ערוך לנר – יבמות – קטע 129

שם בתוספ' ד"ה קטנה. אלא לא חש לדקדק ק"ק מאי קשיא להו הא תרווייהו צריכא כיון דמסיק דפליגי רבנן אר' יהודה ב"ב אפילו בנשואין א"כ צריך למיתני נישואין דאפילו בנישואין רק ריב"ב אית ליה אבל רבנן פליגי עלי' וצריך למיתני נתקדשה משום רבותא דריב"ב וא"ל דקשיא להו אמאי לא פשיט מזה מה דאבעי' לי' אי פליגי רבנן אריב"ב ואי פליגי אפילו בנשואין דאהא לא שייך תירוצם דלא חש לדקדק כיון דלא ידע חילוק בין נישואין לקידושין דהא ע"כ ידע החילוק כיון דזה עיקר אבעי' שלו אי פליגי רבנן אפילו בנישואין או בקידושין דוקא, וי"ל דכוונת התוספ' כמו שהובא בתוספ' הרא"ש דחדא ברייתא מתני בי ר' חייא וחדא בי ר' אושעי' ומ"ד נשאת ולא תנא רבותא טפי הוא לא ידע חילוק בין נישואין לקידושין ולכן שפיר י"ל דקושית התוספ' היא על המקשן דמאי קמבעי' לי' וע"ז תרצו דב' מ"ד הם והמ"ד נשאת באמת לא ידע חילוק אבל האבעי' היא לאידך מ"ד דידע חילוק אבל לפי המסקנא דפליגי רבנן באמת י"ל דלעולם חד תנא הוא ונקט נשאת לרבותא דרבנן, ולפ"ז א"ש ג"כ מה דפשט מהא דאריא"ש הלכה כריב"ב דפליגי רבנן גם בנישואין שהתוספ' רצו לדחוק דידע הגמרא דאתרווייהו קאמר, אבל לפ"ז בלא"ה א"ש כיון דעכ"פ נפשט דפליגי רבנן ממילא ידעינן דבנישואין ג"כ פליגי דאל"כ לא ליתני נשאת כלל:

בד"ה כללו. ולר' יהושע אפכא: לא לגמרי הוי אפכא דגם לר' יהושע בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דאורייתא רק בתרומה דרבנן כדאמרינן לעיל (דף צ') ובת כהן לישראל לר"א אפילו בתרומה דאורייתא אוכלת:

שם ד"ה מחמת בני אדם. ומשנת ראב"י קב ונקי עיין במהרש"א שפי' דעל האיבעיין קשיא להו דמסתמא ידע האוקימתא דריא"ש, אכן לכאורה זה אכתי אינו מספיק דדלמא מאן דאיבעיא הוי ס"ל כאוקמתא דאביי בר אבין דמפרש עכבה שהיא מן האיש בגווני אחריתי והמהרש"א גופא הרגיש בזה אבל לא תירץ כלום בזה, והנלענ"ד דהכי קמקשו אי כריא"ש הוי מוקמי למתניתן א"כ תפשוט דהלכה כריב"ב דלא תקשי' הלכתא אהלכתא כיון דמשנת ראב"י קב ונקי וכעין דמקשה בגמרא לעיל (ס'.) ואי כאביי בר אבין הוי מוקי לי' א"כ היאך פשיט מהא דאריא"ש הלכה כריב"ב דלמא ריא"ש לשיטתו קאי כיון דמוקי ראב"י כן ואף דמראב"י לא שמעינן אלא נישואין מכ"מ מסברא לא הי' מחלק בין קידושין לנישואין כמש"כ גם התוספ' לעיל אבל אכתי מנ"ל דלאביי בר אבין דלא מוכח מראב"י כן דג"כ הלכה כיחידאי ואהא תרצו דהכא לא איירי במיאון כלל וא"כ שפיר י"ל דהאבעי' היא בין לריא"ש בין לאביי בר אבין: והא דלא הביא הרמב"ם הך דראב"י כיון דמשנתו קב ונקי די"ל דהוא פסק כתי' אביי בר אבין דבתרא הוא דלפ"ז לא חידש ראב"י רק מה דקתני במתניתן לקמן הממאנת באיש וכו' וזה באמת הביא:

ע"ב בגמרא כגון ששלשה בגטין: ק"ק הא במתניתן לא קתני אלא ב' פעמים גט וא"כ עיקר חסר מן הספר ועוד אי סמך אזה הכלל דמרבה גטין אחרים ב' פעמים דנקט ל"ל לא ליתני אלא גט א' וי"ל לפי מה דאמרי' לעיל (ס"ד:) דפליגי רבי ורשב"ג דלרבי שני פעמים הוי חזקה ולרשב"ג בג' פעמים דוקא ומסקינן שם דבמילי דאיסורא הלכה כרשב"ג ובמילי דנפשות כגון נישואין ומלקות הלכה כרבי והשתא י"ל דמתניתן דלא קתני רק ב' פעמים גט כרבי אתיא אבל עולא נקט פסק הלכה אליבי' דידן דפסקינן במילי דאיסורא לא הוי חזקה אלא בשלשה פעמים ועוד כיון דרבנן הוא לא הוי חזקה רק בג' פעמים לדידן כמו בוסתות וכמו שכתב הרשב"א לעיל (שם), ואולי יש לבאר בזה פי' התוספ' (ד"ה כגון) שמהרש"א הניח דבריהם בצ"ע, אבל לפענ"ד אפשר לומר דהנך תיבות לרבי אלעזר הוספת תלמיד טועה הם או צריך להיות לעולא וקושיתם היא מה שהקשינו כיון דג"פ לא כתיבי וע"כ מרבינן בזה הכלל א"כ אפי' ב' פעמים לא לנקוט ועל זה תרצו דקמ"ל דב' פעמים לא משוי כגדולה מדהוצרך לנקוט זה הכלל לרבות עוד פעם ד' אכן לפי מה שכתבנו בלאו הכי מתורצת קושיא זו:

שם עצינו במחיר יבואו: במהרש"א ח"א מפרש עצינו לשון עצה ולפ"ז הל"ל עצתינו אכן בפשיטות י"ל דכמו דתורה אקרי מים כמו דכתוב הוי כל צמא לכו למים כן אקרי עץ כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ודרש מימנו בכסף שתינו אר"ע דהוי דוגמת מים שהוא לפנינו ואין יכולים לשתות אלא בכסף מפני שאחרים החזיקו בו וכן הי' ר"ע שהי' אצלם אבל חבוש בבה"א ועצינו במחיר יבואו דרש אריב"ב שהוצרכו להביא תורתו ממרחק מנציבין שהי' רחוק מארץ ישראל כמש"כ התוספ' בפסחים (ג':) ושייך בזה לשון יבואו:

שם שכרו שני בני אדם: י"ל למה במעשה ראשון אמר שכרו אדם א' וכאן שינה ואמר שני בני אדם, הן אמת שברי"ף ורא"ש כתוב הגירסא גם הכא שכרו אדם א' אבל בכל גמרות שלנו גרס הכא שני ב"א, ולענ"ד אפשר לומר דהנה באמת יש לדקדק למה שלחו גם לריב"ב בנציבין לדרך רחוק אחר שכבר הורה להם ר"ע וכי לא די להם בפסק ר"ע ובפרט בשעת הסכנה וכן מצינו לעיל (דף ק"ה) ששאלו לר"ע בבית האסורים על מי שחלץ בינו לבינה ולא נזכר ששאלו עוד גם לאחר, אבל י"ל דהנה גבי מחזיר גרושתו כתוב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' ולא תחטיא את הארץ אשר ד' אלדיך נותן לך לרשתה הרי אף שחובת הגוף הוא שנוהג גם בח"ל מכ"מ החמיר הכתוב ביותר בא"י כדכתיב ולא תחטיא את הארץ וכן כתב הטור כי זה לחטאים גדולים עכ"ל וידוע דר"ע הי' בא"י ולכן אחר ששלחו לר"ע ואסר לא ידעו אם החמיר רק בא"י ששם יש חשש יותר וצריך לעשות גדר גם בקטנה או גם בח"ל ועל כי בדרך סכנה הי' לשאול ממנו בבית האסורים כדאמרינן לעיל (דף ק"ה) בתוס' מהירושלמי לכן אחר ששאלו מר"ע ואסר שלחו שוב גם לריב"ב שהי' בנציבין שהוא בח"ל כמש"כ התוספות בפסחים ודף ג') לשמוע אם גם בח"ל יאסור, אכן זה דוקא שייך במעשה הראשון אבל במעשה השני שלא הי' מדין מ"ג אלא מדין אם תמאן ותתייבם ובזה פשיטא שאין חילוק בין א"י לח"ל שפיר יקשה למה שלחו לריב"ב אחר שהורה ר"ע ולכן קאמר ששכרו שני ב"א דהיינו מיד מתחלה שלחו גם לריב"ב קודם שהורה ר"ע מפני שלא ידעו אם יצלח בידם לשמוע הוראה מר"ע כי בסכנה גדולה הי' כנ"ל:

שם ותתייבם צרתה עיין במהרש"א שטרח ליישב הגירסא דגרסינן צרתה ושהשאלה היתה שתמאן בשני דלא ליהוי צרתה צרת שניי' ותתייבם וכתב שבטעות נשמט מרש"י תיבת צרתה, ולענ"ד אי אפשר לפרש פי' רש"י כך דהא כתב בפי' מהו שתמאן בנישואין הראשונים שלא תהא שניי' לו ולפי' מהרש"א הל"ל מהו שתמאן בנישואי שני שלא תהא צרת שניי' גם כבר הקשה המפרש בירושלמי על פי' זה דהא פסקינן דצרת שניי' או חולצת או מתייבמת וא"כ למה לה למאן ואף שהוא כתב שם דבטור וש"ע דהביא כפי' המהרש"א דצרתה חולצת ולא מתייבמת יש ט"ס לענ"ד ל"צ לומר כן דהטור הביא הדין בהיתה נשואה מקודם לאחיו מאמו או לאחי אמו כמבואר בדבריו שם וא"כ מה דנקט דצרתה חולצת ולא מתייבמת משום נשואה לאחיו מאמו נקט שהיא צרת ערו' אבל לענין צרת שניי' סמך אמה שכתב בסימן שאחריו דאפילו בגדולה מתייבמת וכש"כ שדברי ש"ע אתיין שפיר שהביא רק נשואה לאחיו מאמו ודברי ב"ש שם שרצה להגי' אחי אמו צ"ע, וא"כ ל"צ למה שנדחק המפרש ביישוב דעת הטור אבל שיטת המהרש"א צ"ע:

ודע שלפי דברינו ע"כ צ"ל דהאבעי' היא אי חמאן בנשואין של אחי אמו שקדמו לנישואין שלו וא"כ כי פשיט דאין מיאון לאחר מיתה לא ידעינן רק מיאון לאחר מיתה כהאי גוונא שבתוך כך כבר נשאת לאחר:

ובהכי מיושב מה שהקשה הנימוקי יוסף והריטב"א והוא מהרי"ף מעולא לעיל דס"ל דממאנת לזיקתו דהשתא לפי' רש"י א"ש דמה שממאנת לזיקתו היינו בנישואין שהיו עתה אבל הכא איירי מנישואין שקודם:

שם בתוספ' ד"ה אלמא. והוי כמו שזנתה אחר הקידושין: לולא דבריהם הי' אפשר לומר לפענ"ד דמה דקתני כל שיוצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו אינו מפני המיאון שאחריו אלא מפני הגט שאחריו דהא במתניתן איירי שנתגרשה משנים וא"ל הא סתמא קתני דמשמע גם לשני שנתגרשה אסורה לחזור לו ובו לא הי' גט אחריו לפי סדר המשנה דז"א דא"כ למה תהי' אסורה לשני הא לפי סדר המשנה לא הי' נישואין אחריו כלל אע"כ דאיירי שאח"כ נשאת לאחר ומיאנה לאחר וגירשה אלא שלא חש להאריך עוד ולחשוב כי רוכלא, וא"כ לעולם י"ל מה שאסורה לחזור למגרש אינו משום מיאון שאחריו אלא משום גט שאחריו ומכח זה יש להוכיח נגד דעת התוספ' דע"כ לא חשבינן ע"י מיאון כזנות בעלמא דא"כ יקשה מה פריך לקמן אלא אי קשיא דחברי' אדחברי' קשיא דדלמא מה דמיאנה מותרת לחזור לו היינו משום דהוי כזנות בעלמא משא"כ בסיפא שאסורה לחזור למגרש הראשון משום גירושין דשני אע"כ דלא חשבינן יוצאת במיאון כמזנה כיון דאית לה קידושין וכתובה וכדאמרינן (ריש פרקין) והסברא דמיאון מבטל גט היינו דמיאון מגלה עלה דקטנה היא ומבטל גט וכמו שכתב הסברא רש"י לעיל, שוב ראיתי בשו"ת הרשב"א (סי' אלף קצ"ז) שמפרש הכי דמוכיח דע"כ לא חשיב כזנות דאי חשיבה כפנוי' א"כ גם גרושה אינה ע"ש:

בד"ה אזיל ומשבש. כיון דליכא למיחש למידי לא גזרינן: פי' כיון דליכא איסור מחזיר גרושתו כמו שפי' מהרש"ל וכן הוא בתוספ' הרא"ש, והא דלא ניחא להו במה שתירץ רש"י אקושיא זו דבכל היוצאת במיאון לא שייך חשש דאזיל ומשבש דמסתמה פייסה ולא איפייסה דזה לא שייך רק לסברת התירצן דמתרץ הא כבר שיבשא וכו' אבל לסברת המקשן דלא הי' סובר כן אכתי יקשה אמאי מקשה מבעלת גט דוקא ולכן הוצרכו התוספ' לתירוצם, ויש ראי' לזה מדברי הריטב"א שכתב כשני הפירושים שעל המקשן כתב כדברי התוספ' דכאן ועל התרצן כתב כדברי רש"י:

בד"ה לאיסור כרת. איסור כרת דאשת איש הא דלא הקשה ריב"ן אפי' זה ומביא ראי' לפירושו ממה דקרי לאיסור א"א איסור כרת ולא איסור מיתה י"ל משום דלעיל ד (צד.) נקט ג"כ הך לישנא איסור כרת התרת איסור לאו לכש"כ ושם ע"כ קאי ג"כ על אשת איש בין לפי' רש"י בין לפי' התוספ' שם:

בא"ד. ולאו קושיא היא דמה"ט: לענ"ד יש לישב דעת הריב"ן לפי מה שכתבו התוספ' לעיל דהוי מצי להקשות גם מסיפא דאמאי אסורה ליוצאת ממנו בגט אם מיאנה באחר הא מיאון הוי כמו זינתה אלא ניחא להקשות מרישא לסיפא, וצ"ל הא דבמסקנא א"ש היינו טעמא דמשום דמשבש לא אמרינן דמיאון מפקיע קידושין לגבי' דידי' וכמו שכתב המהרש"א שם, והשתא שפיר הקשה הריב"ן על פי' רש"י מאי מקשה איסור כרת התרת וכו' הא י"ל דבשלמא איסור כרת דהיינו לינשא לשוק לאחר מיאון שפיר התרנו דמיאון גמור הוא דלא שייך שבוש אבל אתה אומר דמהני מיאון שתנשא לו זה לא נתיר דאיכא שבוש ולא חשיב מיאון להפקיע הקידושין, וא"ל הרי לגבי' דידי' בלא איסור לאו איכא ג"כ איסור כרת דא"א די"ל דאיירי שמת בעלה השני שיצאה ממנו במיאון זהו י"ל לישב קושית הריב"ן דס"ל כשיטת התוספ' דלעיל, אבל מכ"מ יש לישב שיטת רש"י ג"כ די"ל דלא ס"ל כדעת התוספ' דלעיל דמהני סברא דמשבש דלא יחשב מיאונה מיאון להפקיע הקידושין והא דאסורה ליוצאת ממנו בגט אינו משום מיאון שאחריו אלא משום גט שאחריו וכמו שכתבתי לעיל: אכן לפי מה שכתבתי שם בלא"ה מתורץ קושית התוספ' על הריב"ן דע"כ מוכח הסוגיא דלא חשבינן יוצאת במיאון כמזנה וכן נראה מדברי רש"י כאן שכתב ולא הוי גוטא כלום עכ"ל והרי לשיטת התוספ' אפילו הוי גיטי' גט מכ"מ מותרת לחזור לו כיון דלא נשאת רק זינתה אע"כ דפשיטא גם לרש"י דמיאון לא עשאה כמזנה ואפילו הכי יש לישב דעת רש"י מקושית הריב"ן דמדמה כיון דיוצאת ע"כ אמרינן דמיאון גלי אקדושין שלה דקטנה היא א"כ דלענין מחזיר גרושתו נימא כן:

בא"ד. כך אסורה לאחיו לכאורה אין זה קושיא על הריב"ן דהא גם להך לישנא אכתי איסור כרת התרת מה שהוא מותר כאחות אשתו, ואפשר דהתוספ' סברו כמו שגזרינן אחיו אטו הוא כמו כן גזרינן אחותה אטו היא, אבל מכ"מ י"ל דדעת הריב"ן כמו שכתבו התוספו' גופא במקום אחר דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה אותן, גם בפוסקים לא מצאתי דין זה דאף דהביאו דאסורה לאחיו ולשאר קרוביו כלישנא בתרא דרב יצחק מכ"מ לא הביאו דהוא אסור גם בקרובותיה מטעם הך נזירה וא"ל דיאסר באחותה דמשבש לה שתמאן למען יכול לישא לאחותה די"ל דלא שייך משבש אלא היכי דמגיע לה הנאה ג"כ שישאוה, ועוד י"ל לדעת הריב"ן דס"ל דלישנא בתרא דרב יצחק לרב קאמר והוא באמת ס"ל דלאיסור כרת לא הותר ולכן ל"ק עליו מק"ו דר"י בר"י ורק ר' ישמעאל הוי ס"ל כן דלא ס"ד דנימא גזירה אחיו אטו הוא:

דף ק"ט ע"א בגמרא הואיל ועמדה עליו שעה א' באיסורא אין להקשות דא"כ אם נולד אחר שכבר נשאה אחיו שנית תהא מותרת להתייבם שהרי בזה לא עמדה עליו באיסור והרי ר"א סתמא קתני דאוסר דיש לומר דסברת ר"א דנישואין ראשונים מפילים וא"כ משעת גירושין דפקעו נישואין ראשונים נאסרה על כל האחים אפילו נולדו אח"כ משום גרושת אחיו:

שם אי הכי חליצה נמי לא תיבעי: במהרש"א הקשה להטעם שנתן הרא"ש ליתומה בחיי אב שחולצת דלמא איכא דלא ידע בגירושין א"כ מאי פריך הכא לר"א, וראיתי במפרש לירושלמי ובספר קרבן נתנאל ששניהם תרצו לזה דר"א אית לי' אפילו ביתומה דחולצת ובה ליכא איסור דאורייתא ביבום ומזה פריך דלר"א לא תיבעי' חליצה, ולענ"ד אין זה מספיק דהא אכתי י"ל דלמא הא דקאמר ר"א דיתומה חולצת היינו בנתגדלה אצלו דהיא מדאורייתא חליצה צריכה ואפילו אית לי' דבלא נתגדלה ג"כ צריכה חליצה מכ"מ הא י"ל דר"א גזר לא נתגדלה אטו נתגדלה ולמה הוצרך עיפא לחזור מתרוצו ולומר דלא ידע טעמא דר"א:

והנה בפשטות י"ל אקושית מהרש"א דבשלמא הרא"ש כתב שפיר כן לדידן דאית לן כרב אשי דהטעם דאינה מתייבמת היא משום גזירה א"כ י"ל דחולצת הוא ג"כ משום גזירה ביתומה בחיי אב אבל עיפא דלא מסתבר לי' לומר דמשום גזירה אינה מתייבמת י"ל דלא ס"ל ג"כ הך גזירה לחלוץ וכש"כ הוא דהא גזירה דמשום יבמה אינה רק גזירה לאיסור לאו וגזירה דיתומה בחיי' אבי' היא איסור כרת:

ובזה יש לתרץ דקדוק א' בהא דקאמר אלא אמר עיפא לא ידענא מ"ט דר"א דאין זה לשון הש"ס בשום מקום דמי צריך להשמיענו דלא ידע טעמא ולא הל"ל אלא קשיא או תיובתא, אבל לפ"ז י"ל דודאי עיפא ידע ג"כ די"ל דטעמא דר"א משום גזירה דרבא או דרב אשי רק דלא הוי מסתבר לי' לחדש גזירה ולכן הוי רצה לומר דיש איסור ודאי לר"א אבל לאחר שהקשה מחולצת א"כ ע"כ צ"ל דר"א אית לי' גזירה א"כ י"ל דטעמו משום דנאסרה שטה א' והא דחולצת משום גזירה דלא ידע בגירושין, או י"ל דאינה מתייבמת משום גזירה דרבא או דרב אשי והא דחולצת בגדולה הוא מן הדין דמדאורייתא לייבום רמיא דמיתה מפלת ומפני דלא ידע איזה משני טעמים אמת לכן אמר ר"א לא ידענא מ"ט ולכן לא שייך תיובתא בזה:

עוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דלכאורה י"ל מה הקשה הרא"ש למה תהא צריכה חליצה כיון דערו' היא הרי כיון דס"ל דמיתה מפלת א"כ אי הוי נישואין מדאורייתא אפילו לייבום רמיא אכן כיון דאינם רק מדרבנן לייבום לא רמיא אבל מכ"מ כיון דחזרתו היו נישואין דרבנן א"כ זיקה דרבנן יש לו בה ולא פקעה בכדי ולכך חולצת כדין שאר נשואה דרבנן דצריכה חליצה או ייבום וא"כ דלמא ה"ט דהראב"ד, וצ"ל דקושית הרא"ש היא דבכה"ג לא הי לנו לומר דחולצת דאם אתה אומר חולצת מתייבמת וכמו דאמרינן בכה"ג לעיל (ל"א.) ואהא תירץ כיון דאיכא ג"כ גזירה להיפך אם לא חולצת אוקמינהו אכדינו דחולצת מדרבנן, אכן התינח לפי המסקנא דמיתה מפלת אבל לפי מה דהוי סבר עיפא דנישואין ראשונים מפילים א"כ ליכא כאן דין חליצה כלל אפילו מדרבנן פריך שפיר דלא תיבעי' חליצה:

שם מאי למימר' פשיטא לכאורה יקשה זה לרבא ואביי והש"ס לא מקשה כן עלייהו, אבל י"ל שהרי לעיל (פ"ט:) הי' רב חסדא רוצה להוכיח דיש כח בנישואין דרבנן לעקור איסור דאורייתא לענין ירושת האב ולענין טומאת הבעל וכן בשאר דברים רצה להוכיח דאפילו בקום וע' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואף דהגמרא משיב על כולם דאין ראי' מכ"מ כיון דע"כ הוי ס"ד לומר כן א"ש דצריך מתניתן להשמענו דאסורה ליבם ורב אשי דקאמר ה"נ מסתברא הוא לבד ס"ל מכח סברא דלא ס"ד כלל לומר כן:

שם במתניתן הלזו תצא משום אחות אשה: פשוט הוא דזה דוקא בשתי קטנות יתומות או שבשניהן קבל אביהן קידושין אבל בקבל באחת מהן האב קידושין ובאחת אמה ואחי' אז יש להן דין גדולה וקטנה דלקמן במתניתן דאותה שקבל אבי' קידושין יש לה דין גדולה והנה דין הצרה לא נתבאר פה ולא ברמב"ם ופוסקים ונ"ל דבין בגדולה וקטנה בין בב' קטנות יתומות או חרשות דין הצרה דחולצת דבכדי לא תיפוק דקידושין דרבנן לא מפקי זיקה דאורייתא ומ"מ לא תתייבם כיון שהיא צרת אחות אשה מדרבנן:

שם בגמרא ומי שרי והתני בר קפרא ק"ק מאן לימא לן דבר קפרא כר"א ס"ל דלמא כר"י ס"ל דמוציא אשתו בגט ואין מלמדין למאן דמתרחקים מן המיאונים כמו שפי' רש"י במתניתן וא"ל ודוחק לו לאוקמי' בר קפרא דלא כר"א כיון דלקמן בגמרא פסקו אמוראי כר"א ז"א דהא גם לפי מה דמתרץ מיאון דמצוה שאני לא אתיא ב"ק כר"א כיון דס"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ליכא מצוה כלל, גם א"ל דפריך דא"כ ב"ק כתנאי אמר למילתי' דהא ב"ק לא מעצמו אמר אלא ברייתא תני שהי' תלמיד רבי כנראה לעיל (ל"ב:), וצ"ל דקושיתו היא לעולם דמסתמא לא פליג ר"א אבר קפרא ואף דלענין מצות חליצה קודמת פליג מזה אין קושיא כיון דבלא"ה פליגי תנאי בזה כמש"כ המהרש"א:

שם מיאון דמצו' שאני: והיינו כדי שתתקיים מצות יבום וכן כתב בתי' רש"י בנדה (דף ח') וכבר הערתי שהרי בר קפרא ס"ל מצות חליצה קודמת, אכן י"ל דלפי מה דמתרץ מיאון דמצו' שאני ס"ל ר"א כר"ג דאין זיקה וא"כ אם לא תמאן אלא תעשה כר"ג כדי להתרחק מן המיאון כשתתגדל הקטנה תצא הגדולה משום אחות אשה ובטל מצות יבום לגמרי לכן ס"ל דמשום מצו' תמאן, וא"ל הא אכתי יש תקנה שיגרש הקטנה ויחלוץ לגדולה כר' יהושע די"ל דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערו' וא"כ ה"ה בקטנה מדרבנן לא יגרש לר"א: