ערוך לנר – יבמות – קטע 117

ולפ"ז י"ל מה שהקשתי לקמן על הרמב"ם דפסק כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ואעפ"כ פסק דאין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו, ולפ"ז א"ש דהוא ס"ל כפירושינו דלפ"ז י"ל דכ"ע ס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין דדלמא איכא דלא ידע וחלק תרומה לעבד בלא רבו וכן אמרינן אפכא דאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו שמא יעיד א' שיראה שעשו כן דכהן הוא דהוא לא ידע שאין מעלין מתרומה ליוחסין, וזה מה שדייק הרמב"ם בלשונו שמא יראה א' ויעיד שכהן הוא ולא כתב שיעיד שנתנו לו תרומה והכא לא קאמר אלא שבמקומו של ר' יהודה שידוע שעשו כדבריו אם באמת נתנו לו תרומה היו יכולים להעלותו ליוחסין כיון דס"ל דאין חולקין:

בד"ה משגרין. מאכיל לנשיו ולעבדיו: וטומטום שאסור לאכול ג"כ בתרומה משום ספק ערל כדאמרינן לעיל (ע"ב.) ושאסור להאכיל ע"י נישואין משום ספק אשה כמבואר שם בו לא שייך רק משום עבדים:

שם בתוספ' ד"ה ואינן. ואע"ג דתנא בסיפא: עיין במהרש"א שהקשה דהא רישא בקטנות איירי, ולפענ"ד י"ל דהתוספ' הוכיחו דלא איירי בקטנות דאף דאיסור טומאה הוי בקטנים ג"כ כדאמרינן לקמן (קי"ד.) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מכ"מ איסורי כהונה בביאה לא הוי בקטן דלפי הנראה לעיל (פ"ה.) לא קאי הך אמור אל הכהנים רק אטומאה ולא אאיסורי ביאה והרי ברישא קתני ג"כ ואין נושאין נשים וזה ע"כ לא איירי בקטנות ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל (שם) דלפי סוגיא דקדושין קאי אכל הפרסה וא"כ שפיר שייך אין נושאין בקטנות מכ"מ לא שייך לומר כן לדעת הרמב"ם (בפי"ז מה' א"ב) דס"ל בביאה בלא קדושין ליכא איסור באיסורי כהונה והרי בקטן לא שייך קדושין וא"כ לעולם ליכא איסור אע"כ דהך אין נושאין איירי בגדלות בלא שחרור וה"ה דהוי מצי למיתני ג"כ ואין סופגין לענין טומאה בכה"ג ועיין לקמן עוד ראי' דאיירי בגדול זהו מה שי"ל ביישוב תמיהת המהרש"א על קושית התוספ', אבל מכ"מ ביישוב קושית התוספ' י"ל כיון דבכלל ואין מטמאין למתים דרישא הוי קטנים ג"כ לכן לא קתני ואין סופגין:

בד"ה ואם. משום כפרה: דאף דאם הפריש נעשה תרומה מספק שהרי התשלומי קרן וחומש נעשו תרומה מכ"מ יש נפקותא שיכול למכרו לכהן והדמים שלו, אכן יש לספק כיון דתנן (בתרומות פ"ז) דבת כהן שהי' אוכלת בתרומה ונפסלה אפילו נפסלה לעולם כגון ע"י ביאת איסור מכ"מ לרבנן דפסקינן כוותייהו אינה משלמת החומש כיון דלא הוי זר מעיקרא וא"כ לכאורה נם בעבד כהן שנשתחרר ניחא הכי וא"כ אפילו כפרה לא צריך כיון דאפילו הוא העבד לא הי' זר מעיקרא אבל באמת נראה דזה דוקא בבת כהן שהיתה אוכלת מצד עצמה אבל לא בעבד כהן שלא הי' אוכל רק מצד קנין כסף שזה צריך לשלם קרן וחומש אם אכל אחר שחרור וכן משמע ממה דתנן שם (פ"ח) גבי פלוגתא דר"א ור"י אף שי"ל ששם איירי בעבד שקנאו רבו כהן שלא הי' אוכל מתחלה אבל הכא בשנולד כשהוא עבד כהן לא הי' זר מעיקרא מכ"מ לא ראיתי בשום מקום חלוק זה ועכ"פ מהתוספ' דהכא מוכח דס"ל דבכה"ג משלם חומש אכן לפי מה שכתבתי לעיל (דף ל"ד) מהירושלמי דעבד כהן הוא ג"כ בכלל הכהן אשר יהי' בימים ההם ולכך פטור כשנשתחרר והוא לא ידע ע"ש אכתי צ"ע דא"כ כשנולד כשהוא עבד כהן ונשתחרר למה יקרא זר מעיקרא:

בד"ה ואינן. דלמא אתי לידי תקלה: ודאי הוכיחו התוספ' שפיר דאפילו יבואו שניהם אין נותנים דאל"כ יקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא גם קודם שחרור אין נותנים רק לשניהם אם יבואו יחד כדאמרינן לקמן חלק כאחד בגורן אבל מכ"מ הטעם קשה למה חיישינן לתקלה הרי בפסחים (ך':) משמע דלא שייך תקלה אלא אם ישהה אצלו והרי הכא אין צריכים לשהות שיכולים למכור לכהן וכן מוכח ממה דאמרינן (בתרומות פ"ט) גבי גדולי תרומה דלא חיישינן לתקלה אלא נותנים גם לעניי ישראל למכור ואפילו ר' טרפון דפליג גבי לקט שכחה וחייש לתקלה מכ"מ גבי מעשר עני לא חייש שם וע"כ היינו טעמא דרק גבי לקט ושכחה דהעניים לוקחין לעצמם חיישינן שמא יאכלו אבל גבי מעשר עני דהבעל הבית מחלק לא חיישינן כן דהבעה"ב יזכיר לעניי ישראל שלא יאכלו וא"כ גם הכא גבי תרומה שהבעה"ב מחלק לכ"ט לא ניחוש כן וי"ל דדוקא גבי גדולי תרומה דמן הדין הם חולין רק מכח גזירה די"ח דבר דיינינן כתרומה לא חיישינן לתקלה אבל בתרומה עצמה חיישינן ואפילו לזמן קצר וכן מוכח ממה דאמרינן בפסחים (דף י"א) גבי חמץ וחדש דאפילו למ"ד דלא חיישי שם היינו גבי חדש מטעם דבדיל מיני' וגבי חמץ משום הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו אבל הכא גבי תרומה דליכא הני טעמי שפיר חיישינן דלמא אתי למיכל אבל ק"ק דמדקתני אין מחלקין על הגורן משמע הא לבתיהם משגרין להם כאחד כמו לקמן בברייתא והרי לטעם דתקלה גם לבתיהם לא ישגרו וא"כ למה נקט טל הגורן דוקא ובשלמא ברישא גרי חולקין כאחד א"ש דנקט על הגורן כיון דהטעם משום אתי לאסוקי ליוחסין דלא שייך רק אם נותן בפרהסיא אבל כאן קשה וצ"ע:

בד"ה ואין מוציאין. אם יבא אליהו: סברא זו אמרינן בגטין (דף מ"ב) לענין קנין כספו ע"ש ומכ"מ אין זה קושיא על רש"י דיש לחלק דבשלמא התם כיון שיתברר אם יבא אליהו שהוא עבד לא מקרי מעוכב גט שחרור אלא קנין כספו הוא אבל הכא בעינן שיכול להקריב בשעה שעושה שליח ומה בכך שיתברר לבסוף כיון שעתה אין יכול להקריב א"כ גם עתה אין יכול לעשות שליח:

בד"ה ואם עבד. לאחר שנשתחרר העבד: לפי מה שכתב רש"י דהא דרבי יוסי איירי בספק כהן ספק עבד וכן כתב בכתובות דבפי' אתמר הא דר"י בספק לפ"ז י"ל דבשלמא גבי אשה חיישינן דלא הוי אלא חד ספק אבל בעבד דהכא לא חיישינן דהוי ספק ספיקא שמא לא ישאל ואת"ל דישאל שמא כהן הוא, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד דניחוש שמא ימכור אותו רבו לישראל דבזה הוי ג"כ ס"ס ועוד כיון דבספק איירי לא שייך כלל שימכרנו דחי ימכור את מי כיון שלא ניכר מי הרב ומי העבד וא"ל דא"כ איך חשש רבי יהודה שלא ליתן לו תרומה שמא יעלו ליוחסין הא הוי ג"כ ספק ספקא זה אינו דלענין יוחסין לא מהני ספק ספקא כמש"כ התוספ' (י"ג.) ע"ש, ולפ"ז י"ל דבודאי עבד גם ר' יוסי ס"ל דאין חולקין ועיין מש"כ לקמן בזה:

בד"ה ס"ד השתא. שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור: דבריהם דהכא בנויים אמה שכתבו בחולין (ה':) שהקשו שם אמה שקאמר שם השתא בהמתן וכו' מהא דר"י בן טבאי שהרג עד זומם ור' ישמעאל שקרא והטה ולכן חלקו בין מידי דאכילה לשאר דברים ואח"כ הקשו מהא דרב ירמי' דטעם קודם הבדלה ומהא דאכלו בצמא רבא דמערבא והוצרכו לחלק בין אכילת יום האסור לאכילת דבר האסור, ולפענ"ד י"ל ליישב קושיתם והגירסא דהכא בשנדקדק הלשון אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ולא קאמר אינם נתקלים או נכשלים אבל י"ל דביומא (פ"ו.) בענין ר' חלוקי כפרה קחשיב חלול השם לעבירה היותר חמורה מכל העבירות ופי' רש"י שם דהיינו מי שחטא והחטיא אחרי והנה ודאי כמו שמזיד דחלול השם שהחטיא אחרים חמור משאר עבירות ה"נ השוגג חמור משוגג דשאר עבירות וגם השכל מחייב כן כי מי שחטא בעצמו ושב ורפא לו אבל מי שהחטיא אחרים הם לא ידעו לשוב כי אינם יודעים כלל שחטאו ונשארה עבירה בלא תשובה, והנה הך בהמתן של צדיקים הוא חמורו של ר' פנחס בן יאיר כמשפ"י רש"י וגבי חמור ודאי לא שייך איסור אם אוכל בלא מעשר רק האיסור הוא טל האדם המאכיל אותו טבל וא"כ מה שלא אכל החמור טבל שמר את הבעל בית שהאכיל אותו מן החטא וזהו הלשון שאין הקב"ה מביא תקצה על ידם וא"כ מה דילפינן דצדיקים עצמם לא כש"כ היינו ג"כ שאין נכשלים אחרים על ידם שזאת העבירה היותר חמורה ולכן ל"ק מכל הני שהקשו התוספ' דהתם הם בעצמם חטאו וזה אפשר גם בצדיקים שיש להם תקנה ע"י תשובה אבל בכ"מ דמייתי הגמרא הך דצדיקים עצמם לא כש"כ היינו היכי שמכשילים אחרים כגון גבי האי דר' יוחנן בחולין (דף ה') שאכל משחיטת כותי ורצה שם להביא ראי' מזה ששחיטת כותי מותרת ולכן דייק שפיר דע"כ להלכה הי' סובר ר' יוחנן כן דאי טעי ואכל אסורא היאך תבא תקלה ע"י הצדיק שילמדו אחרים לעשות כמוהו ויהי' חוטא ומחטיא אחרים וכן גבי האי דר"מ שם (ו'.) דמייתי ג"כ הך דהשתא בהמתן של צדיקים דשם ג"כ יש ספק דין דהא יש פלוגתא אי צריך לעשר ואי הוי ר"מ טעה יבא לידי תקלה שאחרים יעשו כמוהו וכן גבי מעשה דר' חנניא בן גמליאל בגטין (ז'.) דהתם ג"כ הי' בא תקלה על ידו דעבדיו היו עוברין על לפני עור לא תתן מכשול במה שנתנו לו אבר מן החי והוא הי' מחטיא אותן, ולכן א"ש דמייתי גם הכא הך דאין מביא תקלה דגם הכא הי' מחטיא רבי' במה שהי' מחזיק עבד לכהן והכל א"ש, אכן ק"ק למה לא שייך בכל הני מה דקרי שמואל עלי' דרב לקמן (קכ"א.) ובחולין (דף נ"ט) לא יאונה לצדיק כל און וי"ל:

בד"ה ואילו הי'. ואקטן קאי התם: רש"י בסוכה לא כתב כן אלא דאהביא ב' שערות קאי ע"ש ולשיטתו לקטן לעולם אין חולקין בביה"ג ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל נגד דעת המהרש"א דרישא ג"כ בגדולים איירי דאל"כ היאך קתני וחולקין חלק א' על הגורן שהרי לקטן אין חולקין אפילו הוא ודאי כהן ולא לבד לשיטת רש"י מוכח כן אלא גם לשיטת התוספ' דאף דלשיטתם חולקין לקטן כשיודע לישא כפיו הר"ז ע"כ בנושא כפיו דאל"כ היאך ידיעת נש"כ ראי' לידיעת שמירה בטהרה הרי ערבך ערבא צריך מנא ידעי העולם שיודע לישא כפיו אע"כ דכונת התוס' שנו"כ ממש וכמו לפי' רש"י והרי ברישא ששניהם ספק עבד ספק כהן ע"כ אין נושאין כפיהם שהרי עבד אסור לישא כפיו דגרוע מזר שעובר בעשה ואכתי יקשה גם לפי' התוספ' איך חולקין להם בגורן אע"כ דאיירי גם רישא בגדולים, אכן לשיטת התוספ' יש ליישב זה ע"פ מה שחילק הרמ"א (א"ח סי' קנ"ח) בין עולה לעצמו לעולה עם אחרים או לפי מה שחילק המג"א שם דבפלוגתא דתנאי תלי ע"ש וא"כ י"ל דמתניתן אתיא כמ"ד דאין מעלין מדוכן ליוחסין ובעולין לדוכן עם אחרים אבל לשיטת רש"י יקשה אע"כ לרש"י מוכח דרישא בגדולים איירי:

בד"ה וכולן. פן יבואו לחלק: לא זכיתי להבין דא"כ איך משגרין ולא חיישינן ג"כ פן יבואו לשגר אפילו אין להם אפוטרופס, אכן רש"י בסוכה וכן התוספ' הרא"ש כאן יישבו הקושיא בדרך אחר דלבתיהן משגרין כשיודעי' בו שישמור בטהרה או שיש לו אפוטרופס אבל בגורן לא דזילא מלתא דאין הכל יודעים שיודע לשמור בטהרה או שיש לו אפוטרופוס, והנה התוספ' לא ניחא להו לפרש כן דהם לא מפרשים כפי' רש"י דמה שאין מחלקין היינו משום זילא דא"כ ביודע לשאת כפיו למה חולקים דהם סוברים דאפילו בקטנות חולקין ביודע לישא כפיו אבל רש"י לשיטתו שפיר פי' כן כיון דחולק על התוספ' וס"ל דלקטן לעולם אין חולקין, אבל לפ"ז כש"כ שקשה על התוספ' מה שהקשינו למה לא גזרינן בשיגור לבית כמו בחילוק בגורן אטו שלא באפטרופס:

דף ק' ע"א בגמרא לאסוקי מתרומה ליוחסין: ברייתא כר' יהודה אתיא דס"ל דמעלין מחלוקת תרומה ליוחסין כמש"כ הרשב"א ומזה ק"ק על הרמב"ם דפסק כברייתא זו (בפ' י"ב מהל' תרומות) דאין חולקין לעבד מטעם דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והוא גופי' פסק (בה' איסורי ביאה פ"ך) דאין מעלין מחלוקת תרומה בבית הגרנות ליוחסין ועיין מה שכתבתי לעיל בתוספ':

שם חד אמר משום גרושה: הרמב"ם (בה' תרומות) הביא שני הטעמים ועיין מה שכתבתי לעיל (פ"ו.) טעם לדבריו דלכאורה מוכח מסוגיא דשם דפליגי אמוראי אהדדי, והנה עוד הי' נ"ל בזה דאף דאמוראי פליגי מכ"מ מסתם גמרא לכאורה מוכח דס"ל שני הטעמים מדקאמר לקמן ה"ק במקום שחולקין מעשר עני וכו' ומי דחקו לכך למה לא מוקי בתרומה דאיירי בי' הברייתא דהא למ"ד משום גרושה הוי בי דרי דמקרב למתא מקום שחולקין לאשה תרומה ולמ"ד משום יחוד חולקין לה בשכיח בה אינשי אע"כ דפשיטא להש"ס דשני הטעמים אמת ולכן פסק הרמב"ם כסתם גמרא, אלא דאכתי ק"ל אמאי לא מוקי במקרב למתא ושכיח בה אינשי דבזה אפילו לב' הטעמים חולקין לה תרומה ואולי י"ל דמשמע לי' להש"ס דהך ובמקו' שחולקין קא אעבד ג"כ דאיירי בי' ברישא ובעבד לעולם אין חולקין בתרומה ולכן ע"כ מוקי במעשר עני, לפ"ז אין מזה ראי' לפסק הרמב"ם דב' הטעמים אתנהו וע"כ צ"ל בישובו כמש"כ לעיל דפסק כתרווייהו דלא ידעינא כמאן הלכה, שוב ראיתי שהתוספ' הרא"ש והריטב"א הקשו קושיא זו דאמאי לא מפרש במקום שחולקין כא' מב' הטעמים ותרצו בדוחק ויש להבין מ"ט לא תירצו דזה אעבד לא שייך וי"ל דבעבד ג"כ הוי מצי למישכח מקום שחולקין דהיינו במקום שאין מעלין מתרומה ליוחסין דבזה חולקין לעבד, אכן לפי מה שכתבתי לעיל ביישוב דעת הרמב"ם דאפילו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין אין חולקין לא שייך זה ושפיר י"ל דפריך משום עבד:

שם ואמאי לישא שפחה אינו יכול: ק"ל לפי מה שהקשו התוספ' בגיטין (מ"א.) אהא דקאמר בחציו עבד וחציו ב"ח דלישא שפחה אינו יכול דאמאי ימכור עצמו לעבד עברי דמותר בשפחה ותרצו דגר ומשוחרר אינו נמכר בע"ע ע"ש א"כ מאי פריך הכא לישא שפחה אינו יכול הא יש תקנה לשניהם שימכרו עצמם לע"ע וא"כ שניהם מותרים בשפחה דאף דאותו שהוא עבד בו לא שייך דין ע"ע מכ"מ הרי הוא גם מדין עבד כנעני מותר בשפחה וא"ל דקושית הגמרא היא למ"ד בקידושין (דף ט"ו) דרק במכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל מכר עצמו לא וכוותי' פסקינן ואף די"ל דמתניתן כאידך תנא אתיא מכ"מ הי' דוחק לו לאוקמי' כיחידאי ודלא כהלכתא מתניתן שלפנינו אבל התוספ' מכ"מ הקשו שפיר דמכ"מ גם הך תנא דס"ל מוכר עצמו ג"כ מותר בשפחה ע"כ לא יפלוג אב"ש וב"ה דהכא וכמו שהקשו ג"כ רק להך תנא דס"ל דאפילו אין לו אשה ובנים מותר בשפחה דז"א דאכתי יקשה לדעת הריטב"א שהביא המשנה למלך (בפ"ג מהל' עבדים) דגם מוכר עצמו רק רבו אינו מוסר אבל הוא מכ"מ מותר בה א"כ קושיתנו גם להך מ"ד קשה, וי"ל דקושית הגמרא היא לשמואל דס"ל בקידושין (כ"א:) דעבד עברי כהן אסור בשפחה כנענית וא"כ ליכא תקנה להני ספקים דהכא, שוב א"ע ראיתי בטורי אבן חגיגה (דף ג') הקשה כקושיתנו ותי' שנושא שפחה לא קיים פו"ר כיון שזרעו אינו מיוחס אחריו, אכן תי' זה צ"ט שהרי גם בחציו שפחה הדבר כן וכבר הקשו התוספ' כן לעיל (דף ס"ב) וכן בחגיגה ותרצו כיון שיכול לקיים שבת אין כופין וא"כ אכתי יקשה מאי פריך הכא אמאי אין כופין משום פו"ר ועל כן נראה לי כמו שכתבתי שקושית הגמרא היא אליבי' דשמואל:

שם לשום עצים כר' אליעזר: כפי אשר ציין בעין משפט פה פסק הרמב"ם (ה' איסורי מזבח פ"ה) כר"א וכן נראה מדברי הכס"מ שם וא"כ יקשה לכאורה למה פסק (בה' מעשה הקרבנות פ' י"ב) גבי בני התערובות כראב"ש דשירים מתפזרים על הדשן ע"ש כיון דבסוגין נראה דרק לרבנן דפליגי אר"א צריך לומר כן אבל לר"א מסיק שירים לשם עצים, אבל באמת נ"ל דהרמב"ם לא פסק כר"א אלא כרבנן ומה שהביא בה' א"מ דהעלה לשם עצים פטור זה לא כתב רק לגבי שאור ודבש דבזה גם רבנן דפליגי אר"א מודו כדאמרינן זבחים (דף ע"ז) ורבנן מיעט רחמנא אותם וכו' ע"ש אבל בשירים פסק הרמב"ם כרבנן דלא מעלה לשם עצים וכן נראה מדבריו (בה' א"מ שם הל' ה') דלענין שירים לא הזכיר שאם העלה לשם עצים פטור וכן בה' פס"ה (פ"ו) פסק כרבנן דר"א ולכן גם הכא פסק כראב"ש:

שם אלא לרבנן מא"ל: עיין במהרש"א שכתב דהוי מצי למימר דלרבנן יצא לבית השריפה כמו דס"ל שם ורק דהגמרא קושטא קאמר, ולענ"ד י"ל דהכי קפריך לרבנן איזה תקנה יש לכהן שבתערובות להביא כפרתו דבשלמא התם כבר נזרק הדם ונשלם כפרתו ולכן האברים יצאו לבית השריפה ובנפסל הדם יביא אחרת אבל הכא אי השירים יצאו לבית השריפה דלמא כהן הוא ולא הביא קרבן כלל דהא חסרה מנחתו ודע שאין להקשות לפי תירוצינו דאי כהן הוא חסרה מנחתו א"כ היאך מתרץ לקמן לרבנן כיון דלאו בת הקרבה הוא מודו דאכתי הרי חסרה די"ל דה"ק כיון דלא יכול בענין אחר אפילו רבנן מודו לראבר"ש דמפזרה על הדשן חשיב כמו הקטרה ותדע דאל"כ למה נימא לרבנן דמתפזר ולא אמרינן תצא לבית השריפה אע"כ דזה חשיב הקטרה קצת:

ובזה א"ש ג"כ מה דיקשה לכאורה למסקנא לרבנן למה אמרינן דמתפזר משום דלמא ישראל הוא אדרבא נימא דיקטירה כולה דדלמא כהן הוא ואפילו ישראל הוא לא עבר בבל תקטירו כיון שלא נקמץ, אבל לפ"ז א"ש דהכי עדיף טפי דחשוב הקטרה:

שם דעבד לה כראבר"ש: ק"ק דהתינח בהביא הספק מנחת חוטא אבל בהביא מנחת נדבה מא"ל שהרי מנחת נדבה של כהן לכ"ע כולה כליל ואינה נקמצת וא"ל דלענין מנחת נדבה אמרינן כמו דאמרינן ואפילו רבנן וכו' כיון דאי אפשר להקריב בענין אחר מתפזרין דא"כ ל"ל למימר דאפילו רבנן מודו במנחת חוטא ה"ל להשמיענו רבותא טפי דאפילו במנחת נדבה דלכ"ע מן הדין אינה נקמצת הכא נקמצת ומתפזרת ונ"ל דבהתנדב הספק מנחה יש תקנה אחרת שיתנדב גם האחר מנחה ואז יקרבו שניהם אחת בקמיצה ואחת שלא בקמיצה זו לשם מי שהוא וזו לשם מי שהוא וכמש"כ לעיל במתניתן ע"פ הירושלמי אבל במנחת חוטא לא שייך זה שהרי אינה באה בנדבה וא"ל יתנדב האחר כנגדה ויקרב האחת בקמיצה זה אינו שמנחת נדבה טעונה שמן ולבונה ומנחת חוטא אין בה שמן ולבונה אבל מכ"מ יש להסתפק אם מת א' מהספקות או הלך למדינת הים ואותו שלפנינו התנדב להביא מנחה אי נימא דיביא ויתפזר על הדשן כמו במנחת חוטא לרבנן דראבר"ש או לא יביא כלל:

שם ברש"י ד"ה מעשר עני. ועוד משום דלא לכספו עניים: יש לבאר למה הוצרך רש"י הך טעמא כיון דדאורייתא הוא לפי הספרי שהביאו התוספ' וכפי הנראה לפי הפי' הראשון דרש"י בעצמו, ואפשר לומר דרש"י בא ליתן טעם לדין התורה למה לא נתחלק בגורן גם קודם הפסח דאף דהתוספ' כתבו משום דימות הגשמים הוי והי' נפסד בגורן זה הטעם כתבו התוספ' מסברת עצמם אבל לא הוזכר בספרי כנראה מהר"ן בנדרים (דף פ"ד) ולרש"י לא הי' מסתבר טעם זה ולכן כתב טעם אחר דמשום כיסופא דעניים הוי אבל בפסח שהי' זמן הביעור ע"כ הי' צריך לבערו מן הבית ואז ליכא כיסופא דעניים עוד כיון שהם לקחו מעצמם כמו לקט שפחה ופיאה, אכן ביותר נראה שלא הי' לפני רש"י הספרי שהביאו התוספ' וכן נראה מדבריו בחולין (קל"א.) ע"ש ברשב"א ובר"ן וגם מדבריו בנדרים (דף פ"ד) ע"ש וגם להרמב"ם לא ראיתי דין בספרי: