ערוך לנר – יבמות – קטע 127

בד"ה ורבא דידי'. אלמא בדרבא גרסינן חוששין: עיין ברשב"א שכבר תירץ קושיא זו דע"כ גם לרבא חוששין לבד"ט מדלא סמכינן דהב"ד לא יתירוה מדלא כתבו עדים ואשתמודעינהו אע"כ דחיישינן שיטעו בכך, ובזה גם קושיא הראשונה שהקשו יש לישב דלעולם י"ל דב"ד טועין תרווייהו כחדא הוי דרב הונא ה"ק דחיישינן לב"ד טועין דהיינו לטעות ב"ד א' דהיינו ב"ר האחרון לבד חיישינן אבל רבא אמר לא חיישינן לב"ד טועין פי' לשני בתי דינים שיטעו לא חיישינן דאם ייתי תקלה ע"כ שני ב"ד יטעו דהיינו הראשון לומר חולצין אע"פ שאין מכירין והאחרון שלא ירגישו שעדים לא כתבו ואשתמודעינהו דהא ודאי אף שכותבין אע"פ שאין מכירין לא יכולי' לכתוב ואשתמודעינהו דאם ירגישו בזה לא יבאו לידי תקלה דלא יסמכו על ב"ד ראשון שיחושו שטעו דהא לטעות ב"ד א' שפיר חיישינן גם לרבא ויש ראי' לפי' רש"י מדכתב דחיישינן אלפיכך משמע דהא הוי הטעם ולא אאין חולצין

ע"ב במתניתן והן משיאין לו עצה ההוגנת לו: הא דהקדים זה דאתיא מודברו אליו להא דקאמר והיא אומרת מאן יבמי דמוקדם בקרא י"ל כיון דדרשינן לעיל וריש פרקין) מיני' דאם הוא זקן והיא ילדה וכו' והיא זקנה יועצים שלא ליבם א"כ ע"כ ליכא לפרש קרא כפשוטו דאם הוא רוצה ליבם איך שייך שתאמר מאן יבמי לכן ע"כ צריך לדרוש כאלו נכתב ודברו אליו קודם מאן יבמי, אכן לפ"ז ק"ק על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) וגם בפי' המשניות שאם ראוי' לו יועצים לו ליבם אם אינו רוצה דמנ"ל הא כיון דבברייתא אפכא קתני וי"ל דסובר דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו כיון דכתיב ודברו אחר מאן יבמי משמע דאיירי באיני רוצה ליבם והב"ד. מדברים אליו שייבם אבל מכ"מ דרש ג"כ דיועצים לו אפכא דזה דרשינן מאליו דמיותר דהוי מצי למיכתב וקראו לו ודברו ומדכתיב אליו משמע שיועצים מה שהוא לטובתו כמו דדרשו באליעזר שאמר אולי לא תלך האשה אחר כמש"כ ברש"י פ' חיי שרה וכיון דהכא רצה להשמיענו הך דרשה דמשיאין עצה ההוגנת לו דהיינו שלא ייבם מכלל שהוא רוצה לייבם לכן היפך מתניתן סדר הכתוב:

שם ובלשון הקדש היו אומרים: י"ל למה הפסק בזה בין הקריאות דה"ל למימר כן לבסוף אחר וענתה ואמרה ככה וי"ל כיון דקריאה בלשון הקדש ילפינן בסוטה לרבנן מגז"ש דוענתה ולר' יהודה מככה וזה לא כתוב אלא בקריאה דידה דלבסוף והוי אמינא דבראשונה דידה ודידי' לא בעינן לשה"ק לזה קמ"ל מתניתן דהכא דאפילו באילו הקריאות בעינן לשה"ק, וכבר כתבתי לעיל (ד' ק"ד) שבזה הי' אפשר לישב מה שהקשו התוספ' בסוטה (ל"ג.) דלר' יהודה דיליף מככה נימא דקריאה מעכב והיאך פליג אר"א ור"ע ותרצו דבאמת מעכב, אכן מלבד שזה דוחק דלא מצינו תנא דסובר כן גם קשה דלפ"ז מאי פריך לעיל (שם) לרבא מחרש שנחלץ נימא ההיא ר' יהודה היא, אבל לפ"ז י"ל דר"י אמר דמה דפליגי ר"ע ור"א לענין רקיקה ותרווייהו ס"ל דקריאה לא מעכב היינו קריאת מאן יבמי ולא חפצתי אבל קריאה דככה יעשה כיון דגבי' כתיב ככה באמת מעכב ולכן פריך שפיר מחרש שנחלץ דקריאה דידי' לא מעכב אך לפי מה דאמרינן הכא דגם קריאת מאן ולא חפצתי בלה"ק אף דבין לרבנן דאתיא מוענתה בין לר"י דאתיא מככה לא כתיב כן רק בקריאה דידה לבסוף ע"כ צ"ל דילפינן כל הקריאות מהדדי במה מצינו א"כ לא שייך תירוץ זה לר"י וע"כ צ"ל כתי' התוספ' מה דפריך מחרש שנחלץ דלא מסתבר לי' לאוקמי' סיפא כרבי יהודה כיון דרישא לא אתיא כוותי', ועיין לקמן בגמרא שכתבתי עוד יישוב לקושית התוספ' ותמהתי על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) דקריאה בלה"ק מדכתיב ככה כלשון הזה וזה תימא דנקט דרשת ר"י ולא דרשה דרבנן ועוד דלפי דברי התוספ' הנ"ל מוכח דמאן דיליף מככה ס"ל דקריאה מעכב והוא פסק דקריאה לא מעכב וצ"ע:

שם רוק הנראה לדיינים: פי' דיליף כן מלעיני הזקנים וירקה כדרשת רבא לקמן וק"ק דלפ"ז מאי קמ"ל רבא מתניתין היא וי"ל דממתניתן לא שמעינן רק דהדיינים יראו הרוק ואפילו אם כבר הוא בארץ מהני אבל רבא לשיטתו קאמר כיון דדרש מוירקה מעצמה פרט לאכלה תומא וגרגישתא אלמא דרש וירקה לא בלבד ארקיקה לחוד אלא גם אמעשה של הוצאת הרוק ק לענין ראית דיינים לא די שיראו הרוק על הארץ אלא שיראו מעשה הרקיקה כשיוצא מפיה ולכן טובא אשמעינן רבא:

ובזה י"ל ג"כ מה שהעירו התוספ' לקמן דהכא אמרינן עד דמטו להדי אפי' מהני ולעיל (דף ל"ט) אמרינן רוקא דמתחזיא על ארעא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל רב יהודה הוא ויש לומר דדרש לשון מתניתן כדכתבנו דלא בעינן רק שיראו הדיינים רוק על הארץ אבל כשראו הרוק שיוצא מפיה זה ודאי מהני גם לרב יהודה אבל לרבא זה דוקא מהני ולכן ההיא דעד דמטו להדי אפי' י"ל דאיירי בראו הרוק כשיוצא מפי' ובזה לא בעינן עוד שיראו על הארץ, והשתא מה דאמרינן לעיל (ק"א:) ההיא לעיני מבעי לי' לכדרבא ה"ה דהוי מצי למימר לדרשה דמתניתן דרוק הנראה לדיינים דהא זה ג"כ אתי מלעיני רק דנקט רבא כיון דרבא מפיק לי' בפי' כן מלעיני, אכן ק"ל בין אדרשה דמתניתן בין דרבא מנ"ל דלעיני קאי אוירקה דמפסיק וחלצה ביניהם דלמא לא קאי רק אחליצה דסמיך לי' וי"ל, כיון דהקפידה התורה דמעשה החליצה יהי' לפני הדיינים א"כ ל"צ קרא שהם יראו דפשיטא דמה מועיל היותם שם אם אינם רואים אבל זה דוקא לענין חליצה שהוא העיקר מעשה דמתרת אותה דחליצה מעכבת אבל רקיקה דלא בעינן רק למצוה ולא מעכב ה"א דזה רק הכשר מצוה ולא בעינן שיראו הדיינים כמו דליכא קפידא ג"כ שכולם ישמעו הקריאה לכן מוקמינן קרא ארקיקה, שוב ראיתי שגם המהרש"ל ביש"ש כתב כן:

ובזה י"ל מה שכבר הקשתי לעיל (ק"א:) אהא דקאמר שם דלכ"ע לעיני לדרבא אתיא דא"כ האי אמר מר לעיני פרט לסומים כמאן אתיא ועוד דמאי פריך שם לר"י דמבעי' נמי לכדרבא דלמא הוא ס"ל כתנא זה וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה, אבל לפ"ד דהכא עוד י"ל דהנה דברינו א"ש לדידן דפסקינן דרקיקה לא מעכבת אבל לר' אליעזר דס"ל דרקיקה מעכבת א"כ גם שיראו הרקיקה לא צריך קרא כמו דל"ל לדידן לענין חליצה וא"כ לעיני מיותר וע"כ דאתי למעוטי סומים וא"כ י"ל ברייתא דאמר מר ר"א היא ולכן פריך שפיר לר' יהודה דלא מסתבר למימר שיפלוג אר"ע רבו ויסבור כר"א דשמותי הוא, ואף דלפי דברי התוספ' דסוטה שהבאנו לעיל ס"ל ר"י דלא נחלקו ר"פ ור"א בדבר הזה היינו לענין קריאה דוקא דהוא ס"ל דלתרווייהו מעכב כיון דכתיב ככה גבי' אבל לענין רקיקה אי קאי ככה דוקא אמעשה דבאיש שכתוב לעיל או אכל מעשה שפיר י"ל דגם לר"י פליגי:

שם ולא מצוה בתלמידים: הרמב"ם והטור פסקו כרבי והודה ולכאורה תימא למה לא פסקו כסתם מתניתן, וראיתי בתוספ' י"ט שכתב הטעם כיון דר"ט הלכה למעשה עשה כן וכ"כ גם בבית שמואל, ולענ"ד אין זה מספיק דכמה פעמים מצינו כן דיחיד מביא ראי' לדבריו ממעשה ולא פסקינן כן ועוד דגם ר"ט הוא יחיד נגד סתם מתניתן, וממה דמקשה בקדושין (דף י"ד) מהא דר"ט אין ראי' דהלכתא כוותי' די"ל דהתם פריך מנ"ל לר"ט דחליצה מתרת, אבל נ"ל דטעם הרמב"ם והטור דפסקו כר"י ור"ט משום דלעיל (ק"א:) מסקינן דרבנן דס"ל דחליצה בשלשה ע"כ ס"ל כוותי' דר"ט דמוקי בישראל להך דרשה וכיון דלעיל פסקינן הלכה דחליצה בשלשה ע"כ פסקינן ג"כ כר"ט, ולפ"ז צ"ל דת"ק דהכא ס"ל כר' יהודה דלעיל דחליצה בחמשה ואף דגם לר"י מסקינן לעיל דס"ל כר"ט ויליף מונקרא כן הי' צ"ל לר"י לשיטתו כיון דסבר חליצה בחמשה ואעפ"כ ס"ל דמצו' בתלמידים אבל לת"ק דהכא י"ל דס"ל בהא כרבנן דר"י דלא דרשי מונקרא אבל עכ"פ א"ש הא דהרמב"ם ושאר פוסקים הוצרכו לפסוק כר"ט ור"י:

שם בגמרא הא קמשמע לן מצו' הכי: א"ל הא זה ג"כ ממתניתן שמענו דהא גם במתניתן קתני מצות חליצה וכו' משמע דרק מצו' הכי די"ל דבמתניתן אפשר לומר דמצו' לא קאי רק אמה דקתני בתחלה כגון והן משיאין לו עצה אבל מה דקתני אח"כ מקריאה ורקיקה וחליצה הי' אפשר לומר דהסדר מעכב לכן קמ"ל רב יהודה דאפילו בהני לא מעכב הסדר. והנה כבר כתבתי לעיל (דף ק"ד) דהא דס"ד דהסדר יעכב אף שהרקיקה בעצמה אינה מעכבת היינו שה"א דהסדר יעכב בעוד שהם לפני ב"ד ושכן כתב ג"כ המהרש"ל ביש"ש:

ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוספ' בסוטה שהבאתי לעיל כיון דהקריאה אינה מעכבת היאך יליף רבי יהודה מככה שצריך לשון הקדש דוקא אבל לפ"ז י"ל דמדכתיב ככה יעשה ס"ל לר"ע ור"א דדוקא מה שהוא מעשה מעכב את החליצה אבל מכ"מ מדכתיב וענתה ואמרה ככה הרי דכתיב ככה אקריאה מזה ילפינן דמה שצותה התורה לכתחלה שתהי' קריאה זה יהיה בלשה"ק דוקא ולכן אפילו קראו בלשון אחר ועוד הם לפני ב"ד צריכים לקרות שוב בלה"ק אבל בשכבר יצאו מב"ד החליצה כשרה בלא קריאה דלזה מהני מה דכתיב ככה יעשה שמעשה דוקא מעכב:

שם מודה רבא בלא אבה יבמי הרי"ף גורס הכא כדרבי זירא ועיין ברא"ש שמפרש דעתו דלעולם לא בעינן קריאה בבת אחת כדרבא דאפסוקי לית לן בה אבל מכ"מ רב כהנא טרח ללמוד שתהא יודעת לקרות בבת א' דכל שאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא הקשה עליו דמה ענין ר"ז לכאן דאף דראוי' לקריאה מכ"מ יש לטעות בפירוש דברי' ולמה לא תצטרך לקרות בנשימה א' גם הרשב"א הקשה עליו דאיך שייך בזה משום אין ראוי לבילה כיון דלא צריכה למימר כלל בבת אחת, ונ"ל דהנה הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום) כתב ג"כ דין זה כפי' הרי"ף ומכ"מ כתב דלכתחלה תקרא בנשימה א' רק דאפילו לא קראה מהני וי"ל מנ"ל הא כיון דלפי פירוש הרי"ף לא בעינן רק שתהא ראוי לקרות, ונ"ל דלהרי"ף והרמב"ם הי' קשה קושית התוספ' דרבא סותר הכא דבריו דסוכה ולכן ס"ל דג' דינים יש בדבר דלכתחלה ודאי צריכה לקרות בב"א דאל"כ משמע שרוצה ליבם ואין זה קריאה מעליתא אבל מכ"מ אם לא קראה כן לא מעכבא ולא צריכה לחזור ולקרות דהא קריאה גופא לא מעכבא כש"כ דלא מעכב אם לא קראה בנשימה א' אבל אם לא ידעה לקרות כלל בנשימה א' כיון דזה לאו קריאה היא הוי כמו אלמת ומעכב קריאה גבה ולכן ל"ק מהא דסוכה דהתם רבא מלכתחלה איירי וגם הכא מודה דלכתחלה לא מפסקינן דאדרבא מטעם זה מעכב אם לא ידעה לקרות וזה דדייק גם הרי"ף בלשונו לכתוב אם לא קראה בנשימה א' לא מעכבא ולא כתב דלא צריכה לקרות בנשימה א':

שם כי נפיק מפומא דיבמה: ק"ק למה לא בעינן גם ביבם כן שיראה כשיצא הרוק מחיה דהיינו מעשה היריקה ממש ולעיל אמרינן דלא בעינן אלא שיעבור הרוק לפניו לאפוקי קלטתו הרוח ועוד דאמרינן היא ארוכה והוא גוץ עד דמטי להדי אפי' וכיון דמפרשינן אמעשה יריקה תהי' צריכה לכוף עצמה שיהי' מעשה היריקה לפניו דוקא ולמה סגי בו שיעבור הרוק לפניו ובדיינים לא די שיראו כשיעבור הרוק לפניו אלא בעינן שיראו כשיצא מפיה בשעת יריקה וצ"ע:

שם ענו כולכם חלוץ הנעל התוספ' י"ט בשם גור ארי' הקשה למה לא בעינן שיקרא בית חלוץ הנעל ע"ש, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל (דף מ"ד) אמרינן בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו הרי שבית אחלוצה קאי ואף דלר"ע אמרינן שם כן גם ת"ק לא פליג רק שלא נעשה כביתו ממש להאסר בקרובותי' וכיון דבית אחלוצה קאי א"כ מה דכתיב ונקרא וגו' בית חלוץ הנעל ע"כ הפי' שהיא נקראת בית חלוץ הנעל ע"י שהוא נקרא חלוץ הנעל וא"כ הוא נקרא חלוץ הנעל לבד ולכן קוראים אותו כן:

שם ברש"י ד"ה משרטט. וקיימא לן ג' תיבות של מקרא כותבין: עיין ברא"ש שהקשה דלמה כתב מן לא עד לקחתה ולא כתב לא חפצתי לקחתה דהא קיימא לן ג' תיבות כותבין, ולכאורה אין קושיא כיון דאיכא פלוגתא שם בין ר' יצחק למתניתא אי כותבין ג' תיבות או לא א"כ י"ל דאביי דהכא סובר כר' יצחק דשם דשנים כותבין שלש אין כותבין וצ"ל דמפסק הלכה קפריך כיון דפסקינן התם כמתניתא כמו שפסק גם הרמב"ם א"כ קשה אאביין איך שביק מתניתא וסבר כר' יצחק, אכן ביותר תמוה על רש"י דהכא דכתב דקיימא לן ג' תיבות כותבין אמילתא דאביי דכן נראה מדכתב על אביי דקיימא לן אין כותבין ד' תיבות משמע הא ג' כותבין דא"כ למה לא כתב לא חפצתי לקחתה, ועיין ברכת הזבח מנחות (דף ל"ב) שלדעתו זהו קושית הרא"ש ועיין ג"כ במגן אברהם (סי' ל"ב):

ונ"ל דהנה הרב המגיד (ספ"ד מה' יבום) והכס"מ (ספ"ז מה' ס"ת) הקשו סתירה בדברי הרמב"ם דבה' ס"ת כתב דג' תיבות כותבין כמתניתא, ובה' יבום כתב דלכך משרטין גט חליצה דאסור לכתוב ג' תיבות בלא שרטוט ע"ש שהניחו בקושיא, ונ"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית הרא"ש דהכא דאיך פליג אביי אמתניתא ולכן סבר כיון דטעם דג' כותבין וד' לא ע"כ היינו דארבע חשיב דבר חשוב לעצמו וכן לר' יצחק שלשה ועל כן סובר אביי כיון דהני ג' תיבות לא חפצתי לקחתה הם קריאה חשובה שצותה התורה לקרות ומעכבים בדיעבד גבי אלם לכן חשיבי כמו בעלמא ד' תיבות ולכן ליכא סתירה בהרמב"ם דבה' ס"ת דאיירי משאר מקומות כתב דד' דוקא אין כותבין כמתניתא אבל הכא לענין גט חליצה כתב דלכך משרטין דג' תיבות אין כותבין בלא שרטוט פי' אפילו לא חפצתי לקחתה דהם רק ג' תיבות אפילו הכי אין כותבין כאביי דהכא ולכן גם דברי רש"י א"ש דכתב דקיימא לן ג' כותבין ד' אין כותבין דהך דהכא חשיב כד' דעלמא כדמוכח מכח קושית הרא"ש:

בד"ה והלכתא. וקים לן תורה חתומה נתנה: ק"ל דמזה משמע דרק למ"ד תורה חתומה נתנה אסור לכתוב מגילה ובגטין (דף ט') אמרינן בפי' דבין למ"ד חתומה נתנה בין למ"ד מגילה נתנה אסור כיון דאידבק אידבק ועוד דאי רק למ"ד חתומה נתנה אסור היאך מקשה למר זוטרא דלמא הוא ס"ל כמ"ד דמגילה נתנה וא"ל דפריך מפסק הלכה דמסתמא לא יפלוג מר זוטרא אמה דקים לן ז"א דגם מה שכתב רש"י וקים לן תורה חתומה נתנה צ"ט דכיון דפליגי בזה ר"י ור"ל אי חתומה נתנה ור"י ס"ל מגילה נתנה ור"י ור"ל הלכה כר"י א"כ ביותר י"ל דקים לן תורה מגילה נתנה אבל באמת מצד הדין אין נפקותא בזה דלתרווייהו אסור לכתוב מגילה, וי"ל דביומא (דף ל"ז) דפריך ש"מ מותר לכתוב מגילה פי' רש"י ופלוגתא היא בגטין ע"ש והפלוגתא היא מה דאמרינן בגטין שם כתנאי דפליגי בזה ת"ק ורבי יהודה ולכן י"ל דרש"י ס"ל דאף דבתחלה ר"ל דגם למ"ד מגילה נתנה אסור מכ"מ כשהביא פלוגתא דתנאי בזה ור' יהודה ס"ל דמותר ע"כ צ"ל דפליגי בזה אי חתומה נתנה אי מגילה נתנה ות"ק ס"ל חתומה נתנה ולכן אוסר ור"י ס"ל מגילה נתנה ולכן התיר ולא ס"ל כיון דאידבק אידבק וכמו שכתב הרא"ש שם בפי' דברי הרי"ף רק שהוא כתב כיון דר"י ס"ל מגילה נתנה לכן מותר וזה לא ס"ל לרש"י רק ס"ל דהלכה כת"ק דאוסר משום וס"ל דחתומה נתנה ור' יוחנן ס"ל כר' יהודה דלא קים לן כוותי' ומכ"מ ל"ק מפסק הלכה דקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן דכבר כתבו התוספ' לעיל (דף ל"ו) דזה דוקא היכי דר"י אמר משמי' דנפשי' והך חתומה נתנה משמי' דר' בנאה אמרה ולכן לא קחשיב בהני תלת דהלכה כר"ל לגבי ר"י:

בא"ד אבל האי ספירת דברים הוא: ומכ"מ צ"ל דהך דהכא דומה לכותב לדרשה ולא ככותב באגרת שלו' דהא התוספ' כתבו בגטין (ו':) דכותב דרך צחות א"צ לשרטט והכא אמרינן דמר זוטרא שרטט וכתב, אכן מה דמסיים רש"י דבמקום מצוה שרי צ"ע לפ"ז דמשמע דדוקא משום דבמקום מצו' היא דשרי והא עדיפי והרי אדרבא שלא במקום מצו' שרי טפי דאפילו בלא שרטוט שרי לכתוב באגרת שלו' ולשון צחות:

בד"ה להדי' אפי'. שיראהו למול פניו: עיין ברשב"א שמסופק אם צריך לראות היבם הרוק, ולכאורה נראה מדברי רש"י דהכא שצריך לראות מדכתב שיראהו למול פניו ולא כתב שיבא למול פניו אבל יש לפרש דבריו דהכי קאמר כיון דאמרינן דהוא אריך והיא גוצא מהני אף דבזה לא בא נגד פניו כלל וע"כ צ"ל דפניו לאו היינו פנים ממש אלא כל צדו שלפניו מראשו ועד רגלו נקרא כן ולפ"ז יקשה מ"ט בעינן שיגיע להדי' אפי' דוקא אפילו לא הגיע אלא כנגד מצחו ג"כ ליהני מה שעבר נגד ראשו שלפניו לזה תירץ רש"י דלא דבכל מקום מקרי שלפניו במקום שהוא הי' יכול לראותו אבל אם לא בא עד עיניו שלא יוכל לראותו כלל לא אבל לעולם ראיי' לא בעינן, ובעיקר הדין אם צריך לראות הרוק ואם סומא חולץ לכתחלה עיין מש"כ לעיל (דף ק"ג):

שם בתוספ' ד"ה רבא. וא"ת דאמר רבא: כבר כתבתי לעיל יישוב לקושיא זו לשיטת הרי"ף והרמב"ם, גם בחדושי לסוכה כתבתי יישוב אחר גם לשיטת רש"י, והנה התוספ' כתבו דשמא יש לחלק ופי' הכפות תמרים בסוכה דכוונתם דשאני הכא דכבר זמנו הכל לחליצה, ולענ"ד זה אינו מספיק דא"כ גם בלא אבה יבמי נימא הכי ואמאי מודה רבא, וביותר נראה דכוונתם דשה מחמיר רבא טפי דנראה כמוציא ש"ש לבטלה ויש משום כבוד שמים:

פרק שלשה עשר

דף ק"ז ע"א בגמרא כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות: ק"ק דא"כ תקשי' דרבא אדרבא דהא רבא גופא קאמר בכתובות (דף י' ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והרי הכא אמר רבא לב"ה דמכ"מ ניחא לי' דליפוק עלי' קלא דאישות וי"ל דבשלמא הכא דליכא אלא ספק הפסד סעודה אם תמאן לזה מהני הסברא דניחא לי' דנחית לספק הפסד כיון שלא יהא הפסד לגמרי אבל התם דודאי הפסד הא לא אמרינן דודאי יפסיד סעודתו משום קלא דאישות:

שם ואינה ממאנת לזיקתו: לפ"ז לב"ש אפילו למאמרו אינה ממאנת ועיין ברשב"א שרצה ליתן טעם לזה דמאי שנא מארוסה, ולענ"ד י"ל ע"פ המבואר לעיל (כ"ט:) דלפי המסקנא משמע שם דלב"ש מאמר אירוסין עושה אכן התוספ' שם הביאו הסוגיא (דדף ל"ט) דמספקא לי' לב"ש אי לא הוי נישואין ג"כ וכתבו שיש פלוגתא בין רבה לרבא דלרבה הוי ודאי ארוסה לב"ש ולרבא ודאי ארוסה וספק נשואה, והשתא י"ל דרבי אושעיא כרבא ס"ל ולכן לא ממאנת אף למאמר לב"ש כיון דספק נשואה הוי ונשואה לא ממאנת לב"ש ואף שיש מן הטעמים דלעיל דלא שייך בבעלת מאמר הא כבר מסקינן לעיל דלא פלוג רבנן בנשואה אבל עולא דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה לקמן בזיקה דמשמע דבמאמר גם ב"ס מודה דממאנת י"ל דכרבה ס"ל דלא הוי בעלת מאמר לב"ש רק ארוסה ולא ספק נשואה וכן משמע בסוגיא דלעיל (דף ל"ח) דפליג עולא ארבא דהא מוקי התם פלוגתא דרישא וסיפא במלתא אחריתי ולא כחי' רבא ולכן גם לקמן רבא הוא דפריך אעולא: