ערוך לנר – יבמות – קטע 115

בד"ה נשא. מותר באחותו מן האם שנולדה בנכריות: הא דלא מותר גם באחותו שנולדה בקדושה דהא ליכא גזירה גבי' כיון שהוא נולד שלא בקדושה ולית לי' קורבא היינו טעמא דאף דהוא מותר בה מכ"מ היא תהי' אסורה להנשא לו דבה איכא גזירה שתנשא גם לאחי' שנולד אחרי' בקדושה אבל היכי שתרוייהו שלא בקדושה נולדו בזה ליכא למיגזר כלל

בא"ד. וקשה דהא לעיל בפ"ב: ליישב שיטת רש"י י"ל דודאי לרב ששת דאסר לגר אשת אחיו מאמו דאתו לאחלופי בישראל גם באחותו אסור אפילו נולדו שניהם שלא בקדושה רק דהכא פי' רש"י להס"ד דרצה להוכיח מהא דקתני ומותר באשת אחיו מאמו כרב אחא בר יעקב דבנשא בגירות איירי וא"כ לכאורה יקשה מ"ש באשת אחיו דמותר ומ"ש באחותו דאסר ואף דרש"י כתב לקמן דה"ט דבקורבא גזר רבנן אבל ע"י קדושין לא גזור היא גופא תקשי' דמ"ש כיון דטעמא שיבא להתיר גם ע"י ישראל בכה"ג מ"ש ע"י קורבא מע"י קידושין ועוד קשה דהא חמותו ג"כ ע"י קדושין ואעפ"כ גזרינן כקושית התוספ', ולכן סבר רש"י דלרב אחא בר יעקב באחותו ליכא טעמא משום דאתי לאחלופי בישראל אלא משום גזירה שמא ישא גם אחותה שנולדה בקדושה אבל באשת אחיו שע"י קדושין דוקא הוא לא גזרינן כן דבזה הוי חשש יותר רחוק שמא לא יהי' לו אח בקדושה ואם יהי' לו שמא לא ישא אשה ואם ישא שמא לא תמות בחייו אבל באחותו ליכא רק חשש א' שמא יהי' לו אחות בקדושה וישאנה ולכן גם בחמותה חיישינן אי שרינן לו יסבור דליכא קורבא גם בבתה הנולדה בקדושה וישאנה ג"כ אחר שנשאה ובזה יש איסור שריפה אבל אי החשש משום דאתי לאחלופי בישראל בכה"ג ודאי ליכא לחלק בין אשת אחיו לאחותו וחמותו, אכן כל זה לרב אחא בר יעקב דלא גזר באשת אחיו מאמו דלמא אתי לאחלופי אבל לפי מה דמסיק דבנשאה בעודו עכו"ם איירי אבל בנשאה בגיורת באמת אסור אחיו בה וכרב ששת ומשום דאתי לאחלופי לטעם זה באמת גם באחותו אסור אפילו נולדו שניהם שלא בקדושה משום דלמא אתי לאחלופי בישראל ולכן ל"ק מסוגיא דלעיל (פ"ב) דהיא כרב ששת דאסר דפסקינן כוותי':

ובהכי יש ליישב ג"כ הא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כרב ששת דאסר דכתבו הטעם כיון דלא אפסיק הלכתא בפי' עבדינן לחומרא וכבר הביא הנ"י בשם הריטב"א ושאר פוסקים דפסקו כרב אחא בר יעקב כיון דאיסור דרבנן הוא אזלינן לקולא וא"כ ודאי יקשה למה פסקו הם מספיקא לחומרא באיסור דרבנן, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהם פירשו ג"כ כפי' רש"י וכדכתבנו וא"כ מוכח מסתם גמרא דלעיל דס"ל כרב ששת ולכן שפיר כתבו כיון דלא איפסק הכא בפי' כראב"י עבדינן לחומרא כרב ששת דסתם גמרא כוותי' אתיא:

בא"ד. דכשתי אמהות דמי אפילו הכי אסירי: במהרש"א הקשה דלפ"ז מאי פריך לרב ששת מהך דאשת אחיו מאמו דלמא גם ר"ש לא אסר אלא בהי' לידתו שלא בקדושה אבל בהי' לידתו בקדושה לא, ולענ"ד י"ל דאי אפשר לומר לפי המסקנא לר"ש כן דהא בש"ס לעיל מוכיח מהא דקתני אפילו במתניתן דאפילו האחד הורתו ש"ב והשני הורתו ג"כ בקדושה דאף דכב' אמהות דמי אפילו הכי אסור לר"ש וא"כ ה"ה ג"כ בשלידת האחר בקדושה והשני שלא בקדושה לא מותר מטעם דנראה כב' אמהות כיון דמוכח עכ"פ דהיכי דלא נחלקין לגמרי בין בהורה בין בלידה לא מחזי כב' אמהות:

בא"ד. ולא שייך בה שמא יאמרו: עיין במהרש"א שכתב שזה אינו מדוקדק לפי מה שכתב ר"י לקמן דאחותו בין מן האב בין מן האם מותר בגיותם, ולא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן דריב"א לא ס"ל כרבינו חיים לקמן דס"ל דנאסרו בגיותם וגם רש"י בסנהדרין הכי ס"ל דאחותו מן האם נאסרה לבני נח:

בא"ד. דאסר ב"נ באחותו בין מן האב בין מן האם: עיין ברש"י בסנהדרין (דף נ"ח) שפי' ג"כ שם דלר"מ אחותו מאמו אסורה לב"נ דסבר כר"א ודרש את אביו זה אחות אביו ואת אמו זה אחות אמו וא"כ כש"כ אחותו מאמו אבל אחותו מאביו לא הוי כש"כ מאחות אביו דהיא גופא ג"כ לא אסורה אלא משום צד אם שהיא אחות אביו מן האם כמו שפי' רש"י שם אבל רבינו חיים הוסיף דאפילו אחותו מאביו ג"כ דאורייתא דר"מ דרש קרא לאחותו מאביו ואמו ממש, ומה שהקשו התוספ' עליו דהא משמע דכ"ע מוקי קרא לאחות אביו ואחות אמו והיינו מדאמרינן דאחות אביו מן האם ואחות האם מן האם מוציא ומדמוקי התם בסנהדרין ברייתא כר"מ אליבי' דר"א לפענ"ד י"ל דר"ח מפרש טעמא דאחות אב ואחות אם כפי' רש"י דהכא גזירה משום אחותו ולא משום קרא דקרא דעל כן יעזוב קאי אאחותו מאביו ואאחותו מאמו:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד אר"ח דהתם משמע דטעמא דאחות אב מן האם הוא משום שמא ואמרו ושייך שמא יאמרו גם בלא ראה עצמו שעה א' בנכריות, דלפ"ז א"ש דבאמת אין הטעם משום שמא יאמרו אלא כפי' רש"י דהכא משום גזירה דאחותו אבל באחות האב מן האב ליכא למיגזר אטו אחותו מן האב דאין לו קורבת האב אפילו אם יוליד אביו בקדוש' כיון שהורתו שלא בקדושה הי' ומהא דמוקי ר"מ כר"א אין ראי' די"ל דמשום אחותו הוצרך לאוקמי' כן:

א"נ י"ל דס"ל ר"ח כמש"כ התוספ' בסנהדרין שם דלא מהנך דחייבי כריתות פריך שם דר"מ אדר"מ אלא משום אשת אביו וחמותו ולכך הוצרך לאוקמי' כר"א אבל לעולם י"ל דלר"מ גופא קרא לאו באחות אביו וא"א איירי אלא באחותו ונקט ר"א משום דהוצרך להביא הך ברייתא משום פלוגתא דר"ע אבל לעול' באחות אביו ואחות אמו אין הטעם משום שמא יאמרו דלא שייך כיון שלא ראה עצמו שעה א' בנכריות:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' ובד"ה אחות האב) אפי' רש"י שכתב דגזרינן משום אחותו חן האם שהרי בסנהד' משמע דטעמא משום שמא יאמרו, ולפ"ז י"ל דרש"י דהכא כשיטת רבינו חיים ס"ל דלא שייך שמא יאמרו כיון שלא ראה עצמו שעה א' בנכריות ולכן ע"כ כתב הטעם משום גזירה ואף דרש"י בסנהדרין באמת כתב משום שמא יאמרו בלא"ה חלוק שיטת רש"י שם מהך דהכא דהא לענין אחותו כתב שם ג"כ הטעם משום שמא יאמרו והכא כתב משום גזירה דאחותו שנולדה אחריו, וגם סתירה זו א"ש לפי מה שפירשנו דהכא כשיטת ר"ח ס"ל דלא שייך שמא יאמרו כיון שלא נאסר שעה א' דהא איירי בנולד בקדושה:

ע"ב בגמרא ומאן דשרי כר"ע: אין לפרש דברייתא זו ר"ע היא דהא ע"כ רישא דברייתא דקתני מותר באשת אביו לא אתי כר"ע אלא כר"א דפליג עלי' כמש"ה התוספ' אלא צ"ל דהך תנא ס"ל בהא כר"ע דחמותו לאחר מיתה קלש איסורא ולכן קאמר הלשון מאן דשרי כר"ע ולא קאמר כלשון הגמ' בשאר מקומו' הא ר"י הא ר"ע:

שם דלמא מתרמיא לי' דידי': א"ל איך ס"ד דייבם לכולהו הא אמרינן לעיל (מ"ד.) דלא ייבם אלא ד דלמטיא לכל אחת עונה בחדש והכא איכא חמשה, וא"ע ראיתי שגם התוספ' י"ט הרגיש בזה די"ל דאכתי יקשה דלייבם האחד ד' והאחד אחת ובזה א"ש דלא תקשי' אמאי נימא דלמא מתרמי' דידי' ולא אמרינן דאדרבא ייבם אחד לכולן דמקויים ודאי מצות יבום באחת מהן, ולפ"ז א"ש דהא חמשה לא יכול לישא משום עונה ואי נושא ד' ליכא מצות יבום ודאי ולכן עדיף שייבם אחת כל אחד מהן ובזה מדוייק למה נקט במתניתן המנין ח מ ש ה דוקא, שוב ראיתי במהרש"ל ביש"ש שכתב שנראה לו דבשני אחים מוטב שיחלוץ האחד והשני ייבם שניהן וטעמו ג"כ דמוטב שייבם א' ודאי ממה שיהי' בשניהם ספק וזה ג"כ כסברתנו אבל לפענ"ד אפילו בד' אחים הכי אמרינן ולכן נקטו המנין חמשה:

שם כהנים חולצין: אין להקשות הא לא הוי אלא ספק חלוצה ולעיל (דף כ"ד) אמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן דכבר כתב הרמב"ן שם ע"פ פי' רש"י שם דזה דוקא לענין שלא להוציא מספק אבל לכתחלה לא יכנוס והביא ראי' מהא דכהנים חולצין דהכא וכדברי הרמב"ן כתב ג"כ ה"ה (ה' ייבום פ"ז) וגם המהרש"ל ביש"ש לעיל (פ"ב) ולפ"ז מה דקתני הכא מקצתן כהנים ומקצתן אחין מן האם אלו ואלו חולצין ולא מייבמין אף דמשו' אותם מכ"מ יהי' חילוק ביניהם לענין להוציא בעברו וייבמו דאחין מן האם יוציאו וכהנים יקיימו, אכן באמת לא הבנתי ראיה הרמב"ן מכאן דבשלמא לעיל דאיירי בשניהם כהנים דהוי בכל א' ספק השקול אמרינן מספיקא לא גזרו רבנן אבל הכא דאיירי מהרבה אחים וא"כ לכל כהן יש נגד המיעוט שהיא יבמתו הרוב שהיא יבמת א' מן הארבע וחלוצה היא וכיון דאזלינן בתר רובא לקולא כש"כ שניזל לחומרא ונאמר שהיא מן הרוב והיא ודאי חלוצה יותר משנאמר שהיא אשת אחיו שהרי אחיו בהתערובות הי' מיעוט נגד הארבעה וכן לכל כהן יש מיעוט נגד הרוב וא"ה בזה י"ל דאפילו כנס מוציא ולדינא צ"ע ובפוסקים לא הוזכר מזה:

שמ ברש"י ד"ה מקצתן. ותערובתן כהנים: הא דנקיט דגם בתערובתן כהנים היינו דממילא הכי הוי כיון שהם אחים מן האב ואף דמשכחת דבני התערובות הם נולדו מפסולי כהונה ואינם כהנים בכהאי גונא לא הי' צריך להשמיענו דהכהנים חולצין דממנ"פ אסורים לייבם דאם היא אשת אחיו הרי היא אשת חלל ופסולה לו ואם היא אשת אחרת הרי חלוצה היא מיבמה ולכן נקט רש"י דגם התערובות כהנים:

שם בתוספ' ד"ה אשת אביו. הך ברייתא כרבי אליעזר: מזה הקשה הבית יוסף בי"ד (סי' רס"ט) ואחריו בלח"מ (פי"ד מה' איסורי ביאה) על הרמב"ם דפסק כר"ע ואעפ"כ פסק דנושא הגר אשת אביו והרי איכא משום שמא ואמרו ועוד הקשה עליו דבנולדו תאומים פסק. הרמב"ם שכ דמותר באחותו אע"פ שהם אחים מן האם ג"כ ואיכא שמא יאמרו והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רבינו חיים לעיל וכפי מה שכתבתי גם רש"י ס"ל כן דלא שייך שמא יאמרו אלא היכי שראה עצמו שעה א' בנכריות וכן משמע מדבריו שם (הלכה י"ב) ולכן א"ש שהתיר אשת אביו די"ל דמוקי לברייתא שהתירה בנשא אביו אחר שנתגייר וא"כ לא ראה עצמי שעה א' באיסור דאפילו אם גייר אביו קודם שגייר הוא ונשא אשה ומת מכ"מ לא היתה אסורה לו בעודו נכרי משום אשת אב כיון דאין לו חיים אחר אביו דאביו כקטן שנולד דמי ופסק כהברייתא ואף שכתב הרמב"ם אפילו נשא אביו אחר שנתגייר משמע כש"כ קודם שנתגייר הך אפילו לא נקט אלא משום אידך דקתני בהדייהו ועוד אפילו נשא קודם שנתגייר ג"כ משכחת דליכא משום שמא יאמרו כגון שכבר נתגייר הוא קודם שנשא אביו וא"כ שפיר י"ל דברייתא דהכא ר"ע היא דליכא ראי' מהא דמתיר אשת אביו ומאחות אביו נ"כ ליכא ראי' דכר"א אתיא לשיטת רש"י הנ"ל דהא כתב באמת דס"ל הך ברייתא דאחות אביו לא אסור לב"נ ואעפ"כ אסור לגר, ומהך דתאומים בלא"ה ל"ק להרמב"ם דאין כוונת הרמב"ם להתיר בתאומים אח באחותו אלא להתיר לאחים תאומים נשותיהם אפילו נשאו בגירות דאהאי גוונא מייתי בש"ס הך דתאומים ובזה ליכא שמא יאמרו דהא לא נאסרו בגיותם באשת אח רק דס"ד לאסור כשאר אשת אח מאם משום דאתי לאחלופי ובזה שפיר השמיענו דבתאומים לא חיישינן לזה כיון שהם אחים מן האב ג"כ בני פלניא קרי לי' ולא בני פלניתא וכן נראה גם מדברי הרב המגיד שהבין הך דתאומים כן, ועיין בריטב"א שב"א שמדבריו יש יישוב ג"כ לשיטת הרמב"ם במה שפסק דגר מותר באשת אביו:

בד"ה נשא. קיים אחת: אף שמלשון מוציא משמע אפכא שכבר נשאה מכ"מ י"ל דלשון מוציא נקט שפיר משום דתני נשא אשה ובתה בנכריותו וצריך להוציאה מביתו אבל לשון כונס שנקט אחר שאמר נשא ע"כ היינו ע"י קדושין:

בד"ה אשה ובתה. אלא ע"י קידושין: א"ל דא"כ מאי מספקא להו הא ודאי הכי הוא דיש חילוק בין ע"י קידושין לשלא ע"י קידושין מדמותר באשת אחיו מאמו די"ל דהספק הוא דגם בע"י קידושין יש לחלק בין ע"י קדושי עצמו ובין ע"י קדושי אחיו כמש"כ התוספ' לקמן לענין חמותו, אכן אכתי צ"ע דאפילו לפי מה דמסקינן דנסבה כשהיא נכרי ג"כ מוכח דיש חילוק ובין קדושי עצמו לקידושי אחיו שהרי הך דאשה ובתה ג"כ איירי בנשא בנכריותן כמש"כ התוספ' לעיל וא"כ אכתי צ"ע מאי מספקא להו להתוספ':

בד"ה קלש. אכתי איכא כרת: לפי מש"כ לעיל דלרב אחא בר יעקב דלא ס"ל הך סברא דאתי לאחלופי מה דאסור בחמותו הוא שמא ישא גם בתה שנולדה דקדושה יש לתרץ קושי' התוספ' די"ל כיון דידעו העולם דאיסור לאחר מיתה קיל מחיים לא יבאו למיטעי כשיראו שנושא חמותו לאחר מיתה שישא גם בתה מחיים דלעולם לא חיישינן אלא שיטעה באיסור הדומה ממש לאותו שהותר ולא ידעו לחלק בין קודם קדושה לאחר קדושה אבל אם אינו דומה ממש לא וזה ודאי לא חיישינן שישא בתה לאחר שתמות חמותו ג"כ דזה חשש רחוק הוא כיון שעדיין לא מתה וא"ל דא"כ אכתי יקשה לרב ששת דס"ל הסברא דאתי לאחלופי מ"ש קודם מיתה מלאחר מיתה די"ל דלרב ששת ליכא מ"ד דמותר בחמותו כחו שתרצו לאביי, ובלא"ה לא קשה קושית התוספ' אלא לשיטתם דס"ל לעיל (דף צ"ד) דאיסורא דבחמותו לאחר מיתה הוא איסור כרת אבל לשיטת רש"י דסנהדרין שהבאתי שם דליכא רק איסור דארור שוכב עם חותנתו לא קשה קושיתם די"ל דאיסור כזה קיל טובא ולא חששו לו בגר:

בא"ד. וא"ת לאביי: לענ"ד י"ל דהנה לפי מה דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח) הא ר"מ אליבי' דר"א הא ר"מ אליבי' דר"ע ע"ש דיש פלוגתא אי כל העריות שישראל ממיתין עלי' ב"נ מוזהר עלי' לר"מ אליבי' דר"ע ב"נ מוזהר ג"כ על חמותו כמו על אשת אב כנראה מדברי רש"י שם, ולפ"ז הוי מצי לתרץ סתירת הברייתות לענין חמותו דברייתא דהכא דקתני מותר בחמותו כר"א אתיא דהא בלא"ה אתי' כוותי' משום היתר דאשת אב כמש"כ התוספ' ומשום אתי לאחלופי לא חיישינן בלאחר מיתה ודוקא באשה ובתה דשכיחי אהדדי כמש"כ התוספ' מוציא אחת והא דתני אסור בחמותו אתיא כר"מ אליבי' דר"ע דכיון דגם לב"נ אסור יש בזה משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה והא דנקט חמותו ולא אשת אב וגם חמותו לאחר מיתה י"ל דזה עצמו בא להשמיענו דחמותו ג"כ אפילו לאתר מיתה אסורה לב"נ ומטעם זה גם לגר, וצ"ל מה דלא משני הכי משום דלרבא עדיפא מיני' משני, אבל מכ"מ יש ליישב בזה קושית התוספ' לאביי די"ל דאביי מתרץ כן ולא נצטרך לומר דאביי לא שנה הברייתא:

דה צ"ט ע"א בגמרא לבתו מספק: ק"ל לפי מה דאמרינן בסנהדרין (י"ט:) דהמלך לא חולץ ופי' רש"י משום דאיכא זלזול כבוד במה שירקה בפניו וא"כ איך בתו חולצת הא איכא ג"כ זלזול כבוד לאבי' וי"ל דלפי מה דמשמע שם טעמא דהמלך לא חולץ אף כשירצה משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובאב לא שייך זה דאם מחל על כבודו כבודו מחול כמבואר בי"ד (סי' ר"מ סעיף י"ט) ע"ש:

ובזה א"ש ג"כ למה לא מפרש הכא כמו לקמן באיש ואשה מולידין וביש מוכר את אביו מאי קמ"ל דהשתא בבתו טובא קמ"ל דמותרת לחלוץ לאבי' ואגב בתו נקט נמי אחותו ואמו, אי נמי י"ל דבהני קמ"ל שלא ניחוש שמא יטעו לומר שודאי אינן ערו' וישאו קרובם לקרובותיהן:

שם פעמים שמולידים חמש אומות: הא דלא חשב ג"כ שהולידו בן שנתגייר ומכר עצמו לעבד עברי ואיכא שש די"ל דע"ע לא חשיב אומה בפ"ע אף שחלוק מדין ישראל שמותר בשפחה מכ"מ לא הוי אומה כמו ממזר ולכן לא חשיב ג"כ עוד כגון שהי' להן בן שנולד בעבדות ושחרר חציו והוי חצי עבד וחצי בן חורין דגם זה לא חשיב כאומה בפני עצמו, ובלא"ה א"ש הא דלא חשיב עבד עברי דגר אינו נמכר בע"ע כמש"כ התוספ' בגטין (מ"א.) ע"ש:

שם הבא על בת ישראל הולד ממזר: הא דלא קאמר ג"כ דקמ"ל דהם אין קונין זה מזה דאל"כ לא משכחה אחד עכו"ם כמש"כ רש"י די"ל דמכ"מ משכחת כגון שאביו ואמו ילדו אותו קודם שנמכרו לעבר ושפחה לנכרי דבכה"ג אפילו בישראל לא קנו. את הבן כמש"כ רש"י לקמן ובד"ה ולהם בן) ולא קנה את הבן עכ"ל והא דנקט רש"י דהם אינן קונין זה מזה המסקנא נקט אבל מכ"מ מהכא ליכא למישמע:

שם הולד ממזר: ק"ק למה לא קאמר ג"כ דקמ"ל דקהל גרים אקרי קהל דאי לא אקרי קהל המשוחררת מותרת לעבד כמו דמותרת לממזר ושאר פסולי קהל וא"כ אין הולד ממזר וביותר קשה דהא הכא אליבי' דר"מ קיימינן דברייתא ר"מ הוא ולפי מה דאמרינן בקידושין (דף ע"ב) זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים וכו' ע"ש נראה דמתניתן דריש פ' עשרה יוחסין ר"מ היא והרי מתניתן זו ע"כ ס"ל קהל גרים לא אקרי קהל מדתנן גירי וחרורי ממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה וכמו שפי' רש"י שם ודף ס"ט) וא"כ איך סכר ר"מ הכא דעבד הבא על המשוחררת הולד ממזר, וי"ל דכבר כתבו התוספ' לעיל (דף ע"ט) דגר אסור בשפחה אפילו למ"ד לא אקרי קהל וא"כ ה"ה ג"כ דעבד אסור במשוחררת ועיין מה שכתבתי שם ראי' לזה ממה דקאמר ב"ש וב"ה לישא שפחה אינו יכול אכן ק"ק מ"ט אסור הרי אי לא אקרי קהל כש"כ דאינו בבני ישראל דכבר כתבו התוספ' בסוכה (דף כ"ח) דבכל מקום דכתיב בני ישראל ממעטינן גרים והרי איסור שפחה ועבד לישראל אתי מלאו דלא יהי' קדש בבני ישראל ולא תהי' קדשה בבנות ישראל וא"כ היאך נאמר דגרים בכלל אפי' למ"ד דלא אקרי קהל, והנה בחדושי שם כתבתי דבספרי מקיש גרים לישראל לכל הדינים מקרא דהקהל חקה אחת לכם ולגר הגר ולפ"ז גם הכא א"ש, אלא דק"ל דמש"ס דילן לא משמע דס"ל כהספרי דבסוטה (דף כ"ו) פריך ואימא ה"נ דממעטינן גרים מבני ישראל ולא מתרץ דאיכא הקישא דהקהל חקה אחת וצ"ע:

שם עבדא כמקרקע דמי: לפ"ז צ"ל דברייתא לאו ר"מ דאל"כ היאך שמעינן דכמקרקע דמי כיון דאפילו אי מטלטלי ננהו ג"כ גובה כתובתה מהם, אכן ק"ק היאך קמ"ל דכמקרקע דמי כיון דאיכא למימר דר"מ היא וי"ל ע"פ מה שהקשו התוספ' שהרי מטלטלי דמתנה גם לר"מ לא משתעבדי ותרצו דבמתנת ש"מ איירי והשתא י"ל דלתי' איבעית אימא איירו בסתם מתנה שהיא מתנת בריא ולכן שפיר קמ"ל דעבדא כמקרקע דמי דאפילו לר"מ לא גובה כתובתה ממנו אי ניתן במחנה אי לאו דכקרקע דמי, ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ' עוד יישוב לזה: