ערוך לנר – יבמות – קטע 116

שם ברש"י ד"ה ה"ג לאחותו מספק. ולבי מגמגם בה: לענ"ד גם על פי' רש"י יש קושיא למה לא השו' התנא הך דאחותו ובתו להך דאמו דבאמו נקט דשני אחים של שני הספקים חולצין לשתיהן יבבתו ואחותו נקט דרק האחר חולץ לשתיהן וכפי אשר נקט באחותו ובתו לפי פי' רש"י הוי מצי למינקט ג"כ באמו דלא שיוסף נשא חנה אמו של חצרון וגם חצרון נשא רחל אלא או או דהיינו או שיוסף נשא חנה וכשמת שני בני התערובות צריכים לחלוץ לה או שחצרון נשא רחל ובני התערובות חולצין לה אף שלהאחד היא ודאי אמו, ובאמת זה א"ש יותר לפי' רבותיו של רש"י דלפי פי' זה באמת איירי גם באחותו ובתו משני אחים ששניהם נשאו רק דלפי' זה ודאי קשה קושית רש"י דלא הוי חולץ לאחותו ובתו מספק אלא חולץ לספק בתו ואחותו, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש הך דאחותו ובתו שוה לגמרי להא דאמו דאחותו מספק יש לפרש כגון יעקב יש לו ד' בנים ראובן מלאה יוסף מרחל דן ונפתלי מבלהה ורחל ולאה אחר מיתת יעקב או קודם שנשאן היו להם ב' אנשים וילדו מהן ב' נקבות במחבא ונשאו לדן ונפתלי וכשמתו נפלו הב' ספקות שהיו נשותיהם לפני ראובן ויוסף לייבום א"כ כל א' מהם צריך לחלוץ לשתיהן דאם לא יחלוץ כל א' אלא לאחת שמא היא אחותו מאמו שהיא ערו' לו ואינה זקוקה וא"כ לא פטר בה בחליצתה זיקת אחיו, ובזה א"ש הלשון דכל א' חולץ בודאי לאחותו ספק וכן בבתו מספק משכחת בכה"ג כגון ראובן וכלב הם אחי' מן האב ונשיהם ילדו להן בנות במחבא ונתערבו ונשאו הבנות לשני אחיהם שמעון ולוי ומתו שמעון ולוי אז ע"כ ראובן חולץ לשתיהן וכלב חולץ לשתיהן כיון דכל אחת היא ספק בתו לא נפטרה זיקתו מן אחיו ע"י חליצתו, ובהכי הכל א"ש דהוי אחותו ובתו דומה לאמו וגם דכל א' חולץ ודאי לאחותו ובתו מספק, ואפשר דלזה כוונו רבותיו של רש"י רק שנפל שבוש בהעתקת פירושיהם, ומה דנקט בכל א' בשני אחים ולא נקט באמת כן כפי' רש"י באחותו ובתו שאין כאן רק אח א' לבד שחלץ לאמו ואחותו ובתו מספק י"ל דאולי דבכה"ג באמת לא אמרינן יחלוץ דכמו דגזרינן לקמן (דף קי"ט) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דאפילו ע"י חליצה לא תנשא דשמא יתברר הספק לבסוף ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"ש א"כ ה"נ אם לא יחלוץ רק האחד מספק לשתיהן אפשר שניחוש שמא יתברר לבסוף מי היתה הערו' ושחליצתה לאו חליצה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בכה"ג שנקט דכל א' חולץ לשתיהן אין חשש כיון דכל א' ודאי חלוצה היא ולדינא צ"ע אם ניחוש שמא יתברר באח א' כמו בהלכה למדינת הים דשם בקל יותר להתברר מכאן אבל עכ"פ י"ל דלכך ניחא לי' להתנא לנקוט החליצה באמו אחותו ובתו בשני אחים:

בד"ה ולהם בן. ולא קנה את הבן: ק"ק אפילו קנה את הבן מכ"מ כשכתב לו כל נכסיו יצא בן חורין וקנה נכסים כדאמרינן (פיאה פ"ג) ובגטין (דף ח') ע"ש, וי"ל דהנה לעיל (דף ס"ב) ס"ל לר' יוחנן דנכרי יש לו חייס אבל עבד אין לו חיים וכוותי' פסקינן, ולכאורה יש להסתפק בעבד שהי' לו בן קודם שנמכר לעבד אם נקרא אחר שנעשה עבד עדיין בנו או לא אבל יש להוכיח דגם בזה לא מקרי בנו אף שכל זמן שהי' נכרי ולא עבד הי' הבן מתייחס אחריו מכ"מ כשנמכרו לעבדים בטל ייחוסו דאל"כ מאי פריך (שם) מציבא דלמא היו בניו קודם שנמכר לעבד אע"כ דגם בזה אין לו ייחוס, אכן אכתי יש להסתפק אם האב נמכר לעבד והבן לא נמכר אם בזה יש לו חייס ויש סברא לומר דבזה יש לו חייס אחר אביו כיון שהוא לא נשתנה להיות נקרא דומה לחמור ומבני ציבא פריך שפיר דשם גם הבנים היו עבדים כדכתיב בפסוק והשתא י"ל דגם רש"י הכי ס"ל ולכן כתב דהבן לא נמכר דבזה נשאר הבן בייחוסו ושייך שפיר לקרותו בן שמוכר את אביו אבל אם הבן הי' עבד ג"כ ופסק ייחוסו וכשנשתחרר נעשה כקטן שנולד ואין לו ייחוס אחר אביו לא שייך לקרותו שמוכר את אביו:

שם בתוספ' ד"ה כתב. במתנת שכיב מרע איירי: לפ"ז קשה הלשון ועמד וכתב דהא מתנת ש"מ לא בעי כתיבה דככתובה וכמסורה דמי, ועיין בתוספ' הרא"ש שנראה ג"כ שהרגיש בזה, וגם הלשון ועמד אינו מדוייק דהא סתם מתנת ש"מ היא כדשכיב בערסא, אכן לפי השיטה שהביא הרמ"א באהע"ז (סי' ק' ס"א) דמי שצו' שינתן לאחר מותו אפילו כשהוא בריא מכ"מ אשה גובאת כתובתה כמו מתנת ש"מ ע"ש שפיר י"ל דהכא במתנת בריא איירי:

בד"ה מני. הוקשו עבדים לקרקעות ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' ב"ב (דף ק"נ) דלענין מידי דאורייתא ודאי כמקרקע דמי אבל לענין מילי דרבנן יש ספק א"כ מאי קושיא הא הכא מילי דרבנן ננהו דהא י"ל דס"ל כתובה דרבנן ואפילו אי ס"ל כתובה דאורייתא כמו שמשמע בכתובות (דף נ"ו) מכ"מ הא דמטלטלי לא משעבדא לכתובה היא רק תקנה דרבנן וגם לגבות כתובה מן היורשים משמע דגם לר"מ דרבנן עיין מש"כ בזה הפני יהושע שם (דף פ"ב) וי"ל דלפי הנראה מהרשב"ם (שם ודף ס"ח) גם בדרבנן לא אמרינן דכמטלטלי אלא לענין לשון בני אדם דבלשון מתנה יש ספק אי הוי עבדים בכלל קרקעות אבל לענין דין אפילו בדרבנן הוי כמקרקע ולכן הוצרכו לחלק אי סמכא דעתא או לא אבל באמת מדברי התוספ' עצמם בב"ק (דף י"ב) לא נראה כן אלא דבכל דיני דרבנן יש ספק אי כמטלטלי או לא, ולולא דברי התוספ' הי' נ"ל לפרש בענין אחר דלכאורה תמו' מה דקאמר הכא לר"מ דעבדא מטלטלי דהא ר"מ גופא ס"ל בב"ק (דף צ"ו) דעבדא כמקרקעי בהא דס"ל דבעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וחכמים דפליגי ס"ל כמטלטלי דמי וע"ש דמוכח דאפי' במדאורייתא ואפי' לענין אי אין נשבעין עליהן כמו על הקרקעות פליגי וכן כתב בפי' בשיטה מקובצת ב"ק (דף י"ב) בשם תלמידי ה"ר פרץ ע"ש, אבל י"ל דתירוץ קמא דהכא דמוקי לר"מ עבדא כמטלטלי אזיל אליבי' דרב דמפיך שם ר"מ לדרבנן וס"ל דר"מ ס"ל הכי אבל תירוץ איבעית אימא י"ל דאזיל אליבי' דמתניתן שלפנינו דלא איפוך וס"ל ג"כ דכולה ר"מ היא, ובזה מיושב מה שהעירו התוספ' דבכל דוכתא אמרינן אתקש לקרקעות דלר"מ באמת לא אמרינן כן לרב, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל לתי' איבעית אימא איך קמ"ל דכמקרקע דמי כיון דאיכא למימר ר"מ היא:

בד"ה ספק. לידי בטול מצות יבמים: א"ל איך ס"ד דמשום חשש בטול מצות יבמים יבטלו עתה מצות יבום וא"כ אכתי מנ"ל דשרי לישא לכתחלה אשת ב"א די"ל דהכא לא חשיב בטול מצות ייבום גם אי לא ייבם כיון דאפשר בחליצה והמפרש בירושלמי לא דק בזה, וא"ל הא לעיל (כ"ו.) חיישינן לבטול מצות ייבמין ואיך אמרינן הכא דלא חיישינן דשאני התם דהחשש הוא שיבטל מצות יבום בשכבר מת אחיו וחלה מצות יבום משא"כ הכא דלא הוי החשש אלא שיבטל מצוה שלא חלה לעולם אכן לפי מה שכתבתי לעיל (דף ס"ב) דהיכי דיש בנים לנושא בת אחיו לא שייך חשש משום בטול מ"י דלמיתה דתרי לא חיישינן לכאורה קשה על הירושלמי דמאי ראי' מכאן הא י"ל דהכא איירי ביש לו בנים ולכך מייבם ודוחק לומר משום דסתמא קתני ובאמת מזה לכאורה ראי' לפי' המפרש בירושלמי שלא גזרינן משום א"א:

ע"ב במתניתן ואינן מטמאין למתים: אע"ג דסתמא קתני מכ"מ יש מתים שמותרים לטמא להם כגון להכהנת אם התערובת ולבעלה ולבנים ולבנות ודאי שלהם וכן לנשותיהם אם נשאו כשרות לכהונה דממנ"פ מותרים אי עבד הוא מותר ואי כהן הוא א"כ הרי המתים הם אביו ואמו אחיו ואחותו ואשתו וכן אם עברו ונשאו נשים בין כשרות בין פסולות כגון ממזרת ונתינה והולידו בנים ומתו ג"כ ממנ"פ מותרים להטמא להם אבל אם נשאו שפחה לא דשמא כהן הוא ובנו משפחה אינו קרוי בנו להטמא לו:

שם ואינן חולקין בקדשי המקדש: התוספ' י"ט העיר למה לא קתני כן ג"כ ברישא ולענ"ד י"ל דאף דרש"י פירש דקדשי המקדש היינו עורות קדשים לא נקט רק זה לדוגמא וה"ה שיש ג"כ בכלל זה חזה ושוק והרי זה לא שייך רק למתני הכא דלאחר שנשתחרר האחד אסור בהן אבל ברישא קודם שנשתחרר לא שייך למתני כן שהרי בין כהן בין עבד כהן מותרים בחזה ושוק כמו בתרומה ועוד דאפילו לענין עורות קדשים ג"כ לא שייך ברישא שאיירי בקטנות ג"כ כמו שאכתוב לקמן בתוספ' והרי העורות אינם רק לאנשי המשמר וכיון דקטנים הם ואינם עובדים לא שייך בהם שאין נותנים להם עורות קדשים דאפילו לגדולים שהם ודאי כהנים ג"כ אין נותנים בשאינם מאנשי משמר העובדים:

שם ובכורו יהא רועה עד שיסתאב: המפרש בירושלמי הקשה וכי משום רווחא דידי' מותר לו לעבור על בל תאחר והניח בצ"ע, וצ"ל דעד שיסתאב הוא שמא יפול בו מום קודם רגל ראשון אכן זה דוחק קצת, וביותר נלענ"ד ע"פ מה דאמרינן בר"ה (ו':) וכן פסק הרמב"ם דיורש אינו עובר בבל תאחר והנה זה פשוט דהספקים דמתניתן יורשים את אביהם הכהן מספק וחולקים בין שניהם ואם הי' לאביהם בכור ומת בתוך שנתו והם ירשו אותו אזי ירעה עד שיסתאב דבזה ליכא בל תאחר וב"ד אינו יכול להוציא מידם:

ובזה יש לתרץ מה שיש לדקדק בכולה מתניתן נקט לשון רבים ואין נותנים להם כו' וגבי בכור נקט לשון יחיד ובכורו ומ"ט לא קאמר נמי ובכורם, אבל לפ"ז א"ש דקמ"ל בזה דבבכור שירשו איירי וזה הוא רק לאחד מהם שרק הבן הוא היורש אלא דלא ידעינן מי הוא אבל בשאר מילי דמתניתן נקט לשון רבים דאיירי במה שהוא להם ממש ומזה מוכח דיורש גם בע' אינו עובר וכן משמע מדברי הרמב"ם:

שם ונותנין עליו חומרי כהנים: גם פה יש לדקדק דנקט לשון יחיד עליו ולא עליהם ויש לומר שהרי הש"ס מפרש דהיינו שמנחתו נקמצת והשירים קרבין לעצמם והנה זה שייך כשאחר מהם מביא מנחה אבל כששניהם מביאין מנחה אז אין צריך לזה אלא אחת נקרבת בקמיצה כמנחת ישראל ואחת בלא קמיצה כמנחת כהנים ואף שאין הבעלים נכרים זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא וכעין מה שכתב רש"י בנדה (דף ע') וכן אמרינן בפי' בירושלמי על מתניתן דהכא מהו שיביאו שתי מנחות תני מביאין שתי מנחות אחת קריבה בכליל ואחת נקמצת ונאכלת ע"ש ולכן ע"כ לא משכחת דין דנותנין עליו חומרי שניהם רק בשאחד לבד חייב מנחה ועל כן נקט לשון יחיד:

שם בגמרא חוץ מטמא ונושא אשה: דעת הרמב"ם (בפ' י"ב מה' תרומות) דלערל ג"כ אין משגרין וכבר תמה עליו הכס"מ שהרי בגמרא אמרינן דלערל משלחין, ולענ"ד י"ל ביישוב דעת הרמב"ם דאף דלקמן מחלקינן בין ערל לטמא דערל אנוס טפי ולא מאיס כ"כ מכ"מ לר"ע דמרבה בכל מקום ערל כטמא ע"כ לא מחלקינן בכך דהא בחגיגה (ד':) יליף מדמעט קרא טמא מראי' דה"ה ערל ג"כ פטור ומנ"ל דלמא שאני ערל שהוא אונס יותר אע"כ דלר"ע כיון דגלי קרא בפי' דערל יהי' כטמא הוי היקשא ואין משיבים על ההיקש אלא משוינן בכל מקום ערל כטמא וכן נראה מסוגיא דלעיל (ע"ב:) וכיון דהרמב"ם פסק כר"ע לדעת הכס"מ (בפ"ג מהל' מעשר שני) וכן כתב המהרש"א לעיל (דף ע"ד) לכן השוה דין ערל לטמא דלשניהם אין משגרין וברייתא דחלקה ביניהם י"ל דאתיא כמ"ד דלא משוה ערל לטמא לעיל (ר"פ הערל) ע"ש ועיין בלחם משנה (פ"א מהל' חגיגה) שמסופק בשיטת הרמב"ם:

שם ברש"י ד"ה בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: שפחה אפילו לישראל אסורה אבל נקט שפחה דהיא המותרת לעבד וה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ ממזרת דעבד מותר בה מדאמרינן בקידושין (ספ"ג) ממזר נושא שפחה ועיין לעיל בתוספ' (ע"ט:):

בד"ה אין סופגין. והתראת ספק הוא: בס"א מחקו זה דהא לאו משום התראת ספק הוא אלא דהאיסור הוא בספק אכן בחולין (פ"ו.) קרא רש"י ג"כ לספק איסור בחש"ו ששחטו לענין או"ב התראת ספק ע"ש, גם יש נפקותא בהדיר כל א' בנזיר אם אינו כהן דמשום ספק איסור ליכא דממנ"פ אסור או משום נזיר או משום כהן או באכל תרומה ואח"כ טימא עצמו למת דממנ"פ עבר בלאו אבל מכ"מ התראת ספק איכא דלא ידוע מאיזה לאו מתרינן בו:

בד"ה ואין מוציאין. חטאת או אשם: ק"ל דהא על חטאת ואשם גם ישראל ודאי אין ממשכנין כדאמרינן ערכין (דף כ"א) ואין לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' ר"ה (דף ו') דהיכי דכבר עבר על בל תאחר גם חייבי חטאת ואשם ממשכנין דהא הכא ע"כ לא איירי בשכבר עבר על בל תאחר דאי בשעבר ודאי מוציאין מיד התערובות ג"כ וכופין להקריב וגם אין סברא לומר דבהפריש כבר גם חטאת ואשם ממשכנין דמאי שנא הפריש מלא הפריש לענין זה ובשלמא להפי' שכתב רש"י דאין מוציאין שיחזירו לו אנשי משמר הבשר או שהוא יכול לעשות שליח שפיר יש לפרש גם לענין חטאת ואשם אבל לפי מה שפירש שישהו קרבנם עד שיתרצו ליתן לאנשי משמר קשה דא"כ ישראל ודאי נמי, וצ"ל דמה שכתב רש"י חטאת ואשם באמת לא כתב רק לענין החזרת בשר או לעשות שליח אבל לענין להשהות באמת רק לענין עולה איירי:

בד"ה לשון אחר. שהמקריב יעכבנו: לא הבנתי למה לא כתב בפשיטות שלא יכול לאכול כיון שספק משוחרר הוא ובכור אינו נאכל אלא לכהנים וכמו שכתב בעצמו לקמן בסמוך וא"ל שרצה ליתן טעם שאפילו למכור לא יכול שהמקריב יעכבנו דגם בזה לא צריך טעם זה דאפילו המקריב עצמו לא יכול למכור בכור תם שחוט דגנאי הוא לקדשים כמו שכתב רש"י בתמורה (ז':) ולכן לא ידעתי לענין מאי כתב שהמקריב יעכבנו:

בא"ד. וללשון ראשון קשה לי: קושיא זו לא קשה רק להך פי' שכתב שאין מוציאין היינו שיכול לעשות שליח אבל להפי' שצריכין אנשי משמר להחזיר לו הבשר והעור או שיכול להשהות אצלו כל זמן שירצה לא קשה כמובן ולכן לא הבנתי למה דחה רש"י הלשון ראשון לגמרי ע"י קושיא זו:

בד"ה ובכורו. אפילו בזמן הבית: ק"ל הא בחמורה (דף ח') מוכיח בגמרא דדוקא בזה"ז קמיירי דבזמן הבית לית לי' לכהן זכי' בגוי' וכעת ראיתי שגם בתוספ' ר"ע הקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלפי הנראה מסוגיא דתמורה שם לא מקשה רב משרשי' ממתניתן דהכא אלא מברייתא שהלשון דשם אינו לשון המשנה דכאן וכן נראה מסוגיא דגטין (דף מ"ב) דהא דרב משרשי' היא ברייתא ולא המתניתן דכאן ע"ש וביותר נראה כן שלפי מה שכתב רש"י שם (ד"ה מאי שנא) וז"ל והשתא דמאי דקא מותיב וכו' סיפא דקתני ויאכל במומן לבעלים עכ"ל משמע שדיוקא של רב נחמן לאוקמי' דבזה"ז קמיירי הוא מהלשון ויאכל במומן לבעלים והרי זה לא כתוב כלל במתניתן דכאן רק בהברייתא שהביא רב משרשי' שם וגם שם לא כתוב תיבת לבעלים רק ויאכל במומן ולכן כש"כ שיקשה מ"ט שביק רב משרשי' מתניתן והקשה מברייתא, והנלענ"ד בזה דממתניתן דהכא לא הוקשה צו די"ל דאף שלפי דיוקו איירי בזמן הבית מכ"מ לא יקשה על רב נחמן דליתי גזבר ולישקלי' דידע שפיר שיש לפרש דמה דאמר ירעה עד שיסתאב אינו רק לענין שלא יכולים הב"ד לכופו לקיים מצות נתינה לכהן כמו שכופין על מצות ע' מפני שיכול לומר אנא כהן וזהו מה שדייק רש"י כאן בלשונו דהא לא מצי למיכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי אלא כל זמן שלא בא הגזבר ונטל ממנו ירעה עד שיסתאב אבל מברייתא דקתני ויאכל במומן דמשמע דתקנה אתי לאשמעינן מה יעשה בהבכור מקשה שפיר כיון דבזמן הבית איירי הרי יש תקנה אחרת אם לא יתן לכהן דליתי גזבר ולשקלי' ועל זה תירץ רב נחמן דרב משרשי' לא מסיק מלתא דברייתא דכתיב ויאכל במומן לבעלים דלפ"ז לעולם איירי בזה"ז והפי' דיאכל במומו לבעלים ולא צריך ליתן לכהן אחר אבל במתניתן דהכא דלא כתוב התקנה ויאכל במומו שפיר י"ל דאיירי בזמן הבית כמו שמשמע ממה דקתני גבי ואין חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים דע"כ איירי בזמן הבית אבל בברייתא דרב משרשי' באמת לא כתוב כן ולכן יכול לאוקמי' בזמן הזה כן נלענ"ד ביישוב שיטת רש"י, וכן נראה ג"כ בגטין (דף מ"ב) דהך דרב משרשי' ברייתא היא והא דמייתי התם ברייתא ולא מתניתן משום דבברייתא כתוב הלשון משחררין זא"ז דמשמע לכתחלה ומזה פריך דנראה דעומד לשחרור משא"כ במתניתן דכתוב לשון דיעבד ושחררו זא"ז, שוב ראיתי ברש"י עצמו סתירה בזה דבב"ק (י"ב: ד"ה בכור מוכרין אותו) כתב בזמן הזה וכו' ע"ש ושם (י"ג. ד"ה בבכור) כתב אבל נמכר הוא חי וכו' או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל משמע דאפילו בזמן הבית מותר למכור, וכבר עמד על סתירה זו הרא"ש בש"מ שם ומזה נראה דרש"י ס"ל דרק ר"נ ס"ל כן דבזמן הבית אסור למכור אבל כולהו אמוראי שהקשו בתמורה עליו לא ס"ל כן, ולפ"ז י"ל דגם הכא פי' רש"י אליבי' דשאר אמוראי דלא ס"ל כרב נחמן:

בד"ה חלק א'. משמע של כל אחד: ק"ל דמזה משמע שיש שיעור לחלק תרומה כמה יתן לכל כהן ולא מצינו בשום מקום כן רק לענין מעשר עני נותן שיעור כמה יתן לכל עני (בפ"ח דפיאה) אבל לענין תרומה לא מצינו הקפדה רק שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש לפי גרסתו דזה גופא היא קושיתו חלק א' ס"ד היכן מצינו שיעור לחלק וא"כ מזה לכאורה ראי' לגירסת רש"י דלגרסת התוספ' חלק א' פשיטא שפירשו פשיטא שאין להם רק חלק א' יקשה כקושיתנו היכן מצינו חלק א' בתרומה, שוב ראיתי במשנה למלך (בה' מתנות עניים פ"ו) שיש פלוגתא בין הראשונים בזה דלהרמב"ם ור"ש אין שיעור בתרומה ומעשר כמה יתן לכהן וללוי ולפי' רבינו ישעי' במתניתן דאין פוחתין בפיאה (פ"ח) יש שיעור, וא"כ י"ל דגירסת התוספ' אזלא לשיטת רבינו ישעי' והמ"ל שם הניח שיטת רבינו ישעי' בצ"ע ולכאורה יש ראי' גדולה לשיט' זו מסוגיא שלנו לפי גירסת התוספ':

בד"ה היו מעלין. דלא ליתי לאסוקי ליוחסין: כעין זה פי' רש"י ג"כ בהא דאמרינן סוכה (דף נ"א) בהא דמעלין מדוכן ליוחסין דלכך לא העמידו שמא יעלה ליוחסין אבל לפי פי' התוספ' שם דאפכא קאמר דמדלא העמידו רק מיוחסין לכך מעלין מדוכן ליוחסין גם הכא אפשר לפרש אפכא דבמקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין מפני שס"ל דאין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ולכן אין חשש שמא עבד הוא אבל במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מפני שס"ל שחולקין תרומה לעבר ועיין בתוספ' כתובות (כ"ה.) דשם נראה דהתוספ' באמת פרשו אף הכא כן וא"כ אזיל רש"י לשיטתו והתוספ' לשיטתם ובאמת מלשון הברייתא במקומו של ר"י וכו' משמע כפירושינו דלפי' רש"י ה"ל למימר בפשטות ר' יהודה סבר מעלין מתרומה ליוחסין ור' יוסי סבר אין מעלין אבל לפי פירושינו א"ש: