ערוך לנר – יבמות – קטע 124

ולפי' זה דהרמב"ם י"ל ג"כ קושיא על מה שהקשה הרשב"א בשמעתין והניח בצ"ע דמאי קאמר דאי מקשינן אפילו גמר דין בצילה נמי לא דמאי ראי' דלמא ר"א כר"מ ס"ל דסבירא לי' באמת כן, אבל לפ"ז י"ל דמשום ר' יוחנן קאמר כן כיון דבסנהדרין (שם) פריך לרבי יוחנן מהאי סמיא דדן דינא דהא אמר ר"י דיש כשר להעיד ולא לדון היינו סומא ותירץ דר"י כסתמא דרבים עבד דד"מ דנין ביום וגומרין בלילה והשתא אי ס"ד דמאן דמכשיר בלילה היינו טעמא דלא מקיש ריבים לנגעים ומאן דפסיל היינו משום דמקיש א"כ כיון דמברייתא דרבי ישמעאל בר"י מוכח דרק ר"י בן אלישע חלץ בלילה וכל חביריו פליגי עליו וס"ל דאפילו בדיעבד פסול כמו שהוא הפי' לשיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ ע"כ ס"ל ג"כ להלכה דגמר דין בלילה נמי לא וא"כ קשיא לר' יוחנן למה לא מחה בהאי סמיא אלא פ"כ דאפילו מאן לפסל חליצה בלילה ס"ל דגמר דין בלילה וכן דין בסומא שפיר דמי:

שם בגמרא דכ"ע לא מקשינן ריבים לנגעים: ק"ל מ"ט לא מקשינן דהא היקש אדם דן מעצמו כמו שכתבו התוס' סוכה (דף ל"א) ואדרבא יקשה למ"ד דלא מקיש לענין דבעינן דין ביום היקש למאי אתי, וראיתי בתוספ' זבחים (קי"ב) שכתבו דטעמא דרבנן דלא ילפי מהך היקש לפסול לראות נגעי קרובים משום דסברי דיני ממונות בלילה, ולא הבנתי דלענין לילה גלי לרבנן מושפטו את העם בכל עת אבל אכתי מאי ראי' דלא מקשינן נגעים לריבים לענין קרובים דטובא פלוגתות אשכחן בכה"ג דחד מ"ד מקיש לגמרי וחד מ"ד לא מקיש רק למחצה משום דלענין אידך דרשה גלי קרא ולא אמרינן דמשום כן גלי קרא דלא נדרוש ההיקש לגמרי ועיין בר"ן סנהדרין (דף ל"ד) ובעיקר הדין אם אדם דן היקש מעצמו הארכתי בחדושי לסוכה שם ויישבתי שיטת רש"י:

שם בלילה נמי לא: ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם מקשינן וגמר דין דכשר בלילה יליף מושפטו את העם בכל עת כרבנן דר"מ, וי"ל דגם בסנהדרין (דף ל"ד) אהא דאמרינן שם סתמא אחרינא אשכח הקשו התוספ' כעין קושיא זו דלמא לעולם מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא ומה דגומרין בלילה יליף מושפטו והניחו בקושיא, והי' נ"ל וא"ע ראיתי שגם בתורת חיים כתב כן דס"ל להש"ס כיון דר"מ דרש ושפטו לאתויי יום המעונן א"כ אי ס"ד דסברי רבנן מקשינן ריבים לנגעים הוי יותר סברא לומר אין היקש למחצה ומקשינן גם לענין גמר דין ושפטו אתי ליום המעונן משנאמר דלמחצה מקשינן מכח ושפטו וא"כ הכא נמי מוכיח שפיר דאי מקשינן אפילו גמר דין בלילה לא דאז יותר סברא לאוקמי' ושפטו איום המעונן כר"מ, אכן הרמב"ם סבר למסקנא הכי דפסק (ה' סנהדרין פ"ג) דמקשינן ריבים לנגעים לענין התחלת דין וגמר דין שכשר בלילה יליף מושפטו וכבר הקשה עליו הלח"מ שם מסוגיא דהכא דא"כ מאי מוכיח אפילו דלילה נמי לא, ועוד הקשה כיון דמסקינן הכא דכ"ע ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים למה פסק הרמב"ם דמקשינן והניח בצ"ע, ובלאו הכי ק"ל על הרמב"ם כיון דטעם דרבנן דמכשרי קרובים לראות את הנגעים הוא משום דגלי קרא דלא מקשינן ריבים לנגעים במה שמכשיר גמר דין בלילה כמש"כ התוספ' (זבחים דף ק"ב) והשתא כיון דהרמב"ם כתב דמקשינן ריבים לנגעים כש"כ דה"ל למיפסק ג"כ כר"מ דאין קרוב רואה את הנגע והוא פסק (ה' צרעת פ"ט) דקרוב רואה את הנגע, שוב מצאתי בברכי יוסף (ח"מ סי' ה') שהקשה ג"כ קושיא זו בשם נתיבות המשפט והאריך בזה:

שם ילפינן רגל רגל ממצורע: עיין ברמב"ן ורשב"א שנסתפקו לענין אטר, ונ"ל שספק זה לא שייך רק לת"ק דס"ל דמצורע שאין לו בהן רגל אין לו טהרה עולמית בסנהדרין (מ"ה:) וא"כ י"ל דגם בחליצה הדין כן דאטר שאין לו ימין לא יחלוץ אבל לר"א ור"ש דס"ל שם דנותן על מקומו או על שמאל פשיטא דגם בחליצה מועיל שפיר באטר כשחולץ בשתי רגליו:

שם והתניא ר"א אומר אין להקשות כיון דבנגעים (פ' י"ד) פליגי תנאי אם נתן על של שמאל אם יצא או לא דהיינו דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב או לא והרי הכא רק בדיעבד הכשיר ר"א חליצה בשמאל ודלמא ס"ל כר"ש דס"ל גם במצורע דבדיעבד אם נתן על של שמאל יצא די"ל דפריך לרבי אליעזר לשיטתו דהוא פליג שם על ר"ש ואף דהכא כתיב ר' אלעזר ושם רבי אליעזר מכ"מ אף הכא ע"כ ר' אליעזר גרסינן לפי מה שכתב רש"י דמהכא נפקא מאי דאמרינן בשבת דלר"א מופנה מצד א' למדין ומשיבין והתם בשבת וראי ר' אליעזר הוא דס"ל מכשירין דוחין את השבת: שם מוחלפת השיטה: פי' במתניתן דהכא אבל אין לפרש בהך ברייתא דר' אליעזר לא יליף אוזן מאוזן דלא שייך מוחלפת כיון דלא מצינו שם מאן דפליג אר' אליעזר להחליף ועוד דמסוגיא דקידושין (דף ט"ו) מוכח דר"א ס"ל דאוזן אוזן לגז"ש, ואין להקשות דא"כ דבמתניתן מוחלפת השיטה למה לא תני בחד בבא חלצה בלילה או בשמאל חליצתה כשרה ור"א פוסל די"ל כיון דמשני ענינים הוא מזמן ומגוף לא רלה למיתני בחד בבא:

שם השיטה: ולפ"ז לת"ק דהכא באמת לא בעינן ימין לרציעה וא"ל דא"כ מאי פריך בקדושין (ט"ו.) ואידך פי' ת"ק דר"א הך דרשה דאוזן ימין מנ"ל דלמא ס"ל כת"ק דהכא דבאמת לית לי' די"ל דסוגיא דשם קאי אליבי' דתירוץ דרבא דהכא, א"נ י"ל דרצה לתרץ לכל האופנים דהא בלא"ה הוי מצי לתרץ ג"כ שם דת"ק ס"ל ומופנה מצד א' למדין ואין משיבין ול"צ אזנו דעבד לגז"ש ע"ש בתוספ':

שם שכן טעון עץ ארז: לא ידעתי למה נקט פירכא דידי' מהני דברים דבעי מצורע בסיף ימי חלוטו דבזה לא כתיב הך רגל ואוזן כלל ולא קפריך מדברים שצריך בסוף ימי ספירו דהיינו שלש בהמות ומתן דם ומתן שמן דבהני מתנות הוא דכתיב אוזן ורגל:

שם בתוספ' ד"ה מה סבר. דומה שהוא טעות ועוד דלא פריך: הים של שלמה הביא הרשב"ם והרמב"ן שגרסו כגירסא דהירושלמי כשהיא לפנינו וא"כ יקשה כקושית התוספ', אכן לענ"ד אפשר לישב הגירסא דהנה ב' פעמים כתיב ושפטו העם בכל עת בפרשה בדברי יתרו ובמה שסיפר הכתוב שנעשה כן והנה מראשון שאמר יתרו ודאי אין להביא ראי' דדינא כך דהא יתרו רק בתורת עצה קאמר לו ומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו בזה וא"כ הראי' ע"כ אינה רק מושפטו בתרא דסיפר הכתוב שהם שפטו בכל עת וע"ז פריך אית קרא לשעבר דבשלמא אי מראשון הוי מצי ליליף דכתיב בתורת ציווי שפיר הוי מצי ליליף דאפילו לכתחלה גומרין בלילה אבל כיון דקרא לא סיפר רק מה שמשו לשעבר א"כ מנ"ל דלכתחלה דלמא ה"ק דלפעמים שפטו בכל עת גם בלילה היכי דטעו ומהני הדין בדיעבד אבל אכתי לכתחלה מנ"ל ותירץ דבאמת רק דיעבד ילפינן מיני':

בד"ה אמר. דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי: כן כתבו התוספ' בפשיטות במנחות (ס"ד:) אכן כבר כתבתי לעיל (דף ו') דממה שהקשו התוספ' שם (ד"ה או אינו) לכאורה נראה דלא ס"ל דתרי ריב"א היו דאי ס"ל כן לא הקשו מידי שהרי מדבריהם במנחות נראה דריב"א הראשון נהרג בזמן הבית וא"כ הך ר' ישמעאל דקאמר לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת דע"כ לא הי' בזמן הבית הי' ר' ישמעאל השני והך ר' ישמעאל דאמר תלמיד א' שהוא ר' יוסי או ר' נתן בשמו ע"כ הי' ר' ישמעאל הראשון חברו של ר"ע:

ע"ב במתניתן ככה יעשה בסוטה (דף ל"ג) דייקו התוספ' דרבי יהודה דאמר שם וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון זה ס"ל דככה קאי על אמירה וס"ל גם קריאה מעכב והקשו דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כר"ע ולא כר"א ותרצו דקא סבר ר"י לא נחלקו ר"א ור"ע בדבר הזה ע"ש וזה ודאי דוחק הוא, אבל לא ידעתי מה הכריחם לכך דהרי גם אי ס"ל לר' יהודה דככה קאי גם אוענתה ואמרה לכאורה לא ידענו רק דקריאה זו דככה יעשה לאיש מעכב אבל אכתי מנא ידענו דגם קריאה דידה דמאן יבמי להקים וקריאה דידי' דלא חפצתי לקחתה הי' מעכב הא על זה לא כתיב ככה ובשלמא אי איעשה קאי א"כ כיון דבהך פסוק לא כתיב מעשה ע"כ קאי אמעשות דכתיבי בפרשה דיריקה ודחליצה אבל אי אקריאה קאי שפיר י"ל דרק אקריאה זו קאי וא"כ גם לר"י משכחת שפיר הא דס"ל לר"א ור"ע דקריאה לא מעכבת דקאי רק אקריאה דמאן יבמי ודלא חפצתי לקחתה, אכן לפ"ז צ"ע מנ"ל לר' יהודה דהני קריאות דמאן ודלא חפצתי צריכין להיות בלה"ק כיון דככה לא כתיב בהו ולא בלבד על ר"י קשה כן אלא גם את"ק דיליף מוענתה ואמרה והרי בסוטה שם (דף ל"ב) אמרינן דהיכי דכתיב ואמר ואמרה בלא עניי' ילפינן מסוטה דבכל לשון וא"כ כיון דהכא בקריאות ראשונות לא כתיב רק לשין אמירה לבד ורק בקריאה דככה יעשה כתיב וענתה הוי לן למימר דדיקא הך קריאה אחרונה צריכה להיות בלה"ק מדשני קרא וכתב בהך קריאה וענתה וצ"ע:

שם כל דבר שהוא מעשה באיש: בזה נלענ"ד לישב מה דאיתא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים מכאן אמרו חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה וקראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר"ע אומר חליצתה כשירה עכ"ל, ולכאורה תמו' מה דאמר מכאן אמרו איזו חבור יש לזה למה שאמר יכול בפניו ממש, ולפ"ז א"ש כיין דטעמא דר"ע דלא רקקה חליצתה כשרה משום דבעינן דבר שהיא מעשה באיש אכן התינח אי רקיקה היא לפני פניו שאינה נוגעת בו אבל אי בעינן בפניו ממש א"ב גם רקיקה היא מעשה באיש ומעכבת גם לר"ע וזה דאמר מכאן אמרו אחרי דילפינן דלא בעינן בפניו ממש מזה אמר ר"ע דרקיקה לא מעכבת:

שם בגמרא מידי דהוי אאמורים: לכאורה צ"ב היאך שייך זה לענין חליצה וי"ל דה"ק כיון דר"ע יליף מדבר שהוא מעשה באיש א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דהתורה לא קאמר דלא מעכב אלא היכי דליתא ליבם כגון שהלך למדינת הים אבל היכי דאתנהו מעכב ולא תנשא עד שתחלוץ עם רקיקה אפילו הכי ס"ל לר"ע סתם דחליצתה כשרה משמע אפילו היכי דאיתא הרי שלא מקפיד כלל ארקיקה וא"כ היאך תפסל על האחים:

שם ברש"י ד"ה החרש שחלץ. לפוטרה במקום אח כשר: עיין בתוספ' י"ט שהקשה דמזה משמע דבמקום דל כא אח כשר חליצתו פוטרתה לשוק וזה אינו דהא במתניתן (ס"פ חרש) אמרינן דחרש אין לו תקנה אלא ביבום וכונס ואינו מוציא לעולם והניח בקושיא, ולענ"ד נ"ל כיון דאמרינן בגטין ודף כ"ד) דבכל מקום ששנינו חליצתה פסולה פוסלת מלהתיבם א"כ ה"נ בחליצת חרש פוסלת מלהתיבם עוד ואף דמדאורייתא חליצת חרש אינו חליצה משום שאינו בקריאה כדלקמן ה"ט דפוסלת דהעולם לא ידעו הדין דחליצה פסולה היא וכשיראו שתתייבם ואמרו חלוצה מותרת להתייבם דזה ע"כ ג"כ הטעם בכל חליצות פסולות שאמרינן שפוסלת, אכן לכאורה הכא לא שייך טעם זה דמאי אמרת כשתתיבם לאחר שחלץ יאמרו מותר לישא חלוצתו הא אמרינן לקמן בגמרא דחרש לאו בן דיעה הוא וכי ממי שאינו בן דיעה יסברו העולם לילף דין ממעשיו לכן סובר רש"י דהכא איירי שיש אח כשר ולכך חליצתו פסולה ופוסלת שלא להתייבם לאותו אח לאחר חליצה וזהו דכתב חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר פי' ודאי פסולה היא שלא תנשא לשוק אפילו במקום שאין אח אבל מה דקתני פסולה דמשמע פסולה ופוסלת היינו שפוסלה מלהתייבם לאחיו שהוא בן דעת ובו שייך גזירה:

עוד י"ל ביישוב לשון רש"י דבאמת גם באין אח לא פטורה לשוק והא דנקט במקום אח מפני דלעיל (כ"ו:) אמרינן דבשל מקום דקאני חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים ולכן בחרש דשייך לפרש כן דצריך לחזור אחר אח כשר מפרש רש"י כן אבל בחרשת דלא שייך זה דגם אם תחלוץ מכל האחים לא עדיפא חליצתו של זה מזה לכן מפרש רש"י שם דאין לה תקנה אלא ביבום:

בד"ה וחרשת אלא ביבום: לכאורה כוונתו על חרשת דעלמא קודם שנחלצה אבל בהך חרשת אין לומר דתתייבם דהא אמרינן בגטין ודף כ"ד) דכל היכי דקתני חליצה פסולה נפסלה מלהתייבם ולכן הך חרשת אחר שנחלצה אין לה תקנה אבל ראיתי בהרב המגיד (ה' יבום פ"ד ה' י"ג) שמפרש דעת הרמב"ם דמה דקתני הכא לענין חרשת חליצתה פסולה פירושו דאינו כלום ע"ש, ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם דעת רש"י כן ולכן שפיר כתב דמותרת להתייבם, אך דלפ"ז לא יהי' שייך לשיטת רש"י מה שפירשנו דבריו לעיל במה שכתב (ד"ה החרש) ולכן היותר נראה דהכא אחרשת דעלמא קאי:

בד"ה ור"ש ול"ג בשנים: לענ"ד אפשר ליישב גירסא הישנה דלפי מש"כ התוספ' לקמן (ק"ה:) הא דנקט שנים היינו משום דבעינן עדות בשנים, אכן בזה לא מיושב רק למה בעינן שנים אבל אכתי קושית רש"י לא מתורץ בזה דהא בשנים איירי ג"כ ת"ק, אבל י"ל כיון דאמרינן במכות (ז'.) ששלשה שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש דלחד תנא אפילו בדיני ממונות עדותן בטלה וא"כ י"ל דהני תנאי כוותי' ס"ל ולכן הא דמכשירין ופליגי את"ק היינו דוקא בשנים דאיירי ת"ק אבל בג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול לא מכשירין דהא ליכא עדות ואין דבר שבערוה פחות משנים כדפריך לקמן גם אמעשה דר"ט מנא ידעינן ולכן בדיוקא נקט בשנים, ומה שרש"י מחק הגירסא י"ל דלשיטתו אזיל דכתב על נמצא מהם קרוב דהדר הוו להו שנים, ועיין במ"ל (ה' עדות פ' ט"ז) שדייק מזה שיטת רש"י דע"י פסול האחד לא נפסלו האחרים אבל לפי השיטות שהביא שם דגם בדיינים נפסלו האחרים א"ש הגירסא:

בד"ה אין מקדשין. ביוצא ובלינה: רש"י בזה לשיטתו אזיל דלא גרם במעילה (דף ט') במתניתן גבי שתי לחם ובלינה דס"ל דאין לינה גבי שתי לחם כיון דנאפות מעי"ט אבל לפי מה שכתבו התוספ' שם (דף ח') דגרסינן שפיר ובלינה למ"ד תנור מקדש לא יהי' שייך ובלינה שהרי לענין לינה לא מקדש משחיטה דכבר נקדש ע"י האור אבל יוצא יהי' שפיר שייך לפי מה שכתבו התוספ' (סוכה דף נ') דאף למ"ד דתנור מקדש מכ"מ לענין יוצא לא מקדש:

ובזה יש ליישב מה שרש"י בפסחים (דף י"ג) פירש אהך ברייתא דהכא דשחיטה מקדש לענין יוצא והשמיט לינה דאפשר דמפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש ולענין לינה כבר קדשו התנור אבל לא לענין יוצא דאף דרש"י במנחות (דף צ"ה) חולק על התוספ' וס"ל דגם לענין יוצא מקדש התנור מכ"מ י"ל דשם פירש אליבי' דהך שיטה דלא מקדש לענין יוצא ולכן מפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש אבל הכא מפרש אליבי' דמ"ד דתנור אינו מקדש ולכן נקט תרווייהו יוצא ולינה, אבל מכ"מ קשה שהרי הכא בברייתא רבי הוא והוא ס"ל במנחות (דף ע"ב) דתנור מקדש ומטעם זה באמת מפרש שם הוקבע ולא הוקבע קאמר וא"כ איך מפרש רש"י לענין יוצא ולינה וגם על התוספ' קשה איך אפשר לומר דלענין יוצא אין התנור מקדש א"כ מי דחקו לפרש במנחות (שם) דהוקבע ולא הוקבע קאמר הא אפשר לפרש לענין יוצא וכמו שמפרש רש"י בפסחים וצ"ע:

בד"ה כיצד ל"ג: גם דבור זה צ"ע מסוגיא דמנחות (ע"ב:) דלפי מה דמסקינן שם הוקבעו ולא הוקבעו קאמר לא קאי האי אין מקדשין אלא בשחיטה אלא דוקא לענין לשמה ושלא לשמה וא"כ ע"כ גרסינן כיצד:

שם בתוספ' ד"ה והא אמרי. ומורים להם לעשות חליצה כתקנה: ק"ק דאכתי איך תרצו קושיתם מנ"ל לר' ינאי דאיירי במוריס להם ב"ד וטעמא משום דאינו באמר ואמרה דלמא איירי בלא למדו להם ב"ד כמו גבי שחיטה וטעמא דחרש וחרשת משום דאינם בני דעת וי"ל דמשמע לי' לר' ינאי מדקתני סתמא חליצתה פסולה ולא חילק בין הורו ב"ד ללא הורו משמע דבכל גווני פסול כן י"ל לדעת התוס', אבל הרמב"ם נראה שתירץ קושיא זו בדרך אחר ויתיושב בזה מה שפסק (בפ"ד מה' יבום) דאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אבל חרש וחרשת אין במעשיהן כלום שאינם בני דעת, והרב המגיד כתב שמה שכתב דבחרש וחרשת אינו כלום זה יצא להרמב"ם מן התוספתא אכן הקשה עליו למה פסק כתוספתא ולא כמשנתינו דאמרה חליצתה פסולה, ועוד הקשה דהא מדברי רבא נראה דטעמא דחו"ח משום דאינן באמר ואמרה ולא משום דאינם בני דעה ויישב בדוחק ע"ש, ולענ"ד י"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' מנ"ל לר' ינאי דטעמא דאינן בקריאה דלמא טעמא שאינן ב"ד ואף שי"ל דאיירי במוריס להם הי' ק' לו כקושיתנו אכתי מנ"ל לר"י לאוקמי' כך ולכן ס"ל דלר' ינאי הוקשה מתניתן וברייתא אהדדי דבמתניתן קתני דחו"ח חליצתן פסולה ובברייתא קתני דאינו כלום ולכן ס"ל דמתניתן איירי במוריס להם ב"ד שיש במעשיו כלום רק מטעם דאינן ראוין לקריאה ולכן חליצתן פסולה ופוסלת אבל ברייתא איירי באין מורים להם ב"ד ובזה אין במעשיהם כלים אפילו לפסול כיון דאינן ב"ד ולכן שפיר הוכיח ר' ינאי דטעמא משום דאינן באמר ואמרה דאי משום דאינן ב"ד הוי אמרינן דאינו כלום כמו בברייתא וגם רבא הוכיח שפיר ממתניתין כיון דע"כ טעמא דחו"ח משום דאינן בני קריאה דגם באלם חליצתו פסולה, ולכן פסק הרמב"ם א"ש דפסק כמשנה וכתוספתא וכמו שתרצו ר' ינאי ורבא דבאלם שב"ד היא ואין פסולו אלא משום דאינו בר קריאה אמרינן דחליצתו פסולה כחרש דמתניתין ובחרש דאינו ב"ד אין במעשיו כלום כדאמרינן בתוספתא, ויש להביא ראי' לזה דגם להרמב"ם יש חרש דלא מפסל משום בר דעת אלא משום דאינו בקריאה דאל"כ יקשה קושות התוספ' לעיל (מ"ד.) חרש אמאי מייבם דלא שייך כתירוצם שם וכ"ת ה"נ דאינו מייבם הא לקמן בפ' חרש תנן דכונס ואינו מוציא אע"כ דמקרי ראוי לחליצה במלמדין אותו ב"ד ומה דלא חולץ היא מטעם קריאה:

בא"ד. חולצת בפעוטות: ביישוב זה לענ"ד י"ל דאדרבא מדקפיד אשיעור פעוטות דוקא ולרבא לעונת נדרים הרי דמקפיד אכוונה רק דפליגי מתי מקרי בת כוונה לענין חליצה וכל שכן דלא קשה מקטן דצריך איש למעט אפילו הגיעו לעונת נדרים:

בד"ה דאמר ר' זירא. יכול להביא בשני כלים: ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם סתם נמי משמע קביעות בחד מלא והכא דנקט להביא בכלי א' משום דאי לא פריש בהדיא לא פסול דהא באמר הרי עולה מנחה דמשמע בחד מנא אפילו הכי בדיעבד יביא בב' כלים בנדר ס"א עשרונים, וי"ל דודאי היכי דמשמע קביעות בחד מנא אפילו בדיעבד פסול כמו בפירש בכלי א' ובס"א עשרונים לכך לא פסול דאזלינן בתר אומדנא דדעתו ודאי לא הוי רק המנחה היותר גדולה שיכול וכיון שיותר מס' לא כשר משום דלא ראוי לבילה לכך אמרינן שאם הי' יודע כך לא הי' מתנדב רק ס' בכלי א' ואחד בכלי א' ולכן יביא כן ומה"ט לא אמרינן דיביא בב' כלים כמו שירצה אלא דוקא ס' בכלי א' כיון שהתנדב מנחה היותר גדולה: