ערוך לנר – יבמות – קטע 112

שם ברש"י ד"ה אלא. דהא לר"ע היא גופא מקלקלה: עיין ברשב"א שתירץ השם רמב"ן קושיא זו דאינה חשה לקלקול זה, אכן לכאורה עדיין קושיא שניי' דרש"י במקומה עומדת דהא זה כבר מוכר מסיפא דמתה אחותה אבל י"ל לפי מה שתירץ הרשב"א אקושית התוספ' (ד"ה וליטעמיך) דלכך לא דייק מרש"י דמתה אחותה די"ל דנקט דוקא בדידה ולא בעד משום רישא דרישא דמת יבמי וא"כ ה"נ י"ל אפכא דנקט רישא בדידה אגב סיפא דרישא דמתה אחותה דע"כ נקט בדידה דבעד ליכא רבותא כלל ולכן גם לרש"י דלא ס"ל דנקט רישא אגב סיפא יש ליישב הגירסא כיון דצריך ליישב הך דמת יבמי דנקט בדידה וגם הך דמתה אחותה וקאמר דבמת יבמי נקט בדידה דסד"א דחיישא לקלקולא קמ"ל דמשום דסניא לא חיישא, אכן לפ"ז יקשה הא במתה אחותה לא שייך דסניא ולכן קאמר דבזה קמ"ל דלקלקול דזרעה לא חיישא, ועוד י"ל דמתורצת בתירוץ הרמב"ן גם קושיא שניי' דרש"י דכיון דעכ"פ איכא י"ג דבר בנשאת לשוק רק שהיא לא חושבת א"כ היא גופא צריך להשמיענו שלא סמכינן עלי' מפני שהיא לא חוששת מה דלא שמעינן מסיפא:

שם בתוספ' ד"ה כי תבעי'. שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות: ועוד יש ליתן טעם דכששונאת לא דייקא כ"כ מלנשא לשוק דגם אם תהא מקולקלת שיבא בעלה מכ"מ באה עד תכליתה דהא אסורה ליבם דהא תנן דחולצין ולא מייבמין אבל כשאוהבת אותו אז חיישת טפי לקלקול דעתה יש לה תקוה לינשא ליבם אם ימות בעלה באמת אבל כשתתקלקל אז תהא אסורה ליבמה אפילו אחר מיתת בעלה ולכן חיישת טפי לקלקול:

בא"ד.או שנה אותה: הלשון מגומגם ונ"ל שכצ"ל שמא שכרוהו שונאים או הוא עצמו חשוד לקלקלה וכן היא בתוספ' הרא"ש:

בא"ד. לקמן עד א' בקטטה: מזה נראה דדעת התוספ' כדעת רב אלפס דאבעי' דהכא נפשט ולכן הוצרכו לחלק בין הכא למאי דעד א' בקטטה כיון דזה סליק בתיקו לקחן (קט"ז:) אבל לדעת הרא"ש דגם אבעי' דהכא לא נפשט לפי האמר אפשר דבאמת אין חילוק ביניהם:

בד"ה לאיסור כרת. אין נראה לר"י דהתם ליכא טעמא: לרש"י י"ל דזה באמת מה שהשיב בגמרא עד א' נמי כיון דזמנין דסניא לי' לא דייקא ומנסבא אבל פי' ר"י לא הי' מסתבר לי' דאיך קאמר כש"כ בהא דסניא לי' מהא דמרחמא לי' דהא באבעי' דלעיל פשיטא לי' טפי דבסניא לי' לא דייק יותר מבדרחמא לי' כמש"כ התוספ' (בד"ה כי תבעי') ולכן לא מסתבר (לא) [לו] שיעשה בזה ק"ו אף דזה איסור כרת וזה איסור לאו:

ע"ב בגמרא אלא נישואין מי איכא למימר: הרי"ף הביא שיטת הגאונים דבאשת אח ואחות אשה ואשת איש כיון שיש היתר לאיסורן צריכות גט והרי"ף השיג למה שלא חלקו בין אירוסין לנשואין שזה נגד הסוגיא, ולענ"ד י"ל בדעת הגאונים דודאי בסוגין שאיירי שבאו אשתו וגיסו שניכר לכל שעדיין חיים בזה לא שייך חשש רק שיאמרו שתנאי הי' וזה לא שייך רק בקידושין ולא בנשואין אבל להגאונים י"ל שאיירי שלא באו לפנינו אלא אחר שייבם או נשא אחות אשתו שמע שעדיין חיים הם במדינת הים וכיון שזה לא ניכר לכל שפיר צריך לגרש אפי' בנישואין שהרי העולם לא ידעו שנישואין דקמאי עדיין בתוקפן הן רק שבאמת מתו ואם יוציא בלא גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכן באשת איש:

שם אלא לרבא דאמר: ק"ל מאי ס"ד דרב אשי להקשות דהא רבא בפי' אמר בסנהדרין דלר"ע הוי איסורא בעלמא ודוחק לומר דסתם גמרא הוא דמפרש לרבא כן אבל הוא לא אמר רק חמותו לאחר מיתה א"ב, גם כתב המהרש"ל כאן וכן כתב גם הרשב"א לקחן (צ"ח:) דלשון אסורא בעלמא דקאמר רבא שם משמע כפי' רש"י דליכא רק איסור דארור ולא לאו וכרת, אכן לענ"ד מלשון הגמרא דהכא משמע כפי' התוספ' מדלא קאמר איסורא מיהא איכא אלא קאמר דמשריפה ממועט ולא מאיסור משמע האיסור כדקאי קאי ולא נמעט כלל רק העונש דשריפה וא"כ יש סתירה בהלשונות, גם כבר הקשתי בחדושי לסנהדרין לפי' רש"י דממועט לגמרי וליכא רק ארור דשוכב עם חותנתו וזה לא שייך לכאורה רק בחמותו אבל לא באם חמותו ואם חמיו ובבת אשתו ובבת בן אשתו ובבת בת אשתו דאתיא ג"כ מקרא דבאש ישרפו אותו ואתהן וא"כ ממועטין ג"כ לאחר מיתה ובכלל שוכב עם חותנתו לא שייך לכללם וא"כ לכאורה אכתי קושית הש"ס לר"ע במקומה עומדת דליתני הני אע"כ מוכח לכאורה כהתוספ' דמלאו וכרת לא נמעטו:

שוב ראיתי ברמב"ן ורשב"א לקמן (שם) שכתבו דגם הני הם בכלל שוכב עם חותנתו ונראה דמשום הך קושיא כתבו כן אכן לפענ"ד דוחק הוא לומר כן, ולכן נלענ"ד דרש"י והתוספ' י"ל דלא פליגי כלל רק דכל א' פי' לפי לשון הגמרא דמלשון דסנהדרין משמע דליכא רק ארור כמש"כ הרשב"א ולכן רק שם פי' רש"י כן ולא הכא ומלשון דהכא משמע דנשאר בלאו וכרת כנ"ל ולכן רק הכא פירשו התוספ' כן ולא התם, והנה רב אשי ודאי ידע שפיר דרבא ס"ל דאסורא איכא רק דמלשון אסורא בעלמא הוי משמע לי' כפי' רש"י דליכא לאו וכרת וא"כ באם חמותו ואינך ליכא אסורא כלל ולכן פריך דליתני חמותו דאף אם נאמר דהיכי דאיכא אסורא לא קתני כיון דלא שכיח שישא באיסור מכ"מ תקשה דליתני אם חמותו ואינך דהוי בכלל איסור חמותו ולכן פריך ממנ"פ וע"ז מתרץ רב כהנא דמה דקאמר רבא אסורא בעלמא לא איסור דארור קאמר אלא דלא אמעט כלל מאסורא דנשאר איסור לאו וכרת ולכן לא הוי חצי למיתני גם שאר עריות שהם בכלל חמותו דבכולן איכא איסורא לאחר מיתה ולכן כתבו התוספ' לפי תי' הגמרא שפיר דאיכא לאו וכרת ועיין מה שכתבתי בזה לעיל (דף ב'):

שם ותאסר בשכיבה דאחותה: לכאורה ה"ל להקשות קושיא זו קודם דמקשה לימא מתניתן דלא כר"ע כיון דזה קשה גם לדידן, אבל י"ל עפ"י דברינו הנ"ל דהא כתבו התוספ' דבב' עדים איירי ומקשה הכא אליבי' מאן דקניס בב' עדים וכבר הקשתי מנ"ל להקשות דלמא מתניתן לא אתיא כוותי' ותירצתי דא"כ מאי קמ"ל מתניתן אבל לכאורה קשה דלמא לעולם מתניתן אתיא כמ"ד דלא קנסינן בב' עדים וא"ל דא"כ מאי קמ"ל דלמא קמ"ל דלא צריכה גט ודלא כר"ע דאי צריכה גט אסורה משום אחות גרושתו אכן ז"א דהא מתרץ דאפילו לר"ע לא צריכה גט במתניתן משום דנשואה היא ולכן רק אחר דתירץ דמתניתן גם ר"ע היא פריך שפיר ותאסר בשכיבה דאחותה:

שם ברש"י ד"ה וגיסו. ובא עד א': עיין במהרש"א שהקשה דהא ע"א אינו נאמן כיון דלא דייקא ותירץ לחד תי' דבנשאה באיסור איירי אכן ק"ק דהא לקמן אמרינן דלכך לא תני חמותו במתניתן משום דאיכא איסורא הרי דלא איירי בנשא באיסור וא"ל דשאני חמותו דאיכא איסור כרת דחמיר לי' דז"א דהא לפי מה שפי' רש"י בסנהדרין ליכא בחמותו לאחר מיתה רק איסור ארור שוכב עם חותנתו ועוד דלפי הנראה מהתוספ' לעיל (פ"ח:) איכא איסור כרת גם בנשאת ע"פ ע"א היכי דלא שייך דייקא ואיכא חזקת איסור כגון הכא וצ"ל דאיסור חמותו לאחר מיתה קים להו לאינשי וליכא דטעי בה אבל לשאת אחות אשה ע"פ ע"א שפיר טעי אינשי דסברי כמו דאשת איש מותר ע"פ ע"א כמו כן מותר ג"כ אחות אשה וכנראה מדברי המהרש"א ועיין מש"כ לקמן בזה:

בד"ה רבי עקיבא. וטעמא לא ידעינן: לפענ"ד יש לומר דהוי סובר דטעמי' הוא דאפשר דאיכא מאן דלא ידע דאחות אשתו ואשת אחיו היתה ויסבור דגירש זה ונשא זה וכשיוצאת בלא כלום יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט אבל לפי האחת לא חיישינן לכך דהוי טעות כפול והוי כמו גזירה לגזירה דלא גזרינן כיון דלא שכיח, א"נ י"ל שהרי הא דאין תנאי בנישואין לאו ד"ה היא כמבואר לקמן (ריש פרק ב"ש) בתוספ' והכא סתמא קתני אשת אחיו דמשמע דבנשואה ג"כ איירי ולכן ודאי גם המקשן הוי ס"ד דהטעם שיאמרו שהי' תנאי בנישואין וס"ל דיש תנאי בנישואין ולכן קאמר שפיר דע"כ לאו ר"ע היא אבל התרצן מייתי אוקימתא דרב דאין תנאי בנישואין ובאירוסין דוקא איירי ולכן שפיר י"ל דר"ע היא:

שם בתוספ' ד"ה ואף ע"ג. ומיירי באמרו לו ב' עדים: הנה רש"י פי' דבעד א' מיירי ונ"ל דרש"י לפי שיטתו שפיר הוכיח כן דע"כ בעד א' מיירי אף שיש דוחק קצת דלפ"ז צ"ל דאיירי בנשא באיסור כמש"כ המהרש"א דהנה בהא דפריך לימא מתניתן דלא כר"ע יש ב' פירושים אי קאי אהא דקאמר ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו או אי קושיא באנפי נפשי' היא כמש"כ הרשב"א בשם הרמב"ן, והנה התוספ' פירשו דקאי אהא דקאמר ואע"ג אבל מרש"י נראה דפי' דקושיא באנפי נפשי' היא, גם יש עוד פלוגתא בין רש"י להתוספ' בסוגיא זו דרש"י פי' דלהך ס"ד דהמקשן דר"ע אפילו בנשואין מצריך גט לא ידעינן טעמא מאי והתוספ' פירשו דס"ד דטעמו הוא דצריכה גט משום דאזיל אשתו וגיסו וה"ל אשת איש שזינתה, ונ"ל דהני ג' פלוגתות הא בהא תליא דלכאורה יש להקשות לשיטת התוספ' דאיירי שיש ב' עדים על אשתו א"כ מאי פריך לקמן ותאסר בשכיבתה דאחותה מידי דהוי אאשה שהלך בעלה הא בכה"ג גם אשה שהלך בעלה למדינת הים לא נאסרה כיון דאיכא ב' עדים וכמו שהעירו התוספ' בעצמם ואף שתירצו דפריך למ"ד דקניס בשני עדים באשתו ג"כ לכאורה זה אינו מספיק כיון דפלוגתא דתנאי היא א"כ דלמא מתניתן אתיא כמ"ד דאשתו מותרת לחזור כשנשאת בב' עדים דהא גם סתם מתניתן דריש פרקין הכי ס"ל דקאמר ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו, אכן י"ל דהתוספ' לשיטתם כתבו שפיר כן לפי מה שהקדימו דמאי דקמ"ל במתניתן הוא דלא נימא שכיבת אחותה אוסרתה ומהיכי תיתי לומר כן כיון דבאשתו גופא לא נאסרה בכה"ג אע"כ דמתניתן אתיא כמ"ד דאשת איש נאסרה בב' עדים ג"כ ולכן פריך שפיר:

ובזה מובן המשך דברי התוספ' במה שהקדימו אין לפרש דמשמע לי' וכו' להא שכתבו דבב' עדים איירי דרק אחר דאמרינן דהאי דאע"ג דאזיל אשתו וגיסו הוכיח משום פלוגתא דרבי יוסי אמרינן דאיירי בב' עדים אבל אי הוי נימא דהא דהוכיח דאיירי באזיל אשתו וגיסו היינו משום דפנוי' אין צריך לומר דמותרת אז ליכא למימר דאיירי בב' עדים על גיסו וכמ"ד דאסורה דקשיא כנ"ל דמאי קפריך לקמן ותאסר בשכיבת אחותה מידי דהוי וכו' דהא בא"א לא אסור בכה"ג ודלמא מתניתן כהך מ"ד אתיא דלא אסורה בב' עדים, אכן לכאורה קשיא דאי רק משום פלוגתא דרבי יוסי הוכיח כן א"כ איך שייך ואע"ג הכא, הוי לי' למייתי כן לקמן במקום דמפרש פלוגתא דרבי יוסי, וי"ל דלכך הוכיחו התוספ' דלימא מתניתן דלא כר"ע אהא דאע"ג דהלך אשתו וגיסו קאי ולכן א"ש דהביא הכא להקשות עליו לימא מתניתן, וכיון דכן ע"כ צ"ל דס"ד דמקשן אליבי' דר"ע דצריכה גט משום דאזיל אשתו וגיסו אבל רש"י דלא ס"ל הך סברא דמהאי טעמא צריכה גט לר"ע דהא כתב דלא ידעינן טעמא והיינו משום דלא שייך בזה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כיון דאשתו קיימת כמש"כ התוספ' גופא לפי המסקנא, וכיון דכן ע"כ ליכא למימר דלימא מתניתן דלא כר"ע אדלעיל קאי אהא דקאמר דאיירי באזיל אשתו וגיסו ולכן פי' דלימא מתניתן מלתא באנפי נפשי' היא, אכן לפ"ז הך ואע"ג למה הביא הכא וע"כ צ"ל דאתי לפרש מאי קמ"ל מתניתן כס"ד דהתוספ' וכיון דכן הוכיח שפיר דע"כ בעד א' מיירי דאי בב' עדים ק' מאי פריך ותאסר בשכיבתה דאחותה דלמא מתניתן אתיא כמ"ד דבאשת איש בב' עדים לא נאסרה דא"ל דא"כ מאי קמ"ל מתניתן הא קמ"ל דלא נימא מתוך שנאסרה אשת גיסו אבל התוספ' דלא ס"ל דהך מתוך שנאסרה קמ"ל מתניתן כתבו שפיר דבב' עדים איירי:

בד"ה ולאו אתמר. לא מתוקמא אלא כרבי אמי: מכאן קשה לי אמה שפסק הרי"ף כר"ע משום דמתוקמי' מתניתן כוותי' ובהך פלוגתא דרבי אמי ורבי יצחק לקמן כתב דלא אברר הלכתא ופסק מספיקא לחומרא וא"כ איך פסק כר"ע משום דמתניתן אתיא כוותי' הא לרב יצחק ע"כ לא אתיא כוותי', ואולי גם אליבי' דר"ע לא אמר אלא דמספיקא פסקינן כן דצריכה גט לחומרא, אכן בלא"ה ק"ל על התוספ' שכתבו דלר' יצחק ר' יוסי הוא דקאי כר"ע דהא אכתי יש נפקותא בין ת"ק אליבי' דר"ע לר"י אליבי' דר"ע באזיל ארוסתו ונשא ארוסת גיסו דלת"ק ארוסתו אסורה כיון דארוסת גיסו צריכה גט מני' שיאמרו שקדש ארוסתו על תנאי ה"ל אחות גרושתו אבל לר' יוסי דלא אסר ארוסתו עליו רק מתוך שפוסל ע"י אחרים הרי בזה לא פוסל ארוסת גיסו על גיסו דכמו שיאמרו דתנאה ה"ל בקידושין דידי' כמו כן לא יתלו בגיסו כשיחזיר ארוסתו דמחזיר גרושתו משנשאת אלא יאמרו ג"כ דתנאי ה"ל בקידושין דידי' ולא נתקיים ומתוך כך נשאת ולכן אחר שגרשה בעלה השני מותרת לו:

בד"ה אי ר"ע. אברייתא לא קשה לי': יש לתרץ זה לפי מה דכתבו לעיל דהוי מצי למיתני גם אשת אביו ואשת אחי אביו ולכן אברייתא לא הוי קשה לי' דליתני חמותו די"ל דתני ושייר דא"ל מאי שייר דהאי שייר דהא שייר גם אשת אביו ואינך וא"ל איך י"ל תני ושייר כיון דקתני חוץ דז"א דהא אמרינן בעירובין (ר"פ ב') דאין למדין מן הכללות אפילו במקום דתני חוץ אבל אמתניתן פריך שפיר דהנה כבר הקשתי לעיל לרש"י דבעד א' איירי ע"כ דנשא באיסור א"כ מאי משני דלא קתני חמותו משוה דאסורא הוא, אכן י"ל דבאמת לא חייש לכך ותני גם היכי דנשא באיסור אבל לענין חמותו מתרץ הכי דלכך לא תני חמותו דלא הוי שייך למיתני עלי' בסיפא מתה ראשונה מותר בשניי' כיון דעכ"פ א סורא איכא לאחר מיתה אבל לענין אחות אשה ליכא אסורא עוד במתה ודאי בפנינו ובהכי איירי דמותר בשניי', אכן המקשה שהקשה דליתני חמותו היינו משים דהוי ס"ד דמותרת לגמרי ולכן פריך שפיר אמתניתן דליתני חמותו דלא שייך תני ושייר דיקשה מאי שייר דהאי שייר דא"ל דשייר אשת אביו ואינך דז"א דהך במתניתן לא הוי מצי למיתנינהו דאיך שייך מתה הראשונה מותר בשניי' כיון דהני אסורות לאחר מיתה וכיון דהני לאו שיורא הן פריך שפיר דליתני חמותו:

דף צ"ה ע"א בגמרא בבא על חמותו שפסל את אשתו ק"ק דא"כ מאי פריך לעיל אי ר"ט ליתני נמי חמותו דלמא ר"ע כרבי יהודה ס"ל דחמותו פוסל את אשתו במזיד מן התורה וא"כ פוסל ג"כ בשוגג מדרבנן כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים וכמו דפריך ותאסר בשכיבת אחותה דהא השתא לא שייך תי' הגמרא כיון דבמזיד אסורה ולכך לא תני חמותו, וי"ל דר"ע ע"כ לא כרבי יהודה ס"ל דהא טעמא דר' יהודה מפרש מאותו ואתהן ור"ע הרי דרש לחמותו לאחר מיתה, אכן ק"ק כיון דרבי יהודה ורבי יוסי תלמידי ר"ע הוי כדאמרינן במגילה (דף ב') וא"כ ר' יהודה אליבי' דר"ע ע"כ פליג אברייתא דלעיל ולא ס"ל דקאמר ר"ע אותו ואת שתיהן למעט חמותו לאחר מיתה והשתא מאי פריך לעיל ליתני חמותו אליבי' דר"ע דלמא מתניתן היא ר' יהודה אליבי' דר"ע וכ"ת דבע לאוקמי' מתניתן אפילו כר' יוסי אליבי' דר"ע דז"א דהא ת"ק ע"כ לאו רבי יוסי היא כיון דפליג בסיפא דמתניתן וצ"ל דפשיטא להש"ס דר"י פליג אר"ע:

שם למזיד מניין ת"ל אותו: ק"ק דאכתי נימא מי שבא על אחות אשתו פנוי' במזיד ומתה אשתו יהא אסור באחותה מטעם ק"ו הנ"ל דמה הבא על איסור קל דאשת איש שיש לה היתר על ידי גט נאסרה עליו לעולם דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הבא על איסור חמור דאחות אשה דאין לה היתר ע"י גט אינו דין שנאסרה עליו לעולם, ועיין באהע"ז (סי' ט"ז וסי' קע"ח) מה שכתב הרמ"א בשם תה"ד דנראה בפי' דמשום אחות אשה לבד בלא אשת איש לא נאסרה על הבועל וא"ל דממעטינן ג"כ מאותה דאותה שהיא א"א שכיבתה אוסרה אבועל אבל אחרת דהיינו אחות אשה לא נאסרה אבועל דמנ"ל לומר כן כיון דצריך אותה למעט דשכיבת אחותה לא אוסרה אבעל להאשה דלא עבדה איסורא דודאי קולא מאחות אשה עצמה דעבדה איסורא אבועל וצ"ע:

ושם תנהו ענין לאיסורא: ק"ק דא"כ למה נקט ר' יהודה חמותו דוקא הא גם בתה ובת בתה ובת בנה אתו בגז"ש מהאי קרא והל"ל דגם שכיבת הללו אוסרת אשתו ולכאורה מזה ראי' להשיטות מהראשונים שהביא הרב המגיד (בה' איסורי ביאה פ"ב) ששאר עריות דאתו מהך קרא הן בשריפה גם לאחר מיתה דאת שתיהן לא כתוב רק בחמותו ולכן כיון דדרשה דר"ע דמשתיהן לא קאי אשאר עריות ה"ה ג"כ דרשה דרבי יהודה משא"כ לשיטת הרמב"ם דגם הני אינן בשריפה לאחר מיתה קשה דלמא נקט רבי יהודה חמותו דוקא ועיין מה שכתבתי לעיל (ב') שרש"י חולק על הרמב"ם, ואולי יש ליישב גם לשיטת הרמב"ם דדוקא עונש דעיקרו מחמותו אתיא לא שייך לענוש בהן מה שאין בחמותו אבל לאסור אשתו על חמותו לא אמרינן בשאר עריות דאתיא מחמותו כיון דלא גלי קרא רק בחמותו:

שם ארא יבמה לאחין: הא דלא מקשה ע"ז שכן נטמא הגוף די"ל דזה לא שייך רק היכי שנאסרה ע"י ביאת אשת איש דהיינו סוטה ומחזיר גרושתו דכתיב בהם אחרי אשר הוטמאה כדאמרינן לעיל (דף י"א) וכן לרב המנונא ביבמה לשוק שהיא כאשת איש לדידי' דהא מה"ט אסר כשזינתה אבל לענין מאמר דלא הוי כאשת איש לא, אכן הא קשיא לכאורה דלפרוך שכן איסורו איסור עולם דגם אם מת אחיו מכ"מ אסורה ליבם משום זיקת ב' יבמים ומזה לכאורה ראי' לשיטת התוספ' לעיל (ל"ב.) דאי זיקת ב' יבמים דאורייתא או דרבנן בפלוגתא דתנאי תלי' וא"כ י"ל דרבי יהודה דס"ל ק"ו דהכא ס"ל דרק מדרבנן הוא ולכן מדאורייתא הוי שפיר ק"ו דהא אין איסורו איסור עולם דמותרת כשמת אבל לשיטת ריב"ן שם דלכ"ע דאורייתא יקשה כנ"ל:

שם ברש"י ד"א איסור. לא גרסינן: לא ניחא לי' לפרש כפי' התוספ' דלפי פירושם לא דמי הך איסור ברוב להא דלקמן ביבמה דשם קאי על האיסור עצמו שהוא לרוב, וקצת ראי' לגירסת רש"י דלכאורה קשה דריש לקיש מה ס"ד לתרץ מיבמה לשוק כיון דעל זה קשה הפירכא שכן נטמא הגוף שהקשה אמחזיר גרושתו ומה ס"ד להיות מועיל בתירוצו, אכן י"ל דהנה פירכא דנטמא הגוף שפיר י"ל דלא הוי ס"ד להקשות כמו שכתבתי דזה לא שייך רק גבי מחזיר גרושתו דכתיב בפי' אחרי אשר הוטמאה אבל ביבמה לשוק דלא כתיב לא הוי ס"ד דיש להקשות כן ואעפ"כ מקשה כיון דרב המנונא דן לי' כאשת איש כמו דכתיב בי' טומאה דמי אבל אכתי יקשה מה ס"ד דריש לקיש כיון דאיכא אכתי הפירכא שהקשה שכן איסורו ברוב אבל לגירסת רש"י ניחא דאכתי לא הקשה פירכא זו: