ערוך לנר – יבמות – קטע 128

שם ברש"י ד"ה מסר האב. ואין מיאון אלא ביתומה: לענ"ד י"ל ליישב הלשון מסר האב דמה דאמרינן יתומה בחי' האב דהיינו כשקדשה אבי' ונתגרשה אין לאבי' רשות בה משמע לכאורה דזה דוקא לענין שיוכל לקדשה שוב קדושי דאורייתא ואפי' שלא מדעתה כבתחלה אבל לקדשה קדושי דרבנן מדעתה כיון דזה יכולים אמה ואחין ביתומה בחיי האב כמש"כ הטוש"ע באהע"ז (רסי' קנ"ה) א"כ מסברא לא יגרע האב מהם וכן כתב בפי' הבית שמואל (שם ס"ק א') בשם רש"י ור"ן, לפ"ז י"ל דבכה"ג איירי מסר האב דנקט הכא ונקט אב דוקא דשיגרא דלישנא דהתם הוא כיון דהתם קתני אב דוקא, א"נ י"ל דנקט מסר האב לרבותא דאי הוי נקט מסרו האם ואחים לשלוחי הבעל ואי איכא למימר הוי משמטה דלא פריך אלא משום דבהני לא שייך למטעי אבל במסר האב שייך שפיר לגזור שמא יאמרו תנאי מועיל במסירה לכן נקט מסר האב דאפילו במסר האב ג"כ ליכא חששא, שוב א"ע ראיתי שגם בריטב"א כתב כן שיש לפרש מסר האב ביתומה בחיי האב ומדלא פירש רש"י כן הוכיח דס"ל דיתומה בחיי האב אין לאב כח עוד לקדשה כמו אמה ואחי' ע"ש ומזה קשה על הבית שמואל הנ"ל דכתב בשם רש"י דהאב יכול לקדשה:

בד"ה לפי שאין אדם ממנעי ולא נסבי לה: אין להקשות הא אדרבא שם אמרינן דבקטנה לא שייך חשש זה רק בחרשת ולכן תקנו דין מיאון בקטנה ולא בחרשת די"ל דב"ש ס"ל דלארוס לא ממנעי בקטנה כיון דגבול יש לה סבר מפייסנא לה אבל בחרשת כיון דגבול אין לה לא רוצה אפילו באירוסין עמה אבל לענין נישואין משום חשש בעילת זנות לא סמיך אזה שיכול לפייסה ולכן משום חשש דממנעי לא תקנו לב"ש מיאון בנשואה ולב"ה לא חיישו כיון דאיכא קידושין וכתובה:

שם בתוספ' ד"ה אמר רב יהודה דלשמואל בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש תנאי עיין במהרש"ל דאין זה מוכרח כ"כ ולא ידעתי למה לא הביאו ראי' אחרת דרב גרסינן דהא בכתובות (ע"ד.) אמרינן אהא דעולא אמר ר"א דרב יהודה א"ש משום ר' ישמעאל פליג עלי' וא"כ ע"כ רב יהודה משום שמואל כאביי משום שמואל ס"ל ואכתי יקשה קושית התוספ' דהא סוגיא דהכא היא רב יהודה אמר שמואל, וביותר ק"ל אמה שתירץ התוספ' הרא"ש על קושית התוספ' דאביי באמת לא יתרץ כרב יהודה א"ש אלא כשאר אמוראי לקמן דהא אכתי יקשה דר"י אמר שמואל גופי' קאמר התם דאפילו בעל יוצאת בלא גט כאביי דפליג אעולא:

בא"ד וכי יעלה על לב לומר שמחמת תנאי נתבטלו עיין במהרש"א שהקשה דא"כ מן האירוסין נמי דהא כתבו התוספ' דקדושין נמי אין שכיח דנתבטלו ע"י תנאי, ולענ"ד י"ל דבשלמא לעיל הקשו התוספ' שפיר דאיך קאמר אביי לחד תירוץ דשמואל כר' יצחק נפחא ס"ל דהא התם לא קאמר כן אלא דאפילו בעל א"צ גט אבל להרבינו חיים דלא אתי לתרץ רק דלא תקשי' מתירוץ דהכא אאביי שם לא שייך להקשות להך תירוץ אביי דלעיל די"ל דאי שמואל כר' יצחק נפחא ס"ל באמת לא מתרצינן הכא טעמא דב"ה משום דמידע ידע דקדושי קטנה הן ולא דטעמ' דב"ש משום דס"ל אין תנאי בנשואין אלא מתרצינן כחד מאינך תירוצא דלקמן ומכ"מ לא צ"ל דאביי פליג ארב יהודה די"ל דאוקמתא דרב יהודה באמת לא מפרש שמואל כר"י נפחא דהא אביי גופא מסופק בזה:

בד"ה טעמא וקשה לר"י לענ"ד י"ל דמה שאמרו ב"ש אא"ע בעילתו ב"ז הכוונה שאינו עושה כן בפני העולה שיאמרו שבא על הזונה דודאי משום חשש איסורא אינו חושש כיון שעשה ע"פ תקנת וברשות חכמים וכן משמע לשון הגמרא דקאמר לב"ה כיון דאיכא קו"כ לא אחי למימר דבעילתו ב"ז דאלמא דמשום מאמר העולם הוא ולכן שם בגטין לא שייך זה דמהיכן ידעו העולם כוונתו אי בעל לשם קידושין אי לא וכיון דהתם לא דיינינן רק מצד עצמו ס"ל לב"ש אדם עושה בב"ז. ועיין ברשב"א בגטין שמתרץ עוד תירוץ אחר על קושית התוספ' דב"ש לטעמייהו אזלי דלא יגרש רק על דבר ערו' ולכן לא בעיל לשם קידושין, אבל לענ"ד לא ניחא להתוס' בהכי דהנה אמת דהירושלמי מפרש טעם דב"ש בגטין הכי אבל גמרא דילן דקאמר לב"ש אדם עושה בב"ז משמע דלא ס"ל טעם הירושלמי:

בד"ה תרווייהו. ול"ג ניחא לי' דלדידה נמי: לישב הגירסא י"ל דודאי לא ניחא רק להיות אשה תחת איש מלמיתב טן דו אבל להיות אשה ותצא לא ניחא לה אבל לדידי' סגי לי' בקול שכבר הי' איש כמו הכא דאמרינן דניחא לי' אפילו תמאן דהא מטעם זה נקט קלא דאישות ולא אישות ממש:

ע"ב בגמרא ואמאי תמאן השתא ק"ק מאי פריך דלמא איירי שמתה הקטנה אחר מיתת בעלה שלא תוכל למאן עור ומשום ערוה איכא כיון שנאסרה בשעת נפילה כדאמרינן לעיל (ל"ב.) לענין אחות אשה וי"ל דלשון ולא מתייבמת משמע לעולם, ועיין ברשב"א לעיל (י"ג.) שכבר הקשה ג"כ הכי ותירץ, אכן ק"ק לפי מה דמסקינן לקמן לחלק בין זיקה א' לחצי זיקה א"כ דלמא עולא ל"ק אלא לזיקה שלימה ומתניתן דנקט ולא מתייבמת איירי ביש ב' אחים דאין מיאון לחצי זיקה וזה לא מתורץ בחי' הרשב"א דלעיל, וי"ל דידע דעולא איירי אפילו בב' אחים וכן כתב הרשב"א בסוגין דעולא הכי סבירא לי':

שם תרי קטרי עבדו בי': א"ל דאכתי אמאי הקשו ב"ה לב"ש דוקא מה דמיאנה שלא בפניו ולא ג"כ ממה דמיאנה נשואה דהא פלוגתא זו קדומה בסדר המשנה י"ל דב"ה לא ידעו דנשואה היתה אכן לאחר שהשיבו ב"ש דבמדה כפושה מדד דמוכח דנשואה הוי הקשה בגמרא כן:

שם מאן תנא: הוי מצי להקשות ג"כ ממתניתן דלעל (דף כ"ה) דקתני מיאנה וכו' מפני שהוא ב"ד דג"כ מוכח דמיאון צריך ב"ד אבל ניחא לי' להקשות ממתניתן דסנהדרין דקתני בפירוש כן ותירוצי דגמרא דהכא שייכי ג"כ לעיל:

שם במתניתן אינה צריכה למאן: הרשב"א והריטב"א הקשו על מה שפירש הרמב"ם בפי' המשנה שאינה צריכה למאן שתלך ותנשא דהרי אמרינן לקמן נישואין הן הן מיאונין ע"ש, והנה מזה לכאורה אין קושיא שהרי אמרינן לקמן דפליגי רבנן אר' יהודה בן בתירה ולא ס"ל דנישואין מקרי מיאון וא"כ י"ל דמתניתן כרבנן אתיא, אכן באמת אין זה מספיק שהרי גם ברבי חנינא בן אנטיגנוס קתני הך לישנא דאין צריכה למאן ושם ודאי אי אפשר לפרש כן שהרי רב יהודה א"ש אמר לקמן הלכה כר"ח בן אנטיגנוס ואמר ג"כ הלכה כריב"ב וכמו שהקשה באמת הרשב"א בשם רבינו חננאל, אבל באמת בלא"ה לא זכיתי להבין הקושיא על הרמב"ם שהרי מה שאמר ריב"ב לקמן נישואין הן הן מיאונין ע"כ לא קאמר שלכתחלה חלה תנשא בלא מיאון דמי פליג ריב"ב אתקנה דמיאון דס"ל ג"כ בית הלל לעיל אלא ודאי לא קאמר רק דבדיעבד אם עמדה ונשאת בלא מיאון לא צריכה למאן עוד דבדיעבד נישואין חשיב כמיאון אבל לכתחלה קטנה לא תנשא עד שתמאן וא"כ שפיר אשמעינן הכא דזה דוקא בנשאת לדעתה אבל בנשאת שלא לדעתה אינה צריכה למאן אפילו לכתחלה אלא תנשא בלא מיאון וכן לר"ח בן אנטיגנוס באינה יכולה לשמור קידושי' ולכן ריב"ב נקט לשון דיעבד עמדה ונשאת והכא קתני לשון לכתחלה אינה צריכה למאן, שוב א"ט ראיתי שגם המהרש"ל ביש"ש תירץ קושית הראשונים על הרמב"ם כן, והנה המהרש"א שלא ראה הרשב"א הי' רוצה לפרש דברי הרמב"ם דקדייק פירושו מדקתני לקמן הא דריב"ב אר"ח בן אנטיגנוס משמע דאיירי דוקא בהא דאינה יכולה לשמור קידושי' אבל הקשה על זה דמכל הפוסקים משמע דריד"ב אכל קטנה קאי שצריכה מיאון גמור ע"ש וא"כ באמת יקשה למה הביא הך דריב"ב אר"ח בן אנטיגנוס אבל באמת נראה שאין זה דיוק די"ל דמייתי כן אחר שהביא דאמר ר"י אמר שמואל דהלכה כר"ח בן אנטיגנוס הביא הך דריב"ב דג"כ בדין מיאון אמר ריא"ש כן דהלכה כדברי היחיד:

שם בת בהן לישראל תאכל בתרומה מזה נראה דלשאר תנאי ב"כ לישראל קטנה לא תאבל בתרומה וק"ק כיון דאמרינן לעיל (נ.) דמה שאוכלת קטנה הנשאת לכהן ע"י אמה ואחי' בשביל בעלה תרומה זה אינו רק בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא אכלה א"כ לעיל (ס"ז:) דקחשיב הני דפוסלים ולא מאכילים מ"ט לא נקט ג"כ נושא את הקטנה בהדייהו וא"ל דתני ושייר דמאי שייר דהא שייר ודוחק לומר דמתניתן דלעיל כר' אלעזר אתיא וי"ל דלא קחשיב אלא הני דלא אכלי כלל משא"כ קטנה דמאכיל עכ"פ בתרומה דרבנן:

שם בתוספ' ד"ה מידי דהוי. הקשה הר"י: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דהא ודאי מה דמאנה אסורה ליבם משום דנראה כיבמתו בשעת נפילה דאין זה ברור בעיני הבריות שתמאן לזיקה קמא ועי"כ נראת כאלו אינו יוצאת ממנו רק בגט וממילא אסורה לכל האחים כיון דע"כ מה דאסורה לו הוא בשביל שנראת כבעלת גט אבל מה דמותרת לאביו ע"כ הטעם דמיאון בו לא נראה כגט דהא מטעם זה בבעל דוקא מותרת וביבם אסורה לאביו ומהיכי תיתי נימא מירי דהוי כבעלת גט דהא הך לא דנינן כלל כבעלת גט וכן מוכח דודאי לא חשבינן מיאון כגט דהא בעלת מיאון לא אסורה לכהן אע"כ דדוקא גבי יבם נראה כגט דלא נראה כאלו מיאנה בבעל ראשון ולכן שפיר קאמר רב כמו דחשבינן לה כבעלת הגט לאסרה לו ה"ה לכל אחיו דמאי שנא:

בד"ה תרי קטרי. ואין זו קושיא כ"כ: אפשר הי' לומר ג"כ שלא התירו רק למאן שתצא מאתו למען לא יפסיד עוד נכסים שלה אבל לא שהתירו אותה להנשא ולהתיר' ערוה שלו ועיין לקמן ברשב"א שפי' ג"כ בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס כן דמה דקאמר א"ל למאן לא הוי לענין שתנשא רק למילי אחריני, ובפי' דברי הירושלמי וליישוב קושית התוספ' אולי י"ל דהכי קפריך דבשלמא אי מה שאין נשואה ממאנת לב"ש הוא משום תקנה דילי' בזה י"ל דקנסינן לי' משום דבמדה כפושה מדד אבל אחר שלטעם ר"י אחר שמואל הוא מטעם שיאמרו יש תנאי בנישואין או לטעם דמשום פרי א"כ איך שייך לקנסו והגזירות מה יהא עליהן ועל זה מתרץ כיון דבדיעבד ג"כ לא חששו להגזירות עשאוהו משום קנס כדיעבד ואף דלמ"ד דטעם דב"ש משום בעילת זנות שפיר הוי משום תקנה דילי' הרי הך קושיא דירושלמי בלא"ה לא אזיל אליבי' שהרי להך מ"ד דייק הירושלמי ריש פרקין) דבדיעבד ג"כ אין מיאונו מיאון וע"ש במפרש שדייק ג"כ מטעם זה דהך קושיא דירושלמי אזיל לאידך מ"ר:

בד"ה מכשירין. הוא הדין בחד: בדין זה האריך בשו"ת שער אפרים (סי' קי"ב) ע"ש:

דף ק"ח ע"א בגמרא אתי לאחלופי בגיטא רש"י ותוספ' פירשו שיכתבנו סופר בור בגט אבל הריטב"א ונ"י וה"ה פירשו ע"י שיכתבנו בלשון גט יסברו שהיא מגורשת ויאסרו קרובים, ולכאורה יש ראי' לפי' זה ממה דאמרינן גטין (דף ב') דסתם ספרי דדיינא מגמר גמרי ואפילו לר"מ לא חיישינן שיטעו דהוי מיעוטא דמיעוטא וא"כ למה ניחוש הכא שיכתוב סופר בור בגט אבל לפי' הריטב"א א"ש דבאמת לא קאי הטעות על סופר הדיינים אלא שהעולם יטעו שמגורשת היא:

שם מאי לאו דהוי נסיבא: הא דמשמע לי' כן י"ל משום דקאמרי להו חזו גברייכו דקאתו ואי הוי ארוסות ה"ל למימר חזו ארוסייכו דבירושלמי מייתי ב' מעשות כה"ג דקאמרי לה הא ארוסיך קעבר ולא אמרו בעלך משום דעדיין ארוסה היתה:

שם ואין בעלה זכאי לא במציאתה: לפ"ז גם עירות נכסי מלוג לית לי' לרבי אליעזר וקשה לתירוץ רב פפא דמתרץ לעיל (ק"ז.) טעמא דב"ש משום פירי דהשתא תקשי' מר"א דהוא תלמיד ב"ש אב"ש כמו שהביאו התוספ' בביצה (ל"ד:) בשם הירושלמי להקשות מר"א אב"ש דלר"א דס"ל דלית לי' פירי לא שייך גזירה זו ואף דמתניתן ר' אלעזר תנן מכ"ח משמע מברייתא דרבי אליעזר גרסינן שהוא בכל מקום בר פלוגתא דר' יהושע וכן משמע גם לעיל (פ"ט:) דרבי אליעזר גרסינן, ועוד בלא"ה מוכרח שרבי אליעזר גרסינן ולא רבי אלעזר שהרי ר' אלעזר הוא המ"ד דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וא"כ היאך קאמר בת כהן לישראל תאכל בתרומה כיון דכמפותה היא הרי עשאה זונה וזונה פסולה לתרומה ואפילו בפנוי הבא על הפנוי' לר"א כמו שכתבו התוספ' גטין (דף ע"ג) ואף דלעיל (דף ס"ט) כתבו התוספ' דכשר כבר כתבתי לעיל (שם) יישוב לסתירה זו, וי"ל דבהא דנשואה ממאנת בלא"ה מוכח ור"א לא ס"ל כב"ש דע"כ הכא בנשואה איירי דבארוסה אפילו גדולה אינו מטמא לה ואינו יורשה כדאמרינן לעיל ודף כ"ט) ואעפ"כ אמר אלא שצריכה מיאון וכן ממתניתן דלקמן (ק"ט.) דקאמר ר"א מלמדין הקטנה שתמאן בו ושם בנשואה איירי מוכח דר"א ס"ל דנשואה ממאנת וגם שם רבי אלעזר גרסינן כדמוכח בנדה (ח':) ע"ש אכן לקמן בירושלמי לא משמע כן ע"ש:

שם ובהפרת נדרי': בכתובות ודף ק"א) פירשו התוספ' דהיינו בנדרה בשנה שסמוך לגדלות ואפילו למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא מכ"מ מיפר בנישואי דרבנן דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ע"ש, וראיתי בחדושי ר' עקיבא איגר זצ"ל שנסתפק שם דכיון דס"ל דמיאון עוקר נישואין מעיקרא א"כ בהיפר עדיין תלוי שמא תמאן ותהי' למפרע כשלא היתה אשתו והוא אינה בעלה ולכן נסתפק אי נימא דאע"ג דהיפר מכ"מ עדיין אסורה במה שנדרה כל עוד שתוכל למאן כיון דאם ממאנת למפרע לא על דעתו נדרה כיון שאינו בעלה למפרע והניח בצ"ע, והנה באמת בחדושי הרמב"ן לנדה (דף מ"ו) נראה שבתחלה הי' דעתו כן דמתלא תלי נדרה אבל הוכיח דלא אמרינן כן אלא דמועיל הפרה גם כשהיא עדיין קטנה ע"ש, ולכאורה הי' נ"ל דתלי זה בהטעם מפני מה אמרינן דעל דעת בעלה נודרת דלפי הטעם שכתב הרמב"ן שם וכן כתב ג"כ הרא"ש בנדרים (דף ע"ג) דכיון דהבעל נותן לה מזונות נודרת על דעתו פשיטא דאפילו מיאנה לבסוף כיון שבאותה שעה הי' נותן לה מזונות נדרה על דעתו אבל לפי הטעם שכתב הר"ן בנדרים (שם) דרב פנחס נותן טעם למה אמרה תורה דהבעל מיפר כיון שנודרת על דעתו ומזה הוכיח דדוקא כשהיפר בלשון הפרה מהני הטעם דעל דעת בעלה נודרת ולכן כשנדר אדם על דעת חבירו לא אמרינן דמותר בלא התרה כשאין חבירו מרוצה דגזיה"כ הוא דדוקא לשון הפרה בעינן ע"ש, לפ"ז הסברא נותנת דאם עקרה הקידושי דרבנן מעיקרא ע"י מיאון א"כ למפרע לא הי' מהני הלשון הפרה וממילא אסירה ג"כ במה שנדרה אפילו לא הי' בעלה אז מרוצה דנדרה אבל מדברי התוספ' בנדה (שם) מוכח ג"כ דלא ס"ל כסברת הר"ן דהקשו שם כיון דע"ד בעלה נודרת למה הוצרכה התורה כלל הפרה בבעל ע"ש והרי לדעת הר"ן רק ע"י הפרה מהני דעל דעת בעלה נודרת וא"כ פשיטא דמהני ההפרה ג"כ דמותרת כשהיא עדיין קטנה שתוכל למאן וכנראה בפי' מדברי הרמב"ן שהזכרתי לעיל:

שם במתניתן הוא מותר בקרובותי': ק"ק הרי אפילו באנוסה ומפותה אמרינן לעיל (דף צ"ד) דאסור באמה ובבתה ובאחותה כל זמן שהאנוסה בחיים א"כ כש"כ דבממאנת נאמר כן וא"ל דלעיל לא אמרינן רק דאסור לישא הקרובות דאז חיישינן שמא אח"כ יבא על האנוסה והיא עליו בכרת אבל מה דאמרינן הכא דמותר בקרובותי' איירי בלא קידושין דלא אשמעינן רק דהממאנת אינה כגרושה ובלא קידושין לא שייך חשש שמא יבא עלי' אח"כ די"ל דודאי דוחק לומר דמותר בקרובותי' דקתני היתר לכתחלה איירי בזנות, וצ"ל דמה דקתני מותר איירי לאחר מיתת הממאנת ואז מותר לישא קרובותי' אבל תימא על הרמב"ם וש"ע שכתבו סתמא דמותר בקרובותי' ולא הזכירו שזה לאחר מיתה דוקא:

ואגב אזכיר שראיתי דבר תמו' בזה במהר"ם שיף בכתובות (דף ק"א) ששם כתבו התוספ' ג"כ מה שכתבו לעיל דכללו של דבר דאינה כאשתו אתי לאתויי' לענין תרומה, והקשה המהר"ם שיף למה לא כתבו דאתי לאתויי דמותר בקרובות ותירץ דאינה כאשתו משמע בעודה תחתיו ולא כשכבר יצאת ממנו ע"ש, וזה תימא דאי קושיתו דהל"ל דאינה כאשתו לענין קרובות לאחר שמיאנה הרי גם לר' יהושע הדין כן כדתנן הכא ואי בעודה תחתיו א"כ לא תירץ מידי, אבל באמת לפי מה שכתבתי בכאן אפילו בעודה תחתיו לא שייך נפקותא לענין קרובות דאפילו אינה רק כמפותה מכ"מ אסור לישא קרובותי':

שם ברש"י ד"ה אפילו אורחים. דליכא ב"ד: ואף דזה פשיטא הוא דהא פסקינן כב"ה דלא בעינן ב"ד י"ל דהא משמע לעיל דלמ"ד מיאון בג' אף דלא בעינן מומחין ב"ד של ג' מיהא בעינן וא"כ י"ל דרבי יהודה בזה לשיטתו אזיל דלעיל (ק"א:) משמע דמודה לת"ק דחליצה ומיאונין בשלשה, אכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לפרש בענין אחר מה דקאמר ר' יהודה יותר על כן דה"ק לא בלבד דלא מזיק למיאון מה שנשארה שב ואל תעשה בשישבה באפריון ולא הלכה אלא אפילו עשתה מעשה להחזיק דנישואין כגון שמשקת לאורחים המסובים בסעודת נישואין שלה ועל זה הוסיף ר' יוסי בר"י דגם זה אין חידוש כ"כ דאפשר דבשביל כבוד האורחים עשתה אבל אפילו הלכה בשליחות בעלה אצל חנוני דה"א דבזה ודאי מחזקת הנישואין קמ"ל דאפילו הכי מיאונה מיאון:

בד"ה למיבדקינהו. אי הוי מהדרן ממרדייהו: מזה משמע דקטנה ממאנת צריך לפייסה אולי תחזור ממיאונה ולא ידעתי אנה מצינו כן וגם לשון למיבדקינהו אינו מדוקדק דה"ל למימר לפייסינהו וגם למה הי' צריך זוגי דרבנן לזה, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש הך למיבדקינהו כמו לעיל (דף ק"ה) מה דקתני א"ל רבי לאבדן זיל בדקה ופי' רש"י שם אם הביאה שתי שטרות ע"ש כן שלח רבי גם הכא זוגא דרבנן לבדוק אותן אם כבר הביאו ב' שערות דלאחר שהביאה ב' שערות לא תוכל למאן עוד כדאמרינן נדה (דף נ"ב), ובזה מכוון מה שפירשתי לעיל מה דקתני באותה שעה נצטרע אבדן וכו' ומאנו ב' כלותיו שנענש בזה מדה כנגד מדה הוא פסע על ראשי עם קדוש לבדיקה שאינה צריכה ונענש שבא לידי כך שהוצרך רבי לשלוח לבדוק בכלותיו בדיקה הצריכה:

בד"ה ר' יהושע. דרבנן אפקרוה גבי': הא דצריך לטעם זה ולא כתב דתקנו כן משום איבה דהא מטעם זה תקנו בכל אשה דמציאתה לבעלה כדאמרינן לעיל (דף צ') י"ל דלהך גופא צריך הטעם דהפקר ב"ד הפקר דאל"כ כיון דמדאורייתא לאביה היאך תקנו לה רבנן נישואין לעקור רשות האב ולגזול ממונו בקום וע' אע"כ מטעם הפקר ב"ד וכמו דאמרינן לעיל (דף פ"ט) לענין ירושת בעל בקטנה, אכן אכתי ק"ל לפי מה דאמרינן בב"מ ודף י"ב) דקטן אין לו זכיי' מדאורייתא במציאתו ע"ש א"כ שפיר הי' כח ביד חכמים לומר דמציאת קטנה לבעלה משום איבה ואף דמדברי רש"י שם משמע דקטנה אבי' זוכה במציאתה מן התורה לא זכיתי להבין ראיתו שם דהרי קרא רק בשבח נעורים מיירי ע"ש: