ערוך לנר – יבמות – קטע 113

שם בתוספ' ד"ה זה הדין. ל"ל לרבי יוסי דינא דהכא: לענ"ד אפשר לומר כיון דאמרינן לעיל (נ"ו:) והיא לא נתפשה אסירה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת דאפילו נתפסה אסורה א"כ כמו דדרשינן הכא אותה למעוטי אחותה דאינה בכלל והיא לא נתפשה כן הי' אפשר לדרוש מיעוטא דהיא דכתיב בלא נתפשה גופא ג"כ למעוטי אחותה והיינו דדרשינן הכי כשנבעלה היא לא נתפסה דוקא אסורה אבל נתפסה מותרת אבל נבעלה אחותה בזנות אפילו נתפסה אסורה וא"כ ה"א לאסור אחות אשה אפילו בשוגג משום דחמיר מאשת איש שאינו רק איסור קל וא"ל כיון דכתיב אותה דאפילו במזיד מותרת כש"כ בשוגג דז"א די"ל דאצטריך אותה למעוטי חמותה דלא נאסור מכח דרשה דאת שתיהן אבל לעולם אחות אשה ה"א בין בשוגג בין במזיד אסורה לכן מייתי והלא דין להתיר בשוגג וא"כ אין סברא לאוקמי' דרשה דהיא נגד הסברא כיון שיש לאוקמי' לאשת כהן ולכן אמרינן דבשוגג מותרת ובמזיד ה"א דאסורה מכח ק"ו דלעיל ולכן צריך אותה, אכן זה שייך דוקא לרבי יוסי אבל לר' יהודה דס"ל דחמותו לכ"ע פוסל ליכא למימר הכי לאסור אחות אשה בשוגג מכח היא דיקשה דא"כ אותה למאי אתי דליכא למימר למעוטי חמותה דהא לדידי' גלי קרא דחמותה אוסרת מדרשה דאתהן וא"כ לרבי יהודה בלא ק"ו מוכח דאחות אשה אינה אוסרת בשוגג ולכן רק רבי יוסי קאמר הך ק"ו ולא רבי יהודה ושייך שפיר לענין מחלקותם

בד"ה עבד בה. מאמר קונה מדאורייתא: א"ל דאכתי לאידך מ"ד דהיינו ב"ה דס"ל לעיל מאמר לא קונה איך שייך ק"ו די"ל דהא לא מוכח דאמרינן ק"ו זה רק לרבי יהודה אליבי' דב"ש דהא לב"ה באמת מותרת וא"כ י"ל רלא דרשי ק"ו ואותה דרשי לדרשה אחרינא או לא דרשי כלל כמש"כ רש"י אליבי' דב"ש וחמותו דאסורה הא קאמר מאתהן וא"כ לא צריך ליישב הך ק"ו רק אליבי' דב"ש והרי ב"ש הוא דקאמר לעיל מאמר קונה מדאורייתא, גם א"ש מה דקשה עוד לכאורה אהא דקאמר מחזיר גרושתו כיון דרבי יהודה הוא דע"כ ס"ל הך ק"ו מדאסר אחות אשה והרי ר"י היא דס"ל כר"ע דיש ממזר מח"ל ואין קדושין תופסין בהן כדאמרינן בסנהדרין (נ"ו.) וא"כ איך משכחת מחזיר גרושתו דאסר ראשון על השני דהא לית לי' בה קידושין וע"י זנות אינה נאסרת לבעלה, אבל לפ"ז א"ש די"ל דרבי יהודה ס"ל דרק אליבי' דידן אין קדושין תופסין בח"ל אבל ב"ש אפשר דס"ל כמ"ד דקידושין תופסין, אכן ק"ל כיון דב"ש ס"ל (סוף גטין) דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר א"כ איך משכחת במחזיר גרושתו דאוסר ראשון על השני ושני על הראשון הא בלא"ה אסורה משום ערות דבר דאי לאו ערות דבר הא אסור לגרש כלל וצ"ל דמתרץ באי עבר וגירש בלא ערות דבר, אכן לפ"ז אכתי יקשה למ"ד כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין שם בירושלמי שהביאו התוספ' שע"כ ג"כ כוונתו דאי אפשר לומר בדאי עבר דא"כ יקשה למ"ד אי עביד לא מהני דאל"כ מה הקשו לב"ש למה לי לא יוכל הא אסורה משום ערו' הא צריך קרא באי עבר וגירש דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לעיל (דף ע"ח):

בד"ה אילימא. שאין ראויות עוד לשתות: הנה לא ראיתי להרמב"ם דין זה דבאמר איני משקה שלא יכול להשקות עוד ולכאורה ה"ל להביאו כיון דאמרינן הכא בפי' כן, ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש מה דאמרינן הכא ואפילו אמר כפירושו רק לא כדבריו שכתב דהך אסורה ליבם הוא לאותו אין אני משקה לא כמו שפירשו התוספ' דאין יכול אז להשקות עוד כמו גבי נתן גט דאי כי רוכלא חשיב בכ"מ שאין יכול להשקות עוד ה"ל למיחשב. ג"כ מת הבעל אע"כ דהכי קאמר דלענין בועל לא בא עלי' הוי האיסור דאפילו נתן גט ג"כ לא יוכל להשקות ואפילו אמר אין אני משקה כל זמן שאינו רוצה אסורה מכח סתירה וא"כ הסתירה גרמה האיסור ולא הבעילה, ומה שהביאו התוספ' ראי' לשיטתם מהא דמנחותיהם נשרפות לענ"ד יש להשיב על זה ואדרבא יש להביא ראי' להיפך דכבר דקדק התוספ' י"ט דבפ' א' לענין אכילת תרומה וכן הכא לענין מנחה נקט ושבעלה אינו רוצה להשקותה ולענין כתובה נקט אמר בעלה איני משקה אבל לענ"ד י"ל דלעולם יכול הבעל להשקותה ולכן לענין תרומה קאמר שפיר כל זמן שלא ירצה להשקותה אינה אוכלת בתרומה וכן כל זמן שאינו רוצה להשקות וכבר קדש מנחתה בכלי מנחתה נשרפת ומשכחת כן אפילו עדיין לא נפסלה בלינה כגון שבעלה מיאן להשקותה וכבר קרב תמיד של בין הערבים דאסור להקטיר עוד ואפילו למ"ד בפסחים (דף נ"ט) מעלה ומלינה משכחת כגון שכבר הגיע חצות לילה שאסור להעלות עוד אבל לענין להוציא ממנו כתובה לא די במה שאין משקה בלבד דלהתחייב בדין ע"כ צריך שיאמר איני משק: ואז ודאי אינו יכול לחזור בו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וראי' לזה דלדברי התוספ' אפילו כשאמרה היא אינו שותה ג"כ לא תוכל לחזור בו דהא גם אומרת איני שותה קחשיב בהדי דמנחותיהן נשרפות וזה אינו כדמוכח מהא דאמרינן סוטה (דף ך') דמשקים אותה בע"כ, ועיין מה שכתב המשנה למלך (בהל' סוטה פ"ב ה' י"ב) ומה שתמה על בית שמואל שם דלפי דברינו מיושב תמיהתו אבל ספק הבית שמואל יש לפשוט ממה דאמרינן במתניתן דאמר אינו משקה דנוטלת כתובתה דמזה נראה דכופין:

ע"ב בגמרא ארישא נשאת ע"פ ב"ד: כבר העיר בתוספ' הרא"ש דה"ל להביא הרישא דנשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו דזה העיקר מה דשייך הכא, אכן לפענ"ד י"ל דלכך הביא הסיפא דכבר הקשו התוספ' אהא דקאמר כל שאינו פוסל מאי עבדתי' דלמא איירי בפנוי' ובתוספ' הרא"ש הוסיף בזה דא"ל דזה ל"צ לאשמעינן דכבר ידעינן מדיוקא דכל שפוסל דא"כ כי קאמר רבי אמי דארישא קאי ג"כ יקשה כן, אכן לפ"ז י"ל דחדא מתורץ בחברתא דלכך הביא הך דנשאת ע"פ ב"ד וע"פ עדים כי היכי דשייך דברי ר"י אתרווייהו דהיינו כל שפוסל הוא קאי אמה דקתני ברישא נשאת ע"ת ב"ר וכל שאינו פוסל קאי אהא דקתני נשאת ע"פ עדים ולכן נקט תרווייהו אף דמדיוקא ידעינן דנקט כסדר דמתניתן דלעיל ולכן ע"כ נקט הך דנשאת ע"פ ב"ד ולא רישא דנשאת שלא ברשות אבל אי לא רצה לאשמעינן רק דין פנוי' דלא הוזכר ברישא זה שפיר ידעינן מדיוקא:

שם ואסורה ליבם: ברשב"א הביא בשם ר"ח פי' בזה דאיירי שמת בעלה ונפלה לפניו ליבום דהיכי דאסירה לבעלה אסורה נמי ליבום, אכן לענ"ד קשה דמהיכי תיתי לאסרה ליבום תהא ממנ"פ מותרת דהא ע"פ הדין בת יבום היא דהא אשת אחיו היתה ואפילו לפי מה דסבורים העולם תנאי ה"ל לאחיו בקדושין וכשגרשה היבם אסורה לבעלה משום גרושת אחיו מכ"מ ליבם תהא מותרת דהא מותר להחזיר גרושתו בעוד שלא נשאת לאחר ואפילו זנתה, ולולא דברי ר"ח הי' אפשר לפרש שלקחה בטעות אלא ה"פ דאסורה לאח שלישי כשמת בעלה ואותה שנשאה בטעות לא רוצה לייבמה או שמת כבר קודם בעלה כיון שנראת כגרושת אחיו וא"ל דא"כ למה נקט פלוגתייהו לגבי יבם ולא בקיצור לגבי בעל דהא אותו טעם ששייך לגבי יבם שייך נמי לגבי בעל אע"כ כר"ת וקמ"ל טובא דאסורה ליבם כמו לגבי בעל אף שטעם ששייך לגבי בעל לא שייך לגבי יבם די"ל דקמ"ל רבותא לשמואל דאף שלא החזירה וה"א דנראת טפי כגרושת אחיו אפילו הכי שריא ליבם:

שם ברש"י ד"ה כל שאין. מאן איירי בה לעיל: ק"ק הא זה דרך התנאים בכ"מ למיתני דבר והפוכו אף דלא צריך להשמיענו אלא צד א' וכן תני לעיל (דף ס"ו) כל האוכל מאכיל ושאין אוכל אינו מאכיל והתם ג"כ לא איירי רק מאוכל ולא משאינו אוכל, ולולא דברי רש"י הי' נ"ל לפרש דפריך כל שאינו פוסל ע"י אחרים לא משכחת כלל דהרי ע"כ איירי שיש כאן אחרים שהי' ראוי לפסול עליהם וכמש"כ התוספ' (ד"ה כל) וזה לא אשכחינן:

שם בתוספ' ד"ה אלא אמר רבא. ואיסורא ברוב: לענ"ד י"ל דבשלמא לעיל לענין מחזיר גרושתו פריך שפיר כן וכן לענין יבמה לאחר דלא שייך למילף מבינייהו דהא אתרווייהו שייך הך פירכא וכן לענין יבמה ליבם דפריך אפילו נתן לה גט כדאמר אח"כ סוטה לבועל ופריך אפילו נתן לה גט לא שייך ג"כ למילף מבינייהו דהא אתרווייהו פריך אפילו נתן לה גט אבל כדאמר דמסוטה לבעל דהיינו מאשת איש ילפינן לא שייך להקשות עוד מה להך שכן נטמא הגוף ואיסורא ברוב די"ל יבמה לאחין יוכיח וא"ל מה לי מה לאחים שכן נתן לה גט נמי די"ל אשת איש יוכיח וילפינן מבינייהו אבל מכ"מ הוצרך לומר דאשת איש חשיב איסור קל כיון דבברייתא קרי לי' הכי וא"ל דא"כ אכתי למה הוצרך לומר אשת איש לימא דילפינן מיבמה לאחין וממחזיר גרושתו או מיבמה לאחין ומיבמה לאחר במה הצד די"ל כיון דעכ"פ צריך לומר דילפינן במה הצד ניחא לי' למימר מאשת איש כיון דיבמה לשוק לא שייך רק לרב המנונא דלאו כ"ע סבירא כוותי' כמבואר בסוטה (דף י"ח) וכן הא מחזיר גרושתו לא הוי רק לריב"כ ולא כרבנן כמש"כ הריטב"א ולא כמ"ד אין קדושין תופסין בח"ל ולא כמ"ד לא יגרש אדם אא"כ נמצא בה ערות דבר וכנ"ל ולכן ניחא לי' למימר מאשת איש אבל מכ"מ א"ש שלא שייך להקשות שכן נטמא הגוף ואיסורא ברוב:

דף צ"ו ע"א בגמרא ובדרב המנונא קמפלגי: ק"ק איך אפשר לומר כן דהא לעיל (צ"ב:) אמרינן דרב ס"ל קדושין ונישואין אין בה דלית לי' כרב המנונא כמש"כ התוספ' שם וא"ל דהכא קאי לתי' איבעית אימא דנישואין יש בה בזנות ואית לי' דרב המנונא, וא"ע ראיתי שגם הריטב"א הרגיש בזה אכתי יקשה מאי קמ"ל רב הכא הא כבר אשמעינן לעיל וכדפריך לקמן לענין קידושין תופסין ביבמה, וי"ל דלא שייך להקשות כן אלא היכי דגם שמואל כבר אשמעינן דעתו בעלמא כמו לקמן אבל הכא איכא למימר אף דכבר אשמעינן רב בעלמא מכ"מ נקט לי' הכא משום פלוגתא דשמואל, א"נ י"ל דאזיל הכא אליבי' אידך איבעית אימא דלעיל דנישואין יש בה משום דמחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים דלפ"ז לא ידעינן דעתו דרב לענין הא דרב המנונא כלל, אבל מכ"מ יש לתרץ בזה מה שהקשו התוספ' (בד"ה ודלמא) דמאי דוחקי' לומר כן ולא קאמר דבדרב המנונא פליגי די"ל דהך קושיא אזלא אליבי' דתירוצא קמא דלעיל דהשתא ע"כ רב לית לי' הא דרב המנונא, אכן ק"ל אמה שנראה מדעת התוספ' בסוטה (י"ח:) דלשמואל מדמספקא לי' אי קדושין תופסין ביבמה אית לי' כרב המנונא דא"כ איך רצה לומר הכא דלמא שמואל לית לי' דרב המנונא, וגם צ"ע אמה שכתבו התוספ' הכא דלכך לא הוי ניחא לי' לומר דפליגי באין קדושין תופסין כיון דאפליגי בי' חדא זימנא דהא לפי מה שכתבו דס"ל דלית הלכתא כרב המנונא בלא"ה אי אפשר לומר כן דאי אין הלכתא כר"ה ע"כ כ"ע ס"ל דקידושין תופסין ביבמה:

שם בתוספ' ד"ה ר"מ אומר. אמר שמואל זו דברי ר"מ: כן כתבו נמי בגטין ומזה נראה דגרסתם הי' לקמן דשמואל אמר זו דברי ר"מ אכן בגמרא דילן גרסינן אר"י אמר רב זו דברי ר"מ ולפ"ז שפיר י"ל דשמואל אליבי' דרבנן קאמר דפוסלת לכתחלה:

ע"ב בגמרא מתניתן דלא כבן עזאי: ק"ק מה בעי בזה ואי לאשמעינן דמתניתן לא אליבי' דכ"ט היא למה לא קאמר ג"כ דלא כר"ע היא דס"ל אין מאמר אחר מאמר כלל בין ביבם א' בין בב' יבמים, וי"ל דהוקשה להגמרא סיפא דמתניתן דאשמעינן פלוגתא דת"ק ור"ש גם בב' יבמות ל"ל הא מרישא שמעינן לה גם י"ל דהוקשה לו מה שהקשה בתוספ' י"ט והניח בקושיא מ"ש דבמתניתן דלקמן נטר בפלוגתא דר"ש דאמר מייבם לאיזו שירצה עד לבסוף וקאי בין ארישא בין אסיפא ומ"ש הכא דנקט פלוגתא דר"ש ארישא לחוד ואסיפא לחוד לזה קאמר מתניתן דלא כבן עזאי ולזה נקט סיפא דאי לא אשמעינן אלא רישא ה"א דבב' יבמות מודה ת"ק דלא פוסל דאין מאמר אחר מאמר בב' יבמות כבן עזאי וכן אי לא פליג ר"ש ברישא ג"כ ה"א הא דפליג בסיפא היינו משום דב' יבמות הן אבל בב' יבמים דרישא ה"א דמודה לת"ק כבן עזאי לכן ע"כ נקט פלוגתא דר"ש ות"ק בין ברישא בין בסיפא אבל במתניתן דלקמן דליכא למיטעי נטר בפלוגתא דר"ש עד לבסוף וממילא שמעינן דארישא נמי קאי: שם עשו ועשו: כבר דקדק הריטב"א למה נקט כפל ולענ"ד הי' אפשר לומר כיון דמסיק תנאי היא ונקט בתחלה גדולה וה"ה קטן ואח"כ נקט קטן וה"ה גדול וא"כ הכי קאמר בתחלה עשו קטן כמאמר ובשניהם צרה אסורה להתייבם ואח"כ עשו מאמר כקטן ובשניהן מותרת הצרה להתייבם, ולפ"ז הי' דעת ר"י ושמואל לפסוק כסתם בתרא אבל לא משמע כן דעת הרמב"ם שהשמיט משנה דהכא לגמרי והיינו ע"כ משום דפסק כר"י דעשו קטן כגדול וכן נפסק בטוש"ע (סי' קס"ז) דבקטן הצרה חולצת ולא מתייבמת הרי דס"ל דעשו הוא פסק ר"י:

שם שנקרע ס"ת בחמתן: י"ל דהראה להם מן השמים בזה דהנה בשאר פלוגתות שבש"ס כל א' קבל מרבותיו כך כדעתו ובזה אמרינן אילו ואלו דברי אלקים חיים אבל בהך פלוגתא דקלוסטרא כפי הנראה בעירובין (דף ק"א) היו מחולקים איך אמרו ר"ג וחכמים ובזה ודאי אחד מהם טעה והיינו ע"י כעס דמשבא לכלל כעס בא לכלל טעות וזה גורם לבטול תורה שבעל פה וזה הראה להם במה שנקרע התורה שבכתב כמו כן תקרע תורה שבע"פ עי"ז ומה שהזכירו ר"א ור"א דוקא פלוגתא זו זה יש לפרש דרצו ללמוד סניגור בזה ג"כ על ר"א מ"ט לא אמרה בשם ר"י דהנה הפלוגתא חם הי' מה הי' ראשון אם ההיתר ואסרו ר"ג ורבנן ואם האיסור והם התירו, ולכאורה קשה כאן על ר"י דאמר עשו ועשו כיון דתרי סתמות פליגי ובחד מסכתא לכ"ע יש סדר למשנה, ועיין לעיל (מ"ב:) בתוספ' דלר' יוחנן אפילו בתרי מסכתות וכיון דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ה"ל לפסוק כסתם בתרא וא"כ י"ל דזה הוקשה לר"א ולכן לא אמרה בשם ר"י דלא יקשה לתלמידים מדידי' אדידי' והנה לר' יוחנן ע"כ צ"ל דהוא ידע דסתם דלעיל נשנה לבסוף אכן כיון ששייך פלוגתא בזה לא רצה ר"א לומר דבר מתמי' לרבים אכן ר"י הקפיד טפי דהתם חברותא הוא ושייך פלוגתא אבל אם יאמר ר"א בשמי שכן קבלתי דהך דלעיל סתם בתרא הוא מי יחלוק עלי:

שם ברש"י ד"ה ור"ש אמר. ונהרגת עליו: עיין במהרש"א שכתב דליכא למימר דנהרגת עליו ע"י ביאה זו דביאת קטן לא קונה רק מדרבנן, אכן לענ"ד משום הא לא ארי' דהא אפילו לפי מה שנראה דעת רש"י בקידושין (י"ט.) דקונה מדאורייתא ועיין שם בפני יהושע ובהרב המגיד (ה' יבום פ"ה) ובמה שכתבתי לעיל (דף נ"א ודף ס"ח) מכ"מ כתב שפיר דאינה נהרגת דהא ממעטינן שם בקידושין מאשת איש פרט לאשת קטן:

והנה ממה שכתב רש"י דאינה נאסרה משום דשוגגת היא מזה נראה דאם היתה מזידה היתה נאסרת אף דביאת קטן לא חשיב רק שוגג אפילו הי' ברצון דהא פתוי קונה אונס הוא ומסברא הוא הדין בקטן, וכן נראה מדברי המשנה למלך (בה' סוטה פ"ב) דנאסרת לבעלה אם היתה מזידה והבועל שוגג וכן מוכח ג"כ מהא דפריך בסנהדרין (מ"א.) אלא אשה חבירה דמקטלה לריבר"י היכי משכחת לה ולמה לא מוקי' בשהי' הבועל שוגג דלא יכולים לומר לאוסרה באנו אע"כ דבהא ג"כ נאסרת:

בד"ה וחולץ לשניי'. אתי למימר ב' יבמות: ק"ל ל"ל מטעם גזירה למה לא פי' בקיצור דלמא ביאה קני לגמרי והוי לה ב' יבמות הבאות מבית א' ולעיל (ל"א:) לענין מאמר באמת פי' כן, וא"ע ראיתי שכבר הרגיש קצת התוספ' י"ט בזה. ונלענ"ד דהנה במאמר מסופק ר"ש אי לא קנה לגמרי מן התורה לפטור לגמרי ולא לדחות לצרה בלבד וכדמוכח ממה שכתבו התוספ' לעיל (כ"ט.) ולכן לעיל לענין מאמר שפיר כתב רש"י דהוי באמת ב' ובמות הבאות מבית א' מה שאין כן הכא דאיירי לענין ביאת קטן דודאי אינה קונה מן התורה וא"כ לא הוי ב' יבמות מבית א' אפילו לר"ש רק משום דכמאמר שוינהו רבנן הוי ספק מדרבנן כמו במאמר מן התורה ולכן לא שייך לפרש הכא דהוי ב' יבמות מבית א' דהא ודאי לא הוי אלא דרבנן גזרו גם בזה שיאמרו ב' יבמות מבא"מ משום דביאת קטן נראה כמאמר ושמא מאמר קונה. והנה לפי זה נראה שיטת רש"י כאן דביאת קטן מדרבנן וכמו שהוכיח גם המהרש"א וכבר הקשה סתירת רש"י בקרבן עדה:

בד"ה אחד בן ט'. לכל דין של מעלה: הקשה בתוספ' ר"ע דבכה"ג אמאי השניי' לת"ק חולצת או מתייבמת הא בדאורייתא חיישינן שמא נשרו וא"כ כשחלץ להראשונה איך שניי' מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השני' עובר משום כיון שלא בנה שוב לא יבנה והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דשפיר משכחת גם בזה דליכא חשש איסור כשמתייבמת כגון שבתחלה ייבם לשניי' ואח"כ יחלוץ לראשונה דהשתא ממנ"פ יוצא אם לא נשרו שערותיו הרי קטן הי' ולא לקנה הראשונה לו וליכא משום כיון שלא בנה ואם גדול הי' ונשרו שערותיו א"כ בייבום דשני' פטר גם הראשונה וחליצתה לאו כלום הי' ולא נאסרה עליו היבמה שנתייבמה שאין אחר ביאה כלום כדאמרינן לעיל (דף נ') ולכן שפיר כתבו רש"י והברטנורא לכל דין של מעלה דמה דמקדים שניי' לראשונה אין בזה שינוי הדין:

שם בתוספ' ד"ה נשא. ומצו' נמי איכא: לפי המבואר בסנהדר' שם זה דוקא בסמוך לפרקן דמקודם לזמן זה יש איסור, ולא ידעתי למה כתבו סתמא שיש מצו' ובפרט שהרי הדין דנשא אשה דמתניתן דהכא ודאי איכא ג"כ בנשא קודם לזמן הזה:

דף צ"ז ע"א בגמרא דובבות בקבר: במהרש"א ח"א הביא הקושיא הא אנו רואין שהגוף נרקב, אבל לענ"ד י"ל ע"פ המבואר בזוהר פרשת ויחי שנפשו של אדם נשארת בקבר כדמות האדם בחייו ונקשרת עם רוחו בג"ע התחתון ועם נשמתו בג"ע העליון ולכן הולכים על הקברים להתפלל על כל צרה שלא תבא ולכן שפיר שייך שפתותיו דובבות אף שכבר נרקב הגוף. שם כי אתי לקמי' דרבא: בנדה (דף מ"ז) ובב"ב (דף קנ"ה) גרסינן לקמי' דרבי חייא:

שם ברש"י ד"ה כי אתו. אי משום סריסות: המהרש"ל כת' דרבים טועים בדעת רש"י לפרש למיבדק אי הוי קטן או סרים ושזה טעות דביש שערות יצא מכלל קטנות ומכלל סריסות ולכן פי' דבאמת שזה כוונת רש"י לבדוק אם יש שערות ליצא מכלל קטנות ומכלל סריס ע"ש, אכן לענ"ד גם פי' זה אינו מדוייק בלשון רש"י דהל"ל משום קטנות ומשום סריסות, אבל הנלענ"ד בכוונת רש"י דבתרי גווני איירי שלפעמים הביאו לפניו לבדוק משום קטנות כגון דלא אייתי סימני סריס ואז באין לו שערות נשאר קטן עד ל"ה ולפעמים הביאו לבדוק אם סריס הוא כגון שיש לו סימני סרים ואז באין לו שערות אינו סריס: