ערוך לנר – יבמות – קטע 126

שם בתוספ' ד"ה ככה. דעקימת פיו הוי מעשה: ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' בב"מ ודף צ') וכן בסנהדרין שם דגם ר"י לא קאמר עקימת פיו הוי מעשה אלא היכי דבדבורי' איתעביד מעשה כמו בתמורה ע"י שמועיל התמורה להיות הקדש א"כ מאי קושיא הכא הא כאן לא איתעביד מעשה וי"ל כיון דאי אמרינן דהוא בכלל ככה יעשה מעכב א"כ גם הכא איתעביד מעשה ע"י קריאה כיון דעי"ז מותרת לשוק ולכן שפיר הקשו דלימא דיתעכב דעקימת פיו הוי מעשה דעי"ז יתעביד מעשה:

בד"ה לאחין דא"כ בלא שום דיוק לישב שיטת רש"י י"ל דבלא שום דיוק לא הוי מצי לאוכוחי דפוסלת לאחין דהא לפי הסוגיא בעי להקשות אמאן דמוקי לעיל האי דשלחו לי' כרבי ולא כר"ע דהרי מברייתא זו מוכח דגם לר"ע רקיקה פוסלת ולכן לא הי' יכול להוכיח מדקתני חלוצתה פסולה דבזה אין קושיא די"ל דהוא ס"ל כבני מערבא דס"ל שם דיש ג"כ חליצתה פסולה דאינה פוסלת ולכן גם רש"י מודה דהדיוק הוא מדלא קתני אין כאן בית מיחוש רק כדי שלא תקשי' איך מתורץ זה אי אמרינן דפוסלת על האחים לזה כתב דלשון חליצתה פסולה משמע כן כדאמרינן בגטין משא"כ אי הוי קתני אין כאן בית מיחוש דלא הוי משמע הכי:

ע"ב בגמרא החרש שנחלץ: ברשב"א ותוספות הרא"ש כתבו טעם בשם הרמב"ם למה לא נקט שחלץ משום שאינו בן דעת, אכן לכאורה אין זה מספיק לפי מה שכתבו התוספות לעיל (ק"ד:) דאיירי במלמדין אותו ב"ד ולכך לא מפסל משום בן דעת אלא משום ואמר ואמרה ואפשר דמכ"מ נקט שנחלץ כיון דע"י ב"ד הוא שנתכשר חליצתו:

שם ומקשינן אשה לאיש: הרשב"א כתב דגם לר"מ הוא רק מדרבנן ומקשינן אשה לאיש הפי' הוא דגזרינן אשה אטו איש ע"ש וק"ק לר"מ ל"ל הך טעמא תיפוק לי' כיון דסבר דקטנה לא תתייבם שמא תמצא איילונית לקמן (קי"א:) א"כ ממילא לא תחלוץ ג"כ דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה כדאמרינן לעיל (מ"א:) לענין הבחנה ע"ש ועיין מש"כ לעיל (ס"א:) ומזה לכאורה ראי' להנך שימות דס"ל דלר"מ דאורייתא הוא דלפ"ז א"ש דרצה ליתן טעם דמדאורי' חליצתה פסולה. ולישב שיטת הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל לפי מש"כ שם דמשום הך טעמא דאינו עולה לא פסול בדיעבד בדרבנן ולכן צריך טעמא דגזירה דאפילו דיעבד חליצתה פסולה ואף שהוא גורס חליצתה כשירה מכ"מ יש נפקותא לענין תחלוץ משתגדל וכבר כתבתי בזה לעיל (ס"ז:) ע"ש:

שם ולבו למעלה: עיין במהרש"א ח"א שהקשה דהא אמרי' בברכות דיכוין לבו כנגד בית ק"ק והניח בקושיא, אכן נראה מדברי רבינו יונה (פ"ה דברכות) דכבר הרגיש בקושיא זו שכתב שם שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים להסיר מלבו כל תענוגי עוה"ז ולאחר שיגיע לזאת המחשבה יחשוב ג"כ כאלו עומד בביהמ"ק, עוד י"ל דכשעומד להתפלל בעוד שלא התחיל יחשוב בדעתו כאלו עומד נגד בית ק"ק אבל בתפלה עצמה יחשוב לשמים כאלו עלה לשם וכן נראה מדברי הפוסקים:

שם א"ל אני ישמעאל ב"ר יוסי: י"ל מה זה תשובה על שאלת אבדן איך מפסע על ראשי עם קדש וי"ל ע"פ מה דאמרינן בהוריות דבני חכמים בזמן שהצבור צריכים להם מפסיען על ראשי עם הקדש ונקט בני חכמים משום דהם אפילו אינם חכמים כ"כ מכ"מ יש להם קבלות מאבותיהם וזה שהשיב אני ישמעאל ב"ר יוסי וכיון שאני בן חכם צריכים לי עם קדש ומכ"מ כדי שלא יהא נראה כרמות רוחא כאלו רצה לומר שבא לכאן ללמד לעם הקדש הוסיף שבא ללמוד תורה מרבי פי' שודאי עיקר ביאתי לכאן הוא ללמוד מפי רבי אבל מכ"מ מותר לי לפסוע על ראשי ע"ק כיון שאני בן חכם ושהי' מובטח ר' ישמעאל שצריכים לו ע"ק לזה הקדים המעשה שאפי' רבי חייא ור"ש ב"ר שהיו גדולי תלמידי רבי היו צריכים לו:

שם קמפסע אבדן ואתי: י"ל מה הי' דעת אבדן שהוא עצמו הוכיח לר' ישמעאל ואח"כ הוא מפסע עד שמיחה בידו רבי וי"ל דכבר העיר בתוספ' הרא"ש דמה שאמר לו ר' ישמעאל מי שאין צריך לו ע"ק היאך יפסע על ראשי ע"ק לקנטר אמר כן דהא אמרינן יצא לצורך נכנס ויושב במקומו אכן לענ"ד אין זה מדת הצדיק ר' ישמעאל לקנטר ועוד למה אמר לו רבי קום בדוכתיך ולא ישוב למקומו אבל י"ל שר"י ואבדן ששניהם פסעו ממנ"פ באחד מהם הי' שלא לצורך כיון דיציאת אבדן הי' לבדוק אם גדולה היא אכן ע"פ הוראת ר"י הי' זה שלא לצורך והנה בתחלה קודם שבא הוראה זו לא אמר ר"י שמותר לפסוע רק שבא ללמוד תורה ואבדן שהי' יוצא לצורך סבר לישב במקומו כדין שיצא לצורך אבל אחר שבא ההוראה והודה רבי לר"י פסיעת אבדן הי' שלא לצורך כי יציאתו שלא לצורך היתה שאינה צריכה בדיקה וזה שאמר לי ר' ישמעאל מי שצריך לו עם קדוש וכו' אתה אמרת שלי אסור לפסוע ואתה פסעת שסברת כי בך צורך ולא בי אכן הדבר בהיפך הוא לי צריך ט"ק להוראתי ועי"ז לא צריך לך ולכן אמר רבי קום בדוכתיך כדין יצא שלא לצורך:

שם באותה שעה נצטרע אבדן: רש"י מפרש על שדבר לשה"ר אכן לכאורה אין זה מספיק להך מ"ד בגמרא דליכא לשה"ר מה שמדבר בפניו גם מה שטבעו בניי מאנו כלותיו י"ל מה מדה כנגד מדה הי' והמהרש"א נדחק בזה, והנלענ"ד דג' רעות עשה אבדן האחד שחשד להצדיק ר"י כאלו רצה לפסוע על ע"ק מפני כבודו והוא לא עשה אלא מחמת יוקרי' הי' צריך לפסוע והשני על שבזהו ואמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי והשלישי על שפסע על ראשי ע"ק כשחזר כאלו יצא לצורך ובאמת יציאתו שלא לצורך היתה כי לא היתה צריכה בדיקה ע"פ הוראת ר' ישמעאל וכנגד ג' אילו באו ג' פורענות דעל שחשד בכשרים לקה בגופו כמו שנלקה משה בצרעת על שחשד את ישראל כמש"כ רש"י בפ' שמות ועל שבזה לת"ח טבעו בניו דאמרינן בגמרא מאן דרחים רבנן הוו לי' בנין רבנן ומי ששונאו הרי העונש נגד יד שימותו בניו לבל יהי' לו זרע עוסק בתורה ונגד מה שפסע שלא לצורך מאנו כליותיו להורות לו שבדיקת לחליצהשלא צורך הי' אבל יצטרך בדיקה אה יוכל כלית למאן אם עדיין לא הביאו ב' שערות:

שם ברש"י ד"ה והאמר ר"נ. בריש פרקא לפי הגמרא שלנו כתוב שם אמר רבא אמר רב נחמן ולפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי כיון דהכא רב יוסף ב"מ אמר כן א"כ שפיר י"ל דתרי אמוראי אמרו הך מימרא דר"נ ששמעו ממנו ולעולם ר"נ לא אמר אלא חדא זימנא אע"כ צ"ל דרב יוסף גופא כבר אמר משמי' דר"נ כן ולאו היינו מימרא דריש פרקא ואפשר שרש"י הי' גורס שם רב יוסף ב"מ תחת רבא, א"נ י"ל דאפילו רבא גרסינן מכ"מ פריך שפיר דמשמע דר"נ אמר ב' זימני כיון שהם לשונות חלוקות:

שם בתוספ' ד"ה קטנה. דחליצת קטנה אינה כלום: לאו דוקא אינה כלום דמשמע דאינה פוסלת כמו חליצת קטן לרבנן דקתני האי לישנא וזה אינו דהא קתני ואם לא חלצה חליצתה פסולה ועוד דכתבו כמו חליצת קטן והרי לר"מ חליצת קטן ג"כ פוסל והכי הל"ל דחליצת קטנה פסולה, שוב א"ע ראיתי שגם בלחם משנה (פ"ד מהל' יבום) כתב כן נגד הבית יוסף ע"ש, אבל ראיתי בשם נחלת צבי שמפרש ד' התוספ' דלשיטתם אזלו שכתבו לעיל (דף צ"ו) דלר"א חליצה קטן וקטנה אינו פוסלת:

בד"ה מי שצריך. פירוש לצורך העם: הבאר שבע בהוריות שם תמה על זה שהרי אמרינן שם אמר ר"פ לא אמרו אלא לקטנים אבל לגדולים וכו' הרי בפי' דלצורך היינו צורך עצמו, וגם מה שהעידו משם תוספתא אינו כתוספתא שלפנינו דשם כתוב סתם יצא לצורך ומסיק דתלמיד טועה הוא שכתב בתוספ' כן, אכן מדברי תוספ' הרא"ש שהזכרתי לעיל משמע ג"כ שמפרש יצא לצורך העם וזה באמת תמו' מאוד שהרא"ש בעצמו הביא דברי ר"פ דקידושין, וצ"ל דהראשונים ס"ל דיצא לצורך כל צורך בכלל בין לעצמו בין לצורך העם ועוד דכש"כ הוא אם יצא לצורך עצמו נכנס ויושב במקומו יצא לצורך העם לא כל שכן ורק שהתם בהוריות מפרש שהיכי שאינו אונס כגון לגדולים לא מקרי אפילו יצא לצורך עצמו:

בד"ה רבא. אלמא קטנה לא חלצה: עיין ברשב"א כמה יגעו הראשונים לתרץ קושיא זו, ולענ"ד אפשר לומר כיון דלפי מה דמוכח מתוספ' נדה (מ"ו:) אף ששנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר הוי מופלא סמוך לאיש מכ"מ אם לא הביאו ב' שערות כשיגיע שנת גדלות לא הוי למפרע מופלא סמוך לאיש דהא הקשו שם דלר"ל הוי התראת ספק שמא לא יביאו ב' שערות עד אחר ב' וג' שנים ע"ש, ולפ"ז י"ל דלעולם רבא אית לי' משהגיע לעונת נדרים חולצת כדאמר הכא ובגטין והא דקאמר בנדה דלחליצה בעי בדיקה היינו שאם חלצה בשנת י"ב צריכה בדיקה כשיגיע תחלת שנת י"ג אם הביאה ב' שערות דאם לא הביאה אז אין חליצתה כשירה דנראה למפרע שעדיין לא הגיע עונת נדרים בשעת חליצה, ואף שהתוספ' בנדה תרצו שם דסמכינן על הרוב שמביאין סימנים בשני גדלות ע"כ כוונתם לבד שעי"ז לא נקרא התראת ספק שקרוב לודאי הוא שיביא שערות בשני גדלות אבל מכ"מ בעי בדיקה לחליצה דחיישינן שמא לא הביאה כמו שאמר רבא בפי' א"כ שפיר י"ל דצריך בדיקה זו למען נדע שהיתה בשעת חליצה הגיעה לעונת נדרים:

בד"ה ובא מעשה ולא בא אבראי: עיין במהרש"א שפי' שהקושיא היא אהמקשן וכן הוא בתוספ' הרא"ש והא דלא הקשו ארב מנ"ל דתרווייהו בבות האסורים הוי די"ל מדקתני בבית האסורים בלא ו' וגם לא קתני ובא אלא בא מזה הוכיח דקרינן בבית האסורים אלמעלה ואלמטה אבל אהנך דאיבעיא להו הקשו שפיר מנ"ל דא"ל דייקו מדקתני הכל בלא ו' דא"כ תפשוט האיבעיא כמו דפשיט רב דתרווייהו בביה"א הוי:

דף ק"ו ע"א בגמרא א"ל רב פפא לא סבר לה מר: ק"ק דלמא א"ל כן לכופו אח"כ לחליצה מעליא כמו בהך מעשה דר' חייא בר אבא דלעיל, וי"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דלכך הי' מטעהו במאתים זוז ולא בכך אתה כונסה דלא הי' רוצה לכופו או לא יכול לכופו, ולפ"ז ה"ק לי' ר"פ אי דעתך שזה יהי' חליצה מעליא הא לרבי יוחנן פסולה ואי דעתך להטעהו יותר טוב לטעות אותו במאתים זוז שלא להצריכו כפיי' והא דלא עשה גם ר"ח בר אבא כן להטעהו בממון דהתם לא הי' לוקח ממון ממנה כיון דדעתו לכלות כל ממונה ואם תאמר ליתן כל ממונה אז יבין שלהטעותו באה:

שם אין ממאנין אלא א"כ מכירין: הרמב"ם (פי"א מה' גירושין כתב שיכירו שניהם אכן ה"ה הביא שם דעת הרשב"א בסוגין שא"צ להכיר הבעל וטרח לישב דעת הרמב"ם, ולענ"ד י"ל דהנה הרשב"א כתב הטעם שבעינן שיכירו אותה שמא תכתוב שם קטנה שנשאת כאלו מאנה ואם תמות לא ירשנה בעלה רק היורשים, ולכאורה י"ל למה לא כתב טעם פשוט שמא היא קטנה שקדשה אביה דלא מועיל בה מיאון, ואי ממאנין אע"פ שאין מכירין שמא תמאן כאן ותנשא כאלו יוצאת במיאון, אכן ז"א דבמקום שאין מכירין אותה שהיתה אשת איש הרי תוכל להנשא בלא מיאון ובמקום שמכירין אותה שהיתה אשת איש לא מועיל לה מיאון שהרי יודעים שאינה בת מיאון, אכן לכאורה אכתי חששא שתלך למקום שיודעים שהיתה א"א ורצתה להנשא שם בלא גט ומפני שיודעת שב"ד לא יניחוה שם מערמת וממאנת במקום א' באחד שלא הי' בעלה מעולם כדי שתוציא שטר מיאון ואם יחשדוה שהיא א"א תראה ותוכיח ע"י שטר מיאון שכבר גרשה בעלה הראשון וקבלה היא או אבי' הגט ונשאת מעצמה לאחר לכך יצאה עתה במיאון ולזה אינו מועיל אפילו אנו יודעים שהיא פלונית ששמה כך דהיינו מכירין אותה וצ"ל דהרמב"ם באמת סובר דהיינו החשש לכן כתב דבעינן גם שנכיר את שמאנה בו והשתא ליכא חשש זה שכיון שיודעים שניהם יודעים ג"כ שהיתה אשתו באמת ועוד דאין אדם חוטא ולא לו ואין לחוש דלמא אותו שממאנת בו עצמו רוצה לנשאה שם דבזה מתירא שיודע הדבר שיש ערמה דלא שכיח שתמאן בו ושוב ישאנה:

שם ברש"י ד"ה על מנת. שאפשר להתנות ע"י שליח בנזיר (י"א.) הקשו התוספ' דאמאי לא קאמר דתנאי לא מהני בנזירות אהאי טעמא כיון דאי אפשר ע"י שליח ע"ש, ולכאורה לפי מש"כ רש"י לעיל (נ"ג.) שיש פלוגתא דתנאי בהא דיש תנאי בחלוצה ולרבינא כ"ע ס"ל דיש תנאי בחליצה א"כ גם בנזירות מהני תנאי והתם בנזיר רבינא הוא וא"כ י"ל דרבינא לשיטתו קאי, אכן לפי מש"כ התוספ' בכתובות (דף ע"ד) נראה דגם למ"ד יש תנאי בחליצה אמרינן כלל זה דצריך לקיים ע"י שליח וא"כ לא שייך זה, ועוד דמכ"מ יקשה קושית התוספ' אהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דמהני תנאי בשבועה לרבי יוחנן והוא ס"ל הכא דאין תנאי בחליצה וכן בשאר מקומות מצינו דמהני תנאי בנדרים ושבועות, וא"ע ראיתי שהקשה כן הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ו) וראיתי בש"מ לנזיר בשם ה"ר עזריאל תי' לקושית התוס' והרמב"ן דדוקא בדבר שהוא מעשה כמו חליצה גט קידושין בעינן לקיום התנאי שאפשר ע"י שליח אבל נדר ונזירות דליכא מעשה לא אלים וחל התנאי אף דא"א לקיים ע"י שליח:

בא"ד. וזהו טעמו של דבר: בה' אישות (ר"פ ו') הקשה הרב המגיד על הרמב"ם למה לא חשיב בתנאים שצריכים להיות בקיום התנאי ג"כ הך שאפשר לקיימו ע"י שליח ותירץ שם בכס"מ שהרמב"ם ס"ל שהגמרא לא אמרה כן שהטעם דחליצה מוטעת כשרה מפני שא"א לקיים ע"י שליח אלא למ"ד קדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט אבל למ"ד שצריכה ממנו גט משום דאתי מעשה ומבטל התנאי דפסקינן כוותי' לא בעינן לקיום התנאי שיקיים ע"י שליח ואף שהלח"מ הקשה על הכס"מ דעכ"פ הי' לו להרמב"ם לפסוק חליצה מוטעת מספק פסולה מכ"מ כבר יישב בשער המלך קושיות הלח"מ, ולפי שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הכס"מ מתורצת קושית התוספ' בנזיר וגם מה שהקשה הרמב"ן מנדרים ושבועות די"ל דמ"ד דמהני תנאי בנזירות ושבועות מכ"מ לא ס"ל דבעינן לקיום התנאי אפשר לקיים ע"י שליח אלא דהטעם דחליצה מוטעת כשרה משום דס"ל אחולי אחלי' לתנאי ואף דבנזיר רבינא אליבי' דר"ש קאמר כן ור"ש ע"כ ס"ל דלא אמרינן אחולי אחלי' לתנאי' שהרי ס"ל בכתובות (ע"ג:) באמר הרני בועליך ע"מ שירצה אבא דלא רצה האב אינה מקודשת מכ"מ י"ל דר"ש באמת ס"ל דחליצה מוטעת ג"כ פסולה ועוד שהרי לרבינא לשיטתו כ"ע ס"ל כן כמו שכתבתי לעיל: בד"ה

אביך. אב ואם: פי' מפני שראה אביי שהתחכם בדין זה יותר ממנו אמר שמא גרם לך כן מפני שיש לך אב ואם ולי לא היו שאביו של אביי מת קודם שנולד ואמו אחר לידה מיד כדאמרינן בגמרא:

בד"ה גט מוטעה. דאפשר לגט ע"י שליח: יש לחקור מ"ט לא נימא ג"כ דאפשר לחליצה ע"י שליח דהא שליחות מועיל בכל מקום דלא מיעט קרא בפי' כמו בסמיכה דכתיב יד יתירא למעט שלוחו וכמו לקמן דצריך מיעוט וקראו לו ולא ט"י שליח הא לא"ה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וא"כ גם גבי חליצה נימא כן וזה ודאי אינו דא"כ יהני גם תנאי בחליצה כמו בגט, וראיתי בתוספ' רי"ד בקידושין (דף מ"ב) שהקשה דבכל המצות נימא שלוחו ש"א כמותו ותירץ וז"ל ולאו מלתא היא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו היאך ופטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה שכתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא הנותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל, ולפ"ז יש לעיין איך הדין בחליצה שזה דומה לכאורה לקידושין דהא קתני האשה נקנית בכסף וכו' וקונה עצמ' בחליצה וא"כ כמו שהקנין ע"י שליח כמו כן יהני לקנות עצמה ע"י שליח ואפילו נימא כיון דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו הוי מצו' שבגופו ולא מהני שיעשה שליח מכ"מ בדידה תהני שליחו' שתעשה שליח לחלוץ הנעל אם תרוק בעצמה אפי' לא תהני שליחות ברקיקה וצ"ע:

בד"ה אין כותבין. שהן יבם ויבמה: מזה נראה דעת רש"י שבעינן שיכירו שניהם וכן כתב בפי' גם הרב המגיד (בה' גירושין פרק י"א) וק"ל לפי מה שהקשה הרשב"א למה צריכים להכיר היבם הלא אין אדם חוטא ולא לו ותירץ שחיישינן שמא החולץ עצמו שאינה יבמה ילך למקום אחר וישאנה ע"ש אכן התינח לענין יבם אבל לענין יבמה אם אין מכירין למה ניחוש הא במקומו לא יכול לישא אותה אחר שחלץ ולמקומה לא יכול לילך ששם יודעים שאין זה שם יבמה ולמקום שאין מכירין שניהם לזה אין נפקותא אי כותבין שמם ע"פ היכר או לא שזה לעולם יכולים לעשות, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד באמת דלא בעינן רק שיכירו היבם ולא היבמה, ובזה יתורץ היטב מה שהקשה הר' יהודה מהתוספתא לרבא בתוספות ד"ה ורבא) דאדרבה מדוייק למה נקט התוספתא אותה דוקא:

בא"ד. א"נ לאו יבמה: כבר כתבתי שנראה מזה דעת רש"י שצריכים להכיר ג"כ שהיא אשת המת וכ"כ הב"ש ובסדר חליצה ס"ק ל"ז) בשם הראשונים אכן הביא דברי רבינו ירוחם בשם ר' אברהם בן אסמעאל שא"צ להכיר שהיא אשת המת ע"ש ולא ביאר טעמו ולענ"ד הטעם כמו שכתבתי בדבור הקדום והתוספתא מסייעו:

שם בתוספ' ד"ה בתי. וחלצו לו: אין זה בפי' רש"י דלפנינו שגם בפי' הב' נראה שהיא רוצה לייבם ואולי לפי' זה ה"ק שהיא באה לחלוץ ואמר עמודי והוא לא רצה רק לייבם ורצה רבי חייא לשמוט למה לא תרצה להתייבם:

בד"ה אין לו. דאין לו אלא שכרו: ק"ק דהא שם אמרינן דנותן לו שכרו משלם וזה ע"כ שנותן שכר גדול ואינו כמו אין לו אלא שכרו דפירושו שכרו הראוי דאל"כ לא פריך שם מידי מהא דהלך להביא כרוב אמה דאמרינן דבלא הציל אין לו אלא שכרו דהיינו הך אלא ע"כ דנותן לו שכרו משלם היינו שכר גדול יותר מן הראוי וכמו שכתב שם הש"מ בשם תוספ' שנ"ץ, וי"ל דהתוספ' כוונו למה שהקשו שם דלימא משטה אני בך ותרצו דאיירי שהי' מפסיד שכר גדול כיוצא בזה ע"ש וא"כ אם לא הי' מפסיד במקום אחר באמת אין לו אלא שכרו הראוי ועל זה כתבו דהיינו דוקא במקום שלוקחין ש"ג צריך ליתן לו שכרו משלם:

בד"ה לפיכך. וא"ת ואמאי חולצין: לא זכיתי להבין דעתם בזה דממנ"פ אם חיישינן לטעות העדים וטעות ב"ד א"כ לקשו בקיצור אמאי חולצין ב"ד הראשון ליחוש דלמא יטעו העדים ויכתבו לה ואח"כ יטעה הב"ד האחרון להתירה אף שלא כתוב ואשתמודעינהו אע"כ דלהא לא חיישינן דא"כ ה"ל ספק ספקא שמא לא יטעו העדים ואת"ל יטעו שמא לא יטעה ב"ד האחרון וא"כ גם קושיתם לא לק"מ דלמה ניחוש שיעידו העדים כיון שידעו דעו דמעדותם תיפוק חורבא שיתירוה ב"ד ומה לי עדות בכתב ומה לי עדות בעל פה אע"כ דלתרי טועין לא חיישינן דה"ל ספק ספקא, אכן באמת גם דברי רש"י שכתב אין כותבין גט חליצה עדים הרואים צל"ע שהרי לעיל (דף ל"ט) ולקמן (ע"ב) נראה בפי' שהב"ד כותבין הגט חליצה ולא העדים ולמה לא פי' בקיצור דקאי תרווייהו אב"ד דכיון דהב"ד יכולים לחלוץ אע"פ שאין מכירין לפיכך לא יכתבו לו גט חליצה אא"כ מכירין, אבל י"ל דרש"י הוכיח פירושו מרבא דידי' דקאמר לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין דזה ע"כ לא קאי רק אעדים כמובן, ונראה שמזה יצא להרמב"ם מה שכתב (ה' יבום פ"ד) שגם העדים יכולים לכתוב גט חליצה ע"ש: