ערוך לנר – יבמות – קטע 122

ובזה א"ש איך קאי הקושיא הזאת הכא דלפי מה שכתבו התוספ' דפריך אהא דגדול עבירה לשמה לא שייך קושיא זו הכא כיון דלא מייתי הך מימרא הכא:

ודע שאין לטעות דהך לישנא מעליא דקאמר הוא שלא להוציא דבר מגונה שהרי במקום שלא חס הכתוב על גנות הדבר הוציא דבר מגונה כמו בכל הני דחשיב (סוף פ"ג דמגילה) ואפילו מה דאמרינן בפסחים (דף ג') שהקפיד הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפרש בב"ב (פ' ח') שהוא שלא לספר בגנות בהמה ע"ש וא"כ פשיטא דמה דמתרץ כאן לישנא מעליא הוא דכתוב לשון כבוד על הנאמר עליו וזה כפירושינו:

שם ברש"י ד"ה על ליחתא. אבל האי לאו רגל הוא: במ"ק (דף כ"ה) כתב רש"י דכתיב מעל רגלו ולא מתחת רגלו וזה דלא כפירושו דהכא אלא כהפי' שהביא הרא"ש בשם הראב"ד:

בד"ה מעל רגלו. מדבר שהוא על רגלו: באהע"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ד) כתב הב"ש דבנברא כך בלא רגל בשוק לרש"י פסול לחליצה ולראב"ד שהיא גם שיטת רש"י במ"ק כמו שכתבתי לעיל] כשר לחליצה ע"ש, ולא הבנתי דהא גם לשיטת הראב"ד צריך לומר דמה שכשר השוק לחליצה היינו מפני שכבר הי' לו רגל ונקרא מעל לרגלו וא"כ אם לא הי' לו רגל משנברא גם להראב"ד פסול, אבל לכאורה נפקותא אחרת איכא בין ב' הפירושים במי שנברא ברגל הפוך ונחתך אם כשר לחלוץ מעל השוק דלפי' רש"י דהפוך לא נקרא רגל א"כ אין חילוק בין נחתך ללא נחתך דלעולם לא הי' לו רגל ולא נקרא מעל רגלו אבל לשיטת הראב"ד (ורש"י במ"ק) שהפוך ג"כ נקרא רגל רק שאם חולץ חולץ מתחת לרגלו א"כ אם נחתך וחולץ מן השוק שפיר חולץ עתה מעל לרגלו וכשר:

שם בתוספ' ד"ה בין עומד. ובעלי דינין בעמידה: הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק דהכל צריך להיות בעמידה חוץ מחליצה שהיא בישיבה להחולצת אבל היבם צריך לעמוד דמנ"ל לחלק כן והאריך בזה והניח ד' הרמב"ם בצ"ע ע"ש, ולענ"ד אפשר לומר שהרמב"ם סובר כתירוץ זה דהתוספ' וכמו שסובר גם רש"י דהכל צריך להיות בעמידה משום דכתיב ועמדו שני האנשים וחליצה היא כדין רק בחליצת נעל אצל היבמה ס"ל להרמב"ם כיון דהוא צריך למדחסי' לכרעי' אארעא וא"ש היא צריכה לשחות עצמה עד לארץ כדי לחלוץ לא מיחשב עוד אצלה דרך עמידה אלא דרך הטיי' והטיי' היא כמו ישיבה כנראה מדברי הרמב"ם שם וכיון דאי אפשר לחליצת נעל בעמידה הותר בישיבה כמו שהותר גם להחולץ לישב אם הוא חולה כמבואר בפוסקים:

שם בא"ד. מדלא כתיב ויעמוד: א"ל למה הוצרכו לכך תיפוק לי' דקריאה גופא לא מעכב כדאמרינן לקמן (דף ק"ד) ואיך ס"ד דעמידה דידי' מעכבת די"ל כיון דלהך תירוצא דמועמד ואמר אתיא ע"כ ילפינן חליצה מקריאה דהא בברייתא דהכא מחליצה איירי וכמבואר ברשב"א א"כ ה"א דתעכב עמידה בחליצה כמו דחליצה גופא מעכבת אכן תליא זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרא כיון דעמידה לא כתיב בחליצה רק בקריאה וקריאה לא מעכבת ועיין לעיל (ע"ח:), א"נ י"ל דלעולם אקריאה גופא צריך טעם דלא מעכב בה עמידה דמה דאמרינן דקריאה לא מעכבת היינו היכי דאי אפשר לקרות עוד כגון שהלך היבם אבל היכי דאפשר לקרות היינו לכתחלה וא"כ אם קרא מיושב אי נימא דצריך לקרות שוב מעומד היינו עכוב כמו בקריעה דאמימר במ"ק:

בד"ה והחולצת. קמ"ל דלא: א"ל דאכתי מאי קמ"ל דחליצתה כשירה אפילו הוי בכלל וירקה בפניו דהא רקיקה גופא לא מעכבת כמבואר לקמן די"ל דהוי כמו אלם ואלמת דאמרינן לקמן דאף דקר אה לא מעכבת מכ"מ כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומזה הקשו במ"ל ובבית שמואל על הרב המגיד שכתב טעם להרמב"ם דלכך סומא אינו חולץ לכתחלה מוירקה בפניו ובדיעבד כשר משום דרקיקה לא מעכב דהא לא הוי ראוי לבילה והבית שמואל חולק דהך דלענין סומא לא הוי דרשה גמורה ולכך אינו מעכב בדיעבד, ולפענ"ד דוחק הוא דמאן לימא לן דלענין האי הוי דרשא גמורה ולענין האי לא, אכן לענ"ד י"ל דאין כוונת הרמב"ם דסומא ממועט מבפניו דא"כ באמת הוי מעכב בדיעבד אלא ודאי דבפניו אתיא להא דדרשינן מיני' (סוף פרקין) דצריך הרוק לעבור לפניו לאפוקי קלטו הרוח ומה שסומא אינו חולץ לכתחלה כדמשמע מברייתא דהכא ס"ל להרמב"ם דלא מקרא אתיא אלא סברא הוא כיון דקפיד קרא לרוק בפניו ולומר ככה יעשה דהיינו ביוש כזה ולא שייך ביוש כשאינו רואה בשתו ואף דמשמע מתוספת ב"ק (פ"ו:) דסומא שנתבייש יש לו בושת י"ל דהיינו דוקא בבושה שמרגיש בה כגון בחבלה דאיירי בי' התם אבל מכ"מ לא אלים טעם זה שיעכב חליצתו בדיעבד כיון דעכ"פ לא כתיב בפי' כן:

ועוד י"ל ביישוב קושית המ"ל והב"ש מאין ראוי לבילה ע"פ הכלל שכתב בהגהת מ"ל (ה' בכורים פ"ג) בשם שו"ת רד"ך דלא אמרינן הכלל דא"ר לבילה בילה מעכבת בו אלא היכי דהגמרא אמרה כן ע"ש בסוף ספרי בכורי יעקב הוכחתי שגם דעת הרמב"ם כן. ולולא דברי התוספ' והרמב"ם הי' אפשר לומר דמאי דקמ"ל הכא דסומא חליצתו כשירה אתיא כרבי יהודה דס"ל שם (דף פ"ז) דסומא פטור מכל המצות ולכן לכתחלה עדיף דיחלוץ מי דמצוה עלי' דידי' רמיא דהיינו האח שאיני סומא ועוד כיון דאמרינן לעיל (דף ל"ט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם הוי הסומא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים דהיינו האחים ידי חובתן, ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל כר' יהודה יכשר סומא אפילו לכתחלה ובאין שם אח אחר אפילו לר"י יכשר חליצת סומא לכתחלה:

בד"ה באנפיליא. מדמי יוה"כ לחליצה: עיין ביומא שתירצו שם קושיתם הראשונה אבל לכאורה קושיתם מסנדל של שעם עדיין קשה אכן לפי מה שתירץ הרשב"א כאן קושיתם הראשונה דרבנן דהכא הם ר' יוחנן בן נורי גם קושיתם מסנדל של שעם מתורץ שפיר לפי מה שביאר המהרש"א קושיא זו דא"ל דריב"ל כרבנן ס"ל כיון דאמרינן התם דגם ר"י ס"ל דהוי מנעל אבל לפ"ז י"ל דכרבי יוחנן ב"נ ס"ל ולק"מ, וכן מצאתי ברמב"ן בספר המלחמות שכתב כן דכולהו אמוראי דהתם כר"י בן נורי ס"ל ועיין ברשב"א (פ' במה אשה) שהאריך בזה:

בד"ה מאן דמסגי. אבל אין נראה לר"י: ודאי אין זה קושיא לרש"י כיון דמסוגיא דהכא ממה דפריך ורמינהו פרט לבעלי קבין משמע שאיירי סאין לו רגל אשר התוספ' לפי פירושם צריכים לדחוק אבל הפשטות כפי' רש"י כמש"כ גם הריטב"א לכן סובר רש"י דסוגיא דידן חולק עם הירושלמי בפי' דמן הארכובה ולמטה ולכן מפרש רש"י ע"פ סוגיא דידן דאיירי באין לו רגל כלל, ודע דלכל הפירושים לא מפסיל לחליצה רק מי שנהפך רגלו באחד מג' האופנים שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל אבל מי שדורס על רגלו כדרך כל אדם רק שנעקמו רגליו לחוץ או לפנים כהאי דחשיב גבי מומי אדם בבכורות (דף מ"ה) כשר לחלוץ:

בד"ה פרט. מדאסמכי' תנא ארגלים: לכאורה משמע בחגיגה דב' ברייתות פליגי אהדדי דחדא יליף בעלי קבין מרגלים וחדא יליף מרגלים חגר כדאמר שם דבר אחר פרט לחגר וברייתא דחגיגה (דף ג') דיליף בעלי קבין מפעמים כוותי' ס"ל וכ"כ רש"י (שם) והתוספ' בערכין (דף י"ט) וא"כ ל"ה צ"ל דמדאסמכי' פריך, אכן לפ"ז יקשה מאי פריך הכא דלמא מתניתן דהכא כהך ברייתא ס"ל דיליף בעלי קבין מפעמים ולא מרגלים לכן הוכיחו התוספ' דע"כ פשיטא להש"ס דב' הברייתות לא פליגי ולא פריך אלא מדאסמכי' וכן בחגיגה (דף ג') כתבו כן דדרשה דרגלים אבעלי קבין אסמכתא בעלמא היא:

בד"ה והא. לפי שהיו נהנות מן הביאה: ובנזיר פי' רש"י שהיו נותנות שפחתן לבעליהן משום עצמן להבנות מהן ועל זה כתב המהרש"א בהוריות דפי' התוספ' דהכא נראה יותר דלפי' רש"י לא הוי דומיא דיעל שעשאה בעצמה אבל י"ל פי' רש"י דה"ק גדול עבירה לשמה דבתרי גווני גדול שהאמהות עשו מצוה ע"י אחר דהיינו שפחתן דלא עדיף מכשעושה בעצמו וגם זה לא עשו רק משום זכות עצמן ויטל המציאה את עצמה לעשות עבירה בעצמה לא להנאת עצמה רק להנאת אחרים לזכות את ישראל: ע"ב בגמרא נעלו הראוי לו: העצמות יוסף בקידושין הקשה דאיפוך אנא דלמא נעלו ממעט שאינו שלו ונעל ריבה אפילו אינו יכול להלוך בו, ולענ"ד אין זה קושיא דבשלמא אי אמרינן כסוגין דמרבינן נעל שאינו שלו וממעטינן אינו יכול להלוך מתקיימים ב' המקראות דנעלו מקרי מפני שעתה הוא ברגלו שהולך בו אף שאינו שלו ונעל מרבה להורות אף שאינו שלו ממש אבל אי נימא דנעלו יהי' למעט שאינו שלו דדוקא בעינן שיהי' נעל שלו שברגלו ונעל מרבה אפילו אינו יכול להלוך איך שייך שיהי' נעל שלו שברגלו ושאינו יכול להלוך בו וכי בשוטה משתעי קרא שינעול נעל ברגלו שאינו יכול להלוך בו אבל אי בנטל של אחרים אכשר קרא שפיר צריך למעט שאינו יכול להלוך בו דלפעמים נועל של אחרים לחליצה וכדומה דרך עראי אף שאינו למדת רגלו ומטעם זה אסרו לכתחלה שאינו שלו כמו שכתב הרשב"א:

שם ואם חלצה חליצתה פסולה: הטעם משום כתותי מיכתת שיעורא כנראה מסוגית הגמרא וסברא זו אמרינן גם בסוכה (ל':) לענין לולב של אשירה, ודע שאין זה הסברא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי דסברא זו לא ס"ל רק ר"ש ולא קיימא לן כוותי' אבל סברא דכתותי מ"ש אפי' רבנן אית להו כמש"כ בזה באריכות השער המלך (פ"ד מה' גירושין), וגם יש חילוק דסברא דכשרוף דמי שייך אפילו במידי דלא צריך שיעור אבל כתותי מ"ש לא שייך רק במידי דבעי שיעור כמבואר כר"ן שהביא שם, אכן באמת צריך ליתן טעם מ"ט לא שייך סברא זו רק במידי דצריך שיעור נימא כיון דצריך שריפה הוי כאילו נשרף כולו והוי אפר בעלמא והתוספ' בסוטה (כ"ה:) הקשו להך סברא דכתותי מ"ש מ"ט כלאי כרם מטמא טומאות אוכלים נימא כמ"ש ע"ש, ולכאורה ק' כמו כן איך משכחת לעולם דחייב באוכל כזית מערלה כ"כ פגול נותר וטמא וכל מירי דצריך שריפה מן התורה ניחא כמ"ש ולמה הקשו התוספ' מטומאת אוכלים דוקא, ולכן הי' נ"ל כיון דמצות הכתוב דבאש תשרף אינו שידוק דק לעפר וישרוף כל משהו ממנו רק שישליך כולו לאש והוא נשרף מאליו ומיד שהשליכו לאש קיים מצותו המועלת עליו לכן אמרינן שאין לחשוב דבר שמצותו בשריפה עוד כאלו כולו בעולם אלא כאלו כבר השליכו באש וקיים מצותו המוטלת עליו ולכן מאיסורי אכילה ל"ק כיון שאין החיוב דוקא כשאוכל כל הכזית כולו כאחד אלא כשאוכלו בכדי אכילת פרס וא"כ אף דכשבא החיוב דהיינו כשאוכל משהו אחרון אין עוד הכזית כולו בעולם מכ"מ בהכי חייבי' רחמנא כיון שנהנה גרונו בכזית ולכן אף דחשבינן למשהו ממנו כאלו נשרף מכ"מ חייב עליו שהרי נהנה גרונו ממנו ומה לי אם נשרף כבר כשבא החיוב או אם נבטל במעיו ולכן לא הקשו רק מטומאת אוכלים דכ"כ דבזה צריך שיהי' כל השיעור כולו בעולם בשעת נגיעה, ועל כן א"ש ג"כ דלא שייך סברא זו רק במידי דבעי שיעור אבל במידי דלא בעי שיעור לא שייך דאינו עוד בעולם דהא קיים מצות שריפה מיד כשהשליכו דאש דעדיין ממנו בעולם הרבה דהא לא נשרף כולו ברגע א' אבל ר"ש דס"ל דחשבינן לי' כשרוף וכאלו כבר נשרף כולו כיון שעומד לכך זה ודאי אמרינן גם במידי דל"צ שיעור:

ועוד י"ל ביישוב קושיתנו על התוספ' דהנה (בה' שבת פ' י"ו) יש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד לענין לחי של אשירה דלדעת הרמב"ם כל דבר דצריך שיעור גדול אפי' סגי אם הוא נשבר לשברים מכ"מ שייך כתותי מיכתת שיעורא ולראב"ד לא שייך בזה כתותי, וגם (בה' טומאת אוכלין פ"ו) יש פלוגת' אחרת בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם אין טומאת אוכלין באוכלים פרודים אא"כ הם גוש א' ולראב"ד גם פרודים בכשיעור כביצה מטמאין טומאת אוכלין, והשתא י"ל דהראב"ד הוכיח כב' סברותיו נגד הרמב"ם מוכח שהוקשה לו קושית התוספ' מכלאי כרם שהניחוה בצ"ע אבל אי אמרינן ב' סברות של הראב"ד יחד א"ש דכתותי אינו רק שעושהו בשברים וחתיכות פרודות ולדידי' בכה"ג מטמא טומאת אוכלין ולכן להראב"ד מתורצת קושית התוספ', והשתא י"ל דלענין כתותי ס"ל להתוספ' כהראב"ד דכבר הביאו שיטה זו ג"כ בעירובין (דף פ') ולענין ט"א ס"ל כהרמב"ם ולכן מכל איסורין שבתורה לא קשיא להו דאיך חייב הא כמ"ש דחה בכך אפילו נפרד כזית לפירורין ג"כ חי"ב אבל מט"א הקשו דכיון דחשבינן כפרוד אין כאן עוד ט"א לשיטת הרמב"ם דסבירא להו בהא כוותי', ועיין בפי' רש"י בחולין (ס"פ כיסוי דם) דנראה מדעתו שם דכתותי מיכתת היינו הך סברא וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וצ"ע שהרי רק ר"ש ס"ל הכי:

שם מיתיבי בית המוסגר: ק"ק לפמש"כ לעיל דלכך לא שייך הכא למיפסל מטעם מה"ב דמ"ד חליצתה כשירה לא ס"ל סברא דמה"ב וכשיטת הבעה"מ א"כ מאי פריך הכא מנ"ל דטעמא דמ"ד חליצתה פסולה הוא משום כתותי מ"ש דלמא ס"ל כמ"ד מה"ב אסור ומיפסל מטעם מה"ב ומזה ראי' לאידך סברא שכתבנו לעיל דלא שייך הכא משום מה"ב כלל, אבל מכ"מ ק"ל לפי מה דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) בשופר של עולה ושל שלמים דבתחלה אחר רבא א' זה וא' זה לא יצא והדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו להנות נתנו א"כ מנ"ל דפליגי הכא בכתותי מ"ש כיון דר"פ ור"פ אליבי' דרבא פליגי הכא א"כ דלמא מ"ד חליצתה פסולה ס"ל כלישנא קמא דרבא שם דמצות להנות נתנו ולכן פסולה כי היכי דלא ליהוי לי' הנאת מצו' ראי כשרה הרי נהנה מאיסורי הנאה שקיים מצו' בהן וח"ד חליצתה כשירה ס"ל כהדר אמר רבא דשם דמצות לאו להנות נתנו וכמו שאמר רבא באמת גם לקמן הלכתא וצ"ע:

שם והא בעינן והבא אל הבית וליכא: ק"ק למה לו להקשות ממתניתין לקשי' מקרא כן איך טמא הכתוב הבא אל הבית ועור כשתירץ דונתץ את הבית כתיב ל"ל להביא קרא אחרינא ולא מתרץ מהך קרא גופא כיון דכתיב והבא אל הבית הכתוב קראו בית וי"ל דקרא דוהבא אל הבית איירי בימי הסגר כדכתיב כל ימי הסגיר אותו ובשעת הסגר עדיין לא בעי שריפה ולא שייך כתותי מ"ש ולכן לא יכול להקשות רק ממתניתן דטמאה הבא גם בימי החלט דבזה לא כתיב קרא דגם בימי החלט קרוי בית ולכן ע"כ צריך להביא קרא דונתץ את הבית דבימי החלט איירי, ודע שאין להקשות לפמש"כ לעיל דלא שייך כתותי מ"ש אלא בדבר שצריך שיעור א"כ איך שייך זה לענין בית די"ל דגם בית צריך שיעור דבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו מטמא בנגעים כדאמרינן סוכה (דף ג') ע"ש:

שם מוסגרת אמאי אתקש למת: מזה הקשה המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' י"ג ה' י"ד) על הרמב"ם שכתב שם סתמא דבגד המנוגעת מטמא בכזית ולא חילק בין מוסגר למוחלט והניח בצ"ע ע"ש, אכן באמת גם על הגמרא דהכא יש להקשות מנ"ל לחלק בין מוסגר למוחלט דמה שפי' רש"י דמרים מוסגרת היתה וקאמר אהרן למשה אל תהי כמת שלא תחלט הוא לכאורה נגד הברייתא דמייתי בזבחים (דף ק"ב) וא"ת אהרן הסגירה וכו' אלא כבוד גדול וכו' ואני מסגירה וכו' ע"ש משמע בפי' שבאותה שעה שאמר אהרן אל נא תהי כמת עדיין לא היתה מוסגרת וכן מוכח מספרי שהביאו התוספ' שם ע"ש, ואף שי"ל כיון דהברייתא שם וכן הספרי סוברים אין קרוב רואה את הנגעים והרמב"ם פסק כמ"ד דקרוב רואה את הנגעים א"כ שפיר י"ל לדידן דאהרן הסגירה ושהיתה אז מוסגרת מכ"מ פשטות דברייתא ודספרי נראה דכשדבר אהרן אל משה עדיין לא היתה מוסגרת וכן פשטות דקרא נראה כן דהרי אח"כ צוה הקב"ה תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה מכלל דעדיין לא היתה מוסגרת, ואולי דמטעם זה סובר הרמב"ם דהגמרא באמת רק בדרך שקלי וטרי' נקיט כן אבל לענין הלכה סמך הרמב"ם אהך ברייתא וספרי דלפ"ז אין טעם וסברא לחלק בין מוסגר למוחלט בזה:

ובאמת בלא"ה צ"ע אמה דסובר הגמרא דהכא דמרים מוסגרת היתה דא"כ למה התפלל משה רפא נא לה אפילו לא תרפא תהי' טהורה כשיעמוד בעיניו ב' שבועות ובשלמא למ"ד אין קרוב רואה את הנגעים י"ל דלא היתה מוסגרת עוד ותפלת משה כדרשת הספרי שתהי' טמאה כיון שאין כאן מי שיכול לראות את נגעה אבל למ"ד דקרוב רואה הנגעים דלא שייך דרשת הספרי ע"כ צ"ל דאהרן כבר ראה וא"כ י"ל דכבר החליטה במחי' או שער לבן ועל זה אחר אהרן אל נא תהי כמת פי' שאל תשאר בהוייתה כמת ולכן התפלל משה שתרפא אבל אם היתה מוסגרת למה צריכה רפואה ואי משום שלא תחלט ע"י סימני טומאה שיבואו זה לא מקרי רפואה כיון שעדיין המחלה לא היתה וכמו שדרשו רז"ל בפסוק כי אני ד' רופאיך אם אין מחלה רפואה למה ואם תפלת משה היתה שתרפא שילך הנגע מיד שלא תצטרך אפילו הסגר ב' שבועות א"כ י"ל דגם מה שאמר אהרן אל נא תהי כמת דעתו כל ימי הסגרה וא"כ אדרבא מוכח זה דמצורע מוסגר אתקש ג"כ למת, ואולי י"ל כמו שתירץ הבעל הטורים ע"ה על קושית התוספ' שהניחו בזבחים (שם) בקושיא על הספרי דכיון דאין אהרן מטמאה כשכ"ש שתהי' טהורה ותירץ בבה"ט דמכ"מ יהיו הטהורים פורשים ממנה וא"כ י"ל דכן התפלל ג"כ משה שתרפא ולא יעמוד הנגע שאפילו היא טהורה יהיו הטהורים פורשים אבל מה שאמר אהרן אל תהי כמת משמע שהיא מן הדין כמת שמטמא:

שם איסור מטומאה לא גמרינן: עיין בתוספ' חולין (צ"ו.) דרנראה מדבריהם שם שנסתפקו בזה אי ילפינן איסור מטומאה דכתבו שם אפילו ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל והרי הכא אמרינן דלא ילפינן, וי"ל דס"ל כיון דמה דלא גמרינן הוא משום דחדוש הוא כמש"כ רש"י ולפי הנראה מגמרא דחולין (צ"ח:) לא אמרינן דלא ילפינן מחדוש אלא מה שאינו שוה לו דאם החדוש קולא הוא לא ילפינן קולא מיני' אבל חומרא ילפינן וכן אפכא ועיין בתוספ' מ"ק (ז'.) וכיון דהכא אמרינן ולא ילפינן מטומאה קילא דחליצתה כשירה היינו ע"כ משום ואמרינן דרק לענין טומאה חשיב בגד דחמיר אבל התם לענין מעוכל קולא מקולא הוא דילפינן ובזה לא שייך חדוש הוא כיון דטומאה חמיר הכא:

ובהכי א"ש ג"כ מה דאמרינן סוכה (י"ח.) ואידך שאני הלכות טומאה דגמרא גמירי לה ופי' רש"י אין למדין מהלכה ולמה לא אמר הגמרא בקיצור א סור מטומאה לא ילפינן, אבל לפ"ז א"ש דהתם קילא היא גבי טומאה וקולא שפיר ילפינן אבל צ"ע שהרי בחולין (דף י') ילפינן חזקה מבית המנוגע לאיסור בין לקולא בין לחומרא: