ערוך לנר – יבמות – קטע 118

והנה לפי המבואר ברש"י ובכל הראשונים תוספ' ורמב"ן ורשב"א וריטב"א פה מעשר עני לא הי' מתחלק בגורן ולכאורה תימא דהא בפי' תנן (בפיאה פ"ח) אין פוחתין לעני בגורן והביא מתניתן זו גם בעירובין (דף כ"ט) ושם כתב רש"י הטעם משום דכתיב ונתת בעינן כדי נתינה ע"ש הרי שגם בגורן מתחלק, והנלענ"ד בשיטת הראשונים דהנה הר"ן והרא"ש בנדרים פירשו אפכא מתוספ' דהכא דבימות החמה הניחו בגורן ועל זה כתיב והנחת ובימות הגשמים מכניסו לבית ושם מתחלק הרי יש לנו פה ג' זמנים ימות החמה של שנת ג' שנת מעשר עני וימות הגשמים של רביעי שבפסח בשנה רביעית הי' ביעור וימות החמה של אחר הביעור, והשתא אפשר דס"ל רש"י ותוספ' דימות החמה של ג' מתחלק בגורן וע"ז כתיב ונתת ללוי וכו' ובימות הגשמים של ד' מתחלק בבית וגם על זה קאי ונתת ובימות החמה של ד' אחר הביעור מניחו בגורן ועל זה כתיב והנחת בשעריך, ומה שכתב רש"י דמ"ע אינו מתחלק בגורן היינו בזמן שצריך לחלק דבימות החמה בגורן א"צ לחלק אבל אם שואל העני יכול ליתן לו, ואפשר דמפני זה כתב רש"י הטעם דלא לכסוף למען יתישב המשנה דפיאה דאיירי אם שואל העני ועדיין צ"ע, אכן הרמב"ם (בהל' מתנות עניים פ"ו) יש לו שיטה אחרת בזה ולדידי' יתיישבו כל הסוגיות רק שהספרי שהביאו התוספ' אי אפשר להתיישב לפי דבריו וזה באמת השמיטו כן יהי' אפשר ליישב שיטת רש"י הכא אבל בנדרים נראה מפי' רש"י דבעוד שהוא בגורן דהיינו בימות החמה של שנה שלישית כתיב והנחת בשעריך שאינו מחלק רק נותן לפניהם ולפ"ז צ"ע ממתניתן דפיאה הנ"ל:

שם בתוספ' ד"ה והשירים. דתניא בפרק טבול יום ר"ח בן אנטיגנוס: לא ראיתי שם כן אלא דבת"כ תניא כן וגם הרמב"ם לא הביאו ואדרבא ממתניתן דתמיד (פ"א) נראה דתרומת הדשן והנוצה ג"כ הי' ניתן במזרחו של כבש ולא במזרחו של מזבח ועיין ברש"י ביומא (כ"א.) ולפ"ז משמע דע"פ משנתינו הכל הי' במקום א' וא"כ י"ל דרש"י פי' פ"פ משנתינו ובאמת מה דקאמר מתפזר על הדשן הי' שריפה ולענין סוטה פי' רש"י בפי' כן בסוטה (דף ך') ע"ש, ועיין בזבחים (דף ס"ד ע"א) דמוכח ג"כ דתרומת הדשן והנוצה הי' במזרחו של כבש ושם הביאו התוספ' הך דר"ח בן אנטיגנוס בשם ת"כ וע"ש בצאן קדשים שהביא הגירסא דשל ת"ה הי' במזרחי של כבש ושל שריפת ק"ק הי' במזרחו של מזבח היפך ממה שהביאו התוספ' כאן ובאמת בילקוט שלפנינו הוא כגירסת הצ"ק ולפ"ז לא מוכח ממתניתן דתמיד נגד הך דר"ח בן אנטיגנוס, אכן ברש"י י"ל ג"כ דגרס כמו התוספ' הכא ולכן שפיר הוכיח ממתניתן דתמיד נגד רחב"א:

ועוד י"ל דרש"י הוכיח אפילו גרסינן כגירסת הילקוט דע"כ גמרא דילן פליג ארחב"א שהרי בזבחים (דף ס"ד) קרא בש"ס למקום שמשליכין מוראה ונוצה בית הדשן דקאמר שם ר"י אמר מפני שקרובה לבית הדשן ושם (דף ק"ד) קחשיב ג' בית הדשנים הן ולא קחשיב בעזרה רק הך דפסולי ק"ק ואם איתא כרחב"א לחשוב תרתי בעזרה והוי ד' בית הדשנים אע"כ דש"ס שלנו סובר שלא הי' רק הך בית הדשן במזרחו של כבש ושם שורפין הכל וכשיטת רש"י בזה נראה שהיא ג"כ שיטת ר"ת שהביא התוספ' מנחות (דף ע"ד) ומתורץ בזה מה שכתבו שם עליו ולא יתכן וכו' ע"ש:

ע"ב במתניתן ואין מוציאין את שלו מידו: קושית התוספ' לעיל (צ"ט:) אפי' שני של רש"י דהך אין מוציאין היינו ערכין במתניתן דהכא במקומה עומדת דהא כל כמה דלא בא ליד כהן מועלין בה דלא שייך כתירוצם שם דהא הכא לא הוי רק חד דלא שייך להחליף ולכן לכאורה מוכח הכא כאידך פירושא דרש"י:

שם ובכורו יהא רועה: עיין מה שכתבתי במתניתן דלעיל ביישוב קושית המפרש דירושלמי דאיך יהא רועה הא עובר על בל תאחר וכתבתי דהתם איירי ביורש מאביו וזה לא שייך הכא דהא אמרינן דהוא אינו יורש אותם, אכן באמת לק"מ דגם הכא משכחת בירש בכור מאמו או מבנו:

שם הוא אינו יורש אותן: לא ידעתי למה נקט התנא הך בבא והך דפטור על מכתו גבי שניהם כהנים כיון דזה שייך גם ברישא דהיו שניהם ישראלים ובמציעתא דהי' אחד ישראל ואחד כהן וא"ל דמכאן ואילך באמת איירי סתם ולא קאי אהיו שניהם כהנים דז"א דהרי הבבא דעולה במשמרו וכו' ע"כ קאי אמה דקתני היו שניהם כהנים ועיין מה שכתבתי לקמן ברש"י דגם הך דאונן והך דאינו מטמא משכחת בהיו שניהם ישראלים, ולענ"ד אפשר לומר דלענין אנינות וטומאה רבותא קמ"ל גבי כהנים שהרי דין אנינות בקדשים תלי בדין אבלות כמש"כ הרמב"ם (ה' ביאת מקדש פ"ב) ודין אבלות תלי בדין טומאה כדאמרינן במ"ק (דף ך') ופסקו הרמב"ם (ה' אבל פ"ב) וא"כ ה"א גבי כהן כיון דאינו מטמא להם והם אינם מטמאין לו ה"ה ג"כ דאין דין אנינות ביניהם ואף דמתאבלים כמו שפסק בי"ד (סי' שע"ד) זה רק מטעם קנאין לכן קמ"ל דעכ"פ מדין ספק דאורייתא לא יצא לענין אנינות וזיל הכא לחומרא והכא לחומרא כן י"ל לענין אנינות וטומאה אבל אכתי לענין ירושה ולענין הכאה וקללה צ"ע למה נקט בהך בבא בין הדינים שלא שייכים רק בשניהם כהנים וצ"ע:

שם בגמרא לא תנסיב כותית ושפחה: המהרש"א בח"א הקשה דא"כ אמאי לא חשיב זה בהדי י' מצות שנצטוו בנ"נ בסנהדרין (נ"ו:), והנה בפשטות י"ל דהך ברייתא שם ס"ל כמ"ד לעיל (מ"ב.) דיליף הבחנה מהך קרא וא"ר ודאי לא דרש דרשה דהכא וע"ש בתוספ' ומש"כ שם, וביותר נ"ל דמה דקאמר הכא לא תנסיב ל"ק כן רק לס"ד דהולד שתוקי דאורייתא הוא אבל לפי מה דמסיק דקרא אסמכתא בעלמא א"כ לא דרש הכא הך לזרעך אחריך משום דלישנא דקרא כן א"כ גם התם לא דרשינן לענין שפחה וזה ודאי ל"ק דלהס"ד דהכא אמאי לא פריך מברייתא דסנהדרין דודאי עדיפא מזה קפריך הכא, ומה שהקשה המהרש"א עוד איך נשא אברהם הגר שהיתה מצרית ראשונה א"ש לפסק הרמב"ם דכל חייבי לאווין וע' לא הוי רק ע"י קידושין דהגר לא נסיב רק לפלגש דהוי בלא כתובה וקידושין ובזה אפילו בישראל אין איסור אבל ראיתי במדרש רבה (פ' לך לך) לו לאשה ולא לפלגש וא"כ לא שייך זה, שוב ראיתי בתוספ' על התורה אהא דויקח אשה ושמה קטורה שהקשו כן הרי מצרית ראשונה היתה ותי' דאברהם גר הוי ומותר במצרית ובמדרש איתא דעל פי הדבור עשה עכ"ל, והנה מדהקשו על קטורה ולא כשנשאה בראשונה כשהיתה הגר מזה משמע כמו שכתב המהרש"א דרק משעה שנמול קיים אברהם כל המצות אבל במה שכתבו ע"פ המדרש דע"פ הדבור נשאה גם מהגר ל"ק דגם כשהיתה עוד הגר נשאה ע"פ הדבור כדאיתא במדרש וישמע אברם לקול שרי לקול רוח הקדש ע"ש:

שם ושפחה. המהרש"א בח"א הקשה א"כ איך נשא אברהם הגר שפחת שרי ותירץ דממילא נשתחררה כדין הנושא שפחתו ע"ש, ולא זכיתי להבין דהא אחרי זה קרא לה בפסוק עוד שפחת שרי ועוד אם משום ממילא נשתחררה איך מזהר לו רחמנא שלא לישא שפחה כיון שמשתחררת ע"י נישואין שלה ודוחק לומר דאזהרה היא שלא לישא שפחה של אחר, אכן באמת בלא"ה לא ידעתי מאי קשיא לי' להמהרש"א שהרי זה נאמר לאברהם כשהי' בן צ"ט שנה והגר נשא כשהי' בן פ"ו שנים וא"כ אפשר שמאז שצוה לו הקב"ה לא תנסב שפחה באמת לא בא עלי' עוד ומה שנשאה כשהיתה קטורה אז ודאי כבר נשתחררה שהרי זה הי' אחר ששלחה אברהם וא"כ נעשית בת חורין והיתה משוחררת כשנשאה וגם ע"פ המדרש שכתבתי דע"פ הדבור נשאה אברהם מתורצת קושית המהרש"א:

שם מיתיבי ראשון ראוי להיות: הא דפריך מברייתא ולא ממתניתן דהכא מיד י"ל דכן דרך הש"ס להקדים קושיא הקלה דיש לתרץ, לחמורה דאין לתרץ כן, אבל זה לכאורה צריך טעם למה דהקשה מברייתא ולא ממתניתן דלעיל (דף צ"ט) דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דקתני ואוכלין בתרומה אלמא דהמעורב ג"כ כהן הוא ומזה לכאורה ראי' לשיטת הפוסקים שהביא הב"ש באהע"ז (סי' ג') דהיכי דנולדו ואח"כ נתערבו לא שייך משום זרעו מיוחס אחריו ודלא כדרישה דפליג על זה וכן כתבו התוספ' ג"כ לחד תירוצא בגטין (מ"ב:) ע"ש אבל מהרמב"ם (הל' א"ב פ"כ) נראה דס"ל דגם בנתערבו הדין כמו בלא שהתה ט"ש וא"כ קשה למה לא פריך ממתניתן ומזה לכאורה ראי' דס"ל כשיטת הריטב"א שאביא לקמן דלענין תרומה לא נאסר משום אינו מיוחס אחריו:

שם אלא הוא אינו מטמא להם אמאי: ק"ק למה מקשה כן דוקא כשמוקי בגרושה אפילו איירי בשמת בעלה ג"כ קשה היאך משכחת לה דאי שאינו מטמא לעצמות דחד הרי אפילו הוא אביו ודאי ג"כ אינו מטמא לעצמותיו כמו שפסק הרמב"ם (ה' אבל פ"ב) ע"פ סוגיא דנזיר (דף מ"ג), אכן בזה י"ל דמהא לא תקשי' לשמואל שהרי לפי המבואר בסוגיא דנזיר שם פליגי תנאי בזה וא"כ אפשר דשמואל ס"ל כמ"ד דמטמא לעצמות אביו ובלא"ה הרי"ף פסק כוותי' אבל הא קשיא כי מוקי בגרושה למה לו לדייק מהוא אינו מטמא להם לקשי' בקיצור מסיפא דעולה במשמר של זה דהא סוף סוף לא פריך רק מזה: שם אלא לאו בזנות: ק"ק דהל"ל משכחת בקדשה הראשון חוץ משני וגירשה ונשאה השני דלא הוי גרושה לגבי' כיון דלגבי' לא היתה א"א מעיקרא, ועיין בתוספ' לעיל (דף י'), א"נ י"ל דמשכחת בקדשה הראשון ושלח לה גט ע"י שליח ובטל הגט קודם שבא לידה דבכה"ג אמרינן בגטין (דף ל"ג) למ"ד בטלו אינו מבוטל דעקרינהו רבנן לקידושין מיני' מעיקרא ונשאת לשני בהיתר ואעפ"כ לא הוי ע"י זנות אלא ע"י נישואין ואפשר דכל זה הוא בכלל תי' הגמרא דקידושי טעות:

שם ממאנת מי קא ילדה: עיין ברמב"ן ורשב"א ותוספ' הרא"ש שכתבו דהקושיא היא להך לישנא דלעיל ודף י"ב) דס"ל שמא תתעבר ותמות, אכן לענ"ד קשה דאפילו להך לישנא שפיר משכחת לפי מה שהקשתי לעיל (שם) אחמותו דמשכחת שממאנת אי לא נקלט הזרע עד לאחר ג' ימים ובתוך כך מיאנה דבשעת עבור כבר גדולה היא ושם תירצתי דמשום ספק לא נפטרה צרתה אבל הכא קשה לכאורה דלמא לעולם איירי בממאנת והספק הוא דלמא נקלט הזרע לאחר מיאון ואף דבזה היתה ספק א"א לשני דדלמא בשטת מיאון כבר נתעברה והיתה גדולה מכ"מ הולד כשר ממנ"פ וצ"ע:

שם ברש"י ד"ה הוא אונן. לאכול בקדשים: אי משום לאכול בקדשים נקט יקשה לכאורה למה נקט כן בהיו שניהם כהנים אפילו שניהם ישראלים ג"כ משכחת כן דהוא אונן שלא לאכול ביום מיתתם קדשים קלים כגון שלמים ולכן משמע יותר דאיירי לענין עבידה, אכן ק"ק לקמן בסוגיין דפריך אחר גט בעלה אימא סיפא וכו' למה לא פריך מרישא דאיירי בי' דאמאי הוא אונן לענין עבידה דעל שני ממנ"פ לא הי' אונן דאם בן שני הוא איני כהן או ביותר יקשה דלא שייך כלל דין אנינות כהונה אצלו כיין שספק חלל הוא, וי"ל דמזה משמע כרש"י דלא איירי רק לענין אכילת קדשים, אבל לפ"ז קשה מ"ש דנקט כן בהיו שניהם כהנים ואין לומר דניחא לי' למיפרך מסיפא מהא דאין מטמא דזה ודאי איירי בכהן משא"כ ברישא דאפשר לדחוק דאיירי בישראל אף דנקט בהיו שניהם כהנים זה אינו דא"כ גם מאינו מטמא לא פריך מידי דיש לפרש ג"כ בישראל וכגון ברגל וכמו שפי' רש"י לעיל (כ"ט:) באינה מטמאת לו אע"כ דדייק דע"כ לענין טומאת כהן ג"כ איירי מדנקט היו שניהם כהנים וא"כ מרישא דהוא אונן עליהם מצי למיפרך דזה לא משכחת כלל בספק חלל וצ"ע: בד"ה ועולה במשמרו. ואין בני משמר מעכבין עליו: ק"ק דזה נגד הש"ס דלקמן דמפרש דעולה בע"כ דידי' דבני משמר כופין אותו ע"כ וראיתי שגם בתוספ' י"ט הקשה כן על הברטנורא דכתב ג"כ כדברי רש"י דהכא, והנראה לפענ"ד דדברי רש"י דהכא הם פי' אחר בגמרא לקמן דלא כפירושו שכתב לקמן דהוקשה לו קושית התוספ' לקמן בד"ה עולה בע"כ ע"ש ולכן מפרש דהכי קפריך וכי מאחר דאינו חולק מטעם דכל אחד מהמשמרות דוחה אותו לגבי חברי' למה עולה בעל כרחו דכל אחד מהמשמרות למה לא יכול לדחוק אותו גם לענין עבודה ועל זה תירץ משום פגם משפחה פי' משום פגם משפחה דידי' דאם לא יעבוד לעולם עם אנשי משמר יאמרו דכהן חלל הוא ואיכא פגם לאשתו ובניו ולשאר משפחתו ולכן חשו להם אבל לענין חילוק דלא שייך פגם משפחה שפיר יכולים לדחקו ולפ"ז שפיר מתורץ קושית התוספ' וזהו פי' רש"י דהכא:

בד"ה מדין הכהונה. לישא אשה כשר הוא: פי' דצריך לישא אשה כשירה לכהונה וגם אינה נפסלת הכשירה בביאתו כמו ע"י ביאת חלל, אכן צ"ל דרש"י לא פי' כן רק לפי המסקנא דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ לא באו חכמים רק להחמיר לענין עבודה אבל לס"ד דמקרא יליף דברית כהונה לא הוי רק במיוחס' לא ידעתי מנ"ל לחלק בין דין עבודה לשאר דיני כהונה, או י"ל כמש"כ הריטב"א בכתובות (דף י"ג) דדוקא לענין עבודה פסול דקרא דלזרעו אחריו גבי עבודה כתיב ואף דמטעם זה כתב הריטב"א דגם לענין תרומה כשר ורש"י כתב שם בכתובות בפי' דנפסל לתרומה י"ל דשאני תרומה דאקרי עבודה כדאמרינן פסחים (דף ע"ב) ולכן מחלק רש"י בין תרומה ובין איסורין נישואי כהונה:

בד"ה אלא לאו בזנות. ששניהם באו עלי' בזנות: עיין במהרש"א שהקשה למה לא פי' דבשני היו נישואין גמורין, אכן באהע"ז (סי' ג') תירץ החלקת מחוקק ע"ז דאז הוי אמרינן דרוב בעילות הולכין אחר הבעל והוי מחזקינן לו כבן ודאי משני והב"ש שם הקשה על זה דלא שייך לומר כן אלא בזינתה תחת בעלה ותירץ בדוחק, אכן לפענ"ד י"ל דמטעם אחר פי' רש"י כן כיון דאמרינן לעיל (ל"ה.) דאשה מזנה מתהפכת ומזנה ולכן אי בשני הוי בנישואין הוי מחזקינן כודאי משני דליכא ספק מראשון כיון דהי' בזנות אבל השתא דזינו שניהם אין לתלות בשני יותר מראשון ואף דרבי יהודה פליג שם ארבי יוס' מכ"מ ניחא לרש"י לפרש דתיתי מתניתן ככ"ע ועוד דפסקינן כרבי יוסי ועוד דאפילו לרבי יהודה הוי בעל לגבי מזנה רוב דגבי בעל לא מהפכת כלל וגבי מזנה ליכא רק חששא שמא לא נתהפכה יפה ולכן פי' רש"י דבשניהם איירי ע"י זנות ועיין בירושלמי:

שם בתוספ' ד"ה היו לו אחים. פי' ומתו כולן: ק"ק ל"ל דנקט אחים ומתו לא ליתני אלא לזה אח ולזה אח וראיתי בתוספ' י"ט שרצה לפרש דאחים קאי אראשון ושני ולעולם בכל א' ליכא אלא אח א' אכן ממה שכתבו התוספ' ומתו כולן מוכח דלא מפרשי כן וא"כ קשה, ואולי י"ל דרבותא קמ"ל דאף דכשמתו אחים הראשונים בלא בנים הי' דינו לחלוץ דוקא ולא לייבם משום ספק יבמה לשוק מכ"מ אחר שמתו כולם מותר לייבם ג"כ ולא חיישינן דאתי לאחלופי:

בד"ה ואי זו. אסמכתא בעלמא הוא: א"ל דא"כ מיעוטא דהיא ל"ל די"ל דצריך להא דדרשינן לעיל ודף נ"ו) מיני' למעוטי אשת כהן דאפילו נתפסה אסורה ואדרבא משום הך טעמא הוצרכו התוספ' לפרש הכא כן דאסמכתא בעלמא הוא כנראה מדבריהם שם:

דף ק"א ע"א בגמרא וחזר וקלל זה: יש להסתפק כיון דבמקלל או"א חייב אפילו שלא בפניהם ואפילו לאחר מיתה אי מחייב בקלל או"א סתם או לא מחייב עד שיזכיר שמה, והנה ממה דיליף בחולין (דף י"א) ממכה או"א דאזלינן בתר רובא משום דאל"כ דלמא לאו אביו הוא ולא יליף כן ממקלל או"א אין להביא ראי' דחייב גם בקלל סתם ולכך אין להוכיח ממקלל דאזלינן בתר רובא די"ל דלעולם ממקלל ג"כ הוי מצי למילף דגם במקלל לא חייב עד שיזכיר שם אביו והא דיליף ממכה משום דמוקדם בפסוק למקלל וגם מדקתני הכא קלל וה וחור וקלל זה אין ראי' דצריך להזכיר שמם דאל"כ איך משכחת כן דהא כשאמר סתם אביו יש אביו בכלל בכל מקום שהוא די"ל דזה ודאי איירי כשהזכיר שמם אבל הא דבבת אחת י"ל דאיירי באמת בכה"ג שאמר אביו סתם אלא דמכ"מ מסוגין לא משמע כן מדמפרש טעמא דרבי יהודה דפטר בבת אחת משום דיש בו שותפות והא לפ"ז משכחת בת אחת דלית בו שותפות כגון שאמר אביו סתם אע"כ דבכה"ג לא מחייב, אכן אכתי צ"ע דאפשר דבת אחת דקתני ת"ק ור' יהודה הוא דומיא דזה אחר זה דע"כ איירי בהזכיר שם אביו וכן איירי בבת אחת שהזכיר שם שניהם ולכן פוטר ר"י מטעם שותפות אבל בהזכיר אביו סתם ולא שמו אפשר דחשיב מקלל ובהאי גוונא גם ר"י מודה דחייב, ולכאורה יש לפשוט ספק זה מדברי רש"י שפי' (ד"ה בבת אחת) שחבטן במקל בבת א' ולמה הוצרך לכך ולא פי' שחבל בזה ובזה תוך כדי דבור של התראה דבלא"ה בחבטן במקל קשה למצוא כן דהא אהכאה בלא חבורה לא מתחייב כדאמרינן (ר"פ אילו הן הנחנקין) והרי בכה"ג משכחת בפשיטות אע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דכה"ג לא מקרי התראת ודאי כיון דאכתי איכא ספק על איזה משניהן חייב אף שהי' תוך כ"ד ולכן לא מתחייב אלא בכה"ג שמתרין בו לא תכה הכאה זו דאתה מתחייב על הכאה זו וא"כ גם במקלל אם מקלל בבת אחת את שמות שניהם אכתי הוי התראת ספק על איזה שם בא לו החיוב וע"כ לא משכחת רק בשקלל אביו סתם וא"כ ע"כ מקרי בזה מקלל, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה אטעם דר"י הא בזה ליכא שותפות ועיין במכות (דף ט"ז) ששם באמת לא פירש רש"י כמו הכא רק דבת אחת מקרי תוך כדי דבור:

שוב הי' נ"ל לפשוט הספק ממה שפסק הרמב"ם ה' ממרים (פ' ה') דשתוקי חייב על אמו ולא על אביו ע"ש ומדקאמר אינו נסקל נראה בפי' דגם אקללה אינו חייב משום דלא ידעינן מי אביו ואי ס"ד דחייב אקלל אביו סתם למה לא יתחייב גם שתוקי אע"כ יהי' מוכח דלא חייב רק במזכיר שם אביו, אבל באמת גם על ראי' זו יש להשיב די"ל דזה מיירי בהזכיר שם אביו ע"פ הגדת אמו כמו שמשמע מלשון הרמב"ם דכתב אע"פ שנבדקה אמו וכו' אבל בהזכיר אביו סתם י"ל דבאמת חייב, ואדרבא בזה יתיושב מה שקשה על הרמב"ם דפסק (שם) דגר אף שנולד בקדושה לא חייב לא על אביו ולא על אמו דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו והרי יקשה למה שתוקי חיוב על אמו והכס"מ נדחק בזה ע"ש, אבל לפי דברינו א"ש דבאמת גם שתוקי חייב על אביו בקלל סתם ולא הזכיר שמו, ואכן לדינא צ"ע שראיתי ברא"ה בספר החינוך שכתב ג"כ כדברי הכס"מ לחלק בין גר ובין שתוקי ומדלא כתב כדברינו משמע דס"ל דלעולם אינו חייב עד שיזכיר שם אביו ואף דגם אי נימא דבקלל סתם חייב אי אפשר לחייב שתוקי דשמא אביו נכרי או אינו עושה מעשה עמו מכ"מ משכחת לפ"ז דחייב שתוקי כגון בעשרה כהנים עומדים ובעל א' מהם דהולד שתוקי כדאמרינן לעיל וידענו דממנ"פ אביו ישראל כשר הוא ולדינא צ"ע בכל זה: