ערוך לנר – יבמות – קטע 121

והשתא הכל א"ש דבתחלה לא רצה להקשות מקרא דישעי' דידע שיש לתרץ דיחליץ מדין של גהינם ולא הי' קשה לו ג"כ מקרא דתהלים דידע ג"כ שיש לתרץ כן דל"ק מ"ש התם ע"י מלאך ובקרא דישעי' ע"י הקב"ה בעצמו די"ל דבתהלים דאיירי מיראיו לא היא רק ע"י מלאך אבל צדיקים דישעי' לפי מעלתם ע"י הקב"ה בעצמו ולכן לא הי' קשה לו רק מקרא דאיוב דיחלוץ עני דהי' סובר דזה ודאי אין לפרש מדינה ש"ג כיון דזה גרע מיריאיו ואם שם רק ע"י מלאך כש"כ שבבעלי תשובה לא יהי' ע"י הקב"ה בעצמו ותירץ לו אעפ"כ מדינה ש"ג ולכן השתא מקשה מקרא דתהלים דהי' סובר דהשתא ודאי אין לתרץ מדינה ש"ג כיון דבב"ח דגרע הוי ע"י הקב"ה כש"כ ביריאיו דעדיפי ותירץ לו אעפ"כ מדינה ש"ג וא"כ לכאורה ק' מ"ש התם ע"י מלאך ובעני ע"י הקב"ה בעצמו וצ"ל דהסברא היא אפכא כמו במצרים דמוי שאינו צדיק כ"כ צריך הצלה ע"י הקב"ה בעצמו ולכן פריך השתא שפיר מקרא דישעי' דהשתא ע"כ מוכח דהפי' הוא זרוזי גרמי כרבא דא"ל מדינה ש"ג כס"ד כיון דהשתא הסברא אפכא דמי שצדיק יותר א"ל להטריח לבוראו להצילו כש"כ שצדיקים הגמורים ביותר דאיירי מהם קרא דישעי' לא צריכים הצלה מאת הקב"ה רק ע"י מלאך ולכן שפיר פריך כסדר הזה דוקא:

שם כריך סודרא אכרעא ונפיק: מזה משמע דבסודרא ליכא עינוי וכן משמע מסוגיא דיומא (ע"ח:) ומזה קשה אמה שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' שביתת עשור) דלכך הותר לצאת בסודר על רגליו משום דניכר ונרגש הקרקע שהולך עלי' משמע דליכא תענוג ואיכא עינוי, וביותר ק' לפי מה שכתב הלחם משנה (שם) דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף דיוצאין ביוה"כ בסנדל של עץ משום דלא מקרי סנדל לענין חליצה והר בזה לא שייך טעם הרמב"ם דבשל עץ ודאי אין נרגש הקרקע, ועיון בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כ"ח) שלענ"ד נעלם ממנו ג"כ סוגיא דהכא במה שרצה לאסור לנעול של בגד שאינו מרגיש הקרקע וצ"ע, אם לא שנאמר דהרמב"ם סובר דפליגי בזה אביי ורבא כנ"ל ופסק כאביי אכן גם בזה ותמה איך פסק כאביי נגד רבא ואולי שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' דלקמן דשם ביומא מסיק דקב הקיטע מנעל הוא גם לר"י ולקמן בסוגיא קאמר דמנעל של עץ ר"מ היא משמע אבל ר"י לא ולכן ס"ל דסתם גמרא לקמן באמת חולק אתי' רבא ביומא וא"כ ע"כ צ"ל כתי' אביי שם וא"כ מוכח דבסודר איכא עינוי:

שם ברש"י ד"ה מידי אחרינא. או סנדל: לא ידעתי מנ"ל לרש"י דעור תחש לא ראוי דק למנעל ולא לסנדל כמו שמשמע מדבריו ואולי יש חסרון בדבריו צ"ל מעור בהמה אחרת מנעל או סנדל, ועוד י"ל דה"ק אי אמרת דבעינן קרא כדכתיב דלמא דוקא תחש בעינן וא"כ ה"ה ג"כ דוקא נעל ולא סנדל מדכתיב ואנעלך וכן בקרא כתיב נעלו אף דלעיל (ע"א) כתב רש"י דנעל דקרא הוא בין מנעל בין כנדל היינו אחר דכתיב נעל נטל ריבה:

בד"ה ולא באנפליא. א בקש זאת מידכם: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו על רש"י דלא דק דקרא זה איירי אין עושין רצונו של ייקר ושלא יכנוס במנעל דרשינן בברכות (כ"ג). ויקרא דשל מטי, ולענ"ד י"ל דבדיוק כתב רש"י כן דהרי בחגיגה (ד' :) אא דמפנקי שאין הולכין בלא מנעל פטורים מן הראי' מדכתיב מי בקש זאת מידכם ע"ש הרי דגם מקרא זה דרשינן ואף דכתיב באינם עושים רצונו של מקום לענ"ד מכ"מ יש לדרוש דבשלמא באחריני דכתיבי התם כגון חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי י"ל דהכי קאמר דשנואים לי משום הם מועדים שלכם לתענוג לבד ולא מועדי ד' כאשר צייתי וכן יש לפרש למה לי רוב זבחיכם דקאמר שם דאינם מקריבים רק לצורך עצמם לאכול בשר ולא לכבוד ד' כדכתיב איש כי יקריב מכם קרבן לד' אבל מה דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי הוא אינו מובן שהרי ודאי הקב"ה צוה כן ולכן מפרש דגם בזה עשו שלא כהוגן שבאו במרמס מנעלים לחצרו וא"כ שפיר דרש מזה דאסור לכנוס במנעל, והנה בחגיגה שם כבר הקשו התוספ' ג"כ על רש"י מגמרא דברכות הנ"ל אכן באמת אין קושיא טל רש"י כיון דהגמרא הביאה פסוק זה ומה שכתבו התוספ' דלא הביא פסוק זה רק משום דאיירי בעליית רגל ודאי דוחק הוא דשבק עיקר קרא דשל נעליך וא"כ יש סתירה בגמרא בזה, אבל לענ"ד יש ליישב זה ע"פ מה שיש להקשות עוד דהכא וכן בשבת ודף ס"ו) אמרינן דאין נכנסין במנעל לעזרה ומשמע לעזרה דוקא ובברכות (דף ס"ג) מביא ברייתא דגם להר הבית אין נכנסין במנעל וסנדל, ולכן נ"ל דב' דינים יש בזה דמדברי קבלה אמרינן דדוקא לעזרה וכש"כ למקום המקודש יותר אין נכנסין וזה אתי מקרא דרמוס חצרי דעזרה נקראה חצר אוהל מועד במשכן וכן נקראה במקדש כדכתיב גבי שלמה שהקדיש את תוך החצר שהוא העזרה אבל חכמים עשו מעלה יתירה שגם להר הבית לא יכנוס וסמכו זה מדכתיב כמשה של נעליך וגו' הרי דבמקום מקודש אין לילך במנעל והר הבית הוא מקום מקודש דהיא מחנה לוי' שאין זב וב"ק נכנס לשם ולכן בברכות דאיירי מלא יכנוס להר הבית הוצרך להביא קרא דשל נעליך אבל בחגיגה דאיירי מראיית פנים שהוא בעזרה מביא קרא דרמוס חצרי לומר דמן התורה פטור ע"פ דברי קבלה ואף שרש"י שם כתב דלא יכנוס להר הבית קושטא קאמר דלאחר התקנה אפילו להר הבית לא יכנוס אבל לענין מה שדרש שם שמפנקי פטורין מן הראיי' לא צריך דרשה רק פטור מראיית פנים בעזרה ולכן הכא דתנן ג"כ שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה הביא רש"י בדיוק הקרא דרמוס חצרי דדרשינן מיני' בחגיגה כן:

בד"ה ה"ג אלא. ולגבי עזרה נמי: הך לשון ק"ק מאי נמי הא מזה לבד איירי במתניתן דתרומת הלשכה וגם איך שייך הטעם דלאו מגין הוא לענין כניסת עזרה, ולכן נראה שיש חסרון בדברי רש"י וכן צ"ל מתניתן דהכא ודתרומת הלשכה באנפיליא של בגד וכו' דהיינו כיון דפריך ממתניתן דהכא וממתניתן דתרומת הלשכה אברייתא דיום הכפורים מתרץ דהכא לענין חליצה ושם לענין עזרה איירי בשל בגד ולכן הכא פסול דלאו מגין הוא ולא הוי נעל ולכ"ע מידי דמגין בענן לענין חליצה כדאמרינן לקמן ולענין עזרה נמי ליכא בזיון:

שם בתוספ' ד"ה סנדל. לא מצריך אלא מידי דמגין: ק' כיון דמסיק רבא לקמן דגם ר"מ מודה באנפליא של בגד משום דבגד לא מגין א"כ גם לר"מ לא כשר סנדל שחפר בפשתן לא מבעי' לפי' ראשון של רש"י דהא מפסיק דבר פסול בין רגלו לנעלו אלא גם לפי' בתרא דרש"י יש לדון דפסול דמכ"מ נתחבר ונתחזק הנעל ע"י דבר פסול וצ"ל דהתוספ' ס"ל כפי' בתרא דרש"י וס"ל דכה"ג לר"מ לא פסול כיון דעיקר הנעל ע"י מידי דמגין הוא:

בד"ה ואנעלך במנעל בהמה טמאה: לכאורה יש להביא ראי' לשיטתם נגד ר"ת מהא דאמרינן בשבת (כ"ח:) למאי הלכתא וכתבו התוספ' שם דדלמא אתי לאשמעינן דתחש טהור הי' ותירצו דמשמע דאתי לאשמעינן שום צורך הוראה והשתא לשיטת ר"ת שפיר איכא צורך הוראה בזה דבעינן עור בהמה טהורה לחליצה אלא ע"כ מוכח כהתוספ' ולר"ת צ"ל דפריך למאי הלכתא דאי לאשמעינן דבעינן טהור' לחליצה ל"ל לאשמעינן ממשמעותא הכי לימא בפי' כן, אכן ק"ל לפי' ר"ת כיון דבעי דומיא דתחש דוקא א"כ ליבעי ג"כ דומיא דתחש לענין מין אם בהמה אם חי' וכיון דאמרינן בשבת (שם) דתחש לא הכריעו חכמים אם בהמה אם חי' יהי' צריך לחלוץ מספק בשני מנעלים זה אחר זה א' מעור בהמה טהורה וא' מעור חי' טהורה אכן הא יש ליישב דבכל מקום חי' בכלל בהמה כדילפינן מקרא בשבועות (דף ז') אבל יש להסתפק איך הדן בעור עוף והנה מדלא הזכיר ר"ת רק עור בהמה וכן פסק באהע"ז (סי' קס"ט ס' י"ז) משמע דוקא בהמה אבל עוף לא וא"כ קשה מה שפסק הטו"ש בא"ח (סי' ל"ג) דלתפילין כשר טור עוף אף דשם תני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים רק עור בהמה טהורה הרי דגם שם לא הוזכר רק בהמה ואפילו הכי כשר עוף, אכן האחת צריך טעם מנ"ל להפוסקים כן אבל י"ל דהוכיחו ממה דפריך בשבת (שם) תפילין בהדיא כתיב בה למען תהי' ומאי קושיא הרי מכח למען תהי' מכשרינן גם עור עוף כדאמרינן בפי' שבת (דף ק"ח) ודלמא אתי רב יוסף למעט עור עוף אע"כ דעור בהמה לאו דוקא ואין לומר באמת מנ"ל כן להקשות מכח זה ארב יוסף די"ל דפריך לרב יוסף לשיטתו דהוא בעצמו הקשה שם אהא דקאמר ר"ה עור עוף כשר מאי קמ"ל ע"ש הרי דפשיטא לי' דעור עוף כשר וא"כ י"ל דגם הכא לענין חליצה עור בהמה לאו דוקא ה"ה עוף, ואולי י"ל דהכא דילפינן מתחש עכ"פ בעינן דומיא דתחש בהמה או חי' אבל עוף לא ומש"ה לא הוזכר כן כאן:

בד"ה מאי מעל. להכשיר שוק לחליצה: דבריהם אינם מובנים שהרי זה הי' קושית הגמרא כאן ותירץ דא"כ לכתוב במעל לרגלו ודוחק לומר שהתוספ' לא היו גורסים בגמרא כן, ויותר נראה שיש ט"ס בדבריהם וכצ"ל וא"ת א"כ היאך דרשינן מיני' לקמן להכשיר וכו' וכן הוא באמת בתוספת הרא"ש, ולפ"ז כוונתם מבוארת שהקשו כיון דצריך מעל להורות דלא לישנא דזרוזי הוא א"כ היאך דרשינן מיני' להכשיר שוק ועל זה תרצו דלמעט זרוזי הוי מצי למיכתב מרגלו מאי מעל ש"מ ג"כ להכשיר שוק.

בד"ה אלא. אלא נקט התנא דבר ההוה: לכאורה זה אינו מספיק דהא ע"כ אנפיליא של עור ג"כ שכיח דהא נקט בברייתא דלעיל ואנפיליא לא יטייל בהן מבית לבית דאיירי בשל עור להך אוקימתא אבל י"ל דכבר העיר המהרש"א למה נקט ה"נ מסתברא דוקא לרבא הא גם לאביי א"ש ותירץ דבאמת גם לאביי קאי, אכן לפענ"ד אין זה במשמעות הגמרא מדמסיים אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור וכו' משמע דדוקא לרבא קאי אבל י"ל דכבר האריך ברשב"א לבאר למה נקט באנפיליא בתוך ביתו דוקא ובתחלה רצה להוכיח מזה דאנפיליא של בגד ג"כ לא מותר רק בתוך ביתו ואח"כ מסיק דאין חילוק וא"כ ודאי צריך טעם למה נקט בתוך ביתו אבל י"ל כיון דתרי גווני אנפיליא איכא של עור ושל בגד א"כ נקט בכל א' דבר ההוה דהיינו בתוך הבית רגיל לטייל באותן ש"ב דוקא ומבית לבית באותן של עור ולכן בברייתא דלעיל דאיירי באותן של עור נקט מבית לבית ואף דנקט ג"כ ממטה למטה דמשמע בתוך הבית מכ"מ י"ל דהך אגב מבית לבית נקט ולעולם עיקר נעילת אנפיליא ש"ע היא לטייל מבית לבית אבל באידך ברייתא דאיירי מאנפיליא ש"ב נקט מטייל בתוך ביתו, ולכן א"ש מה שהקשו התוספת למה לא נקט החילוק באנפיליא גופא דעל זה תירצו שפיר דאין סדר לטייל באנפיליא ש"ע בתוך הבית רק בקורדקמין ש"ע אבל לא באנפיליא ש"ע, ולכן א"ש דרק לרבא מייתי שפיר סיוע דלאביי דמוקי הא דלעיל באית בי' כתיתין והך דהכא באין בו כתותין שפיר יקשה דלפלוג הכא בדידה דאין סברא לומר דאין סדר לעייל באנפיליא של כתיתין בתוך הבית ולכן רק לרבא הוי סייעתא:

והנה המהרש"א הקשה אתי' התוספת דאכתי במתניתן דריש פרקין ובמתניתא דתרומת הלישכה ה"ל לאפלוגי בדידה, ולפענ"ד י"ל דהנה מהא דתרומת הלישכה בפשטות ל"ק כיון דזה בלשון כל שכן נקט א"כ נקט אנפיליא של בגד שהוא החידוש ביותר נקט בכל שכן מה שהוא סברא ביותר דהיינו מנעל וסנדל וממתניתן דריש פרקין ג"כ ל"ק מ"ש דחילק בין מנעל לאנפיליא לחלוק באנפיליא גופא די"ל דמנעל אצטריכא כא לי' לפי מה שכתב הרשב"א לעיל (ע"א) לחד דעה דמנעל אפילו בדיעבד פסול א"כ קמ"ל דמנעל כשר דאנפיליא ה"א דדומה לסנדל ולא למנעל וכש"כ לפי מה שכתב שם דממתניתן משמע דאפילו לכתחלה הכשירה במנעל ודאי טובא קמ"ל דלא כמ"ד דפוסל מנעל לכתחלה:

ובהכי א"ש מה דק"ל אהא דפריך לקמן בברייתא מקב הקיטע דאתא כר"מ אאנפיליא דאתיא כרבנן למה לא פריך אמתניתן דריש פרקין כן דקתני בסנדל של עץ חליצה כשירה דמוקמינן לקמן כר"מ וקתני באנפיליא חליצתה פסולה דאתיא כרבנן דא"ל דהוי סבר דסנדל של עץ איירי במחופה עור כאוקמתא דאבו' דשמואל לקמן ואתיא כרבנן דא"כ גם מברייתא לא פריך דהא אביי הירץ באמת כן, אבל לפ"ז א"ש דלעולם י"ל דהוי מוקי מתניתן במחופה עור אבל ברייתא לא הי' רוצה לאוקמי' כן דה' ק' לו לפלוג בדידה כקושית רבא אבל במתניתן ל"ק כן די"ל דלא שייך לפלוג וליתני בדידה אלא בשתי בבות דקתני דבר והפוכו כמו בברייתא דמייתי חלצה במנעל וכו' אבל במתניתן דברישא דקתני אנפיליא ואח"כ תני בבא אחריתא סנדל של עץ דלא הוי דבר והפוכו לא שייך לדייק כן ולכן במתניתן ידע שיש לפרש הסנדל של עץ במחופה עור אבל לא בברייתא:

בד"ה בקב הקיטע אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ק"ק מנ"ל דאיירי הכא בלא כתיתין דלמא באמת בכתיתין איירי וי"ל דמכ"מ ה"ל למיתני חילוק זה ג"כ דקב הקיטע בלא כתיתין פסול לחליצה, א"נ י"ל דלפי הנראה מסוגיא דיומא (דף ע"ח) באית בו כתיתין גם רבי יוסי מודה ולכן מדאוקי לקמן כר"מ דוקא משמע דפשיטא לי' דבלא כתיתין איירי ועוד אפי' איירי בכתיתין מכ"מ יקשה לאביי דס"ל בשבת (דף ס"ה) דאפי' באית בי' כתיתין לא טמא מדרס:

דף ק"ג ע"א בגמרא ורישא במחופה עור עיין במהרש"א שהקשה דלפי סברת המקשה ולאביי דלר"מ אנפיליא של בגד חשיב מנעל אמאי לא משני לעיל רומיא דמתניתן הא ר"מ הא רבנן והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה ודאי להמקשן דלעיל לק"מ די"ל דס"ל כתי' רבא דהכא דהאי מגין והאי לא מגין דלדידי' גם לר"מ אנפיליא של בגד לא חשיב מנעל וכש"כ דל"ק למסקנא דלעיל דתירץ רבא הא באש"ע הא באש"ב אמאי לא תירץ הא ר"מ הא רבנן דהא לרבא לשיטתו זה אינו דגם ר"מ מודה באש"ב וא"כ ל"ק רק לאביי למה הוצרך לתרץ לעיל באית בי' כתיתין ליתרץ הא ר"מ הא רבנן כיון דלפי תירוצו דהכא לא מודה ר"מ באש"ב, אכן לפענ"ד גם זה אינו קושיא כיון דרבא הקשה הכא אתי' אביי דלפלוג בדידה וחזר מתירוץ אביי ומתרץ האי מגין וא"כ ע"כ גם אביי גופא חזר מתירוצו ומודה לרבא דהא לא מתרץ מידי אקושית רבא וא"כ י"ל דהך קושיא דלעיל נשנה בבהמ"ד אחר קושיא דהכא לאחר שכבר חזר אביי ולכן לא הוי מצי לתרץ הא ר"מ הא רבנן וא"ל הא קושיא דהכא היא אברייתא דחילק בין אנפיליא ש"ע לאנפיליא ש"ב דמיני' מייתי סייעתא לרבא וא"כ אביי דלעיל ע"כ לא ידע מהך ברייתא עדיין דאל"כ ליתרץ גש הוא כתירוץ רבא ואיך אפשר לומר דסוגיא דהכא נשנה קודם סוגיא דלעיל די"ל דלעולם ידע שפיר הך ברייתא דיש חילוק בין אש"ע לאש"ב ומכ"מ לא תירץ כרבא דהוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא כיון דאנפיליא סתמא קתני תדע דהא הוי יכול לתרץ ג"כ כמו דמתרץ הכא הא דיוה"כ במחופה עור והא דחליצה ודשקלים באין מחופה אלא ע"כ הוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא ושלא לחלק באנפיליא גופא אלא במאי שיש בו דהיינו כתיתין:

שם צריך למידחסי' לכרעי': יש להסתפק אם צריך לדחוק על הקרקע דוקא או גם יועיל אם ידחסו בעמדו על הכלי או על הדום רגל והנה מדברי רש"י שכתב לדחוף רגלו בקרקע משמע דדוקא בקרקע בעינן וכן נראה אלשון הרמב"ם שכתב צריך לנעוץ עקבו בארץ ט"ש אבל צ"ע שהרי הרא"ש והטור כתבו הטעם שלפעמים המנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו ולכן צריך שידחוק רגלו מעט והרי לזה יועיל גם אם ידחוק על גבי הכלי אכן טעם זה גופא דהרא"ש לכאורה לאו דכ"ע היא שהרי כבר פליגי הראשונים אם לא דחסו לכרעי' אי החליצה פסולה או לא ולהטעם דהרא"ש ודאי אין סברא לפסול בדיעבד וכמו שכתב ג"כ הלח"מ (ה' יבום פ"ד) וא"כ לשיטת הפוסקים דאפילו בדיעבד פסולה החליצה בלא דחיקה משמע דהלכה למשה מסיני היא, ובזה שפיר י"ל דדוקא בעי קרקע ולכן לדינא צ"ע:

שם על ליחתא דכרעי' לא חליץ: הלח"מ (שם) כתב דמ"ש בשלטי הגבורים בשם הראב"ד דאם אין לו אח חולץ לכתחלה שט"ס היא וקאי על סומא אבל הכא אפילו אין לו אח אינו חולץ ע"ש ואף שהלח"מ לא כתב כן רק מסברא דנפשי' לענ"ד מגמרא מוכח כן דאל"כ מי דחקו לאה מר לתרץ על קושיא דרב אשי לא דיהיב לאחר וחליץ לימא דלעולם הברייתא איירי דהנכה רגלים בעצמו חליץ ואיירי באין שם אח אחר אלא הוא אע"כ דאמימר איירי דאפי' בזה אינו חולץ:

שם לאו בר אובא חליץ: לכאורה י"ל מאי קמ"ל רב אשי בזה פשיטא אם הם עקומי רגלים דלא חלצי ובשלמא לשיטת הגאון שהביא הרי"ף דרב אשי למאי דקאמר אמימר קאמר ולי' לא ס"ל י"ל דהיא גופא קמ"ל דלא ס"ל כאמימר אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כוותי' קשה, וי"ל משום דאמימר לא קאמר רק מי שהולך אליחתא דכרעא דהיינו אעליונו של רגל ויש ג"כ עקום רגלים שהולך על אצבעות רגלים או ששוקו עומד באמצע הרגל והם ודאי ג"כ אין חולצין דאל"כ ל"ל לאמימר לתרץ דיהיב לאחר וחליץ ולא מתרץ דסמוכות הרגלים איירי בעקום רגלים כהאי גוונא וא"כ אפשר דבר אובא ובר קיפוף היו עקומים בכה"ג ולכן קאמר מדאמר אמימר דמסגי אליחתא לא חליץ ה"ה ג"כ הני וזהו דפרט הרמב"ם הני ג' גווני עקומי רגלים ואין דרכו להביא מה שלא הוזכר בגמרא אבל לפ"ז א"ש דהכא הוזכר כן:

שם ת"ש אך מסיך הוא: י"ל למה פריך מכל הני ולא ידע דיש לתרץ לישנא מעליא נקיט ועוד דפריך שלא כסדר הכתובים דבתחלה ה"ל להקשות מקרא דעגלון ואח"כ מקרא דיעל ואח"כ מקרא דשאול ואח"כ מקרא דמפיבשת וי"ל דסדר הש"ס הקושיות באופן דמקשה החמור חמור לבסוף כדרך אם תמצא לומר ולכן מתחלה פריך ממפיבשת דלא קשה כ"כ דידע די"ל לישנא מעליא נקט דחס הפסוק על כבוד הצדיק דציער על צרת דוד אף שהי' יורש המלכות המגיע לו מבית אביו ולא עשה רגלו מיום לכת המלך אכן סמך על קושיא האחרת משאול דהי' סובר דבזה לא שייך לישנא מעליא דלא מספר בזה צדקת שאול להיות חס על כבודו ומתרץ אעפ"כ לישנא מעליא ועל זה פריך מקרא דעגלון דהי' סובר דלא שייך דחס רק על כבוד מלך ישראל אבל לא אכבוד עגלון שהוא מאה"ע ואחר שתירץ גם על עגלון כן פריך מיעל דהי' סובר שהיתה נהנה מעבירה כדפריך לקמן ולכן הי' סובר דגם אם חם הכתוב על כבודו של עגלון על אשר נמצא בו דבר טוב שקם מעל הכסא וגם שרות יצאה ממנו מכ"מ בסיפור ענין דבר עבירה ודאי לא חס על כבוד יעל ואעפ"כ מתרץ לישנא מעליא משום דלא חטאה כדמתרץ לקמן וע"ז פריך והא קא מתהני מעבירה וא"כ למה הקפיד קרא אכבודה ומשני: