ערוך לנר – יבמות – קטע 119

שם ר"י אומר פטור בב"א: הא דלא קאמר רי"א אף בבת אחת פטור י"ל דהא אמרינן במכות (דף ט"ז) דאיכא חד תנא דס"ל לר"י התראת ספק שמי' התראה וא"כ י"ל דהיינו הך תנא דהכא וס"ל דמחייב ר"י בזא"ז ורק בב"א פוטר:

ובהכי יש ליישב ג"כ מה שדייקו התוספ' למה קתני בתחלה זה אחר זה ואח"כ בבא א' דהוי זו וא"צ אומר זו ולא קתני בת אחת תחלה דהוי לא זו אף זו, ולפ"ז א"ש דגם השתא הוי לא זו אף זו לא בלבד בזא"ז חייב משום דה"ס שמה התראה אלא אפילו בב"א שיש כאן שותפות ג"כ חייב:

שם להאי בית אב ומדחו לי': ק"ק דלמא חלק א' בלחם הפנים קאמר דנתחלק בשבת לכל בני המשמר בשוה כדאמרינן (סוף סוכה) וכל כהן קבל חלקו כדאמרינן בפסחים (ג':) ועיין מה שכתבתי לקמן:

שם ברש"י ד"ה כל משמר. חלוק לששה בתי אבות: הברטנורא בתענית (פ"ד) כתב דחלוק לז' בתי אבות לז' ימי השבת ורש"י גופא וגם הריטב"א כתבו כן בתענית (ט"ו:) ע"ש וכן הוא שם בתוספתא אבל בפסחים (דף נ"ז) פי' כמו הכא לו' בתי אבות וכן אמרינן בהדיא במנחות (דף ק"ז) ע"ש, ונראה דפליגי בזה התוספתא וחזקי' במנחות:

שם בתוספ' ד"ה עולה. דבני משמרה קאי: עיין מש"כ לעיל יישוב לזה, והנה הרמב"ם (פ"ז מהל' כלי מקדש) כתב דמ"ע הוא שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים לענין עבודה וחלוק ע"ש ומשמע מזה דמי שעובד בשאר ימות השנה במשמר שאינו שלו עובר בע' דמלבד ממכריו על האבות, ולפ"ן לק"מ קושית התוספ' דאיכא ספק איסור לעבוד, אכן לפ"ז יקשה היאך מתרץ משום פגם משפחה וכי משום זה מותר לו לעבור על ספק ע' אע"כ מוכח לכאורה דליכא ע' אבל צריך טעם למה לא חשבינן מלבד ממכריו ג"כ מצות ע' עכ"פ לגבי הא שלא לכוף לאנשי משמר וכן מדכתיב ובא בכל אות נפשו דדרשינן שקרבן שלו מותר לכהן להקריב במשמר שאינו שלו ג"כ הוי לאו הבא מכלל ע' שלא להקריב קרבן של אחר במשמר שאינו שלו

בד"ה ואם היו. חלק א' פשיטא: לפי הגירסא שהביא רש"י שם חלק אחד ס"ד וכפי מה שפירשתי לעיל גירסא זו לא יקשה הכא כן דהכא שפיר שייך חלק, אכן גם לפי גירסת התוספ' אפשר לתרץ קושיתם ע"פ מה שהקשתי לעיל מאי פריך דלמא בלחם הפנים איירי, וי"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דבסוכה (נ"ה.) מוכח דמה שהכהן חולק בקרבן הוא מטעם עבודה כדכתיב לכהן המקריב אותה לו תהי' חוץ מלחם הפנים שאינו מטעם עבודה שאין בו עבודה למשמר של שבוע זו ע"ש והרי במתניתן משמע מדלא מחלק בין ב' משמרות למשמר א' רק לענין חולק משמע דלענין עבודה איירי במשמר א' כמו בב' משמרות שעולה בעל כרחו שהמשפחות של ב' בתי אבות כופין אותו לכבוד משום פגמם ולכן לא קשה מאי קמ"ל דחולק חלק א' די"ל דטובא קמ"ל כיון שאינו עובד רק בעל כרחו החילוק הוא מטעם עבודה ה"א דלא מחלקינן לי' ח קו כיון שלא הי' רוצה לעבוד אין לו לקבל מטעם עבודה להכי קמ"ל דאעפ"כ אחר שעבד אפילו בעל כרחו חולק, ולכן מתורץ מה שהקשינו דלמא בלחם הפנים קאי דהשתא י"ל דע"כ הוכיח דלא בהני קמיירי דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא שנוטל חלקו כיון דכל הכהנים לא נטלו מטעם עבודה הרי שלא נחלק מחמת עבודה וא"כ לא נגרע הוא מהם ולכן אתי שפיר:

פרק שנים עשר.

דף ק"א ע"א במתניתן חלצה בגדול: לא ידעתי למה חלק בבא זו לעצמה ולא תני הך דגדול וקטן עם הג' דרישא כיון דבכולם חליצה כשרה בדיעבד ובשלמא הנך דרישא הוצרך למיתני לבד כיון שמחלק בהם בין מקים שכשרה למקום שפסולה אבל הני הוי מצי למיתני בחד בבא, ואפשר משום דהדיוקים אינם שוים דברישא הדיוק הא סנדל שלו חולץ לכתחלה ובסיפא הדיוק הא אין יכול להלוך בו חליצה פסולה:

שם בגמרא דיינין ל"ל: בירושלמי מקשה ג"כ הכי ומשני לכתחלה בעינן דיינים ובשעת הדחק גם בהדיוטות סגי, ונ"ל דש"ס דילן וירושלמי פליגי בהנך ב' שיטות שהביא הירושלמי שם אי בעינן שידעו להקרות דלהך ברייתא דאפילו אין יודעין לקרות הרי לא שייך כתי' ש"ס שלנו ואליבי' דהך שיטה אזיל התירוץ דירושלמי, אבל ראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שכתב כש"ס שלנו וכירושלמי דלכתחלה בעינן דיינים ובשעת הדחק אפילו הדיוטות ובלבד שידעו לקרות וזה צ"ע דמנ"ל כן:

שם ברש"י ד"ה מן הארכובה. שנחתך רגלו: הוצרך לפרש כן דבנחתך רגלו איירי ולא בקשר למעלה מן הארכובה באדם שלם כמו שפירשו הרמב"ם והברטנורא משום דקשיא לי' מהא דאמימר לקמן (ק"ג.) דהאי מאן דמסגי על ליחתא דכרעי וכמו שפי' שם, ועיין ברא"ש שם שתלי בפלוגתת הראשונים:

שם בתוספ' ד"ה מצות. אם הקרו יפה: לולא דבריהם הי' אפשר לומר לפי מה דאמרינן לקמן (ק"ו:) האי מאן דמקרי גט חליצה וכו' ע"ש דמשמע דצריך להקרות דוקא ואפשר לומר דהיינו מדאמרינן (בבכורים פרק ג') דהתקינו שיהו מקרין פרשת בכורים למי שיודע ולמי שאינו יודע ופי' שם הר"מ והר"ש מהירושלמי דאסמכוה אקרא דכתיב וענית ואין עניי' אלא מפי אחרים וא"כ ה"נ דכתיב וענתה ואמרה צריך להקרות לה מפי אחרים דהיינו ודאי ע"פ הזקנים שחולצת לפניהם ולכן לא בעינן רק שיודעין להקרות אבל שאר דיני חליצה די אם ידע היבם החולץ בעצמו ויכול לחלוץ אף כשאין הדיינים יודעים, שוב ראיתי שגם המפרש בירושלמי דפרק זו כתב כעין זה:

בד"ה ואין ב"ד. איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו: כן כתבו ג"כ בפסחים (פ"ט.) אכן לא מצאתי בשום מקום פלוגתא זו רק דבחגיגה (ט"ז:) מוכיח רמי ב"ח ממתניתן דסמיכה בכל כחו בעינן וליכא מאן דפליג וכן בזבחים (ל"ג.) קאמר הש"ס בפשיטות כן ואי רצו לומר דמדהוצרך לידוק כן משמע שיש לטעות ג"כ אפכא א"כ הוי מצי למימר ג"כ דשייך פלוגתא אי סמיכה מן הצדדים דהוצרך ג"כ לידוק שם בחגיגה ממתניתן וכן שלא יהא דבר חוצץ דמוכיח במנחות (צ"ג:) מברייתא גם בזה שייך פלוגתא בין ב"ד, שוב ראיתי בשער המלך בהל' מעה"ק שהקשה כן והאריך ע"ש, ולולא דברי התוספ' אפשר לומר דשייך פלוגתא בסמיכה דלפי המבואר בסנהדרין (דף י"ג) פליגי ר"י ור"ש אי בעינן לסמיכה ג' או ה' ותלי זה בפלוגתא אי גמרינן גז"ש דראש ראש מעולה, או י"ל ג"כ דשייך פלוגתא זו אי בעינן על ממש או על בסמוך דפליגי תנאי בזה במנחות (דף צ"ח) ובסוטה (דף ל"ז) ולכן אם יאמר האחד דבעי ד' לסמיכה יכריעו השנים וכן שייך לר' יהודה ה' מטעם זה אם יאמרו שנים דסגי בב' וב' יאמרו דצריך ה' דיכריע להם האחד דבכל צד איכא קולא דלמ"ד בג' סגי אי אפשר לסמוך בה' דב' היתרים עושים עבודה בקדשים כיון דסמיכה בכל כחו בעינן:

בד"ה זקני. אדלעיל קאי: ליישב דעת רש"י י"ל דבשלמא התם ליכא למימר דהיינו הני דלעיל דבתחלה כתיב ונקרב ב"ה אל האלקים ושוב כתיב עד האלקים יבא דבר שניהם וכיון דכבר כתיב ונקרב דהיינו שבועה איך שייך שוב עד האלקים יבא הרי כבר נשבע אלא ע"כ דקרא כתיב לרבויי' דיין אחר והא דכתיב שוב אשר ירשיעון אלקים בזה ג"כ לא אמרינן דאדלעיל קאי כיון דכתיב בלא הא הוי כמו זקני דהכא אבל הכא דקרא סדר החליצה קפריט שייך שפיר לומר דזקנים דסיפא הם אותם דלעיל, והא דלא ניחא לי' לרש"י לפרש דלכך לא חשיב לדרשא רק ב' פעמים זקנים דזקנים קמא לגופא צריך דרבי יהודה ס"ל כמ"ד בסנהדרין (ג':) דאין דורשין תחלות. דרש"י לשיטתו קאי דגם שם לא מפרש דצריך לגופא אלא דלדרשא צריך למידרש מומחים מה שלא שייך הכא אבל מכ"מ להתוספ' דכתבו שם דגם בלא שצריך לדרשא ג"כ לא דרש תחלות הוי מצי לפרש גם הכא כן וכן משמע אלשון הגמרא דקאמר ורבי יהודה זקני שנים זקנים שנים והשתא לפי' רש"י ור"י דזקנים קמא דרש ובתרא לא דרש הל"ל זקנים שנים זקני שנים:

ועוד יש ליתן טעם ולתרץ קושית רש"י הא דלא דרש זקנים בתרא דבשלמא ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכן וקראו לו זקני עירו יש לפרש דקאי למנין הדיינים משום דכתיב בסדר שעדיין לא התחיל דין החליצה אבל ונגשה וגו' לעיני הזקנים אין לפרש דכתיב משום מנין כיון דכבר התחיל לפרט הסדר דואמר לא חפצתי לקחתה דכי ס"ד דאח"כ יוסיפו הדיינים אע"כ דהזקנים בתרא הני דלעיל הם אבל בהנך דהאלקים דסנהדרין לא שייך זה דהתם לא קחשיב סדר וכנ"ל:

בא"ד. ולהכי כתיב לעיני הזקנים: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דאכתי הזקנים קמא ל"ל דמהזקנים בתרא ידעינן שנים אף דלא מיותר לדרשא דגם אי הוי כתיב לעיניהם ג"כ הוי ידעינן שנים כמו מוקראו דלקמן, ולא זכיתי להבין דעתו דהא לקמן לא מרבינן מוקראו אלא אי מיותר הוא דהא מתרץ לקמן משום דלאו מיותר הוא לא דרשינן מיני' וכן מוכח בסנהדרין (י"ג:) לענין וסמכו דלא דרשינן שנים מיני' אלא אי מיותר הוא והא הכא לא מיותר דצריך לעיניהם לגופא שהרוק יהי' נראה לעיני הדיינים או שלא יהיו סומין ולכן שפיר צריך הזקנים קמא:

בד"ה מבעיא לי'. דכתיב השערה דמשמע סנהדרין: א"ל דלא לכתוב השערה ולא צריך זקני די"ל דאצטריך השערה להא דדרשינן לקמן מיני' דצריכי דייני למיקבע דוכתא:

ע"ב בגמרא האי לכדרבא הוא דאתי: ק"ק דא"כ האי אמר מר דלעיל דמפיק מלעיני פרט סומא כמאן אתיא ועוד מאי פריך לרבי יהודה ואידך נמי מבעיא לי' לכדרבא דלמא ס"ל כהך דאמר מר ועוד קשה לפי האמת דמרבינן הדיוטות מבישראל מנ"ל לרבא למפיק מלעיני דצריכים שיראו הדיינים דלמא לא אתי רק למעט סומים, וי"ל דודאי עיקר דרשא דלעיני אתי למעט סומים כדרשה דאמר מר רק דרבא מפיק ג"כ דצריכים שיראו הדיינים מדסמיך לעיני הזקנים לוירקה ולא כתיב ונגשה יבמתו לעיני הזקנים אליו וחלצה וגו' וירקה אע"כ דקרא אתי להורות ג"כ דצריכים שיראו הזקינים החליצה והרוק ולא די במה שהם ראויים לראות דלעיני הזקנים נדרש לפניו ולאחריו ולכן לא מפסיק באליו בין לעיני הזקנים לוחלצה וכו' וירקה ולכן הכא מתרץ שפיר דליכא להוכיח דהדיוטות כשרים דאל"כ לעיני פרט לסומים ל"ל דאף אי ידעינן כבר למעט סומים מדבעינן סנהדרין מכ"מ הוי מצרכינן לעיני להך דרבא אבל לפי האמת תרתי שמעת מינה ועיין מש"כ לקמן:

שם אלא מעתה וקראו שנים: לשון אלא מעתה ק"ק מה חדש בסוגיא דקמן דפריך הכי, וי"ל דפשטות דקרא הכל קאי אהזקנים דרישא וא"כ גם מוקראו ודברו לא שייך לרבוייא יותר אבל אחר דקאמר דר"י דרש זקני לחוד וגם רבנן הוי דרשי כן אי לאו דצריך זקני לדרשה אחריתא לכן פריך אי הכי לדרוש נמי וקראו ודברו לרבות אחריני וכלשון זה פריך ג"כ בסנהדרין (דף י"ד) וגם שם יש לפרש כן:

שם וקראו לו ולא שלוחן: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה שהב"ד בעצמן יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהב"ד קוראין לו ונותנין לו עלה, וביותר יש לתמוה על הש"ע (אהע"ז סי' קס"ו) שהשמיט דין זה לגמרי שהב"ד קוראין לו ולא הביא רק שב"ד נותנין לו עצה גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהב"ד בעצמם צריכין לילך אל היבם ולקרוא לו, וי"ל כיון דלקמן (ק"ו:) תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ע"ש ומשמע מזה דהם באים בלא קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לב"ד קאמר אלא היינו הדבור של ודברו אליו דהיא העצה שנותנין לו ומה שכפל הפסוק לכתוב וקראו ודברו היינו לדרוש דעצה זו הם בעצמם יתנו ולא ע"י שלוחן וכיון שהפוסקים השיאו הך דב"ד נותנין לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחן ג"כ בכלל:

ובהכי א"ש שלא יקשה מאיזה משמעות דריש ולא שלוחן אבל השתא א"ש דמיתורא דוקראו לו קדרש, וכן מה שהביאו התוספת ויצאו הן ולא שלוחן התם נמי מיתורא דויצאו קדרש דמיותר הוא, וכן מה שהביאו מידו ולא שלוחו התם נמי יתור הוא דה"ל לכתוב וסמך יד ומדכתיב ידו ממעטינן שלוחו ואף דבמנחות דרשינן ג' דרשות מידו היינו מדכתוב ג' פעמים ידו בעולה ובשלמים ובחטאת, וראיתי בקרבן אהרן שהקשה הא ד' ידו כתיבי חד בעולה וג' בשלמים ורצה ליישב דחדא קאי למעט בנו, ובמכ"ה שכח הני תרי דבחטאת אבל האמת נראה דג' דשלמים לא נחשבו רק לחד דכתיבי בג' מיני בהמות וכן הני תרי דחטאת לא נחשבו רק לחד והיינו ג' ידו דקדרש התם התם ואף דבפר כהן משיח ובשעיר נשיא כתיב ג"כ ידו התם לגופא אתי לדרוש גם בהם הנך מיעוטים דדרשינן בקרבן הדיוט דאחר דכבר דרשינן כולהו בקרבן הדיוט מכח ג' ידו ידעינן בהו הנך ג' מחד ידו:

שם וכי תימא הכי נמי והתניא: עיין לקמן (ק"ז:) שכתבו התוספת בשם ר"ח דמה דאמר ר"נ הלכה כאותו זוג הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן ג' אכן ה"ה ופי"א מהל' גירושין) כתב דדעת רמב"ם ורש"י אינה כן אלא דגם לכתחלה לא בעינן ג', ולכאורה יש להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דידן דלפי המבואר לקמן (ק"ה:) מה דאמר ר"נ הכא לענין חליצה הלכה חליצה בג' פירושו דלכתחלה בעינן ג' דדיעבד אשמעינן באידך מימרא דלקמן דאין הלכה כאותו זוג והשתא אי הך הלכה כאותו זוג דקאמר לענין מיאון הוי בדיעבד דוקא קשה מאי פריך אי הכי אפילו מיאון נמי הא באמת שוה מיאון לכתחלה לחליצה והא ר"נ לא קאמר חליצה בג' הואיל דסתם לן תנא כוותי' רק לכתחילה אע"כ מוכח דלא כר"ח אלא כרמב"ם ורש"י דמה דאמר לענין מיאון הלכה כאותו זוג אפי' לכתחלה קאמר, ועיין מש"כ בזה לעיל (כ"ה:) בזה הענין ולשיטת ר"ח צריך לדחוק דסמיך בקושיתו אמה שאמר ר"נ ג"כ לענין חליצה דאין הלכה כאותו זוג דמזה ידענו דלענין חליצה בדיעבד עבד קאמר אבל זה ודאי דוחק:

שם אמר רבא צריכי דייני למיקבע: דקדק המהרש"ל ביש"ש דלמה הפסיק הכא במימרא דרבא זו כיון דהך דעבדי עובדא בחמשה עדיין שייך למנין הדיינים ולפלוגתא דת"ק ור"י, ולענ"ד י"ל דגם זה שייך להך פלוגתא ע"פ מה שכתבתי לעיל אדברי תוספ' (ד"ה מבעי') שכתבו דלכך צריך לת"ק קרא לרבות הדיוטות מדכתיב השערה ולכאורה יקשה דלא לכתוב השערה ולא בעי זקני ותרצתי דשערה צריך למיכתב משום הא דרבא ולכן צריך למייתי הא דרבא דאל"כ יקשה דלת"ק ליבעי חמשה כיון דל"צ קרא לרבות הדיוטות, א"נ י"ל כיון דקאמר דצריך חמשה לפרסומי מלתא ופי' רש"י שלא תנשא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלי', ולכאורה י"ל דא"כ גם בגט ליבעי' פרסום דשייך ג"כ הני תרי טעמי, וא"ע ראיתי שגם בב"ח דקדק כן ותירץ בדוחק אבל י"ל דרק בחליצה עשו חכמים תקנה לפרסום דאסמכוה אקרא מדהקפידה התורה שהדיינים יקבעו דוכתא שהוא לפרסם כדכתיב בלשון השערה ולכן הקדים הך דרבא לדין דפרסום:

שם לאצטרופי בי חמשה: י"ל למה שינה הלשון דלעיל קאמר למלויי בי' חמשה והכא קאמר לאצטרופי הן אמת דברי"ף ורא"ש וריטב"א הביאו גם הכא לשון למלויי אבל בכל גמרות שלנו כתיב לשון לאצטרופי, ולענ"ד שזה גרסת רש"י ע"פ מה שחלקו הריטב"א ונ"י הובא גם בבית שמואל (סי' קס"ט) בין אם השנים היו בתחלה בחבורה א' עם השלשה שאז גם השנים צריכין להיות כשרים ובין אם הג' כבר ישבו ואח"כ קראו השנים למילוי בעלמא שאז השנים יכולים להיות גם גרים ופסולים ולכן במעשה דר"כ דאמר סליק מר לגבן דמשמע דהם כבר ישבו נקט הלשון למלויי אבל בהא דרב יהודה דעדיין לא ישבו שהרי צוה לתקן להם מקום ישיבה נקט לשון לאצטרופי דמשמע שהוא שו' להם ולכן נקט רש"י הלשון והלכו לישב שם לשם חציצה לאשמעינן דאיירי שעדיין גם הם עוד לא ישבו:

שם ואנא גר אנא: מזה משמע דגר לא כשר אפילו להוספת חמשה אכן ברא"ש הביא הגירסא דא"ל רב יהודה טל זה לפרסומי מלתא וא"כ מוכח דכשר להוספה, ובזה יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בה' יבום וחליצה פ"ד) אנימוקי יוסף שהביא בשם ראשונים דכשר גר להוספה והקשה מסוגיא דילן, ולפ"ז א"ש די"ל דהם גרסו כגירסת הרא"ש, ועיין בים של שלמה שכבר הביא קושית הלח"מ בשם ת"ה והבית שם ג"כ פלוגתת הראשונים ותמהני שלא הרגיש בזה שזה תלוי בגרסות הגמרא, והנה הריטב"א תירץ אקושיא זו דיש חילוק בין אם השנים נצטרפו עם הדיינים שאז צריכים להיות כשרים ולא גרים ופסולים ובין אם הם רק למילוי שאז גם גרים ופסולים יכולים להיות והכא משום כבודו דרב שמואל רצה רב יהודה לצרפו עמו:

ובזה א"ש מה דקאמר רב יהודה כגון רב שמואל מפיקנא ממונא אפומי' דהיאך שייך זה לכאן להפליג עתה בשבחו, אבל לפי' הריטב"א א"ש שרצה להראות לתלמידיו זה שבאמת הי' אפשר להכשיר לרב שמואל אם אומר שיהי' למילוי אבל לאדם חשוב כזה ע"כ אני צריך לצרפו ולכן יפה השיב לי שהוא גר:

שם ברש"י ד"ה בישראל. שם בישראל: ק"ק איך שייך לדרוש מזה דיינים דהרי זה קאי שלא רוצה להקים שם לאחיו ע"י יבום דלא בעי ב"ד, וי"ל דהכי קדרש ועלתה וגו' אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם כן תאמר בישראל בב"ד של ישראל כל דהו דהשתא בישראל אואמרה קאי:

שם בתוספ' ד"ה יפה. פסול יוחסין: זה לכאורה שלא בדיוק שהרי לר' יהודה דאליבי' קיימינן דרשינן מעמך משום שכינה בסנהדרין (דף י"ז) וצ"ל דהתוספ' נקטו כן כס"ד דהגמרא שם (דף ל"ו) דרצה לילף פסול יוחסין מעמך ופריך דלמא משום שכינה ומשני דמונשאו אתך נפקא וע"ז סמכו גם התוספ' בדיוקם:

בא"ד. לפסול בעלי מומין: לפ"ז יקשה אמה שכתב רש"י בסנהדרין (דף י"ז) דמדומין לך תרוייהו ילפינן מיוחסין ומנוקים ממום אבל באמת מבואר זה ע"פ דברי התוספ' שם ודף ל"ו) שמשם נראה דגם התוספ' ס"ל דמאתך בדומין לך לפי המסקנא תרווייהו נפקא רק דאי לאו ממום אין בך לא הוי מוקמינן אתך לבעל מום אלא למיוחסין לבד אבל השתא דידעינן ממום אין בך דע"כ הלכה למשה מסיני שיהו סנהדרין מנוקין מכל מום שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר וע"כ גמרא גמירי לי' כדאמרינן שם (דף כ"ב) אמרינן דגם בעל מום הוא בכלל אתך, ובזה א"ש מה דקאמר הכא דלא אצטריך לעיני משום קרא דמום אין בך דשיר השירים והיינו ע"כ דזה מורה דמדאורייתא הוא שלא יהיו סנהדרין בעלי מומים: