ערוך לנר – יבמות – קטע 120

בד"ה מונקרא. אלא דוקא אדיינים: לכאורה לא מייתרינן בזה דאכתי בעינן בישראל להך דרשה למיסמך לי' ונקרא שמו דהא לא הי' אפשר לכתוב בענין אחר, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד דמונקרא שמו לחוד דרש כדמשמע פשטות לישנא דגמרא דמדלא כתיב וקראו שמו כמו דכתיב לעיל וקראו לו ודברו אליו מזה משמע דלא אדיינים לחוד קאי אלא דיהי' נקרא שמו כן גם מאחרים חוץ מאותן שהוזכרו בפרשה:

בא"ד. ואמר ר"י דהתם דרשינן מדסמכינן: ק"ק דזה דלא כסוגיא דהתם דפריך דצריך בישראל למעט ב"ד ש"ג ומתרץ בישראל אחרינא כתיב ותו פריך דצריך להא דר"ט ומתרץ דמונקרא שמו נפקא ולמה לא מתרץ דהא דהתם מדסמכינן נפקא ועוד דקאמר דר"ט מונקרא שמו נפקא והכא מסקינן לרבנן דלא נוכל למילף מונקרא שמו רק מבישראל, וי"ל דכוונת התוס' דסוגיא דקדושין היא סיומא דסוגיא דהכא וכאלו הכא מקשה אהא דקאמר מונקרא נפקא ואידך נמי מונקרא נפקא דהיינו לרבנן ואכתי בישראל ל"ל וכאלו מתרץ אלא ההיא לכיון שחלץ נעל הותרה לכל ישראל אתיא והשתא לרבנן בישראל קמא למעוטי ב"ד ש"ג אתי ובישראל בתרא להותרה לכל ישראל אתיא והא דר"ט מונקרא נפקא, אכן לפ"ז אכתי יקשה לרבי יהודה מנ"ל הא דהותרה לכל ישראל ואהא תירצו התוספת דרבי יהודה נפקא לי' כן מדסמכי' לבית חלוץ הנעל ולרבנן אין זה משמעות ולכן סוגיא דקדושין דלא מתרץ הכי כרבנן אתיא:

בד"ה וקראו. נילף מהכא דאין שלוחו כמותו: אין לפרש דבגירושין ובפסח דכתיבי קראי דשלוחו כמותו נילף מהכא דאין שלוחו כמותו דודאי שאני הני דגלי קרא בפי' אלא קושיתם היא אהא דאמרינן בקדושין שם דקרא דאתם דגבי תרומה ל"צ לגופא דשלוחו כמותו דנילף במה הצד מגירושין ופסח ולכן דרש מיני' מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב והשתא הקשו מנ"ל דרשא זו הא שפיר צריך אלגופא דלא נילף מהכא דאין שלוחו כמותו:

בא"ד. וא"ת ל"ל קראי: ק"ק מאי קושיא דלמא אי לאו קראי ה"א כיון דמסברא אמרינן דאין שלוחו כמותו א"כ כיון דכתיב שוב מיעוטא דהן ולא שלוחן הוי כמו מיעוט אחר מיעוט וה"א דאדרבא בהני שלוחים כשרים ובגטין ופסח ילפינן מינייהו ולכן צריך לכתוב קראי דהתם כי היכי דנדרוש קראי דהכא למיעוטא ואולי לא נחשב זה כמיעוט אחר מיעוט, גם א"ל דלמא להכי צריך קראי דהתם כיון דקרא דאתם דגבי תרומה ע"כ צריך לכתוב משום דרשא דמה אתם ב"ב וכו' ולכן אי לאו קראי דהתם לעולם ה"א דבגירושין ופסח אין שלוחו כמותו דהוי ילפינן מהני דהכא וא"ל דא"כ לא לכתוב קרא כלל דז"א דאז ה"א דקרא דתרומה אתי להורות דשלוחו כמותו והו ילפינן כולהו מתרומה די"ל דמתרומה לא ילפינן שכן ישנה במחשבה כדפרכינן התם, גם א"ל דאכתי לענין תרומה הוי אמינא לדרוש קרא אלגופא אי לא הוי כתיב קרא כלל די"ל דאין סברא דכתיבי כל הני קראי לגלות דקרא דתרומה לא אשליחות אלא אשלוחו ב"ב קאי:

בד"ה הואיל. דמסתבר טעמא דיחיד ק"ק מאי מסתבר איכא ואף דלעיל (דף מ"ז) פריך ג"כ הכי ומשני מ"ד מסתבר טעמא דר"י הלא התם מפרש למה מסתבר דמסייע לי' קרא אבל הכא למה מסתבר, ולולא דברי התוספת הי' נ"ל כיון דרבא אמר כן בשם ר"נ והקשה לר"נ ממה שאמר ר"נ גופא דבמיאון אין הלכה בשלשה אף דהתם ג"כ סתם תנא כן והיינו כדמסיק הואיל וסתם במקום מחלוקת לכן שפיר צריך להשמיענו דהלכה חליצה בשלשה כסתם מתניתין אף שאמר בעלמא דבמיאון אין הלכה כסתם משנה:

בד"ה ש"מ הדר. פסק ר"ת דסומא: מזה משמע דרק משום דאין הלכה כר"י פסק ר"ת כן בתוספת הרא"ש כתב בפי' כן דהשתא דהדר בי' רבי יהודה פסק ר"ת כן, ולכאורה קשה דאיך תלי זה בדר"י הא גם לרבי יהודה מסקינן לעיל דעיני לכדרבא הוא דאתי וא"ע ראיתי שגם מהרש"ל ביש"ש הקשה כן והניח בקושיא, והנלענ"ד דלר"ת הוקשה מה שהקשינו לעיל דהתנא דאמר לעיני פרט לשומא הוי דלא כמאן ולכן ס"ל דמה דאמר לעיל ואידך דהיינו ר"י נמי מבעי' לי' לעיני לכדרבא ומסיק ה"נ ור"י דרש מונקרא שמו זה לא הוי רק בדרך שקלי וטרי' כאלו אמר לימא רבא כתנאי אמר למלתי' דע"כ ר"י לא ס"ל כוותי' כיון דע"כ לא מפיק הדיוטות רק מדדרש לעיני פרט לסומים ודחי דלמא הוא דרש ג"כ כרבנן רק דמפיק הא דר"ט מונקרא שמו אכן כיון דאיכא תנא דדרש לעיני פרט לסומים ע"כ ר"י היא ובאמת לא דרש ונקרא שמו לדרשה לבד ולכן שפיר כתב ר"ת דרק אחר דהדר ר"י ואין צריך חמשה הדין כן דסומא כשר לחליצה:

בד"ה ואנא גר. אפילו לחליצת גרים: ק"ל דהא גרים לאו בני חליצה ננהו אפילו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה כדאמרינן לעיל (דף צ"ז) וראיתי בתוספת הרא"ש שהוסיף על דברי תוספת לחליצת גרים שהי' הורתן ולידתן בקדושה וכ"כ ברא"ש אבל עדיין ק"ל שהרי הורתן ולידתן בקדושה לא נקראו גרים אלא ישראל מעליא ננהו כדאמרינן בכתובות ודף מ"ד) וא"כ גר פסול להם אפילו לדיני ממונות ואכתי איך תרצו התוספ' קושיתם והרי התוספ' בעצמם כתבו לקמן כן דבלאו דרשה דבישראל פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל והרי הכא לא היתה אמו מישראל, שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שעמד בזה ע"ש:

בד"ה מרענא שטרא. גבי היוצא משום שם רע: לכאורה עדיפא מזה הוי מצי להקשות דאי ס"ד דמרענא שטרא הוא דלא מיגבה גבינא בי' הא דדחק בש"ס בכתובות גבי היוצא משום שם רע לפרש מהו שטרא ריעא דקאמר התם למה לא מפרש דהיינו דגברא מעיד דפרוע הוא אבל לשיטת ר"ת א"ש דלא מגבינן בי' משמע דלא מגבינן כלל אפילו בשבועה ואולי עד א' ג"כ לא עדיף מקול והוי שייך גם בזה מה שהקשה שם מהא דאמר רבא יצא שם מזנה כן י"ל ליישב שיטת רש"י בזה, ומה שהקשו התוספת מהלשון דלא קאמר לא מגבינן בי' כבר תי' בש"מ בשם הריטב"א שם דלישנא קלילא נקט ע"ש:

בא"ד. הי' קרובו של תובע: ק"ל דא"כ איך אמר לי' רבא איכא אינש אחרינא בהדי דמר ע"ש אפילו איכא אינש בהדי מכ"מ אינו מועיל לחייבו שבועה מטעם עד א' כיון שרב פפא נתכוון ג"כ להעיד ה"ל נמצא א' קרוב או פסול דעדותו בטלה כדאמרינן במכות (דף ו') דהלא פסקינן כרב נחמן דאפילו לדיני ממונות עדותו בטלה ודוחק לומר דרבא דבתרא הוא פליג ארב נחמן דפסקינן כוותי', וא"ל דשאני הכא דאינו רק עדות לחייבו שבועה שהרי מדברי הלכות גדולות ושו"ת הרי"ף שהובאו ברא"ש שם מוכח דכל היכא דאמרינן נמצא אחד קרוב א"פ עדותן בטלה דאפילו שבועה אינו יכול לחייב מצד עד א', שוב ראיתי בפני יהושע (שם) אחר שהוכיח ג"כ משו"ת הרי"ף דאפילו לשבועה אינו נאמן כתב דמדברי התוספ' משמע דלשבועה כשר ומסיים דלדינא צ"ע ע"ש, ולפי מה שכתבתי יש ראי' גמורה דהתוס' חולקין על הרי"ף והתוספת כאן לשיטתם דשם אזלו, ולפ"ז א"ש למה לא פי' רש"י כפי' ר"ח די"ל דס"ל שם כהרי"ף: דף ק"ב ע"א בגמרא ונקרא שמו בישראל: לכאורה היינו דרשה דלעיל דדרשינן בב"ד ישראל ולא בב"ד ש"ג וק' דהא בישראל לא מיותר דצריך להא דר"ט לת"ק דר"י והרי רבא גופי' פסק לעיל כת"ק וא"כ קרא דלהקים לאחיו שם בישראל ה"ל להביא דמזה דרש ת"ק למעט ב"ד של גרים, והנה אף דחליצה לא בעי אלא הדיוטות מכ"מ לענין יוחסין חמירי מדיינים מומחים שדנין דיני ממונות ולרש"י אפילו מאותן שדנין דנ"פ, ובזה י"ל מה שהקשה המהרש"א לעיל דלידוק דהדיוטות כשרים לחליצה מדאצטריך קרא למעט גרים ע"ש דאפילו בעינן מומחים מכ"מ צריך קרא למעט היכי שאין אביו מישראל אבל אמו מישראל דבכלל אתך בדומין לך איתא ואעפ"כ ממועט לענין חליצה עד שיהא כולה מישראל:

שם והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו עיין ברש"י ותוספ' שמחקו גירסא זו דמנעל אין לשון הכתוב ועוד דבפי' אמר לקמן דהטעם משום גזירה, והנה קושיא האחרונה הי' אפשר לתרץ דודאי לקמן דמפרש טעמא דר"מ דאמר מנעל לכתחלה דוקא לא הא דיעבד שפיר דמי בזה הוצרך לטעם דגזירה דאי דאורייתא הוא אפילו בדיעבד פסול דמהיכי תיתי לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד אבל הך זקן דהכא י"ל דס"ל באמת דאפילו בדיעבד פסול מנעל דדאורייתא הוא כנראה ממה שהשיב לו א"כ מה ראה ר"מ וכו' והרי ר"מ ג"כ לא התיר רק בדיעבד משמע דהוא אפילו בדיעבד ס"ל דפסול אבל קושיא ראשונה ודאי קושיא אלימתא היא, והנלענ"ד ליישב גרסת הספרים וליישב קושיות רש"י ע"פ הכלל שהניח הט"ז בי"ד (סי' קט"ז) ובא"ח (בה' שופר) דכל דבר שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חכמים לאסור והשתא י"ל דה"ק וכי חולצין במנעל פי' והא חכמים אסרוהו מטעם גזירה רק שלא תקשי' איך שייך בזה גזירה כיון שהתורה התירה בפי' ע"ז קאמר והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכיון דבנעלו הכל בכלל בין מנעל בין סנדל לא התירה התורה בפי' מנעל ושייך שפיר גזירה, ועיין מש"כ לעיל (מ"ח:) שיישבתי גם שם בכה"ג שיטת ריב"ן שהביאו התוספת שם כן:

שם חולצין במנעל לכתחלה: כן פסק הרמב"ם ובכס"מ כתב הטעם דפסק כלישנא בתרא דלעיל, אבל לענ"ד ז"א דכבר השיבו התוספת על זה במנחות (דף ל"ב) כיון דרבה ור"י פליגי בזה הלכה כרבה, וביותר הי' נלענ"ד דהרמב"ם ס"ל כרשב"א שדייק מן הירושלמי דבמקום שאין סנדל חולצין במנעל לכתחלה וזה נראה גם כוונת התוספת במנחות שם מה שכתבו שאין הסנדל מצוי ביננו:

שם בהשמטת רוב העקב: י"ל למה נקט כי הך לישנא ולא הלשון דכולה פרקין שמטה רוב העקב חליצתה כשירה, ואולי י"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דהלכה כר"ע דס"ל לקמן בפרקין חלצה ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשירה, א"נ י"ל כיון דרב ס"ל לעיל (דף צ"ב) דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ קמ"ל אם כשחלצה ובעוד שלא שמטה כל הנעל רק רוב העקב קבלה קדושין מקודשת דמאז כבר הותרה לשוק ואזיל בזה רב יהודה אמר רב לשיטתו דהוא הך מ"ד דהכא ולעיל נמי קאמר רב יהודה א"ר אין קידושין תופסין ביבמה:

שם או דלמא חליצה בעינן ק"ק מאי מספקא לי' הא ודאי בעינן חליצה כיון דכתיב וחלצה וכן לקמן דמבעי' לי' או דלמא גלויי כרעא בעינן ק' מהיכי תיתי לומר כן וי"ל כיון דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ויש חילוק בין משמעות וחלצה להך דמעל רגלו דוחלצה משמע דוקא חליצה ומעל רגלו משמע דלא קפיד קרא רק שלא יהי' עוד דבר על רגלו ולכן מספקא לי' אי מעל רגלו דוקא והך וחלצה לא נקיט רק כי אורחי' משום דסדר גלויי כרעא הוא ע"י חליצה או דלמא חליצה דוקא וכן אפכא מספקא לי' אי וחלצה דוקא ומעל רגליו לאו דוקא ולא כתיב רק להכשיר חליצה מעל שוק כדלקמן או בעינן ג"כ מעל רגלו דהיינו גלויי כרעא:

שם בתוספת ד"ה גר דן. כדכתבתי בהחולץ. פי' דשם הקשו התוספת מהא דרב מרי בר רחל אף דלא הוי רק דיני ממונות אכן לפי מה שכתבו התוספת לעיל (ד"ה ואנא גר) בתירוץ בתרא לחלק בין דין לכפיי' א"כ י"ל דגם רש"י ס"ל כן ולכן רב מרי דנתמנה לשופט קבוע שכופה לדין פריך שפיר משום תשים עליך אבל מה דאמרינן דגר כשר לדון ד"מ דמרבינן מהכל כשרים לדון היינו דין בלא כפיי' ולכן שפיר כתב רש"י כיון דפסיק ותני דגר דן חבירו דוקא ולא ישראל היינו דיני נפשות, ודע שמה שהקשו התוספ' לעיל (בד"ה ואנא גר) לפי' ר"ת לא קשה רק להתוספ' לשיטתם דגר אין דן ישראל כשאין אמו מישראל אפילו דיני ממונות דלפי' רש"י דד"מ דן לא קשה קושיתם כמובן דאף דלא הי' אמו מישראל מכ"מ לא פסול רק לחליצה ולא לדיני ממונות

בד"ה לענין. דהא אפילו לעניין ייחוס כהונה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' קכ"ח) תמה על דבריהם דלפ"ז גם באביו גר ואמו ישראלית יכשר לחליצה דג"כ כשר ליחוס כהונה ותירץ בדוחק ע"ש, הנה אמת לפי מה שכתבתי לעיל דהך דרשה דנקט רבא כאן ליליף מיעוט דגר מונקרא שמו בישראל היא אליבי' דרבא א"ש דבריהם שהרי ר' יהודה ס"ל בקידושין (דף ע"ז) דגר שנשא ישראלית בתו פסולה לכהונה אבל כבר כתבתי שזה בעצמו תמו' דנקט דרשתו אליבי' דר' יהודה ולא אליבי' דת"ק דפסק הוא בעצמו כוותי', אבל הנכון בפי' דברי התוספת מה שכתב השער המלך (ה' מלכים) שהקשה שם ג"כ קושית הש"י ותירץ דגר שנשא ב"י ודאי ממועט מישראל כיון דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ מקרי גר ולא ישראל ע"ש:

בא"ד. דרב שמואל היתה אמו מישראל: ק"ק לפ"ז איך אמר ואנא גר אנא הרי אפילו נתעברה אמו מאביו בגיותו מכ"מ הרי בן ישראלית ישראל גמור הוא בין למ"ד נו"ע הבא על בת ישראל הולד ממזר בין למ"ד הולד כשר, והנה לעיל (דף ט"ז) כתבתי שיש ב' שיטות בזה אי למ"ד הולד כשר חשיב ישראל או צריך גירות ולדעת התוס' שם צריך גירות ע"ש, ולפ"ז גם הכא א"ש די"ל דס"ל כמ"ד הולד כשר ולכן אמר אנא גר אנא אכן לאינך שיטות דס"ל דישראל הוא וכזה פסקינן ע"ש ע"כ צ"ל דאעפ"כ הי' קורא עצמו גר כיון דאין אביו מישראל ובלא"ה צריך לומר כן להנך שיטות לפי מה דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ח) וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואל אלא זה גר שמת וכו' ע"ש והרי לפ"ז משכחת גם ישראל שאין לו גואל כגון שנולד מישראלית ואביו נו"ע והרי אין ירושה אלא בקרובי אב וא"כ הוא ישראל שאין לו יורשים ואיך אמר וכי יש לך אדם מישראל אע"כ דקרא לי' גר מפני שאין לו אב מישראל אף שדינו כישראל:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוספ' (שם) דקטן נכסים מנא לי', וגם מה שהקשו איך נתגייר כשהוא קטן ע"ש, דלפ"ז א"ש די"ל דאיירי בישראלית שילדה מנו"ע ומתה וירש בנה שהוא ישראל אותה ולו אין יורשים והתוספ' שלא תרצו כן אפשר דאזלו בהך שיטה דלמ"ד כשר אינו ישראל אלא גר וא"כ אינו יורש את אמו, אבל עדיין ק"ל היאך קאמר וכי יש לך אדם מישראל שאין לו יורשים הרי לכל השיטות מצינו כן לפי מה שפסק בת"ה (סי' שנ"ב) דשתוקי דינו כגר ונכסיו הפקר כשמת וכן פסק גם הרמ"א בח"מ (סי' רע"ו) וא"כ משכחת בכגון דעשרה עומדים ובעל א' מהם דאמרינן לעיל (דף ק') דהולד שתוקי לענין ירושה וישראל ודאי הוא וי"ל דמכ"מ קאמר שפיר ממנ"פ אי ידעינן ודאי שאביו ישראל כגון בעשרה עומדים א"כ יש לו יורשים דהם בין כולם יורשים אותו כדאמרינן במתניתן (שם) אבל הם יורשים אותו ואם איירי בשתוקי שלא ידענו שאביו ודאי ישראל א"כ צריך גירות מספק להנך שיטות שס"ל דכשר אבל הוא גר אבל באמת לפ"מ דפסקינן דא"צ גירות משכחת אדם מישראל שאין לו יורשים אבל הוא ירש את אמו וקרובי אמו:

בד"ה וה"ה דאפילו. נקט רישא כשר: ה"ה דקשה ג"כ הכי מלמעלה מארכובה דסיפא רק דהתוספ' בבא קמא נקטו, אבל לולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר דודאי ביש לו עקב ובלמעלה מן הארכובה גם המקשן ידע די"ל דנקט רישא איידי דסיפא משום דרישא וסיפא דמי להדדי דהוי דבר והפוכו אבל בהך דחלצה במנעל לא הוי ס"ד לומר דנקט איידי דאנפליא כיון דאינן דומין זה לזה כלל:

ע"ב בגמרא אבל לאחין מפסלא: הרמב"ם (ה' יבום פ"ד הכ"ח) פסק כן וכתב הטעם שמא נתכוונה לחליצה והכס"מ שם תמה מאי ארי' נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מפסלא וכן הקשה בבד"ה ותי' בדוחק, ונראה מזה דהכס"מ מפרש מה דקאמר אבל לאחין מפסלא אפי' בלא כוונה כלל, אבל באמת לא ידעתי מאי קושיא דפשוט הוא דגרסת הרמב"ם כגרסת הרי"ף והרמב"ן דגרסו הא חזינן חיישינן שמא נתכוונה וא"כ מארץ בלישנא בתרא אבל לאחין מפסלא היינו ג"כ מטעם שמא נתכוונו וכן נראה ג"כ פי' רש"י, ובזה א"ש פסק הרמב"ם דשפיר משמע לפ"ז דבידעינן ודאי דלא נתכונו אפילו לאחין לא מפסלא, ובהטעם דבעינן כוונה לחליצה יש פלוגתא דרבוותא דהחכם צבי (סי' א') כתב הטעם דבעינן כוונה מטעם קנין אבל מהטורי אבן מגילה (דף ך') וכן בשאילת יעב"ץ נראה דהטעם משום כוונת מצו' ע"ש:

שם סנדל התפור בפשתן: עיין ברשב"א ורא"ש שהקשו לפי' קמא דרש"י דהא אמרינן לקמן דבמחופה עור הוכשר סנדל של עץ וכן הוא מפורש בירושלמי דאם חלץ באנפליא של עור מבחוץ ושל בגד מבפנים חליצתה כשירה, ולענ"ד יש ליישב פי' זה של רש"י כיון דבהך סנדל של עץ פליגי לקמן שמואל ואבו' דשמואל דשמואל מוקי כר"מ ואבו' דשמואל במחופה עור ודברי הכל ומדלא מוקי שמואל ג"כ הכי לכאורה משמע דאפילו במחופה עור ס"ל דפליגי רבנן דודאי אין סברא לומר דשמואל ואבו' פליגי אי עדיף לאוקמי מתניתן כיחידאי או באוקמתא דזה הוי פלוגתא בדבר הסוגיא וכיון דאיכא בזה אי מחופה טור מהני לרבנן פלוגתא בין שמואל לאבו' דשמואל א"כ י"ל דרב ג"כ כשמואל ס"ל וא"כ ל"ק מהא דמחופה עור שהקשה הרשב"א וכן מאביי ל"ק דהוא י"ל דס"ל כאבו' דשמואל וכן מירושלמי ל"ק מכח הך טעמא:

שם תחש מאי אהני לי': ק"ק דהא ע"כ לא קאמר דיחזקאל חידש זה דסנדל התפור בפשתן פסול דעד דאת יחזקאל מאן אמרה וע"כ צ"ל כדמשני דסנהדרין (דף כ"ב) בכה"ג דהלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא א"כ הרי ליכא כאן תור דהרי אינו אלא אסמכתא ואיך היד תחש מאי אהני לי', וצ"ל דזה חשיב יותר מאסמכתא כיון דברוח קדש נאמר לענין דבר זה, אכן אכתי לא הונח לי בזה דלפי הנראה מהכתוב עיקר הכוונה שהקב"ה מפאר איך היטיב לישראל והלבישם רקמה והנעילם תחש שהוא ג"כ דבר חשיב וא"כ איך שייך לחשוב תחש ליתור גמור לילף מיני' למעט מנעל התפור בפשתן:

שם אלא הא דכתיב ועצמותיך יחליץ: י"ל דפריך דלא כסדר דבתחלה הי' לו להקשות מקרא דישעי' ואח"כ מקרא דתהלים ואח"כ מקרא דאיוב דכן סדר הכתובים כדאמרינן (בפ"א דב"ב) והוא מקשה הסדר להיפך, ונ"ל דעוד י"ל דלמה לא מתרץ גם אהא דעצמותיך יחליץ דמדינה ש"ג קאמר, וראיתי שגם המהרש"א בח"א הרגיש בזה ומה שר"ל משום דרבא מפרש זרוז גרמי באמת ארבא גופא י"ל מנ"ל כן, גם דוחק קצת לומר דרק ארבא הקשה כן והרי ודאי שייך דין גם בעצמות כדאמרינן דהקב"ה מרכיב גוף ונשמה ודנם ביחד וכן אמרינן בשבת (פ' כ"ג) מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ע"ש, ונ"ל דהנה מצינו ג' כתות צדיקים האחת הם שחטאו ונתכפר להם והם בעלי תשובה למעלה מהם גם כתות צדיקים שלא חטאו מחמת יראה והם טובים מבטלי תשובה כדאמרינן (בפ"ח דיומא) כל מה שנתנבאו נביאים לא גבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתיך ולמעלה מהם הם כתות צדיקים העושים מאהבה שמעולים מאותם שעושים מיראה כדאמרינן (ס"פ ז' דסוטה) והנה ג' כחות צדיקים אילו נכללו בג' פסוקים שהביא כאן דפסוק דיחלוץ עני איירי במי שחטא ונתכפר לו ע"י עונו כדפי' רש"י ופסוק דסביב ליריאיו איירי כפשטי בעושים מיראה ופסוק דישעי' דצוום הנביא איך יעבדו אתד ומה יהי' שכרם איירי בצדיקים היותר מעולים העושים מאהבה דודאי הזהירם נביא לעבוד את ד' באופן היותר מועיל והנה מצינו לפעמים עושה הקב"ה דבר בעצמו ולפעמים ע"י שליח כדאמרינן (ר"פ ז' דבבא מציעא) וודאי גדול השכר בנעשה מהקב"ה ממה שנעשה ע"י שליח כנראה שם וגם כשחטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה ושלחתי לפניך מלאך ומשה התפלל אם איך פניך הולכים אל תעלנו מזה ויעתר לו ד' אחרי שמצא חן בעיניו וא"כ ע"פ הסברא לצדיק גמור יציל הקב"ה בעצמו ולאינו גמור ע"י מלאך אכן מצינו ג"כ אפכא דלמי שאינו ראוי כ"כ להצלה אין כח ביד מלאך להצילו עד שיצילו הקב"ה בעצמו כמו שהאריך הזוהר והאלשיך בפסוק ועבר ד' לנגוף את מצרים ולא יתן המשחית וכו' דלכך הי' צריך להיות מכת בכורות וגאולת ישראל ע"י הקב"ה דוקא משום דלא היו ראויים כ"כ דמדת הדין קטרג הללו עע"ז והללו עע"ז: