ערוך לנר – יבמות – קטע 123

שם ואם חלצה חליצתה כשירה: הרמב"ן והרשב"א וריטב"א הביאו שיטת הי"מ דלכתחלה לא תחלוץ דחשיב הנאה מה שנתרת לשוק אבל בדיעבד כשר והקשו הראשונים על שיטה זו מהא דאמרינן בר"ה בשופר של עולה אי מצות להנות נתנו לא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וכיון דהי"מ ס"ל דלכתחלה אסור משום הנאה אלמא דס"ל מצות להנות נתנו א"כ ע"כ גם בדיעבד לא יצא וע"י קושיא זו סתרו שיטת הי"מ, ולענ"ד יש ליישב שיטתם דס"ל כשיטת הכלבו שהזכרתי לעיל שהביא הב"י א"ח (סי' תקפ"ו) דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם הנאת מצו' לא אמרינן דמצות לאו להנות נתנו והשעה"מ (ה' לולב) כתב שיצא להכלבו כן ממה דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמלל"נ וקשה דא"כ למה קאמר יצא בדיעבד ולא אפילו לכתחלה ולכן ס"ל דהיכי דא כא הנאת הגוף בהדי אמרינן דלכתחלה לא יהנה אף בענין מצו' אבל מכ"מ בדיעבד יצא כיון דהנאת מצו' לא חשיבה הנאה והנאת הגוף לא מתקן בכך אפילו אי אמרת דלא יצא ע"ש וכשיטה זו ס"ל ג"כ הי"מ דדייקי מדקאמר רבא יצא דמשמע אבל לכתחלה לא דה"ט דהיכי דאיכא הנאת הגוף בהדי לכתחלה אסור אבל לא ס"ל כטעם השעה"מ כיון דלא מתקן בכך אלא ס"ל דטעם דהנאת הגוף לא אוסר רק לכתחלה ולכן מה דאמר רבא הכא דלכתחלה לא תחלוץ משום דיש גם הנאת הגוף שנתרת לשוק אבל בדיעבד חליצתה כשרה דמצות לאו להנות נתנו אזיל לשיטתו מה דאמר במסקנא ג"כ לענין שופר של עולה כן דלכתחלה לא יתקע ואם תקע יצא:

שם ברש"י ד"ה שמה דעכו"ם. למה גנבת את אלהים במהרש"א בהוריות הקשה סתירה דרש"י פי' בנזיר דלמא מתוך מריבה יבא להשביעו בשם ע"ז ואיכא משום לא ישמע על פיך גם כתב דלשני הפירושים עבר לכן על ציווי הקב"ה דהא אמר אלהי נחור ישפטו בינינו, ולפענ"ד דחוק הוא לומר כן דראינו שירא לבן מן ציווי הזה דהא אחר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם וגו' הרי אי לאו משום מורא הי' מזיק להם כמאמר הכתוב ארחי אובד אבי, ולכן י"ל דודאי אין במשמעות הציווי שלא ידבר רע עם יעקב שלא יזכיר שם מ"ז שלו רק החשש הוא כמו שפי' רש"י בנזיר שלא יתקוטט עמו ויביאו לידי שבועה, ומה שהביא רש"י קרא דלמה גנבת את אלהי אינו רק להביא ראי' דלבן הי' מחזיק התרפים לע"ז אשר על כן הי' עע"ז גמור ויש חשש שישביעו בע"ז שלו וע"ז זה באמת לא עבר לבן אף שאמר לבסוף אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו ביננו הרי שיתף שם שמים עם ע"ז וכן נח אינו מצוה טל השיתוף כדאמרינן בסנהדרין (ס"ג:) בתוספת ע"ש:

בד"ה יהיב לי'. במתכוין עבד: עיין בנ"י ובמהרש"א אכן אכתי לא מבואר למה עשה אביי במתכוון כן ואם רצה לחלוק למה לא חלק בפירוש, ולענ"ד י"ל כדאמרינן בהרבה מקומות דרב יוסף חלה ושכח תלמידו ואתא אביי לאדכורי' והכא נמי אביי הי' מסופק אם רב יוסף שכח המשנה במה שהתיר לחלוץ לכתחלה באינו שלו או אם יש לו טעם ולכן עשה מעשה אחר שג"כ הוא נגד המשנה לראות אם זוכר רב יוסף המשנה וכן הי':

בד"ה סנדל המוסגר. דלא ליתי למיעבד במוחלט: עיין במהרש"א שהקשה והא ע"כ למ"ד דאפילו במוחלט לאו פסול בדיעבד לאו היינו טעמא והניח בצ"ע, גם הרשב"א והריטב"א כתבו הטעם דמיחלף בסנדל של תקרובת עכו"ם ודלא כרש"י, אכן נלענ"ד לישב פי' רש"י דלרש"י לא הי' מסתבר לפרש דעבדינן גזירה מה שלא הוזכר בפי' בגמרא ולכן ס"ל כיון דאמרינן (בנגעים פ' י"ב) דבגד המוחלט אסור בהנאה אבל המוסגר מותר בהנאה א"כ אף ולמ"ד חליצתה כשירה במוחלט ע"כ היינו טעמא משום דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ יש איסור לחלוץ לכתחלה במוחלט דהא צריך לנעלו קודם שתחלוץ איתו ובעוד שהולך בו דהא צריך למדחסי' לכרעי' הרי נהנה ובזה לא שייך מצות לאו להנות נתנו דהא כתב הרשב"א (בסוכה דף ל') הסברא דהנאת מצוה שמביאה לו שכר בעולם הזה ובעה"ב לא חשיב הנאה אבל מכ"מ אם יש לו הנאה גופניית בעשיית המצוה חשיב הנאה ולכן אסור לנעלו וכדאמרינן (בר"ה דף כ"ח) לענין הזאה וטבילה בימות הגשמים ולכן בשלמא הא דחליצתה כשירה לרבא לקמן במוחלט כתב רש"י שפיר הטעם דמצות לאו להנות נתנו דאי להנות נתנו היינו אומרים דחליצתה פסולה כי היכי כלא תבא הנאת מצוה ע"י סנדל האסור בהנאה אבל מכ"מ א"ש דלכתחלה לא תחלוץ במוחלט כיון דהנעל אסור בהנאה אכן כיון שזה לא שייך רק במוחלט אבל לא במוסגר שמותר בהנאה לכן שפיר כתב רש"י דלא תעשה במוסגר משום מוחלט וזה שייך אפילו למ"ד במוחלט חליצתה כשירה:

שוב ראיתי בשער המלך (ה' לולב פ"ח) שדין זה אי הנאת הגוף שהיא בקיום המצוה איכא ג"כ בכלל מצות לאו להנות נתנו או לא תלי בפלוגתא דרבוותא דלדעת הר"ן וכלבו לא הותר הנאת הגוף מטעם מצות לאו להנות נתנו ולדעת הרמב"ם והרשב"א שפיר הותרה ומה שאסורה טבילה להמודר בימות החמה היינו טעמא שעדיין נהנה אחר שטבל ע"ש וזה לא שייך כאן בחליצה שכיון שנגמרת המצו' הרי חלצתו ואין כאן עוד הנאה ולכן רש"י י"ל דס"ל כדעת הר"ן דלא הותר הנאת הגוף ולכן י"ל דכמוחלט אסור לכתחלה משום הנאת הגוף ובמוסגר אטו מוחלט אבל הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל דס"ל דמטעם מצות לאו להנות נתנו אפילו בדאיכא הנאת הגוף מותר ולכן כתב הטעם דמוסגר ומוחלט אסור משום דמיחלף בסנדל תקרובת ע"ז, הגם שהוקשה לי אהך שיטה דהרשב"א ממה דאמר רבא (פסחים דף ה') ש"מ מר"ע תלת וכו' ע"ש והרי לרבא לשיטתו דס"ל מצות לאו להנות נתנו יכול לבער בי"ט תחת תבשילו שמקיים בזה מצות ביעור ולא חשיב זה הנאה והרי יש בזה צורך אוכל נפש אע"כ מוכח לכאורה דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם המצו' לא הותר גם לרבא וי"ל ואין להאריך:

אכן לכאורה קשה דאכתי ה"ל למיפסל לכ"ע במוחלט מטעם מצוה הבאה בעבירה אפילו אי ליכא משום כתותי מ"ש וגם אי אמרינן דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ ה"ל מה"ב כיון דאיכא איסור במה שלבשו ונהנה ממנו, אבל י"ל כיון דלפי הנראה בסוכה (ר"פ לולב הגזול) פליגי אמוראי בזה אי אמרינן פסול מה"ב או לא וע"ש בבעל המאור דפסק להלכה דלא מפסל גוזל לולב מטעם מה"ב והשאגת ארי' (בה' חמץ ומצה) הקשה עליו דהא ע"כ הך מימרא דרב יהודה ורבא בשופר של עולה (בר"ה דף כ"ח) ס"ל הפסול של מה"ב, אכן כבר כתבתי בח"א שאין משם ראי' דשם אין הטעם דפסול משום מה"ב אלא משום דאי אמרינן דיצא אמרינן לו להנות לכתחלה מאיסור לכך אמרינן דלא יצא כי היכי שלא יהנה מאיסור ע"י שיצא בו וכחו שכתב הרשב"א בשמעתין אבל לכאורה אכתי אין ראי' להיפך דלא אמרינן הסברא של מה"ב, אבל לפ"ז א"ש די"ל דראית הבעל המאור היא מסוגיא דילן דע"כ לא ס"ל הסברא של מה"ע:

ועוד נ"ל דאפילו ס"ל להנך אמוראי סברא דמה"ב מכ"מ א"ש דלא מפסל הכא מכת טעם זה דהי' נלענ"ד לומר וא"ע מצאתי סברא זו גם בשער המלך (הל' לולב) דלא שייך מה"ב אלא אם בשעה שעושה המצוה עובר על העבירה כגון גבי גוזל שכל זמן שלא חשיב הגזילה עובר בעשה דוהשיב את הגזילה אבל היכי שנגמר העבירה קודם שעושה המצוה לא, וא"כ גם הכא א"ש ולא שייך מה"ב כיון דגם הכא בשעה שעושה מצוה שחולץ כבר נגמר העבירה שהיתה בשטה שהי' לבוש בו ולכן לא פסול הכא בדיעבד מטעם מה"ב אבל מכ"מ לכתחלה אסור מטעם דהנעלה היא הנאה והסנדל אסור בהנאה, ובלא"ה יש לחקור שעה אם שייך כאן מה"ב לפסול החליצה כיון שהיציאה אה של החליצה היא אצל היבמה שהיא נפטרת ע"י חליצה ולא הוא והרי היא לא עשתה עבירה ועכ"פ א"ש שיטת רש"י:

בד"ה מאי לאו. זיל בתר מה דעייל: עיין במהרש"א שכתב דרש"י ס"ל דשמא איכא שום דרשה דבמה שהוא בפנים לא שייך כתותי מ"ש, וטעמא נ"ל כיון דילפינן נגעי בגדים ונגעי אדם דמטמאין בביאה בהיקש מנגעי בתים כמבואר ברמב"ם (פי"ג מהל' ט"צ) א"כ ילפינן כמו דגלי קרא דקרי בית אפילו בשעת נתיצה לטמא בביאה כמו כן קרי בגד אבל מכ"מ כמו דבבית לא ידעינן דמטמא בביאה רק מה שנכנס לה כמו כן גבי בגד לא מצינן למילף דלא אמרינן כתותי מ"ש אלא לגבי מה שנכנס לה אבל לגבי מה שהוא עדיין בחוץ שפיר נימא כתותי מ"ש:

בד"ה של תקרובת. לפניו לשם דורון: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על זה דהרי אין נאסר משום תקרובת מה שאינו כעין פנים ולכן פירשו ששחטו בהמה לע"ז ועשה מעורה סנדל ע"ש וכ"כ גם ה"ה, והנה י"ל דלרש"י לא ניחא לפרש כן דלשון של תקרובת ע"א משמע דהסנדל עצמו הי' תקרובת ע"ז דלפי' הרמב"ן הי' צ"ל שעשאו מתקרובת ע"ז, ומה שהקשו דלא הוי כעין פנים רש"י בזה לשיטתו אזיל דגם בסוכה (ל"א:) בהא דלולב של ע"ז פי' רש"י שעבודתה בלולב להעבירו לפני' ושם הקשה בכפות תמרים כן עליו היאך נאסר משום תקרובת כיון שאינו כעין עבודת פנים אבל כבר תירץ בשער המלך (ה' לולב) שמצא בס' המאירי כ"י שיטת הרבינו יונה דמה שנמצא במקום ע"ז דהיינו במקום עבודתם נאסר משום תקרובת אפילו מה שאינו כעין עבודת פנים ושכן גם שיטת הרמב"ם ושזה גם שיטת רש"י ע"ש, ובאמת כשיטה זו כתב גם הרמב"ן בע"ז (דף נ"א) וגם בש"ע י"ד (סי' קל"ט) הביא שיטה זו ע"ש, וא"כ ברור שזה שיטת רש"י ג"כ וא"ש:

שם בתוספ' ד"ה ת"ל נעל. תחש אין מידי אחרינא לא: לשיטות הראשונים וכמו שכתב גם תוספ' הרא"ש לחד תירוץ לעיל דואנעלך תחש לא הוי רק אסמכתא בעלמא לק"מ, ועוד נלענ"ד ביישוב קושיא זו וגם מה שהקשו התוספ' וא"ת והיכי דרשינן וכו' די"ל דהכי קאמר לעיל נעל נעל ריבה אחר דכתוב שיקרא בית חלוץ הנעל ממילא ידעינן דתחלוץ נעל תחש א"כ לא לכתוב רק וחלצה מעל רגלו ולא לכתוב נעלו כלל אלא ע"כ דאתי לרבות גם נעל שאינו תחש והכא הכי קאמר נעל נעל מכ"מ דאף דבתחלה כתיב נעלו מדלבסוף לא כתיב נעלו רק נעל סתם מזה ידעינן דנעל שאינו שלו ג"כ כשר:

בד"ה שאין חופה. לא סגי בשמיטת רוב העקב: עיין במהרש"א שכתב דמהכא לא מוכח כן די"ל דרוב רגלו דקאמר היינו רוב העקב אלא דהתוספ' קושטא דדינא קאמרי אכן לא משמע כן דא"כ הל"ל לכתוב לעיל כן אהא דקאמר דהיתר יבמה בחליצת רוב העקב או אמתניתן דריש פרקין דקתני בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה, אבל י"ל דשפיר הוכיחו מברייתא דהכא דוקא כן דאין לפרש הכא רוב רגלו דהיינו עקב דא"כ ל"ל למיתני ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב דכיון דאשמעינן דאין חופה רוב עקב פסול כש"כ כשאין לו עקב כלל אע"כ דהכא רגל דוקא היא, והשתא א"ש דקמ"ל אינו חופה רוב רגלו אע"פ שחופה כל העקב פסול וסנדל המסולים שאין לו עקב אע"פ שחופה רוב רגלו ג"כ פסול:

בד"ה המסוליים. עשתה ענוה עקב לסולייתא: יש לפרש דהנה החכמה היא המעולה שבמדות האדם המעלה אותו למעלת המלאכים כדכתיב והייתם כאלדים יודעי טוב ורע ולכן צריך שמירה יתירה שלא להרים לבבו נגד ד' וזהו ראשית חכמה שקודם שיגיע ללמוד החכמה ישית יראת ד' לנגד עיניו כמאמרם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת אבל בענו' אין צריך להיות יראת ד' נגד עיניו כי ע"י ענו' ממילא בא שמי שחושב שהוא עפר ואפר רמה ותולעה לא צריך לדאוג שישכח ד', וזהו שאמרו ועתה מה ד' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו יראה מלתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, פי' מפני שהי' עניו מכל האדם וא"כ אין במשמעות דברי המדרש שיש לענו' מעלה על החכמה ולכן ל"ק מאידך מדרש שהקשו שהשוה ענו' לחכמה ויראה, ומה שכתבו התוספ' דהא בלא הא לא סגי היינו כדאמרינן באבות אם אין חכמה וגו' ושניהם לא סגי בלא ענו' כדאמרינן בסוטה אין ד"ת מתקיימים אלא במי שמשים עצמו עליהן כמי שאינו שנאמר ואנחנו מה וא"כ אם אין ענו' אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה ירום לבבו ממילא אין ענו' וא"כ הני ג' תליא בהדדי:

בד"ה מטמא מאחוריו. ומיהו מספקא לר"י דברי התוספ' הוקשו לענ"ד מכל צד, שוב ראיתי שכבר האריך בביאור דבריהם המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' ט"ז) ע"ש:

בד"ה כיון שנכנס. אבל בבית דאיכא מחיצות: בתוספ' י"ט (נגעים פ' י"ג מ' י"א) הוכיח מדברי הר"ש שחולק על התוספ', ולענ"ד יש להוכיח ג"כ שהרמב"ם והברטנורא חולקין על התוספ' ממה שכתבו שם (מ' י"ב) בנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה דחיישינן שמא יעמוד ויטמאו כל העומדים שם ע"ש, והרי לדברי התוספ' אפילו לא יעמוד יטמאו כיון דבבית איירי אע"כ דס"ל דאפילו בבית בעינן יושב או עומד שיהי' מושבו טמא, ובהכי נתיישבו לי דברי הראב"ד (ה' טומאת צרעת ס"פ י') שכתב שם הרמב"ם ונכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שיהי' מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם וכתב הראב"ד ונכנס ראשון ויוצא אחרון שמא יתערב עם הצבור דרך עברתו ויטמא אותם עכ"ל, ולכאורה לא נתבאר במה משיג בזה על הרמב"ם, אבל לפי הנ"ל י"ל מדכתב הרמב"ם ולא יעמוד עם העם דמשמע דבזה רצה ליתן טעם למה שנכנס ראשון וי"א וכמו שכתב בפי' המשניות ג"כ והיינו מפני שחולק על התוספ' וס"ל דאפילו בבית לא נטמא הכל כשעובר לבד אבל הראב"ד ס"ל כהתוס' ולכן כתב שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם דגם כשלא יעמוד רק דרך העברתו יתערב ג"כ יטמא אותם:

בא"ד. ואמר ר"י דמכ"מ מת חמור עיין בר"ש (פ"א דכלים) דכתב עוד טעמא אחריני מה שיש חילוק בין מצורע למת והחילוק הפשוט הוא דמצורע לא מטמא כלל באוהל דהא לא בעי רק הפסק מחיצה גבו' עשרה בנכנס לביה"כ:

בד"ה סנדל. אין כתותי שיעור גדול מזה: מזה משמע דס"ל להתוספ' דלאו דוקא בנשרפין אמרינן כתותי מכתת שיעורא אלא ה"ה ג"כ בנקברין ולפ"ז חלץ בסנדל של עור שור הנסקל או העגלה ערופה חליצתה פסולה דכתותי מיכתת שיעורא, אבל באמת אין ראי' מזה דלפי מה שכתבו התוספ' בע"ז (דף נ"ב) מה דאמרינן דע"ז של ישראל צריך גניזה היינו ביעור דשחיקה וזורה לרוח וזה ודאי דומה לשריפה אבל מה שצריך קבורה לבד דאין הקפדה שיכלה רק שיעבור מן העין שפיר י"ל דבזה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעור' ובסנדל של שור הנסקל חליצתה כשרה ועיין בשער המלך (ה' גירושין פ' ד'):

בא"ד. ולולב איירי בי"ט שני: בספרי בכורי יעקב (סי' תרמ"ט) העלתי דמי שנוטל לולב של הפקר בי"ט ראשון ע"מ שלא לזכות בו לא יצא ויש ראי' לזה מדברי התוספ' דכאן שהרי ע"ז קודם שהגבי' היא הפקר כנראה מדברי רש"י בע"ז דף מ"ב) וא"כ אי ס"ד דיוצא בלולב של הפקר הוי מצי למוקמי שפיר גם בי"ט ראשון אע"כ דס"ל להתוס' דבשל הפקר לא יוצא דלא מקרי שלו, אכן כבר כתבתי במקום אחר דלכאורה תלי זה בפלוגתא שבין הראשונים דלהשיטה שהביא הריטב"א בסוכה (דף ל"ה) דלולב של ערלה דאסור בהנאה מקרי לכם ע"ש הוא הדין ג"כ בשל הפקר: בא"ד

. משום דאפילו נקצץ: במהרש"א פי' דכוונת התוס' לא בלבד אם קצץ בטל אלא אפילו נקצץ מאליו ע"ש ומה שהוצרכו התוספ' לכך ולא כתבו בקיצור דע"י שקצץ בטל היינו טעמא משום דאל"כ אכתי יקשה לוקמי בע"ז של נכרי קודם בטול ובנקצץ מאליו דלא נתבטל א"נ בקצצו ישראל שהרי ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי כדאמרינן ע"ז (דף נ"ב) ולכן כתבו דגם בנקצץ מאליו בטל:

דף ק"ד ע"א בגמרא זקן העשוי לכבודו: הא דלא נקט עשוי למת י"ל כיון דאיכא מ"ד בסנהדרין (דף מ"ז) דבגד שארג למת אסור דהזמנה מלתא היא א"כ אם עשאו למת צריך שריפה דומיא דארון שפנהו בש"ע (סי' שס"ג) והוי כתותי מ"ש לכך נקט עשאו לזקן לכבודו דמשמע שעדיין חי ובעשאו לחי לקבור בו לא שייך איסור כדמוכח מסוגיא דשם ואף דהכא רבא הוא דקאמר הכי והוא ס"ל (שם) דהזמנה לאו מלתא היא י"ל דמכ"מ נקט הך לישנא דלא נימא דטעמו משום איסור הזמנה ושהדר בי' ממימרא דשם אכן אנן קיימא לן דהזמנה לאו מלתא היא ואפילו עשאו למת ג"כ מותר ולכן הרמב"ם באמת שינה מלשון הגמרא ונקט עשאו למת לקבור בו, ועיין במנחות (מ"א.) ובנ"י שם דמוכח בפי' דזקן שעשה לכבודו הפי' שעדיין הוא בחיים רק שנעשה לו לתכריכין לכשימות:

שם במתניתן בלילה חליצתה כשירה: הרמב"ם פסק דחליצה בלילה פסולה וי"ל למה לא פסק כסתם משנה ואי משום דאמרינן לקמן דרבה בר חייא עבד כיחידאי במה דעבד עובדא בלילה וכמו שכתב הרב המגיד הרי לפי מש"כ התוספ' (בד"ה אי מוק) מה דמסקינן דעבד כיחידאי היינו מה שעשה לכתחלה כן אבל אכתי מנ"ל דאין הלכה כסתם משנה דבדיעבד חליצתה כשירה. וי"ל דלהרמב"ם הוקשה מה שהקשו התוספ' איך קאמר אי מוק סתמא היא הא הסתם לא התיר רק בדיעבד ולכן מפרש כמו שפי' גם הרשב"א דמתניתין דמתיר מוק ובלילה אפילו לכתחלה התירה ומה שנקט לשון דיעבד לא נקטי אלא משום סיפא וא"כ מה דמסיק לבסוף ואיבעית אימא כולהו נמי יחידאי קאמר לה ע"כ ליכא לפרש מה שעשה לכתחלה יחידאי היא אבל בדיעבד לכ"ע כשר כמו לת"ק דמתניתן דז"א דהא ת"ק ג"כ לכתחלה הכשיר אלא ע"כ דה"ק דת"ק דמתניתן יחידאי היא ואין הלכה כמותו ולכן שפיר פסק הרמב"ם כר"א דפסול חליצה בלילה אפילו בדיעבד, אכן לכאורה קשה לפי' זה דכיון דמסיק אף דת"ק התיר מכ"מ כיון דמצאנו דיחידאי הוא אין הלכה כמותו א"כ לכתחילה מאי קפריך אי מוק סתמא תניא מה בכך הא מכ"מ כיון דהך מוק רק ר"מ קתני לה אין הלכה כמותו ולא משגחינן בהך דסתם תנא כוותי' כמו דמסיק גם לבסוף ובשלמא לפי' התוס' א"ש דמסיק לבסוף דמה שהתיר לכתחלה רק יחיד ס"ל כן ולא סתם תנא כוותי' מעולם וכמו שכתב המהרש"א אבל לפי' הרמב"ם דגם ת"ק התיר לכתחלה קשה, וי"ל דלעולם אמרינן דהיכי דמתניתין יחידאי היא לא משגחינן בסתמא ואין הלכה כמותו כמו דמסיק לבסוף וכמו דאמרינן לעיל (מ"ב:) מכלל דיחידאי פליג עלי' ע"ש והא דפריך אי מוק סתמא קתני הכי קפריך כיון דשמואל אמר מאן גברא דעבד כיחידאי משמע דעבד כר"מ דיחיד הוא וזה אינו דהא אפילו כר"מ לא עשה דלר"מ מיפסל משום לילה כיון דלפי הסוגיא מאן דמכשיר חליצה בלילה, ע"כ ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ור"מ אית ליה בסנהדרין (ל"ד:) דמקשינן ריבים לנגעים אלא ע"כ דעשה כסתמא דמתניתן דס"ל כר"מ וא"כ איך קאמר דעשה כיחידאי והל"ל דעבד כסתמא דלא כהלכתא אבל לבסוף מסיק דעבד כיחידאי ממש דהיינו כר' ישמעאל בן אלישע: