ערוך לנר – יבמות – קטע 114

פרק אחד עשר.

דה צ"ז ע"א בגמרא אלא מעתה גבי אחותו: ה"ה דהוי מצי למיפרך מאשת אב דכתיב ג"כ לא יקח איש את אשת אביו ואף דכתיב ג"כ ערות אשת אביך לא תגלה דמשמ' מכ"מ ה"ה ג"כ באחותו כתוב כן וכן הוי מצי להקשו' מכי יקח את אשת אחיו, ואילו מהני לא רצה להקשות דיש לתרץ שהיו ראויין כבר וכמו דמתרץ בירושלמי, או י"ל דה"ה דהוי מצי למיפרך ג"כ מהני אבל פריך מאחותו דכתיב ברישא ובמה שתירץ על אחותו מתורץ ג"כ מאשת אביו ואשת אחיו:

שם רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה: כבר כתבתי לעיל (ב':) יישוב למה שהקשו הנ"י והיש"ש והמהרש"א איך פליג רבא אברייתא ליתן טעם אחר נגד הטעם דברייתא, ולענ"ד י"ל עוד דלכאורה טעם דברייתא לא שייך רק אאשה ואמה ואחות אשתו אבל באשה ובתה ובבת בנה ובת בתה לא שייך טעם זה דהא באשה ובתה לא כתיב לא יקח רק לא תגלה דלא חקח דהאי קרא אבת בנה ובת בתה קאי ובבת בנה ובת בתה לא שייך לדרוש כמו גבי אשה ואמה ואחות אשה דלאחר שנשא האחת לא יבא על האחרת דרק התם שייך כן לא תקח אשה ותבא על אמה ואחותה אבל הכא לא שייך ולכן גם רש"י לא נקט (בד"ה נאמרה) רק קרא דאשה ואמה ואחות אשתו ולא קרא דאשה ובתה וכן כתב בפירוש גם הרמב"ן בסוגין, גם מהתוספ' משמע כן שהקשו אימא עד דגלי ערות שתיהן ולכאורה מאי קושיא הא לא תקח דמשמע ע"י קדושין מפיק מקרא דערות וכמו שתירצו לענין שאר, אבל לפ"ז א"ש דלא תקח לא קאי אאשה ובתה ולכן נתן רבא טעם אאשה ובתה גם בירושלמי אמרינן בפי' דקרא דלא יקח לא קאי אאשה ובתה דקאמר דאשה ובתה ובת בנה מתרי קראי נפקו דבזה כתיב לא תגלה ובזה לא תקח, ודע שאין לומר ע"פ מה שכתבתי לעיל (ב') ליישב שיטת רש"י דברייתא דלעיל כר' ישמעאל אתי דרבא רצה לפרש הדרשה גם אליבי' דר"ע דז"א דלא כתבתי שם כן רק לאביי אבל לרבא לשיטתו לא שייך כן דלדידי' דס"ל חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו גם לר"ע הפי' אשה ואמה אאשתו שנשא ואמה כמבואר בסנהדרין שם.

שם כנף שראה אביו לא יגלה: ק"ק מנ"ל דבאנוסת אביו איירי או דבשומרת יבם של אביו איירי לרבנן דלמא לעולם בנשואת אביו איירי כפשטא דקרא והא דכתיב כנף אביו אתי למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה דבעינן נבעלה לאביו ממש וכמו שהקשו התוספ' לענין אשה ובתה ובזה לא שייך תירוצם דשאר לא כתוב רק בהך קרא דאשה ובתה ובפרט יקשה כן לרבנן דצריכי למימר לעבור עליו בב' לאווין והרי היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדאמרינן בחגיגה (דף י') ובכמה דוכתי:

שם ותיפוק לי' משום דודתו: ק"ק דלמא אתי קרא להיכי דקדשה אחי אביו חוץ ממנו דליכא משום דודתו ולא משום יבמה לשוק דהא לגבי' לא היתה לא אשת איש ולא אשת אחי אביו אבל משום כנף הראוי לאביו איכא, ועיין בתוספ' לעיל (דף י' ע"א) שהקשו ג"כ דליתני אשת איש בהדי ט"ו עריות בקדשה חוץ וי"ל דמכ"מ מקשה שפיר דא"כ תפשוט ספק דאביי דהוי קידושין בכה"ג והרי אביי מספקא לי' ועיין מה שכתבתי לעיל (שם) דספק דאביי הוא אפילו לר' אליעזר

שם לעבור עליו בב' לאווין: לא ראיתי להרמב"ם שהביא זה דלוקין משום ב' לאווין בבא על שומרת יבם של אביו, ולא ידעתי למה השמיטו דא"ל דאזיל על פי שיטתו בספר המצות (שורש ט') דאין ריבוי הלאווין מרבה ריבוי מלקות שהרי זה דוקא כשהב' לאווין משום שם א' אבל כשהם משום ב' שמות שפיר לוקה שתים כדמוכח מהא דאוכל נחלה לוקה חמש כמו שביאר הרמב"ם בעצמו שם וכמו שמוכח ממה דאמרינן נדרים ודף ג') דנזיר שנטמא לוקה שתים וכ"פ גם הרמב"ם (ה' נזירות פ"א) והרי הכא ג"כ ב' שמות הם משום דודתו ומשום כנף ראוי לאביו, ולכאורה הי' נ"ל לומר ע"פ מה שיש להקשות כיון דאיסור דודתו חל בחיי אחי אביו דהא כשקדש חל איסור דודתו עם איסור אשת איש בבת אחת א"כ כשמת איך חל איסור שומרת יבם של אביו אאיסור דודתו דהא ליכא לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת וא"ל דשפיר הוי איסור מוסיף דמגו דמוסיף איסור יבמה לשוק לגבי עלמא מוסיף ג"כ איסור כנף דראוי לאביו לגבי דידי' ואף דהוי מוסיף בב' שמות הרי לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (דף ל"ב) אמרינן מוסיף ג"כ בב' שמות דאכתי יקשה לפי מה דמשני ואיבעית אימא לאחר מיתה דהיאך חל אז איסור ולא יגלה כנף אביו דהא בזה ליכא מוסיף כיון דאין כאן איסור יבמה לשוק, ומתוך כך הי' נ"ל לומר דבאמת מה דקאמר בגמרא לעבור עליו בב' לאווי אינו רק למאן דס"ל דאחע"א בלא כולל ג"כ דר' יהודה ס"ל כן בחולין (דף ק"א) ואף דהכא אליבי' דחכמים דר' יהודה קיימינן מכ"מ אפשר דבזה ס"ל כן, א"נ י"ל דמה דקאמר לעבור בב' לאווין רק לענין איסורי בעלמא קאמר וכמו דמשני לעיל (ל"ג:) לענין חייב שתים דקתני התם ולא לענין מלקות ולכן כיון דהרמב"ם פוסק דאין אחע"א בלא כולל ומוסיף השמיט דין זה:

אכן באמת זה אינו מספיק דהא משכחת שפיר בבת אחת ג"כ כגון שנעשה בן י"ג אחר שכבר מת דודו וחלו עליו איסור דודתו ואיסור לא יגלה כנף אביו בבת אחת וכעין מה דאמרינן לעיל (דף ל"ג) כגון שהביא ב' שערות בשבת ופסקו הרמב"ם שם ע"ש, ועוד קשה דאפילו כשמשני לאחר מיתה שפיר הוי מוסיף בב' שמות דהא קודם שמת אביו הי' כאן יבמה לשוק וא"כ אכתי ה"ל להרמב"ם להביא חייב שתים בכה"ג, ולכן נ"ל דהוקשה להרמב"ם כיון דאמרינן בפסחים (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי א"כ מנ"ל הכא לאווי יתירי כיון דצריך ולא יגלה כנף אביו אדודתו להורות שיש ממזר מדודתו ומח"כ מדסמיך ללא יבא ממזר כדאמרינן לעיל (דף מ"ט) ולכן סבר דמה דמקשה הכא ותיפוק לי' משום דודתו ולא מתרץ כן דהיינו דא"כ אכתי יקשה לר' יהושע דס"ל (שם) דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ויליף מלא יקח איש את אשת אביו וא"כ לדידי' מיותר לאו דלא יגלה אבל לדידן דקיימ"ל יש ממזר מח"כ באמת מוקמינן רק לסמיכות ולא ללאווי יתירי ולכן השמיטו הרמב"ם:

שם ותיפוק לי' משום יבמה לשוק: הריטב"א כתר דמזה ראי' לשיטת ר"ת דרב ג"כ ס"ל לאו ביבמה לשוק מדפריך הכא לרב ע"ש וא"כ יהי' מזה קושיא לשיטת רש"י, אכן באמת לא הבנתי דבריו דאדרבא ארב ענן אמר דמוקי בשומרת יבם של אביו הוא דפריך והרי לשמואל לשיטתו שפיר קשה דמספקא לי' אי ללאו הוא דאתי אי ללא תפיס קדושין ואמאי לא פשיט ממה דאמר הכא גופא דלא יגלה כנף קאי אשומרת יבם של אביו דמוכח מזה דליכא לאו ביבמה לשוק דא"כ ל"ל ולא יגלה תיפוק לי' משום יבמה לשוק אבל לרב לעולם י"ל דפשיטא לי' דליכא לאו כלל:

שם ברש"י ד"ה נושאין. בתה ואחותה: ק"ק כיון דכתב מותר לישא היינו ע"כ לאחר מיתה וכמו דמוקמינן בגמרא וא"כ איך שייך דאנס ופתה את האשה מותר לישא אחותה הא אפילו נשא אותה ג"כ מותר באחותה כשמתה וכל זמן שחי' אפילו באנס ופתה אסור לישא אחותה:

שם בתוספ' ד"ה נושאין. דאין שכיבת אחותה אוסרתה: י"ל למה לא כתבו בקיצור דהא קתני שם במתניתן ומותר בקרובות שניי' דהיינו הך דנושאין על האנוסה וכמש"כ שם רש"י ומזה הי' נראה דהתוספ' לא גרסו במתניתן שם, ובזה א"ש מה שהקשה המשנה למלך (פ"ג מה' איסורי ביאה) למה השמיטו הרמב"ם הך דמותר בקרובות שניי', ובזה י"ל דגם הרמב"ם לא גרס כן וכן נראה קצת מפי' המשניות שלא הזכיר גם שם הך דמותר בקרובות:

בד"ה וכל היכי ה"ה דהוי מצי למיפרך מברייתא: לענ"ד י"ל דמברייתא לא רצה למיפרך דידע שפיר די"ל דכי תניא ההיא לאחר מיתה דלא שייך גזירה אבל במתניתן לא הוי משמע לו כן משום דקתני נושאין על האנוסה דלשון על משמע דעודה קיימת, א"נ י"ל דמברייתא לא הי' רוצה להקשות די"ל דמדאורייתא קאמר וקתני מותר איידי דקתני סיפא אסור מדאורייתא אבל ממתניתן פריך שפיר דאי איידי קתני ה"ל למיתני ברישא הנושא על האנוסה ועל המפותה פטור איידי דקתני סיפא חייב אע"כ דמותר לגמרי קאמר:

ע"ב בגמרא דלא כר' יהודה: ק"ק מנ"ל לרמי ב"ח כן דאף דלר"י לא ישא לכתחלה והוי באיסורא הרי גם חידות אחריני דחשיב הכא הוי באיסורא ורק באחת בסוף קאמר הא בהתירא נמי משכחת לה, וי"ל כיון דקאמר והוא בעלה דאם ואנא ברתא דאנתתי' ע"כ ס"ל דקידושין יש לו בה והרי לר' יהודה דמוקי קרא באנוסת אביו וס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין ס"ל מטעם זה ג"כ דאין קידושין בח"ל כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ג) וזה גופא י"ל דרצה להשמיענו בהחדה ולכן כפל והוא בעלה דאם ואנא ברתא דאנתתי':

שם בר בעל והוא בעלה דאם: המשנה למלך (ה' מלכים פ"ט) נסתפק אם בן נח ייחד לו ערו' שחייב עלי' מיתה ובא עלי' אחר אם חייב עלי' משום בעולת בעל דחבירו דהיינו אם אמרינן דקידושין תופסין בחייבי מיתות או לא, ועיין בפרשת דרכים (דף ד') שרצה לפשוט ספקו ממה שאמר חכם אשכנזי דלכך היתה תמר מותרת ליהודה שער ואונן באו עלי' שלא כדרכה ובן נח שבא על אשה שלא כדרכה חייב מיתה וא"כ לא הי' לער ואונן קידושין בה, והנה כבר כתבתי לעיל (דף ל"ד) שדברי החכם אשכנזי צ"ט שהרי לא מסקינן בגמרא כן ואפילו לפי מה שיישבתי שם אכתי צ"ע שהרי אפילו להס"ד לא אמרינן רק דהבא על אשתו א"כ משמע שהיתה כבר אשתו כדיליף מודבק באשתו אבל כשעדיין לא קנאה לא אסור בביאה שלא כדרכה ולמה לא יהי' קנינו קנין בה ולכן דברי החכם צל"ע וממילא אין לפשוט מזה ג"כ ספק המ"ל, אבל נראה לפשוט ספקו ממה דאמר הכא והוא בעלה דאם ואנא ברתא דאתתי' והרי כותי שבא על אמו חייב מיתה ואעפ"כ קרי לי' בעלה והיא אתתי' אלמא שיש לו בה קידושין דלשון זה לא שייך רק היכי שיש קידושין כדכתבתי לעיל במה שאמר רב"ח ולא כר' יהודה ואף דהכא קאמר ג"כ בעל ובר בעל וע"כ שני אנשים אין לה מכ"מ י"ל דקרי לי' בר בעל דאחר ששלחה הראשון היא נקנית לשני כמו שפסק הרמב"ם (ה' מלכים פ"ט) ואעפ"כ נקרא הראשון ג"כ בעל מפני שהי' בעלה כבר אבל אי אין קדושין תופסין והיא לא תקרא לו בעולת בעל היאך שייך הלשון דהוא בעלה דאם וכש"כ שלא שייך דהיא תקרא אשתו אע"כ דב"נ יש לו קידושין בחייבי מיתות ולהשמיענו זה י"ל דכפל גם הכא הוא בעלה דאם ואנא ברתא דאתתי וכמו שכתבתי לעיל בהא דרצה להשמיענו דלא כר' יהודה:

שם ברש"י ד"ה והוליד. אחי מן אב אחד: לא ידעתי למה לא נקט מאב ואם אחד דהא שניהם הם מכותי הבא על אמו ומה דנקט חדה זו י"ל משום דהיינו רשיעא בר רשיעא דמייתי במכות דף י"ד) ובכריתות (דף ט"ו):

בד"ה בתר אביו. זונה היא: הא דלא כתב הטעם משום דזרמת סוסים זרמתם כמו שכתב במתני' וכדאמר גם רבא לקמן דזה הטעם דאין אב לעכו"ם ולא משום דזונה היא כדמוכח מהך דתאומים י"ל דרש"י במתניתן וכן רבא לקמן איירי לפי האמת אבל הכא דאיירי מטעות העולם שיבואו להתיר שאר אם בישראל והיינו ע"כ משום דלא אסקי' אדעתייהו הך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ מהיכי תיתי ידעו הך דרשא דזרמת סוסים זרמתם ולכן כתב רש"י הטעם דבזה שפיר יטעו ויסברו דאין אב לעכו"ם משום דזונה היא:

בד"ה אי אמרת, ואי בעי ליבומי מייבם: ודאי לאו בתורת יבום קאמר דמהיכי תיתי שיהי' כאן ייבום כיון דאפילו מן האם היא כנכרית כש"כ דליכא קורבא דאב אלא ה"א דמותר לישא אותה בתורת נישואין ונקט רש"י לשון ייבום משום דקאי אדיוק דולא מייבמין:

שם בתוספ' ד"ה דדלו. ובערוך פי': הא דלא ניחא לרש"י בפי' זה י"ל דלכאורה יש לדקדק מ"ש דוקא בחידה זו דנקט לשון זה והרי יש חידות כאן דקשים להפתר יותר ועוד אדרבא הרי אחר שפתר כותי הבא על בת בתו זה הקל ביותר לפתור כמו כן על בת בנו ומטעם זה נ"ל דפי' רש"י דקאי על פועלים וה"ק דודאי שאר חידות אין לבקש מפועלים שיפתרו אותו כיון דעמוקים מאוד עד שחכמים הראו חכמתם לתשובת הצדוקים כמש"כ התוספ' אבל אחר שפתר הראשון על בת בתו אמר אתן לכם פועלים חרה מסותרת שתוכלו למצוא הפתרון גם אתם:

דף צ"ח ע"א בגמרא ונחלקה לשתים: א"ל הא לעיל (י"ב:) כתב רש"י דמעוברת משמשת במוך שמא תתעבר עוד ויעשה עוברה סנדל אלמא דאפשר דתתעבר דהא כבר כתבו התוספ' שם דבר קיימא אי אפשר שתתעבר וא"כ גם מהכא יש ראי' לדבריהם שם ועיין מה שכתבתי לעיל (ל"ה:)

שם משום דקאמר הרי אשה ושבעה בני': עיין במהרש"א שהקשה אתוספ' שכתבו לעיל (דף ע"ז) שהעיד אאשתו וז' בני' והכא מוכח דלא אשתו היתה, ולענ"ד י"ל דלהתוספ' הי' דוחק פי' רש"י דמאשה וז' בני' הביא ראי' דא"כ ל"ל עוד עדות דר"ע לימא הרי אשה וז' בני' שהתירה ר"ע ועוד בני' למאי אתיא ולכן פירשו דמה דקאמר הרי אשה וז' בני' שהיא היתה אשתו שהעיד עלי' עם בני' וה"ק שנשבע בחיי אשתו וז' בני' שכן הוא דר"ע התיר לגר אשת אחיו מאמו כעין דאמר ר"ט אקפח את בני והלשון הרי אשה וז' בני' הוא כמו דמצינו (ספ"א דכתובות) המעין הזה לא זזה ידה מתוך ידי או כמו האלדים אמרה במכות (דף ט"ו) וזהו דקאמר הכא משום דקאמר הרי אשה וז' בני' פי' דלכך נאמן כיון שנשבע בחיי אשתו לי ועיין לעיל (דף ט"ז) דקאמר ג"כ כעין לשון זה מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא:

שם כשם שנהפך נינוה: יש לדקדק מאי קמ"ל בהיקש הזה, וי"ל ע"פ מה דאמרינן בפסחים (דף פ"ח) מפני מה זכה ירבעם בן יואש לימנות עם מלכי יהודה מפני שלא קבל לה"ר על עמוס וכו' דכתיב וישלח אמצי' וכו' כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו אמר ח"ו לא אמר אותו צדיק כך ואם אמר מה אעשה לו שכינה אמרה לו ע"ש, ודקדק המהרש"א הרי באמת כתיב בעמוס ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב ותירץ בדוחק, אכן לענ"ד אין קושיא בזה דאף דאמת דאמר עמוס כן מכ"מ קרי לי' לשה"ר כיון דבדרך מלשינות שלח אמצי' כן דקשר עליך עמוס וזה הי' הלשה"ר, אכן בזה צריך טעם למה באמת לא נעשה דבר הקב"ה אדרבא נהפוך היא שנושעו ישראל בימי ירבעם כדכתיב הוא השיב את גבול ישראל וע"י ירבעם נושעו ולכן י"ל דזה רצה הפסוק להשמיענו במה שאמר כשם שנהפך נינו' פי' כמו ששם נתהפך גזירת הקב"ה ע"י ששבו מדרכם הרעה כן בימי ירבעם נהפך ע"י שהי' בהם ניצוץ תשובה ומקיש לנינו' מפני שבנינו' לא הי' רק לשעה מועטת שמיד חזרו לדרכם הרעה ונחרב אז באמת נינו' כמו שאמרו רז"ל וכן לא היתה תשובת ירבעם וישראל רק לזמן מועט ואעפ"כ נושעו:

ובזה יש ליתן טעם ג"כ למה אמר ר"ע ב' הדברים ביחד גר נושא א"א מאמו ושנית דברה עמו דיש להבין כיון דבהקב"ה כתיב לא בן אדם הוא ויתנחם איך באמת ניחם על הרעה, אבל י"ל ע"פ מה שדרשו רז"ל הובא במדרש ילקוט פ' פנחס דמי ששב נעשה ברי' חדשה לפני הקב"ה וזה נרמז ג"כ בנינו' נהפכת דמשתמע לתרי אפי נהפכת כמהפכת סדום או נהפכת שבטל נינו' הרשעה ונעשה נינו' ברי' חדשה ע"י תשובה וא"כ באמת נעשה דבור הקב"ה ולא נבטל, ובזה יובן דר"ע אמר גר נושא אשת אחיו מאמו והטעם כמו שפי' רש"י דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אכן מנ"ל לומר שדבר שלא נשתנה לעין יהי' כאלו בטל ונולד מחדש לזה מביא הרי כתיב שנית ולא שלישית וקשה קושית הגמרא הרי כתיב כדבר ד' ע"י יונה בן אמתי וצ"ל כתי' רנב"י כשם שנהפך נינו' וא"כ מזה נראה שקרי לי' נהפך ע"י תשובה שהרי רק לענין זה מקיש הא דירבעם לנינו' וזה ע"כ ע"י שנעשה ברי' חדשה וא"כ אין תימא לומר ג"כ על גר כן:

שם בתוספ' ד"ה על עסקי. תימא דאמאי אצטריך למיכתב שנית: לכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מה שתרצו לקמן לרנב"י דנבואת ההיטב חרה לך בו ביום הי' ולא חשיב רק חד נבואה עם הך דשנית וא"כ י"ל דגם לרבינא מתרצינן כך ובאמת חשבינן זה ג"כ על עסקי ננוה דהא הנבואה הי' ואיך לא אחוס על ננוה ולכן כתיב שנית לאשמעינן הך גופא דנבואת ההיט' חרה לך באותו יום היתה ולכן לא נחשב לנבואה שלישית, אכן לענ"ד מה שכתבו התוספ' דהנבואה באותו יום הי' צע"ג דהפסוקי' מוכיחים נגד זה דגם אי נאמר דציווי הקב"ה לקרוא בננוה וקריאת יונה מהלך יום א' ושניחם הקב"ה על הרעה ע"י תשובת אנשי ננוה ויציאת יונה מן העיר וצמיחת הקקיון הי' הכל ביום א' מכ"מ כתיב בפי' שממחרת יבשה הקקיון ואז היתה הנבואה ההיטב חרה לך וא"כ ע"כ ב' הנבואות לא ביום א' היו והתוספ' הרא"ש באמת לא כתב בזה כתי' התוספ' רק כיון דשניהם על עסקי ננוה היו לא חשיב רק נבואה א', אכן גם זה צ"ע דא"כ ראשון ושנית ג"כ לא יחשוב רק נבואה אחת, ולכן נלע"ד ביישוב קושית התוספ' לרנב"י לפי מה דכתבו בדבור שאחר זה דלא חשיב אלא דברים שהם צורך גדול כגון מעשה ננוה ולכן הך דבור דההיטב חרה לך ואיך לא אחוס על ננוה לאו צורך גדול הי' אחר שכבר ניחם הקב"ה על הרעה, א"נ י"ל דלא חשיב רק מה דהי' נבואה לעתיד אבל הך דבור דאיך לא אחוס לא הי' רק דבור הקב"ה ולא נבואה לעתיד כמו הנך ראשונים דמעשה ננוה ולכן שפיר כתב שנית ועכ"פ ע"כ לאו באותו היום הי' וא"כ קושיתם דהכא במקומה עומדת ל"ל למיכתב שנית, וי"ל ע"פ מה שכתב רש"י (במלכים ב' י') והיא במכילתא (ר"פ בא) דלכך נענש יונה דלא דברה שכינה עמו שלישית משום שברח מפני זכותן של ישראל והקפיד על כבוד הבן יותר מכבוד אב, ולפ"ז י"ל י"ל דלכך פרט הכתוב שנית להשמיענו זה שהי' ראוי שנבואה שלישית ג"כ תאמר על ידו דהיינו לרבינא נבואה של נחום שהיתה על עסקי ננו' ולרנב"י גם נבואה אחרת רק שנענש ולא נאמרה רק שנית אבל אי לא הוי כתיב שנית לא ידענו זה שהרי כמה נביאים הי' שלא נתנבאו רק נבואה אחת או שתים:

בד"ה רב נחמן ע"י יונה בן אמתי: מדרש הוא בסדר עולם ושם כתיב ויאמר ד' אל יהוא וגו' מי אמר לו כך יונה בן אמתי עכ"ל, והנה לכאורה היו התוספ' יכולים להקשות מנבואה קדומה דהנבואה שנאמרה ליהוא כה אמר ד' משחתיך למלך אל ישראל (מלכים ב' ט') היתה ג"כ ע"י יונה בן אמתי כמבואר ג"כ בסדר עולם הובא ברש"י (שם) ולא עוד שבזה לא שייך תירוץ התוספ' דודאי משיחת מלך לישראל צורך גדול הי', אך באמת זה אינו דשם לא היתה הנבואה ליונה רק לאלישע ששלחו ליונה שהי' מבני הנביאים לפניו, אכן לפי הנראה מהפסוקים גם. נבואה זו דבני רבעים הי' זמן קצר אחר זה וא"כ דוחק שמאז ועד נבואה זו נעשה מיונה שהי' תלמיד נביא נביא ובפרט שאלישע עוד האריך ימים אחר זה שהרי עוד הי' חי בימי יואש בן יהואחז בן יהוא כנראה מהפסוקים (שם י"ג), ולכן נלענ"ד שגם נבואה זו דיען אשר הטיבות היתה לאלישע ושלח ליונה בשליחות שנית ליהוא ומה שכתוב מי אמר לו כך יונה בן אמתי רצה לומר שלא נאמר דויאמר ד' אל יהוא פירושו שליהוא עצמו היתה הנבואה אלא שהאמירה זו היתה לו ג"כ ע"י יונה בן אמתי אבל לעולם הנבואה היתה כמו הנבואה הראשונה לאלישע ובזה מתורץ מה שהעירו התוספ' בזה: