרשת ומוציאה בגט: מזה משמע דמוציאה מיד בגט וק"ק מ"ט כיון דלא נפסלה רק ע"י חליצת הקטנה כשתגדיל די אם אז יוציאה בגט שוב ראיתי בריטב"א שפירש באמת כן דכשתגדיל הקטנה יוציאה אבל הלשון לא משמע כן, ולפענ"ד י"ל דרב ס"ל דמיד צריך להוציאה שיהא היכר שעדיין לא נפטר הבית ושהקטנה עדיין צריכה חליצה אבל כשתשאר אצלו עד שתגדיל הקטנה ליכא היכרא, א"נ י"ל כמי דגזרינן לקמן דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא הכי נמי גזר רב שמא יחלוץ תחלה ואח"כ יוציאה בגט ויבא עלי' לאחר חליצה באיסור:

שם ברש"י ד"ה ואשת אחיו דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי: עיין במהרש"א שדקדק חרש מאי קמבעיא לי', ולענ"ד י"ל דודאי אי חרש דגבי נכריות לא הוי איירי בחרש מעיקרא לא שייך להקשות מדגבי אחיות חרש מעיקרא ה"ה חרשת ומדשם חרשות מעיקרא ה"ה גבי נכריות דאדרבא יותר מדמינן לחרש דגבי' ואמרינן מדחרש חרש דלאו מעיקרא ה"ה חרשת אבל השתא דליכא ראי' דחרש דנכריות איירי בפקח מעיקרא שפיר יש לדייק מהא דאחיות דבין חרש בין חרשת דגבי נכריות איירי מעיקרא:

בד"ה נכריות. לאו מלתא היא: ק"ק דהא שפיר יכול לדייק מחרש דאי חרש איירי חרש מעיקרא קושית הש"ס הראשונה במקומה עומדת דאמאי מת חרש בעל חרשת פקח כונס ואינו מוציא למה לא חולצת כיון דבאה החרשת מקידושי חרש שהיו קידושין דרבנן וזה נלענ"ד שהי' כוונת היש מקשים שקראם רש"י בשם המגמגם, אבל לפענ"ד אפשר לומר דלכך מקשה מחרשת כי היכי דתקשי' מסיפא ג"כ דבסיפא לא הוזכר חרש דמה שכתב רש"י חרשים לשון רבים כבר כתב המהרש"א דלאו דוקא:

בד"ה ומדהן חרשין. ל"ג דבלאו הכי: לענ"ד יש ליישב הגירסא דלפנינו דמחרשין לחוד לא הי' יכול להקשות דהי' אפשר לומר דאף דבשאר בבות שייך דין חליצה ג"כ מכ"מ נקט יכנוס ולא חולצת משום הך בבא דחרשות נשואות לשני אחין פקחין דשם לא שייך חליצה אי איירי בפקחת ואח"כ נתחרשה ולכן סיים אינהו נמי חרשות מעיקרא דהשתא בכולהו בבות הי' שייך חליצה:

שם בתוספ' ד"ה מאי לאו. משמע שבשעת נישואין הי' זה פקח: ק"ק דאכתי מבבא דחרש שנשא חרשת שהקשה מעיקרא הוי מצי להקשות כן כיון שקאמר חרש שנשא חרשת משמע דמעיקרא הי' הוא חרש והיא חרשת ולא הוי רק זיקה דרבנן ואע"פ כן קתני דכונס אין חולץ לא, ולולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דלא מלשון נשא קפריך דמשמע מעיקרא אלא הכי קדייק דע"כ בשהוא פקח מעיקרא דאי בשהוא חרש ואחר כך נתפקח כש"כ שקשה למה אינה חולצת אפילו היתה פקחת ונתחרשה מכ"מ לא היו קדושי' רק מדרבנן כיון שהוא חרש הי' בשעת קדושין וליכא רק זיקה דרבנן אע"כ דלכל הפחות איירי שהי' הוא פקח מעיקרא כפשוטו וא"כ גם היא היתה חרשת מעיקרא ואכתי תקשי' דליכא רק זיקה דרבנן ותחלוץ אבל מבבא קמא לא הוי מצי להקשות כן דהא אפשר לומר דתרווייהו היו פקחין ונתחרשו ואיכא זיקה דאורייתא ולכך אינה חולצת וכדמתרץ לעיל:

בד"ה וכי תימא. הוי מצי לאקשויי טפי: אולי י"ל דלא רצה להקשות הכי דהי' אפשר לומר דאיירי במספקא לן אי הוי פקח ואח"כ נתחרש או אם הי' חרש מעיקרא ולכן צריך לגרש אשתו שהיא ספק אחות זקוקה שמא הי' חרש מעיקרא וג"כ אינן חולצות נכריות שמא היו פקחות מעיקרא והוי זיקה דאורייתא אבל לעולם אימא דחרשת ודאי חולצת לכן פריך מהא דמוציא בגט דלא שייך כן דאי ספק היא ג"כ אינו מוציא אלא ע"כ דבודאי חרס וודאי חרשות קמיירי, ועיין לקמן (קי"ד:) דכתבתי עוד יישוב לקושיא זו:

בד"ה או נשתטה: דנקט חרש או נשתטה: לכאורה אין מזה ראי' דלא אתיא כרשב"ג דהא בגטין שם קאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג והביא אביי ראי' ממתניתן זו והשיב רב פפא דאפשר דמתניתן איירי באינו יודע לכתוב ושפיר אתיא כרשב"ג, וי"ל דכוונת התוספ' דאביי לשיטתו אזיל דהא אביי הוא הכא דהקשה לרבא כן ולדידי' מוכח מהא דנתחרש או נשתטה דלא אתיא כרשב"ג אבל בתוספ' הרא"ש לא הביא תי' זה דהתוספ', ונראה דטעמו משום דיקשה דאפילו אמרינן כן דאביי לשיטתו אזיל אכתי איך סליק רבא בתיובתא לקמן דלמא כרב פפא ס"ל ומוקי כולה מתניתן כרשב"ג או משום דיקשה אפילו לאביי היאך מסיק בתיובתא דאף דדוחק הוא לאוקמי' תרתי בבי דמתניתן כתרי תנאי מכ"מ הרי מצינו כן כגון מתניתן דחבית בב"מ וכדומה ואכתי אין כאן תיובתא ולכן לא ניחא להרא"ש בתי' זה, אבל מכ"מ לענ"ד בלא"ה יש ליישב קושית התוספ' ע"פ דבריהם שרצו להשוות הבבות וא"כ אפילו לרב פפא מוכח לפי מה דמשני הכא דלא אתי מתניתן כרשב"ג דהרי פריך לעיל ממתניתן דב' אחין א' חרש וא' פקח נשואין לב' נכריות א' חרשת וא' פקחת ומשני דאיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה וא"כ הוא ג"כ הי' פקח ואח"כ נתחרש דהרי משוה אותו לאותה וא"כ היאך קתני כונס ואינה מוציאה עולמית הרי לרשב"ג כותב ואחרים חותמין אע"כ דמתניתן לא אתיא כרשב"ג ואף דהגמרא נקט בבא דנתחרש או נשחטה י"ל דבבא קמייתא נקט אבל לענין שלא נאמר דרשב"ג היא סמיך אבבא בתרייתא ועיין מה שכתבתי לקמן:

בד"ה מ"ט. ולא הי' צריך לכל אלו הבבות: לכאורה נראה דדעת אביי להקשות מן הקל קל תחלה דהא בלא"ה גם על הקושיות קודמות יש להקשות ג"כ דבתחלה פריך מבבא ז' דמתניתן דחרש ואח"כ מבבא ו' ואח"כ מבבא ד' ולמה לא פריך מבבא ד' בתחלה ולא הי' שייך מה שתירץ קודם אבבא ו' או למה לא הקשה מבבא ששית קודם ולא הי' שייך מה שתירץ אבבא שביעית אלא ע"כ צריך לומר דניחא לי' להקשות מהקל קל קודם בדרך אם תמצא לומר ולכן אתי ג"כ שפיר שלא פריך מבבא ראשונה דפריך ר"י מיני' אף שזה יותר קשה דשביק לי' אם הי' מתרץ לו רבא דלא מוקמינן נכריות דומיא דאחיות אז הי' מקשה מזה:

אכן בלא"ה י"ל עוד אקושית התוספ' זו לפי מה שכתבתי לעיל דרק לאביי לשיטתו מוכח דמתניתן דחרש לא אתיא כרשב"ג ושלכן הרא"ש באמת לא הביא רק תי' שני דהתוספ' דסמיך אקושיא דלמה צריך כלל לגרש את אשתו, והנה לפי תי' זה דהתוספ' לכאורה לא מקשה כלל מנכריות דהכא דהא י"ל דלעולם איירי בפקחי' ואח"כ נתחרשו ואעפ"כ מוציא דאתיא כרשב"ג כקושיתם דלעיל ותירוצם השני לא שייך בזה וע"כ צ"ל דרב יוסף דמקשה ס"ל כאביי שם בגטין דמתניתן דנתחרש או נשתטה לא אתיא כרשב"ג וא"כ אין קושיא על אביי דלא מקשה ממתניתן זו דידע שיכול רבא לתרץ לו דמתניתן כרשב"ג וכתי' רב פפא דשם ולכן ניחא לי' לפרוך ממתניתן המאוחרת דלא שייך תי' זה דהא אפילו אתיא כרשב"ג אכתי קשה למה צריך לגרש כיון דאחות אשה היא ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל אקושית התוספ' דמכ"מ ממתניתן דמקשה מינה בקמייתא יקשה אפילו אי מוקמינן כרשב"ג מכ"מ לא יקשה מ"ט לא פריך אביי קושית ר"י דלא עדיף קושית ר"י מקושיתו דאי מחלקינן בין אחיות לנכריות כדאמר רב יוסף, גם ממתניתן דלעיל ל"ק דשפיר יש לאוקמי' מתניתן דלעיל בפקחת ואח"כ נתחרשה ובאמת לא אתיא כרשב"ג ומתניתן דהכא אתיא כרשב"ג או דמתניתן דלעיל איירי באינו יכול לדבר מתוך הכתב ומתניתן דהכא ביכול לדבר מתוך הכתב ותרווייהו כרשב"ג וא"כ ע"כ לא היה יכול לתרץ אלא שנדמה תרתי מתניתן להדדי ובזה בלא"ה פריך אביי שפיר לדמות אחיות לנכריות:

בד"ה וקמקוו אקוותא. קיהה וטהר: ק"ק מאי ראי' מלשון קהה על לשון קווה והנה מרש"י נראה שב' פירושיו תלי בב' גרסות דבפירושו הראשון גרם קאקוו מלשון יקוו המים שהוא לשון אסיפה ובפירושו השני מייתי הגירסא דמקהו אקהתא וזהו מלשון קיהה וטהר אבל התוספ' הביאו וקמקוו אקוותא וכתבו על זה פי' ר"ח וזה אין לו שייכות לזה הלשון, שוב ראיתי בערוך שהביא פי' ר"ח וגרס באמת וקמקהו אקהתא ולפ"ז גם בתוספ' צריך לגרוס כן, ומכ"מ גם להך גיסא שייך הפי' דלשון אסיפה שהרי בנדה (דף י"ט) הביאו התוספ' מקהו אקהתא והביאו פי' ר"ת דפירש לשון אסיפה והיינו דגם קהה הוא לשון אסיפה כמו ולו יקהת עמים:

בד"ה קסבר רב. דמספיקא אזיל לחומרא: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ יש תקנה אחרת דייבם הקטנה ותצא החרשת בלא כלום מטעם ספק ספקא להיתר השוק שמא הקטנה קנוי' לגמרי ואת"ל שקנוי' ומשויירת שמא החרשת אינה קנוי' כלל ומותרת לשוק ואין לומר דהוי תרי ספיקי לא סורא דדלמא קטנה אינו קנוי' כלל וא"כ לא תצא החרש בלא כלום אכתי יקשה אפכא למה צריך להוציא החרשת בגט תיתב גבי' מטעם ס"ס ספק שמא החרשת קנוי' לגמרי ולא נאסרה ע"י חליצת הקטנה או אינה קנוי' כלל דג"כ לא נאסרה ואת"ל שקנוי' ומשויירת שמא הקטנה אינה קנוי' כלל וחליצתה אינה כלום:

דף קי"א ע"א בגמרא נאסרו שתיהן עליו: ברשב"א הקשה מזה אמה שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' יבום) דבא על הקטנה ואח"כ על החרשת לא פסל הקטנה אכן כבר כתב ה"ה שם דטעם הרמב"ם דגרס במתני' כן וס"ל דמתניתן פליג אברייתא ופסק כסתם מתניתן, אבל עוד הקשה הרשב"א וכן הקשה בלח"מ (שם) אטעם שכתב הרמב"ם דלכך לא פסל הקטנה משום דקנין דקטנה עדיפא שראוי' לאחר זמן דל"ל הך טעמא דתיפוק לי' דכיון דקנוי' ואינה קנוי' ממנ"פ שריא, ול"ל דעוד פסק הרמב"ם שם בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דחרשת יוצאת בגט ומלמדין הקטנה למאן והשיג שם הראב"ד וכמו שביאר דבריו הלח"מ) ב' השגות האחד דלמה צריכה למאן כיון דמוציא שניהם ועוד הרי צריך להתרחק ממיאון שלא במקום מצוה, והלח"מ הוסיף להקשות קושיא זו ג"כ בבא על הגדולה ואח"כ על הקטנה דכתב הרמב"ם ג"כ דצריכה הקטנה למאן דלאיזה צורך הוא זה, ולא ידעתי למה שבקו מלהקשות קושיא זו ג"כ אמה שכתב קודם לזה שם (הל' כ"ו) בשתיהן קטנות דמלמדין אותה למאן גם שם (ה' כ"ד) השיג הראב"ד טל הרמב"ם מה שכתב שם דמלמדין הקטנה למאן דלא אמרינן כן רק לקיים חצות יבום דאוריית' וה"ה כתב דכשיטת הרמב"ם כתב גם הרי"ף, והראב"ד לא ס"ל כן וסיים והדבר צריך הכרע:

ונ"ל דהרמב"ם שפיר הוכיח דאפילו משום מצוה דרבנן ג"כ מלמדין למאן דלכאורה קשה אמה דאמרינן לקמן (ע"ב) אהא דקאמר ריא"ש הלכה כר"א דצריכה דאי אשמעינן רק לעיל ה"א רק התם משום מצות יבום אמרינן כן אבל הכא לא ע"ש דא"כ דהכא ליכא משום מצוה קושית הגמרא דלעיל (דף ק"ט) אמתניתן דהכא במקומה עומדת דמי מלמדין למאן דהא תני בר קפרא דיתרחק מן המיאונין דלא שייך תי' הגמרא מיאון דמצוה שאני דהא הכא ליכא מצוה ועיין ברא"ש שנראה שהראב"ד רצה ליישב זה במה שסובר דר"א לא קאי רק אגדולה וקטנה אבל לפ"ז להרי"ף והרמב"ם דר"א קאי אכולהו לא שייך זה וגם הרמב"ן כבר רצה ליישב קושיא זו, ונ"ל שזה הוקשה גם להרמב"ם ולכן ס"ל דגם הכא איכא מצו' כיון דע"י מיאון עוקרת הקידושין למפרע כאלו לא היתה מעולם אשתו דהא מטעם זה מותרת בקרוביו והוא בקרובותי' והשתא כיון דבא על הגדולה וטל הקטנה ועבר על איסור ב' בתים מדרבנן שפיר יש תקנה במיאון דעי"ז עוקר נישואי הקטנה למפרע כאלו לא היתה אשת אחיו מעולם וכאלו בא על פנוי' בעלמא משא"כ אם היה מגרש לה דלא עקר למפרע דהא מטעם זה בגרשה אסור בקרובותי' ועבר למפרע איסור ב' בתים וזה הצריכותא דעבד דה"א דוקא לעיל שיש מצות יבום דאורייתא מלמדין אבל הכא דליכא מצות יבום לא קמ"ל דאפילו משום איסור ב' בתים דרבנן ג"כ ממאנין והשתא לפ"ז ודאי ג"כ מוכח דממאנין משום מצות יבום דרבנן וזהו הכרע וראי' לשיטת הרמב"ם, והשתא גם שיטת הרמב"ם א"ש מש"כ בבא על גדולה וקטנה או על ב' קטנות השני' יוצאה במיאון ולא בגט למען לא עבר למפרע אאיסור ב' בתים וכן ג"כ בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה ומתורצים קושיות הראב"ד והלח"מ:

אכן לפ"ז וקשה לכאורה מ"ט פסק בבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דלא פסיל הקטנה והחרשת צריכה גט נימא ג"כ כיון דאי קטנה קנוי' היא עבר למפרע אאיסור ב' בתים א"כ תמאן הקטנה לעקור איסור זה למפרע, ונ"ל דזה בא הרמב"ם לתרץ במתק לשונו במה שכתב שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת וכו' דלא בא ליתן טעם בזה כמו שהבינו הרשב"א והלח"מ בדבריו למה לא פסל הקטנה דבזה סמך אמה שכבר כתב קודם לכן דקטנה קנוי' ואינה קמי' וחרשת קו"מ רק בא ליתן טעם מ"ט לא אמרינן דתמאן הקטנה כמו בבא על החרשת תחלה ובאידך בבות ולזה קאמר כיון דביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שראוי' לאחר זמן דמטעם זה היא קנוי' ואינה קנוי' כמו שכתב הרשב"א בתשובה (סי' אלף קצ"ח) א"כ יותר יש מצות יבום בקטנה מבחרשת ואי אמרת תמאן עוקר מצות יבום הטוב ונכנס במקומו מצות יבום גרוע דחרשת לכן אמרינן דלא תמאן משום מצות יבום ואף דאיכא ג"כ מצוה במיאון לעקור איסור ב' בתים מכ"מ שב ואל תעשה עדיף, וזהו שסיים בדבריו לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה דבזה יבום שלה עדיף ואותו של החרשת גרוע מה שאין כן בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דביאת הקטנה גרוע מביאת החרשת דביאה פסולה היא לכן אמרינן בזה דתמאן הקטנה לעקור איסור ב' בתים למפרע ועיין מש"כ לקמן:

שם ברש"י ד"ה חרשות. ואי קשיא: מה שהקשה המהרש"א בזה והניח בקושיא כבר הקשה הרשב"א בשמעתין, גם הלח"מ (ה' יבום פ"ה) שלא הי' לפניו הרשב"א הקשה כן ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד אולי י"ל דניחא לי' לרב חסדא להוכיח מרב גופא כן כדי שנבין טעם דמתניתן:

בד"ה ואם עבר ובא. אחר שגרש הקטנה: י"ל מה בעי בזה הא גם קודם שגרש הקטנה הדין כן דמה לי אחות אשתו או אחות גרושתו, וי"ל לפי מה שהקשו התוספ' דאיזה חשש שייך הכא שנאמר דביאה פסולה לא פטרה ותרצו דהחשש הוא שמא יבא על הגדולה ויחזור ויבא על אחותה, אכן לכאורה ק"ק איך שייך לגזור בזה הא התוספ' כתבו לעיל (נ':) דלכך לא גזרינן שיאמרו דיבמה יוצאה בגט כיון דחליצה כתיב בפי' ולא שייך גזירה אלא בדבר דאתיא מדרשה א"כ איך שייך לגזור שיטעו בדין אחות אשתו דכתיב האיסור בפי' בתורה, ונ"ל דזה הוקשה לרש"י ולכן פי' דאיירי אחר שגרש הקטנה וא"כ דומיא דהך גזרינן ג"כ שישא אחות גרושתו הגדולה ובזה שפיר שייך גזירה כמו דגזרו ג"כ אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו משום דאחות גרושתו לא אתיא רק מדרשא דעלי' בחיי' כל שבחיי' ולא מקרי כתוב בפי' כמו שכתבו התוספ' לעיל (שם ע"א) ע"ש, ואין להקשות דאף דלפ"ז דייק רש"י שפיר מראית ר"ש דמוקי מתניתן אחר שגירש מכ"מ לר"ש גופא מנ"ל דלמא איירי שבא על החרשת קודם שגירש הקטנה דלא שייך לאחלופי וא"כ לא הוי ביאה פסולה די"ל דר"ש קדייק מדקתני סתמא ע"כ איירי ג"כ אחר שגירש הקטנה: