ערוך לנר – יבמות – קטע 130

ובזה מובן למה פליג ר"י וס"ל דלא תמאן משום יתרחק אדם מן המיאונים והרי גם ר"א ס"ל כן רק דס"ל דמיאון דמצו' שאני וא"כ מ"ט דר"י, אבל לפ"ז א"ש דלר"י לא הוי מיאון דמצו' כיון דס"ל מוציא אשתו בגט וא"א בחליצה הרי מתקיימת המצו' ע"י חליצה בלא מיאון:

שם בחליצה כאבא שאול עיין (בפ"י מה' גירושין) שכתב הרמב"ם דיתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והקשה הלחם משנה דהא מוקמינן הכא ב"ק כאבא שאול והרמב"ם פסק דמצות יבום קודמת, ולענ"ד י"ל דגם הרמב"ם לא כתב דיתקרב לחליצה אלא להיות עד כשרואה שחולצין דהא עכ"פ חליצה מצו' היא אבל ב"ק דאמר לעולם ידבק בחליצה דייק שפיר דכאבא שאול ס"ל:

שם דכתיב בקש שלום: במהרש"א הקשה אמאי לא חשיב גמילות חסדים גופא דהא הבאת שלו' ילפינן מיני' גם טרח למצוא טעם למה חשב הני ו' דוקא בין בדבוק בין ברחוק, ונלענ"ד דדוקא נקט הנך שלשה כסדר כראוי דמדקאמר ידבוק בחליצה אף דבזה יש פירוד דהיא קובלת עליו בב"ד מאן יבמי וגו' ויורקת בפניו כדי לביישו ואומרת ככה וגו' ואם הי' מייבם אדרבה הי' בזה אהבה ושלום א"כ ה"א דהבאת שלום איני מצוה כ"כ לכן קמ"ל דאף דידבוק בחליצה מכ"מ ודבוק בהבאת שלו' ג"כ, וצ"ל דהטעם דידבוק בחליצה הוא משום דאבא שאול דשמא ייבם לשם נוי ולא לשם מצוה ומזה ה"א דגם כשבא על אשתו יש קפידה שיכוון לשם מצות פו"ר דוקא ולא לשם נוי וא"כ ה"א דליכא מצוה בהפרת נדרים דמה שאמרה תורה בעל מיפר נדרי אשתו היינו כדי שלא תתגנה עליו כדאמרינן לעיל (צ':) וה"א אדרבא טוב שתתגנה עליו דע"י זה יתכוין לשם מצוה יותר קמ"ל דאעפ"כ ידבוק בה"נ:

ובזה א"ש ג"כ מה שיש לדקדק ג"כ למה נקט הפרת נדרים דוקא דהוא בבעל שאומר בלשון הפרה דוקא כדאמרינן בנדרים ולא נקט התרת נדרים שהוא בחכם שכולל יותר ששייך בכל אדם, אבל לפ"ז א"ש דהפרת נדרים דוקא צריך להשמיענו דאפילו בזה טוב שיפר משום דמקיימו כאלו הקריב בבמה וכן בג' דריחוק נקט סדר זה דוקא דאחרי שאמר יתרחק מן המיאון ה"א דזה משום קפידה דבעל הוא אחרי שתקנו נישואין לקטנה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן לקמן (קי"ב:) וא"כ לפעמים שהבעל ירצה לישא אחת מקרובותיה ואם יגרשה יהי' אסור בה וגורם שתמאן בו ולכן אמרו שירחוק מן המיאון מפני שצריך לשמרה ומזה ה"א דצריך לקבל פקדון לשמור מאחר גם במקום שיכול לבוא לו היזק כמו הכא שהוא צריך לשמור הקטנה במקום שחב לו אע"פ שעל צד הדין שמירתה מוטל על הב"ד או על קרובי' לכן קמ"ל דלעולם ירחוק מלקבל פקדונות דמה שירחוק מן המיאון אין הטעם משוה שמירה אלא משום דלמא מחרטה אכן לפ"ז ה"א דאפילו במקום שהוא יכול לשמור ובעל הפקדון לא יכול לשמור ג"כ לא יקבל לכן קמ"ל דירחוק מלהיות ערב שלציון דהיינו היכי שהלוה שמוטל עליו לשלם מוציא עצמו מחוב שלו ומטיל אותו כולו על הערב כמו כן דוקא גם בפקדון ירחיק דהיינו כמו שתי' המהרש"א מה דאמר בבר מתא דביימי' כי בייתי דמי דהיינו שגם הוא הי' יכול לשמור כמו הנפקד ואינו מפקיד אלא כדי להטיל אחריותו עליו כדי שיהא הוא ערב שלציון בעד פקדון שלו דבהא גוונא דוקא ירחיק:

שם ברש"י ד"ה קטנה וקבל אבי' גיטה הא דלא כתב שקבלה היא גיטה עיין במשנה למלך (פ"ב מה' גירושין) שהביא בשם רש"י ב' שיטות אי קטנה יכולה לקבל גיטה וא"כ י"ל דרש"י הכא אזל אליבי' הך שיטה דאינה יכולה לקבל, אכן ק"ל דלפי מה שכתב רש"י בכתובות (מ"ו:) אין האב מקבל גט קטנה אלא בלא נשאת אבל נשאת לא וכן הביא שם בש"מ בשם הרשב"א וכתב הטעם דמשנשאת שוב אין לאבי' רשות בה וא"כ כיון שהכא בנשאת איירי דהא מה"ט אין לאב כח לקבל קדושי' ואיך יש לו כח לקבל גיטה, והנה בהרמב"ם לא ראיתי דין זה מפורש ואפשר דס"ל דאפילו בנשאת יכול לקבל גיטה וא"כ י"ל שגם בזה יש ב' שיטות לרש"י דלהך שיטה דבחיי אבי' אין קטנה מקבל גיטה ע"כ מוכח ממתניתן דהכא דהאב מקבל אפילו נשאת דאל"כ איך שייך גירושין הכא וזהו שיטתו דהכא אבל התם אזיל להך יטה דגם היא יש לה יד וא"כ שפיר י"ל דבנשאת אין לאב כח והכא מיירי שהיא קבלה גיטה:

שוב ראיתי בתוספ' קדושין (דף י') שנסתפקו בזה והביאו ראי' מהירושלמי דאין האב מקבל גיטה בנשאת וע"פ דבריהם פסקו בטור וש"ע אהע"ז וסי' קמ"א) כן וכן נראה מדברי רש"י בקדושין (שם) ובלא ראית התוספ' מצאתי כן בפי' בירושלמי הביאו הריטב"א שם (דף מ"ג) וא"כ דברי רש"י דהכא צ"ע, וא"ע ראיתי שכבר הקשה כן בתשובת מהר"ם פאדוא (סי' ט"ו) ותירץ דמה שכתב רש"י בכתובות דאין האב מקבל גט אלא מן האירוסין היינו בנערה דוקא אבל בקטנה מקבל אפילו נשאת, והנה לכאורה יש ראי' לדבריו ממה שכתב רש"י בקידושין (דף י') אהא דמקבל את גיטה דהיינו מן האירוסין ובנערה וכן ראיתי בתוספ' שם ע"ש, אכן לא ידעתי מה יענה רש"י לראות התוספ' מהירושלמי ולראי' שהבאתי מירושלמי, וכן ק' אטור וש"ע דפסקו דקטנה אין האב מקבל משנשאת כנ"ל ובסי' קע"ג כתבו ג"כ כלשון רש"י דהכא נתגרשה ע"י אבי' ע"ש, ועיין בריטב"א הנ"ל שמסיק שם בשם הרמב"ן ע"פ הירושלמי דנערה המאורסה היא או אבי' מקבלין גטה קטנה מאורסה אביה ולא היא קטנה נשואה אם אין בה דעת לא היא ולא אבי' אם יש בה דעת היא ולא אבי':

ואולי י"ל ליישב דעת רש"י בזה דהנה בירושלמי כתוב נשאת היא ואבי' ואם יש בה דעת היא ולא אבי' עכ"ל ונדחקו הרמב"ן (שם) וכן הר"ן (פרק התקבל) דהפי' הוא היא ואבי' דשניהם שוין שאין יכולים לקבל וכיון דזה דוחק בלשון הוא אפשר שרש"י סובר שהפי' הוא היא ואבי' כאחד דהיינו היא מקבלת הגט לדעת אביה, ובזה יתיישב ג"כ הראי' שהביאו התוספ' בקידושין מהירושלמי דמכ"מ לא הי' יכול לאוקמי' הא דאכלה תרומה בכה"ג דאף שאין בה דעת לשמור גטה מכ"מ היתה יודעת בקבלתו ולכן שפיר כתב רש"י הכא דנתגרשה ע"י אבי' אבל מכ"מ דעת הטור וש"ע צ"ע, ועיין מש"כ לקמן (דף קי"ב):

בד"ה בד"א דאין כח לא לאבי' ולא לה לקדשה: ק"ל שהרי מה שיש כח לאבי' לקבל גטה ילפינן בכתובות (דף מ"ז) מויצאה והיתה אתקש יציאה להוי' והשתא כיון דאין כח ביד אבי' לקדשה הרי אין כאן הויה איך מקבל גטה וא"ל דלא בעינן רק שיהי' כאן הוי' או לפני גט או לאחר גט וכיון דהי' כאן הוי' ע"י אב בקידושין ג"כ מקבל הגט ז"א שהרי בגטין (דף פ"ה) פריך אמה דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אבי' אמאי והא בעינן ויצאה והיתה ומשני כיון דאתי לכלל הוי' ומאי קושיא הרי הי' כאן הוי' בתחלה אע"כ דס"ל דבעינן קרא כדכתיב הוי' אחר יציאה א"כ קשה היאך מתגרשת ע"י אבי' כיון דאינה מתקדשת אח"כ ע"י אבי' ובזה לא שייך ג"כ מה דאמרינן בגטין דאתי לכלל הוי' דהא ע"י אבי' לא אתי עוד לכלל הוי' לעולם, ונ"ל דלעולם לא בעינן רק שיהי' כאן הוי' או קודם גירושין או אחר גירושין אבל בעינן שיציאה תהי' דומיא דהוי' שלא תתגרשת רק ע"י מי שיש לו יד לקידושין ולכן התם בגטין פריך שפיר כיון דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אבי' משמע שהיא תקבל את גטה אף שאבי' קדשה והרי לה לא הי' יד בקידושין לא קודם גירושין ולא לאחר גירושין ועל זה משני שפיר דאתי לכלל הוי' ע"י עצמה כשתגדל אבל ע"י אבי' פשיטא שמתגרשת כיון שהי' כאן הוי':

ובזה נ"ל ליישב קושיא עצומה שהביא בתוספ' ר"ע בשם חכם א' למה לא הקשה בגטין שם ממתניתן דהכא קטנה שהשיאה אבי' כיתומה וכו' דמוכח שמתגרשת אע"פ שאינה יכולה להתקדש עוד ונדחק שם ביישובה ע"ש, ולפי דברינו א"ש דזה שפיר מקרי יש לה הוי' כיון שמתגרשת ע"י אבי', אבל הוקשה לי ממה דאמרינן לקמן (דף קי"ב) העיד ר"י בן גודגדה על החרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאה בגט ע"ש ברש"י והיאך מתגרשת ע"י עצמה כיון שאינה בת קידושין א"כ אין בה הוי' ובזה לא שייך תי' הגמרא דגטין דאתיא לכלל הוי' דהרי בפי' אמרינן לקמן (דף קי"ב) דרק קטן מקרי אתי לכלל נישואין ולא חרש, שוב א"ע ראיתי שהקשה קושיא זו בשו"ת נ"ב מ"ב אהע"ז סי' ס"ח ולא תירץ כלום רק שרצה להביא ראיה עי"ז לגרסת הר"ח שלא גרס בגטין הך דבא לכלל הוי':

בד"ה מוציא את אשתו יתרחק אדם מן המיאונים: ראיתי קושיא בחדושי ר"ט ז"ל הרי הטעם דיתרחק מפרש לקמן דלמא גדלה ומחרטא בה והרי זה לא שייך הכא דהרי עכ"פ צריך להוציאה והניח בקושיא, והנה באמת ביותר יש לתמו' כן על הרמב"ן הביאו לקמן הרא"ש (ק"י:) שחלק מטעם זה על הראב"ד שכתב דלר"א יתרחק מן המיאונים כיון דליכא מצו' וחלק הרמב"ן שהרי טעם דב"ק לא שייך כאן כיון דבלא"ה צריך להוציא ע"ש וא"כ תימא מה יענה הכא על ר"י, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל פליגי ר"א ור"י בנישואי קטנה דלר"א אינה כאשתו לכל דבר ולר"י היא כאשתו לכל דבר וא"כ פשיטא ג"כ דלר"א אין כתובה לקטנה שהרי ירושתו תקנו תחת כתובתה ולר"א אינה יורשה ולר"י דס"ל דיורשה יש לה כתובה ובכתובות (דף ק') אמרינן דממאנת אין לה כתובה ע"ש וא"כ מוכת ג"כ דכשמוציאה בגט יש לה כתובה ולכן א"ש לר' יהושע דשייך גדלה ומתחרטה אף שמוציאה עכ"פ דאם הי' מוציאה בגט הי' לה כתובה ועכשיו שיצאה במיאון אין לה כתובה וא"כ הפסידה כתובתה וע"ז מתחרטת אבל הרמב"ן כתב שפיר לר"א לשיטתו דשם לא שייך מטעם כתובה מתחרטא דהא לר"א קטנה גם כשיוצאת בגט אין לה כתובה:

שם בתוספ' ד"ה היא גופא. ולא רבא: לכאורה אין זה קושיא דהא רב נחמן הוא דהשיב כך ודלמא הוא כרב אסי ס"ל, וצ"ל דקושיתם היא דא"כ ה"ל לרבא להשיב אתירוץ ר"נ דהא טעמא לאו משום גזירה הוא, אכן מכ"מ י"ל ליישב שיטת רש"י דודאי גם רש"י ס"ל כתירוצם דגם לרבא א"ש דכיון דאינו רק איסורא דרבנן לא גזרינן בצרה אכן מפני דקאמר גזירה לגזירה דמשמע גזירה ממש כדרב אשי כמו שנראה מהתוספ' גופא לכן פי' רש"י דגזירה דר"א קאמר ורב נחמן כוותי' ס"ל דהא משמע במתניתן ובברייתא כוותי' ומכ"מ לא הקשה רבא עליו דידע דגם לפי תירוצו לפ"ז א"ש דלאיסור דרבנן לא גזרינן בצרה:

בד"ה ויתרחק. שהיא בוגרת: צ"ע למה צריכה להיות בוגרת הא משעה שנעשת גדולה דהיינו בת י"ב שנה וי"א והביאה שערות לא יכולה למאן עוד ובוגרת אינה רק ששה חדשים אחרי כן, וראיתי במהרש"ל שכבר הרגיש בזה ולכן כתב דלאו דוקא בוגרת אלא ה"ה גדולה ע"ש, ובאמת ראיתי ראי' לדבריו בהגהת מיימוני (ה' גירושין פ' י"א) ששם הביא הלשון של ר"ח ולא כתוב שם רק דבעינן ראי' דגדולה היא ע"ש, אבל מכ"מ דוחק לומר שהתוספ' שלא בכיון כתבו בוגרת אבל כבר מצינו שיטה זו דממאנת עד שתהי' בוגרת ברש"י נדה (מ"ז:) בהא דהלכה כדברי כלן להחמיר שהביא רש"י אית דאמרי לענין ממאנת ורש"י שם השיג עליהם שהרי משעה שגדולה היא אינה ממאנת ע"ש, הרי עכ"פ האית דאמרי ס"ל דממאנת עד בגרות וזו היא ג"כ שיטת התוספ' דכאן, ואולי שיטה זו ס"ל מדאר"י בנדה (דף נ"ב) עד שירבה השחור ופסקי אמוראי כר"י והך דר"י הוא שיעור בגרות ואף דהרי"ף והרא"ש דחו הך דר"י מהלכה מהא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) לאפוקי מר"י מכ"מ ש דהך שיטה דאית דאמרי לא ס"ל כן:

שם ע"ב בגמרא בהפרת נדרים כר"נ. במהרש"א ח"א הקשה בשם יפה מראה מ"ש בנדר דמצוה לאתשולי' ומ"ש שבועה דאיסור הוא כדמוכח גבי מעשה דריב"ל בכתובות (ע"ז:) וטרח לחלק בין נדר לשבועה, ולפענ"ד י"ל דבאמת אין חלוק ביניהם ובהא דריב"ל טעם אחר הי' דאף דאסור לישבע ולנדור מכ"מ לקיים את המצוה נשבעין ונודרין כדאמרינן בנדרים (דף ח') מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' וכן לענין נדרים מצוה לנדור משום לקיים המצוה כדאמרינן נדרים סייג לפרישות וכמו שכתב הרמב"ם וסוף ה' נדרים] וגדר ושבועה כזה ודאי אין מצוה לשאול עליו, והנה הך שבועה דריב"ל לקיים את המצוה הי' כיון שהי' מציל את עצמו מן המיתה ע"י שבועתו ואיכא מצוה משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכש"כ שהי' אצלו גם סכינו דמלאך המות שעי"ז הי' מציל כל העולם מן המות איכא מצוה וחי אחיך עמך ולא תעמוד על דם ריעך ולכן אם מעולם נשאל על שבועה שנשבע לקיים את המצוה דודאי בדרך אחר אין רגילים הצדיקים לשבע גם זה הי' צריך להתיר אבל אחרי שאין נמצא לו שהתיר לעולם על שבועת מצוה בזה נצול מיד מ"ה וחי לעולם:

שם וכי גדלה גדלי בהדי: עיין בתוספ' הרא"ש וברשב"א ובריטב"א שכתבו דבקדושי כסף דוקא שייך לומר כן דחלו למפרע אבל בקדושי שטר וביאה לא שייך למימר דחלו מעצמם כשגדלה, ולפ"ז צריך לפרש קידושין דמתניתן בקטנה דוקא בקידושי כסף אי איירי בלא בעל אבל אי איירי בשבעל שפיר י"ל דקדושין דבתחלה היו אפילו קדושי שטר וביאה והשתא קשה מאי פריך לרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קדושי' תלויין דלמא לעולם ס"ל כי גדלה גדלי בהדי' אפי' בלא בעל נמי והא דמוקי ר"ג בבעל ה"ט דניחא לי' לאוקמי' הא דקתני במתניתן הי' נשוי גדולה וקטנה בכל גווני קידושין אפילו בקדושי שטר וביאה נמי שהרי גם לשאר תנאי דמתניתן איירי בכל גווני קידושין ולכן הי' דוחק לו לפרש דר"ג לא אמר דינו רק אם היו קידושי כסף אבל לעולם בעיקר דין ס"ל דבקדושי כסף אפילו לא בעיל נמי:

שם ברש"י ד"ה אתיא רדיפה. תשלום שכר: לענ"ד דוחק לפרש דמשום תשלום שכר יליף גז"ש דהא לא הזכיר התנא משכר רק שידבק, אבל לענ"ד אפשר לפרש כיון דאמר דידבק בהבאת שלו' דהיינו בין אדם לחבירו וזה לכאורה לא מוכח מקרא דבקש שלו' דזה יש לפרש דהכי קאמר שיבקש שיהי' לו שלו' עם כל אדם אבל אכתי לא שמענו מה שנכלל בלשון הבאת שלו' דהיינו שישים שלו' בין אדם לחבירו לכן מייתי גז"ש דרדיפה דכתיב רודף צדקה וחסד ומה רדיפה דשם בצדקה וחסד היא הטוב לאחרים דצדקה וחסד לא שייך על עצמו רק עם אחרים אף רדיפה דשלו' הוא בשביל אחרים, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוספ' למה לא מדייק ממה דכתיב מי האיש החפץ חיים שהרי לא תשלום שכר רצה לדייק אלא דרדיפה היא לשלו' אחרים:

בד"ה כאלו הקריב. רגיל בכך: לא זכיתי להבין למה צריך טעם שלא יהא רגיל בכך להבא ולא משום נדר זה שלא יהא צריך לקיימו ויהא כאלו הקריב בבמה ואפילו קיימו כבר ג"כ ההתרה מצילו מן העבירה שהרי החכם עוקר נדר מעיקרא, ואולי י"ל דה"ק דשמא יאמר הנודר כיון דעכ"פ צריך אני לחכם להתיר א"כ מה בכך אקיים את נדרי ואח"כ יתיר החכם ויעקור הנדר ואז לא עברתי לא בנדר ולא בקיום לכן פי' רש"י מטעם שלא ירגיל עצמו בכך ילך אצל חכם מיד:

בד"ה כי ערב זר. המערב זרים גרים במהרש"א ח"א כתב שיש לפרש שמקבל ערבות מגרים אכן לא ידעתי למה לא הזכיר דכבר כתבו התוספ' לעיל (מ"ז:) דעל הגרים לא קבלו ערבות ואף דלחד פי' רש"י שהביאו התוספ' שם הטעם דקשים משום ערבות מכ"מ י"ל דהכא אזיל רש"י לפירושו אחר שהביאו שם:

שם בתוספ' ד"ה רעה. שהרי מצינו שנענשו: לא ידעתי למה לא הביאו ראי' ממה דאמרינן לעיל (דף מ"ז) כיצד מקבלין בזמן הזה וכו' ע"ש הרי דמקבלין גרים כתחלה וגם שם אמרינן דמאיימין עליהן למען יחזרו בהן דקשים גרים לישראל, גם מה שכתבו דהלל שקבל בלא התאמצות מפני שידע שלבסוף כוונתו לשמים בלא"ה כבר הוצרכו לכתוב כן לעיל (כ"ד:) משום דאין מקבלין אם כוונתו להנאתו ע"ש:

בד"ה מהו. ותלמידו בגן עדן: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דודאי לזה מהני מה דמזכה רבים שינצל מחטא ולא יבא לידי עונש מטעם שלא יאמרו הרב בגהינם אבל הכא קאמר דס"ד דלא בלבד שינצל מעונש אלא גם יהי' לו השכר של מצות עשה שיעשו תלמידיו כיון דעל ידו באו לידי מעשה וזה קמ"ל הכא דלא כיון שהוא בעצמו לא עשה:

בא"ד יצא לתרבות רעה: אין להקשות הרי זה שאמרו אין חטא בא על ידו היינו שנצול כדי שלא יבא לידי מכשול בשוגג אבל ודאי נשארה הבחירה בידו וכמו שפי' רש"י ביומא וא"כ מאי קושיא מאחר שמזיד הי' רי"ל דגם שם מה שינא לתרבות רעה הי' מכשול שראה מטטרון בישיבה למעלה ועי"ז טעה כדאמרינן בחגיגה ולזה הקשו התוספ' למה לא הי' לו שמירה מלמעלה שלא בא מכשול זה לידו:

ובזה א"ש שלא יקשה אדברי התוס' הרי בזה אי טוב מעיקרא נהפך לרע פליגי בברכות (דף כ"ט) אביי ורבא, אבל מכ"מ לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דאין קושיא מאחר דלא אמרינן רק המזכה את הרבים, ועיין בתוספ' י"ט (אבות פ"ה) שכתב הטעם דיליף ממה דכתיב חסידיך לשון רבים אבל אכתי לא שמענו דגם המזכה את היחיד נצול מחטא והרי באחר לא מצינו שלמד רק לר"מ, ועוד י"ל דמשום ר"מ לא נקרא מזכה שהרי עיקר רבו של ר"מ לא הי' אחר רק ר"ע ואחר בעצמו קרא לר"ע רבו של ר"מ כדאמרינן בחגיגה שם:

בד"ה ששים גבורים. וקשה דהל"ל ע': עיין במהרש"א שכתב דכפי' רש"י הוא במדרש רבה אכן בסנהדרין פי' רש"י גופא דששים לאו דוקא, גם אפשר לפרש ע"פ מה דאיתא במדרש ילקוט דששים היינו כ"ד משמרות כהונה וכ"ד דלויים וי"ב שבטים דמהם היו הסנהדרין דבלשכת הגזית אבל גם מה שכתבו התוספ' דששים היינו ס' רבוא איתא במדרש שם:

דף ק"י ע"א בגמרא לא דבעל: הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"א) כתב דהך דעמדה ונשאת דיינינן כאשה שהלך בעלה למד"ה ועמדה ונשאת ואח"כ בא בעלה ע"ש, ולפ"ז ק"ל דהרי לעיל ודף פ"ט) אמרינן דדוקא נתקדשה א"צ גט ושני אבל נשאת צריכה גט משני ולפי מה שכתב הריטב"א שם אפילו בלא. נבעלה משני ע"ש וא"כ היאך קאמר רב א"צ גט משני הרי יש לחוש שיאמרו גירש זה ונשא זה וא"א יוצאת בלא גט וכדלעיל, והנה הרמב"ם הביא דין זה דרב בנתקדשה ונראה דמטעם זה כתב כן דאי בנשאת גם לרב צריכה גט אבל לא ידעתי איך יתרץ דהא הכא בנשאת איירי:

שם ברש"י ד"ה כונס שכשם שנכנסה ברמיזה ק"ק דלפ"ז כי משני דאיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן איירי בשהוא פקח ונתחרש דאל"כ אכתי תהני חליצה כיון דהוי קדושין דרבנן משום דידי' ועוד דהא בעינן דידה דומיא דידי' כמש"כ התוספ' לקמן (בד"ה מאי לאו) אע"כ דאיירי שגם הוא פקח ונתחרש וכן כתב בפי' בתוספ' הרא"ש וא"כ כיון שקדושין דאורייתא הוי מ"ט יכול להוציאה בגט הא לא שייך האי טעמא כשם שנכנסה ברמיזה וכו' דהא לא ברמיזה נכנסה ומ"ש ממת פקח בעל פקחת דאמרינן כונס ואינו מוציא דאין בחרש כח להפקיע קדושי אחיו שהיו דאורייתא, אכן לא ידעתי למה לא פי' רש"י הטעם דכונס ומוציא דבין לענין כניסה דיבמה בין לענין הוצאה לא בעינן דעתה דהא אמרינן לעיל (ר"פ הבא על יבמתו) דבין שוגג בין מזיד קונה ביבמה דלא בעינן כוונה לשם מצוה וא"כ ודאי גם חרשת נקנית בלא דעתה וכן מוציאה אף שקדושי' דאורייתא היתה דהא מתגרשת בטל כרחה כדאמרינן לקמן (קי"ב:) ולכן גם חרש בחרשת קונה אף דלאו בני דעת הם אבל אינו מוציא כיון שהוא לאו ב"ד הוא ואין גט בעל כרחה דידי' וזה שייך שפיר גם בפקח ופקחת ונתחרשו ועיין ברש"י לקמן (קי"ב:) ר"פ חרש ומה שכתבתי שם, אכן לפי מה שכתבתי לקמן שדעת רש"י דחרש אינו קונה ביבום מן התורה י"ל דהכא ה"ק דלכך צריכה גט אחר יבום דחרש ואינה יוצאה בלא כלום דכשם שכנסה ברמיזה עכ"פ מדרבנן כך צריך להוציאה בגט רמיזה: