ערוך לנר – יבמות – קטע 111

שם בתוספ' ד"ה נותן לה ומתוך פי' הקונטרוס משמע: נ"ל דרש"י לשיטתו אזיל ור"ת לשיטתו אזיל דלכאורה קשה אמה שתירצו התוספ' דקמ"ל שכופין אותו ליתן גט כדי שלא יהא חוטא נשכר דמה חטא יש בזה שקדש הא עדיין לא בא עלי' ויכול לחלוץ קודם שיבא עלי' והרי בנתקדשה לבד אפילו באשת איש קרי לעיל (פ"ט) לא עבדא איסורא כש"כ ביבמה שלא יקרא חוטא, אבל י"ל לפי מש"כ התוספ' לעיל (מ"ט:) דשמואל מספקא אי לא תהי' לאסור קדושין הוא דאתי או דלא תפסי קדושין וא"כ כיון דמספיקא צריכה גט א"כ ע"כ דדלמא תהי' לאסור קדושין הוא ושפיר הוי חוטא במה שקדש, ולפ"ז מה שמחלק ר"ת בין נשאת לקידש היינו משום דבניסת איכא ודאי איסור ובקדש ליכא אלא ספק איסור:

ובזה א"ש מה שהקשה המהרש"א על ר"ח דס"ל דאפילו בקדש קנסינן מ"ש מא"א שקדש, ולפ"ז א"ש דס"ל ג"כ הכי כר"ת דבקידש איכא ספק איסור רק דהחילוק בין ספק איסור לוודאי איסור לא ס"ל רק דבספק ג"כ קנסינן משא"כ בא"א דליכא איסור כלל בקדושין, אכן כל זה לר"ת לשיטתו לעיל דס"ל דגם אי לתפיסת קדושין הוא דאתי מכ"מ איכא לאו לשמואל אבל לרש"י שפי' לעיל דלא כר"ת ע"ש א"כ לדידי' ליכא לאו בקדושין רק דתהי' אורחי' דקרא הוא וכמו שכתבתי לעיל לכן לא יכול לפרש הכא כפי' ר"ת דיקשה קושית התוספ' דהשתא נמי מאי קמ"ל דלא שייך כתירוצם דקמ"ל שכופין ליתן גט דמ"ט כופין הא ליכא חוטא בזה ולכן ע"כ פי' דבנשאת איירי וא"ש רש"י שיטתו ור"ת לשיטתו:

דף צ"ג ע"א בגמרא יותר מן הראוי לו: ק"ק היאך מקשה כן על ר"ל כיון דמשיב ר"ל לר' יוחנן כן והא ר"י ס"ל בקידושין (דף ס"ב) דכל שיש בידו לעשות מקרי דבר שבא לעולם ורק מה שתלוי בדעת אחר כגון גירות שחרור וגירושין וכדומה מקרי אין בידו לעשות והרי הכא יש בידה לעשות מלאכה בלא דעת אחר, וי"ל דכל שאין בידו לעשות מיד בלי איחור מקרי ג"כ אין בידו לעשות כנראה מפי' רש"י שם שכתב שבידו לתלוש ולהפריש מיד עכ"ל והרי הכא אין בידה לעשות מיד אותה מלאכה שהקדישה שהרי המלאכה ראשונה שעושה היא לבעל שמשועבדת לו וכמו שאמר באמת ר"ע שמא תעדיף והרי העדפה א"א לה לעשות קודם העיקר ולכן מקרי אין בידה ולא דמי למה שכתבו התוספ' לקמן (ד"ה מייתי) דאין נראה לחלק בין קרוב בין רחוק דשם היינו טעמא דא"כ נתת דבריך לשיעורים ולא ידענו כמה מקרי קרוב וכמה רחוק ועוד דשם אין מעוכב ע"י מעשה אבל הכא מעוכבת מעשה בנתים ולכן מקרי אין בידה לעשות עכשיו:

שם עשר מפירי דביתי': ראיתי קושיא בשם הגאון ר"ע אייגר ז"ל לפי מה דקאמר רנב"י להוכיח מזה דר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ מאי קמבעי לי' בנדרים (ל"ו:) בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת חבירו או לא תפשוט מהא דרנב"י דצריך דעת דאי א"ל דעת למה חשיב דבר שלב"ל הרי יכול לתרום על של חבירו וא"כ ה"ל דבר שב"ל והניח בצ"ע, אכן לענ"ד קשיא יותר דהרי הסברא דצריך דעת קאמרינן בנדרים (שם) משום דמצו' דידי' היא וניחא לי' למעבדי' והרי ע"כ הכא האריס הי' רגיל להביא לר' ינאי בטבלו דאל"כ למה חשש ר' ינאי שהאריס לא יתרום כפעם בפעם וכיון דכן הרי דלא קפיד לעשות המצו' בעצמו וא"כ ממנ"פ הי' יכול ר' ינאי לתרום אפילו אם אדם מקנה דבר שלב"ל, ובאמת לכאורה הי' נ"ל להביא ראי' עי"ז דלא כפי' התוספ' דהפירות של האריס הי' אלא שהיו של ר' ינאי וכמו דמשמע הלשון הוי ליה אריסא דמשמע אריס שלו הי' ומה שחשיב דבר שלב"ל שחשש ר' ינאי דעדיין היו במחובר ולא חשיב יש בידו כיון שהי' רחוק ממנו ואף שהתוספ' כתבו דלא נראה לחלק כבר כתב הריטב"א שנראה מדברי רש"י דמשל ר' ינאי הוי ולפ"ז א"ש דחשיב דבר שלב"ל:

שם למישרי טלטול דרבנן: ק"ק דהכא משמע דאיסור הפרשת תו"מ בשוי"ט הוא משום טלטול וכן אמרינן ביומא (דף פ"ג) והרי א"צ לטלטל כלל דסגי בקובע מקום בצפונו או בדרומו כדאמרינן (בתרומות פ"ו) ועוד דבמתניתן פ' משילין נראה דעת רש"י דהטעם משום מתקן וכן נראה מדברי התוספ' גטין (דף ל"א) וכ"כ בפי' הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ג) הטעם משום מתקן, שוב א"ע ראיתי בספר תוספ' י"כ ביומא שעמד גם כן ביה אכן לא הקשה רק קושיא השנית וגם במה שתירץ שם לא מתורצת קושיתנו ראשונה, וצ"ל דרבותא קאמר דאפילו היכי שמטלטל ג"כ ליכא רק איסור דרבנן:

שם ברש"י ד"ה כל הימים. שלא יבטל עונג שבת: משמע דעונג שבת דאורייתא כיון דמקרא דרש כן וק"ל מנ"ל כן דהא בפסחים (ס"ח:) לא יליף רק מקרא דוקראת לשבת עונג דהוא דברי קבלה וי"ל דמזה עצמו מוכח דמדאורייתא הוא דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר אע"כ דגמרא גמירא ואתי ישעי' ואסמכי' אקרא וכדאמרינן סנהדרין (ספ"ב) אתי יחזקאל ואסמכי' אקרא וכן משמע מדברי הסמ"ג שהביא הב"י א"ח וסי' רע"ד) דאכילת פת בשבת מן התורה הוי' ע"ש, ובלא"ה לרש"י לשיטתו א"ש דצריך קרא למעשר לצורך שבת שהרי ס"ל בנזיר (דף ד') דקדוש על היין או על הפת הוא מן התורה וגם צריך לשתות מן התורה ע"ש וא"כ צריך קרא דצריך לפרוש לפעמים טבל משום שבת בשצריך לקדש עליו:

שם בתוספ' ד"ה אין צריך. משום דקסבר אין אדם מקדיש: עיין במהרש"א שכתב דלפי המסקנא בלא"ה אי אפשר לומר כן רק דקושית התוספ' משום דבכתובות מפרש פלוגתייהו בההעדפה ע"י הרחק מנ"ל כן דלמא טעמא משום דאין אדם מקדיש, אכן לכאורה אין זה מספיק דאכתי יקשה דלמא הגמרא דכתובות אזלא לפי המסקנא דהכא דמוקי ביקדשו ידי לעושיהם, אבל י"ל דהמ"ד דמוקי פלוגתייהו בהעדפה הוא ר' יוחנן שם ור"י ע"כ לא מוקי ביקדשו ידי דהא ר"י מייתי הכא ראי' לר' ינאי ממתניתן ולא מוקי כר"ע משום דס"ל מתוך הך משנה דכתובות מוכח דר"ע אית לי' אדם מקנה דבר שלב"ל וכמו שמוכיח כן רנב"י לקמן ולכן לר' יוחנן הקשו התוספ' שפיר:

בד"ה יתקדשו. להקב"ה שעשאם: א"ל דא"כ למה אמר לשון רבים ולא לעושו לשון יחיד דמצינו גם בפסוק ל"ר ישמח ישראל בעושיו אבל מצינו ג"כ לשון יחיד (איוב מ') העושו יגש חרבו:

בד"ה קנוי' לך. הי' מוטל עליו להחזירם וחשיב כאלו הן בעין: ק"ק דאכתי קשה אלאחר שתשחררי דמתניתן למה צריכה לשלם בזה הא לא מטי לידה כלל דהא כשנתן לה מה שקנה עבד קנה רבו ואיהו הוא דאפסיד שנתן לה כשהיא שפחה וא"כ אמאי קתני מקודשת סתמא הא בנתאכלו המעות לא תהי' מקודשת, וי"ל דודאי כשנתן לה סתמא בלאו הך טעמא דאין אדם מקנה דשב"ל ג"כ אינה מקודשת דהא לא נתן לה מידי אלא ע"כ איירי שנתן לה ע"מ שתצא בו לחירות דבכה"ג בין לרב ששת בין לר"א אליבי' דרבנן אין לרבה רשות על המתנה כמבואר בקדושין (כ"ג:) ובכה"ג שפיר צריכה להחזיר ועיין בש"ח בב"מ (דף ט"ז) שכתב בשם הריטב"א תי' אחר על קושיות התוספ':

בד"ה מייתי כנתה. לא חשוב דבר שלב"ל: ק"ק דמנ"ל להש"ס לדייק דר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל דלמא באמת הי' משל ר' ינאי ומה ששאל הי' אם לתרום שלא מן המוקף, ולכאורה מזה ראי' לפי' רש"י ז"ל דקרא שהשיב ר"ח הי' אלתרום דבר שלב"ל דלפ"ז א"ש ועיין מש"כ לקמן:

ע"ב ברש"י על מנת. ומוזהר שלא להשתעבד בו מזה משמע דהאזהרה על האדון היא אבל בקידושין פי' רש"י דהאזהרה על הב"ד שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו ע"ש ובגטין (דף מ"ה) פי' רש"י עוד פי' אחר שהזהיר הכתוב לב"ד שיכפוהו שלא להשתעבד בו ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה אלא לאו. ונראה לר"י כמו שפי' ר"ח: הא דלא פי' גם רש"י כן בלאו הך טעמא שכבר כתבתי לעיל י"ל דרש"י לשיטתו והתוספ' לשיטתם אזלו דבגטין (ל':) ס"ל רש"י דהא דתורם מן המוקף דוקא הוא מדרבנן והתוספ' שם ס"ל דדאורייתא הוא ע"ש ולכן רש"י לשיטתו לא יכול לפרש דקרא אתי אשלא מן המוקף דהא לאו דאורייתא הוא אע"כ דקאי אדשב"ל אבל התוספ' לשיטתם שפיר פירשו אשלא מן המוקף, ובעיקר קושית התוספ' על רש"י מ"ש שבת וי"ט דוקא דנקט י"ל דהנה כתבו התוספ' לעיל דהיכי שהפירות שלו לא מקרי דשלב"ל אפילו הן מחוברין כיון שיכול לתלוש אכן מסברא זה דוקא בחול שיכול לתלוש אבל בשבת וי"ט שאסור לתלוש לא וכן משמט ברש"י קידושין ודף ס"ב) דלא מקרי בידו רק היכי שיכול לתלוש מיד ולא דמי זה לדרך רחוק ודרך קרוב שהזכירו התוספ' דלזה אין שיעור אבל לזה הרי יש שיעור והוי בשוי"ט דבר שלב"ל ולפי הנראה מרש"י דקדושין (שם) משמע דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל כשמפריש ממחובר על התלוש כשיתלש הוי תרומה למפרע וא"כ כשאכל התלוש קודם שנתלש המחובר לא אכל למפרע טבל כשנתלש אח"כ דהא הוי תרומה למפרע וזהו דקאמר קרא כל הימים אפילו שיו"ט משמע דבשבת וי"ט יפריש תרומה באופן שבחול לא יכול בכה"ג והיינו ע"כ בכה"ג דהתרומה במחובר דבחול לא יכול להפריש ממחובר רק לתלשו ובשבת יכול להפריש ממחובר א"כ שפיר מוכח דאדם מקדיש דבר שלב"ל אבל שמותר לתרום בשוי"ט שלא מן המוקף לא מוכח מזה שהרי אפשר שיסמוך התלוש למחובר כשיתרום, ועוד הרי לרש"י לשיטתו שלא מן המוקף בלא"ה אינו רק מדרבנן, והנה המשנה למלך (פ"ג מהל' תרומות) הקשה על הרמב"ם שלא הביא הדין דלצורך עונג שבת שרי לתרום שלא מן המוקף ע"ש ואף אם מפרש כפי' רש"י מכ"מ מוכח דשלא מן המוקף ג"כ מותר דדבר שלב"ל הוי שלא מן המוקף ג"כ, ועוד שהטעם שפירשנו לפי' רש"י שלא מפרש כפי' התוספ' משום דסבר שלא מן המוקף הוי רק שייך להרמב"ם דמדבריו שם משמע שהוא דאורייתא ועוד עכ"פ מהך מעשה דר' ינאי מוכח כן דלצורך שבת יש לתרום שלא מן המוקף, אבל לדברינו י"ל דהנה בספרי דרש דרשה אחרת מכל הימים דהיינו בין בארץ בין בחוצה לארץ ועיין סוף ידים ויש להבין במאי פליגי אכן לפי' רש"י א"ש כיון דדרשה דהכא לא שייך רק למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ י"ל דדרשה דסארי אזיל לאידך מ"ד דאין אדם מקנה וא"כ גם ר' חייא ור' ינאי דסמכו הכא אהך ברייתא היינו ג"כ משום דסברו אדם מקנה אבל הרמב"ם דפסק אין אדם מקנה דשב"ל כמש"כ הכס"מ שם (פרק ה') אליבי' לא שייך הך דרשה דהכא כלל אע"כ דדרש כדרשת הספרי ולכן לא חילק בכך:

ועוד י"ל למה דהשמיט הרמב"ם חילוק זה גם למה דלא פי' רש"י דאשלא מן המוקף קאי דלכאורה קשה מנ"ל לגמרא לילף מקרא דלמען תלמד תרומה דהא קרא גבי מעשר דוקא כתיב גם בלישנא דגמרא ש לדקדק דקאמר שקל עשר מפירי ולא קאמר תרם ועשר, לכן נ"ל דבאמת לא ילפינן מקרא דלמען תלמד רק מעשר ולא תרומה ואף דכתב רש"י גבי תרומה ומעשרות אפשר דשיגרא דלישנא נקט או שיש ט"ס וצ"ל גבי הרמת מעשרות כתיב וממילא מוכח דדוקא אדבר שלב"ל קאי ולא אשלא מן המוקף דהא מעשר מרימין שלא מן המוקף כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר) וגם ר' ינאי לא תרם רק עשר דתרומה י"ל ידע דהפריש כבר האריס שמסתמא ישראל הי' משום דאי אפשר לגורן שתעקר עד שתתרם כמש"כ הר"ש (בפרק ה' דמעשר שני) בשם הירושלמי בהך עובדא דר"ג, א"נ י"ל דהך אריס עם הארץ הי' שנאמן על התרומה גדולה ור' ינאי בתורת דמאי עישר ולכן לא הוצרך רק לעשר ולא לתרום והרמב"ם י"ל דמפרש ג"כ כפי' רש"י ולכן לא חילק בין שבת לחול לענין מוקף, ועיין בריטב"א שכתב דהכא לא הוי שלא מן המוקף דהתרומה לא הוי עד דמטי לרשותו ואז הוי מן המוקף, ולפ"ז תיושב ג"כ שיטת הרמב"ם, אכן לפי מה שכתבתי לעיל ששיטת רש"י רחל התרומה למפרע לא שייך סברת הריטב"א:

בא"ד. וי"ל דהכא בתרומת פירות דרבנן: ק"ל כיון דמדאורייתא אין צריך לעשר א"כ לא שייך איסור טלטול רק מדרבנן ומאי אולמי הך דרבנן מהך דרבנן אכתי לעשר בשבת מן המוקף, וא"ל לפמש"כ לעיל דהוי בשבת ב' איסורים איסור טלטול ואיסור מתקן דז"א דהא לא צריך רק לקרות שם ולא יצטרך לטלטל וא"כ ליכא רק שבות אחת וצ"ל דבשבות דשבת החמירו טפי מבשאר איסור דרבנן, אכן בתוספ' הרא"ש באמת עירב הנך ב' תירוצים וכתב כיון דתרומת פירות דרבנן לכך שרי שלא לטרוח בשבת ונ"ל דמשום ה"ט כתב ב' תירוצים כחדא:

בד"ה לאחר. וא"ת א"כ בפרק אע"פ: במהרש"א העיר דמהך דגטין דמייתי הוי מצי לדקדק כן דמשמע דאדם מקנה דבר שלב"ל דומיא לאין אדם מקנה לדבר שאיני בעולם לאינו בעולם כלל והא מנ"ל כיון דבשניהם הגוף בעולם ובגטין באמת הקשו כן עכ"ד, ולענ"ד רק בגטין הקשו שפיר כן ששם לא הביאו הך סברא דר"א משזנא דעבידי דאתי לא בעינן אלא בדבר שאינו בעולם כלל אבל לפי מה שהביאו כאן סברא זו שפיר י"ל דס"ל דדמי הך דאחר שתתגיירי לפירות דקל דבזה הגוף בעולם ובזה עבידי דאתי ולכן שפיר יליף לר"מ הך דפירות דקל מהא דתתגיירי אבל לענין להקנות לנולדים דאין הגוף בעולם ולא עבידי דאתי אין לילף מהך דלאחר שאתגייר ולכן לא הקשו הכא רק מהא דפרק אע"פ דהך דמעשה ידי' ג"כ לא עבידי דאתי וגם אין הגוף בעולם ולכן אין ליליף מאחר שתתגיירי:

בד"ה עד א'. לכ"ע מותרת לו לחזור: א"ל דלמא הני דאיבעי' להו מרב ששת כרב ס"ל ומיירי מיבמה מן האירוסין דאסורה לחזור ושייך שפיר דדייקא דאכתי הקשו התוספ' שפיר אהא דפשט ממתניתן דמת בנך ואח"כ מת בעליך דמאי דיוקא כיון דזה ודאי איירי ביבמה מן הנשואין כיון דיש לה בן וא"כ התם מאי דייקא שייך, אכן לענ"ד מכ"מ יש לישב אקושיתם כיון דלקמן (צ"ו) אמרינן דלמא בדרב המנונא קמפלגי או בקדושין תופסין ביבמה קמפלגי וא"כ י"ל דגם הני אמוראי דהכא הכי ס"ל וא"כ אין קושיא מרב ושמואל די"ל דהם ס"ל אליבי' דרב ושמואל דאסורה לחזור גם מן הנשואין לכ"ע, ואין להקשות דאכתי תקשי' לרב הונא לקמן ממה דפשיט ממתניתן דהכא דעד א' נאמן והרי לשיטת התוספ' משום מלתא דעבידא לאגלויי לחוד לא מהמנינן אי לאו משום דייקא בהדה והרי דייקא לא שייך אליבי' דליכא חומר בסופה די"ל דרב הונא ס"ל דבאמת עד א' לא נאמן ומוקי מתני' בעדי הזמה כדלקמן:

בא"ד. וחיישינן שמא תחלוץ ותנשא לשוק: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דגם אם תחלוץ מה בכך הא אז יש רשות בידה שלא תנשא לשוק ואכתי תעיד על הספק שמא ייבם והניח בקושיא על התוספ', אבל לענ"ד י"ל דדייקא דכל זמן שלא העידה ניזונית משל בעלה בחזקת שבעלה קיים אבל כשתעיד אף שכשתתייבם יהיו לה מזונות מהיבם מכ"מ חיישה דלמא יחלוץ לה יבמה ואז אין לה מזונות וע"כ צריכה לנשא לשוק שיהיו לה מזונות מהבעל ואיכא חומר:

בד"ה מאי. אר"י היכי דיבם אומר: עיין בריטב"א שכתב ג"כ כתי' התוספ' אכן הקשה על זה דאכתי מנ"ל להש"ס דאיירי בהכי ולהקשות דלמא באמת לא איירי באומר היבם ברי לי ולכן א"ש דתצא, אכן לענ"ד אדרבא בזה א"ש הסוגיא דלכאורה ב' הקושיות שהקשה הש"ס סותרין זא"ז דבתחלה פריך דלא תצא לפי פי' התוספ' משמע דההיתר ודאי ואח"כ קאמר ועוד ספק ממזר הוא משמט שידע שפיר שיש ספק, אבל לפ"ז א"ש די"ל דקמקשה ממנ"פ אי באומר ברי לי לא תצא ואפילו לא אומר כן אכתי לא ליהוי רק ספק מחזר ואין לומר כיון דאיכא חזקה הוי ודאי דז"א דכבר כתבו התוספ' לעיל (פ"ח:) דמכח סברא דדייקא לא הוי ודאי רק ספק והכא לכ"ע יש סברא דדייקא כמו שכתבו התוספ' לעיל (ד"ה עד א') ועיין במש"כ לעיל (דף פ"ח):

דף צ"ד ע"א בגמרא בעדי הזמה: א"ל כיון דהזמה הוא עמנו הייתם א"כ איך קאמר ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים ומעידין על גוף העדות די"ל דהא והא קאמרי דהעדים מזימין בעמנו הייתם וגם אומרים חלוף היו הדברים אכן ק"ק לפי דעת הרמב"ם (בפ' י"ח מהל' עדות) דהיכי דאמרו להעדים אתם וההורג עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה ע"ש בלחם משנה שהביא הטור דחלק על זה וא"כ לדעת הרמב"ם קשה הא ליכא בזה הזמה רק הכחשה ואכתי מאי חזית דסמך אהני סמיך אהני וא"ל דאיירי הכא שבאו ב' כתי עדים הכת הראשונה הזימו וכת אחרת אמרה חלוף הי' הדברים אין זה במשמעות הלשון ועוד דא"כ בלא הזמה גם בהכחשה הוי מצי לאוקמי' כן דהכת הראשונה הכחישה להעדים ונעשו שניהם פסולים ואח"כ העידה כת אחרת אגוף הדבר בחלוף מעדים הראשונים ובזה שפיר סמכינן אשניי' כיון דכבר הוכחשה כת הראשונה ונעשית כאלו אינה, ובחידושי לסנהדרין ג"כ הקשתי על הרמב"ם מהא דאמרינן שם (ס"ז.) אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו והרי לדעת הרמב"ם ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו דאם מזימים אותם הרי אומרים דאתם והניסתים עמנו הייתם ואין זה הזמה אלא הכחשה ועוד דהכא אפילו לדעת הטור קשה כן כיון דע"כ איירי שהי' כאן הזמה א"כ ל"ל ההכחשה שהרי בהזמה לבד נשארה בחזקת א"א ובנה ממזר, אכן זה יש ליישב די"ל דרצה להשמיענו דמיבמה לשוק הוי ממזר ולכן ע"כ צריכין לומר חילוף הי' הדברים להוציאה מחזקת א"א אבל להרמב"ם קשה וצ"ע, ומ"ש בלחם משנה מש"כ לדעת מהר"י ב"ל:

שם וליטעמיך אימא סיפא: התוספ' והרמב"ן והרשב"א הקשו אמאי לא הקשה וליטעמך מסיפא דרישא מולא מתה אחותי ולענ"ד י"ל דבהא ידע שפיר די"ל דקמ"ל דלא חיישא אקלקולא דזרעה כיון שבני' ממזרים לכ"ט אבל בהא דמת יבמי הוי ס"ד דלא שייך זה כיון דאכתי לא ידע דלר"ע אצטריך אבל לאחר דמשני כי אצטריך לר"ע אצטריך אמרינן דקא משמע לן במת יבמי דאע"ג דאיכא כולהו י"ג דבר מכ"מ לא' חיישא לקלקולא משום דסניא לי' ובמתה אחותה קמ"ל דאע"ג דאיכא קלקולא דזרעא ולא סניא לי' מכ"מ אינה נאמנת כיון דליכא כל י"ג דבר לא דייקי' שפיר:

שם ודרש בי' חספא: הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) כתב דהך דריח הגט הוא אסמכתא בעלמא והקשה הלח"מ עליו דא"כ איך קאמר הכא ודרש בי' חספא דלמא רצה לדרוש דרשה גמורה והניח בקושיא, ולפענ"ד אדרבא מזה ראית הרמב"ם כיון דמשמע מזה דב' הדרשות אי אפשר לדרוש כאחת וכיון דבמתניתן דרש ר"א כן וליכא דפליג עליו פסק כוותי' וא"כ הך דריח הגט אינו רק אסמכתא