ערוך לנר – יבמות – קטע 110

והשתא א"ש שיטת רש"י בשבת די"ל דשם ס"ל ג"כ כפי' התוספ' בהוריות ולכן כתב שפיר דר"ש לבטעמי' דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דמדנקט ר"ש דיני' דוקא בחטאו רוב הצבור וכדכתבנו מכלל דס"ל בלא חטאו רוב הצבור יחיד העושה ע"פ הוראת ב"ד חייב אכן כל זה ללישנא בתרא בהוריות אבל ללישנא קמא שם דר"ש ס"ל דלעולם יחיד פטור שתלה בהוראה ועשה ברשות ב"ד באמת צ"ל דטעמא דר"ש בשבת דליחיד שעשה בהוראת ב"ד ל"צ קרא וכגירסת ר"ח שהביאו התוספ' וא"כ י"ל דב' הגירסות הם אמת ותלי בב' לשונות דהוריות, ולפ"ז גם הכא א"ש מה שמוכח הכא דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אפילו בלא הביאו ב"ד כפרה דהא הכא לא שייך כפרה דלא שייך חטא ברוב הקהל די"ל דרבינא דמתרץ הכא דלענין קרבן קתני ס"ל כלישנא קמא דהוריות וללישנא בתרא שם צ"ל באמת כחד מאידך תירוצים, ועיין ברמב"ם (ר"פ י"ב וס"פ י"ג מהל' שגגות) דס"ל ג"כ דיחיד שעשה בהוראת ב"ר פטור דוקא במביאין ב"ד כפרה אבל בלא מביאין ב"ד היחיד חייב להביא וזהו כדעת ר"ש כמו שביארנו דגם רבנן בהוריות (ב':) ס"ל כן ע"ש:

בד"ה תצא. ורבי עקיבא היא: עיין בתוספ' גטין (פ':) שהוכיחו מגמרא דשם דטעמא דמתניתן לא משום דר"ע היא אלא משום גזירה וכתבו דבתוספתא משמע דר"ע היא וא"כ י"ל מ"ט כתב רש"י בתוספתא נגד סתם גמרא ואף דהתוספת כתבו שם ארישא דמתניתן דכל העריות מסתמא ה"ה בסיפא דחד טעמא הוא ועיין ברשב"א וריטב"א שהקשו ג"כ מסוגיא דשם על רש"י, אכן לפי מה שכתבתי לעיל (מ"ט:) ביישוב שיטת רש"י דאי יש ממזר מיבמה לר"ע חלי בפלוגתא דרב ושמואל ע"ש גם הכא א"ש די"ל דהכא פי' רש"י אליבי' דרב וכהתוספתא אבל שם פריך לרב המנונא אליבי' דשמואל דפסקינן כוותי':

עם בתוספ' ד"ה הי' במזרח. לא כמו שפי' ריב"ן דאבעל קאי: ליישב דעת הריב"ן נלענ"ד דאף דבגמרא דשם מוכיח דאבעל לא קאי מכ"מ לפי מה דמתרץ הכא איבעי' לי' לאקרויי לגיטא ע"כ ס"ל דאבעל קאי דאי אסופר גם אי נקרא הגט איכה תוכל לידע מתוכו אי כאבו הסופר במקומו או במקום אחר שאף שיודעת כתב הסופר וידעה מי כתבו ושלא נכתב במקום הסופר מה בכך הא ליכא קפידא בזה רק שלא יהי' כתוב בו שם המקום שלא נכתב שם וזה א"א לידע מכח הכתב ולכן ע"כ רל דאבעל קאי וזה ודאי תוכל לידע אם לא נכתב מקום הבעל כראוי, ולפי זה באמת צ"ל דתרי גווני מקום הבעל נקט דהא קתני ג"כ מלכות מדי ומלכות יון ג"כ אף דלא צריך תרתי א"כ הכי נמי י"ל דנקט שינה שם העיר ושינה רוח העולם אבל הסוגיא דגטין אזלא אליבי' דמסקנא דהא מסיק דשנויי' דחיקא הן ולא עבדינן עובדא כן ועיין מש"כ לקמן:

בא"ד וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לר"מ: עיין בגטין (ג':) שגם לפי מה שכתבו התוספ' (שם ד"ה שלשה) שהסופרים חוששים למכשול הכא לא אתי שפיר כיון דהכא לכתחלה כשר:

בד"ה ת"ש כל העריות. ס"ד בכונס יבמתו: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה מאי קשיא להו להתוספ' הא בכמה מקומות מצינו כן דמקשה בגמרא קושיות דמתרץ בתירוץ קמייתא, אכן לפענ"ד לק"מ דזה לא מצינו רק כשהתירוץ הוא אוקמתא דמיירי בכך וכך או הא מני הך תנא פלוני היא בזה הדר מקשה מי מצרכינן גם לאוקמי הך מתניתן או ברייתא כן כמש"כ התוספ' בשבת (מ"ג.) ובכמה דוכתי אבל היכי דמתרץ בסברא בזה גם בשאר מקומות טרחו התוספ' למצוא טעם למה דס"ד דסברא זו לא שייך אקושיא בתרייתא כמו אקמייתא, ומה שהקשה המהרש"א עוד והניח בקושיא למה מקשה רב שימי מסיפא ולא מרישא יש ליישב ע"פ מה דעביד בגיטין (פ':) צריכותא לענין הך סברא דאיבעי' לי' לאמתוני' בין רישא לסיפא בין רמיא למצות יבום ללא רמיא וא"כ י"ל דרב שימי הכי ס"ל דבסיפא דוקא שייך לאמתוני אבל ברישא לא דלא רמי' קמי':

בד"ה ת"ש כתב. ס"ד דהכא לא שייך: בלא דבריהם י"ל עוד דס"ד דהכא לא שייך איבעי לי' לאקרויי' כיון שראתה שהסופר כתב גט ושובר ונתן א' לה וא' לבעל סומכת שודאי לא טעה שאם הי' טועה והחליף יתברר הטעות ע"י בעל שיראה שיש בידו גנו ולא שובר:

בד"ה שינה שמו ושמה. כגון שיש לו ב' שמות: א"ל מנ"ל דאיירי בכך ולהקשות דלמא באמת לא איירי רק בשינה ממש דהוי לה לאקרויי' די"ל דכבר כתבו התוספ' בגטין (ך'.) דע"כ סובר הש"ס שם דאיירי מתניתן בהכי שיש לו ב' שמות גם שם (דף פ"א) כתבו דגם הך דשינה עירו ושם עירה איירי בהכי שהעיר יש לה ב' שמות, ובהכי י"ל מה שקשה לכאורה עוד לפי תירוצנו אריב"ן דפי' דכתב במזרח אבעל קאי דא"כ קושית הש"ס במקומה עומדת היינו שינה שם עירו ושם עירה דלכאורה קשה לפי דבריהם דהכא דבשיש לו ב' שמות אין סברא כ"כ למקנסא משום דהוי לה לאקרויי' ולפי דבריהם דגטין דהך דשינה שם עירו ג"כ איירי בשיש לעיר ב' שמות א"כ מאי פריך בגטין שם אי כתב במזרח אבטל קאי היינו שינה שם עירו דלמא מתניתן לא זו אף זו קתני לא בלבד ברישא דכתב במזרח דשינה שם העיר לגמרי קנסינן משום דהוי לה לאקרויי' אלא אפילו בסיפא בשינה שם עירו דיש לעיר ב' שמות וס"ד דלא שייך טעמא דהוי לה לאקרוי' ג"כ קנסינן, אכן באמת לק"מ דהא כבר כתבנו לעיל דסוגיא דגטין ע"כ קאי לפי המסקנא דהכא דאפילו בלא פשעה כלל ג"כ קנסינן דלא סמכינן כלל אתירוצא דהוי לה לאקרויי' ולכן פריך שפיר אבל הריב"ן דפי' לפי הס"ד דהכא דלפ"ז ע"כ מוכח דאבעל קאי דאל"כ לא שייך ה"ל לאקרויי' וכנ"ל, וממילא ל"ק ג"כ היינו שינה שם עירו די"ל לא זו אף זו קתני:

אכן בעיקר קושיות התוספ' י"ל עוד אפילו איירי שאין לו רק שם א' ושינה שמו ושמה לגמרי דהוי ס"ד דרק לעיל שייך איבעי' לי' לאקרויי' דהטעות נברר' להחכם מתוכו אבל שינוי שם לא מיברר לחכם ואפשר דהראהו להחכם קמ"ל איבעי' לי' לאקרויי' הוא בעצמה:

בד"ה שם עירו. ממדינת הים: לא זכיתי להבין ראייתם בזה דהרי ודאי לא חיישינן אלא אמקום שהי' עומד באותו יום שמסרו לשליח דהא ודאי כותב יום השליחות ולא יום הנתינה שהרי לא יכול לידע היום שינתן, אכן ראיתי בהתוספ' בגטין פ' הזורק (דף פ') שכתבו ראיתם לא ממנו אלא ממנה דהא בבא ממדינת הים אין יכול לידע מקום עמידת האשה ונראה שזה גם ראית התוספ' כאן וט"ס נפל בדבריהם במקום עמידתם צ"ל עמידתה וכ"כ ג"כ בתוספ' הרא"ש כאן בסוגיין:

דף צ"ב ע"א בגמרא א"כ מה יקוב הדין את ההר: מזה הקשו בלח"מ ומ"ל (ה' שגגות פ"ה) אמה שכתב הרמב"ם שם (פ' י"ד) דבהתירו ב"ד היחיד פטור דאין זה הוראה אלא טעות דל"ל הך טעם כיון שפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ותירוץ הלח"מ דאם יהי' הוראה כזו בכל ישראל ודאי דוחק גדול הוא שרוב ישראל יעידו עליהם שמתו וינשאו נשותיהם ואח"כ יבואו, אבל לפענ"ד שפיר יש נפקותא אפילו באחד שהורו ב"ד כן לענין צירוף כגון אם בדבר אחר הורו ב"ד לחצי ישראל להתיר איסור כרת ולזה הורו ע"פ עדים לישא אשת חבירו דאם זה הוראה אזי מצטרפים וב"ד מביאין פר והיחיד פטור כדפסק הרמב"ם שם (פ' י"ג ה' ד') אבל השתא דלאו הוראה היא אלא טעות ב"ד פטורין והיחיד חיוב והתימא על הלח"מ שלא כתב כן אחר שהוא בעצמו כתב שם (הל' ה') שבכל מקום שכתב הרמב"ם יחיד פטור כוונת לענין צירוף וא"כ ה"ה שי"ל כן במקום שכתב ב"ר פטור ויחיד חייב, שוב ראיתי בחלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז ס"ק ע"ח) שנראה מדבריו שכיוון ג"כ לתירוץ זה ע"ש:

שם אבל זינתה לא: עיין ברמב"ם (פ"ה מה' שגגות) שהביא דאפי' זינתה, והכס"מ הקשה שם מ"ט פסק דלא כר' יוחנן דתניא כוותי' ואף שהמ"ל תירץ דלהרמב"ם דפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ליכא נפקותא בזה דאפילו תלתה בב"ד חייב, והכס"מ תירץ דהא פסק דליכא הוראה אלא טעות וא"כ לא תלי בהוראת ב"ד כלל מכ"מ צריך טעם אמאי שינה מלשון הברייתא דנקט הך דינא לענין אלמנה לכה"ג ואין דרכו של הרמב"ם בכך, ונ"ל דבלשון הרמב"ם גופא יש לדקדק שם דלענין דאינו חייב אלא א' בבא עלי' איש א' ביאות הרבה לא נקט רק נשאת ולא זינתה ובבאו עלי' אנשים הרבה דחייב על כל א' וא' נקט נשאת וזינתה, ונ"ל דלכאורה י"ל לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) דלוקין על זנות פנויי' משום לא תהי' קדשה א"כ מאי איכא בין גרושה וחלוצה לכ"ה לזינתה הא בכל א' איכא לאו מן התורה וא"כ לא להכי התירוהו ב"ד, אכן י"ל דכבר השיג הראב"ד שם על הרמב"ם דזה אינו רק במופקרת לזנות עם אנשים הרבה וכפי מה שכתב הכס"מ (סוף ה' נערה בתולה) דעת הרמב"ם גופא כן הוא, והשתא מה שמחלק ר' יוחנן בין זינתה לאלמנה לכה"ג אינו רק בבא עלי' רק איש א' אבל בבאו עלי' אנשים הרבה מופקרת לזנות באמת אין חילוק, ולכן א"ש דעת הרמב"ם דלעולם נקט כר"י ולכן ברישא בבא עלי' איש א' דוקא באמת לא נקט זינתה כיון דזה לא שוה לר"י לשאר איסורי לאו אבל בסיפא דזינתה עם אנשים הרבה דהוי איסור לאו שפיר נקט זינתה דהוי כמו א' מחייבי לאווין דנקט בברייתא והיא גופא רצה הרמב"ם להשמיענו ולכן נקט זינתה דוקא ולא א' משאר ח"ל:

שם בתוספ' ד"ה כל קלא. ואר"י דאי אפשר לומר כן: לפענ"ד יש ליישב שיטת הי"מ דמה דפריך אהא דיושבת תחתיו ומשמשתו מהא דרב אשי הכי קפריך כיון דרב אשי חילק בין בתר נישואין היינו שעשה לאחר שיצא הקול נישואין לקודם שיצא משום דאמרינן דודאי קדייק ומצא הקול שקר ומה ראי' לכאורה דלמא מצוי שהקול אמת ואעפ"כ עבר במזיד אע"כ דפשיטא לן דמשום קלא לא מחזקינן לי' לרשע להוציאו מחזקת כשרות א"כ איך אמרינן דמשום קלא דכתב גט לאשתו תצא מדאמרינן דמסתמא קודם שעשה נישואין קדייק ושקר הוא כש"כ שנימא שלא יעשה בעצמו מעשה גירושין לאוסרה עליו ואח"כ שוב ישא אותה באיסור, והנה התוספ' היו יכולים להקשות איש מפרשים גם מסוגיא דגטין (פ"ח:) דמקשה ג"כ אבתר נישואין מרב אשי אכן בתירוצינו מתורץ גם שם:

בד"ה אבל חכמים. דאפילו לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק: לפי מה שכתבו התוספ' בסוטה (דף י"ח) טעמא דרב המנונא משום דס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה ולפ"ז דוקא לרב המנונא אליבי' דרב גם לרבנן הוי ממזר אבל אליבי' דשמואל לא הוי ממזר ודאי לרבנן, ולפ"ז י"ל דסוגיא דגטין דמשמע דמתניתן רבנן היא אזיל אליבי' דרב אבל ברייתא דהכא אתיא כשמואל ומכ"מ לא תקשי' מברייתא דהכא לרב דהא. התוספ' בגטין שם הביאו תוספתא דמשמע מינה דמתניתן דכל העריות דשם ר"ע דוקא היא והיא ע"כ ג"כ דלא כרב היא:

א"נ י"ל דלפי מה שכתבו התוספ' לעיל (מ"ט:) פליגי רבנן אליבי' דר"ע אי הוי ממזר מיבמה לשוק דלמ"ד אליבי' דר"ע דלא הוי ממזר ס"ל דלא הוי ממזר רק מח"ל דשאר ואף דיבמה ח"ל דשאר היא מכ"מ בעינן דומיא דאשת אב דלית לה קדושין לא לדידי' ולא לאחריני ולמ"ד דגם מח"ל דלאו דשאר הוי ממזר גם מיבמה לשוק הוי ממזר ולפי המבואר לעיל (דף מ"ה) תלי באי ילפינן מאשת אב לגמרי דלא לדידי' ולא לאחריני לא הוי ממזר אי מנו"ע הבא על ב"י הוי הולד ממזר ע"ש וכיון דשם פליגי תנאי בהכי א"כ י"ל דברייתא דהכא דס"ל דאליבי' דרבנן דר"ע לא הוי ממזר כמ"ד דנו"ע הבא על ב"י הולד כשר אבל סוגיא דגטין אזלי כמ"ד הולד ממזר ולכן קאמר שפיר דאפילו לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק:

בא"ד. ע"כ הך סוגיא לא אתיא כסתמא דש"ס דגטין: הנה בסוטה (י"ח:) פסקו התוספ' כרב המנונא אבל הרמב"ם לא פסק כוותי' גם בפלוגתא דר"י ורב אלפס לקמן פסק הרמב"ם כרב אלפס דלרבנן לא הוי ממזר אפילו מדרבנן ונלענ"ד דטעמו דסמך אסתמא דשם לקמן שהביאו התוספ' בזה דמסיק שם כן אליבי' דרב אשי דבתרא הוא:

בא"ד. דלא חיישינן אלא אקלקולא דאורייתא: ק"ק הא לקמן לא אמרינן דחיישינן אקלקולא אלא דחיישא דהיינו שהיא חוששת לקלקולא וזה שייך אפילו לא מקולקלת רק מדרבנן ואי התוספ' רצו לחלק דאדרבנן לא חוששת אכתי היאך שייך לענין זה הטעם שכתבו כיון דרגיל האי דסניא לי' וכו' דזה לא שייך רק לדידן ולא לדידה:

בא"ד. דהא קאמר התם דתצא מזה ומזה וי"ג דבר בה: הא דהוצרך ר"י להביא ראי' מדברי ר"ע ארבנן ולא מדברי רבנן גופא דהא קאמרי אין ממזר אלמא ביש לה בנים איירי ואעפ"כ קאמרי דתצא דלרבנן הוי אפשר לומר דלצדדים קתני דביש לה בנים אין הולד ממזר ובאין לה בנים תצא אבל מדברי ר"ע דייק שפיר כיון דאמר דתצא וי"ג דבר בה ובתוכם הוי הך דהולד ממזר ושאין יורשים כתובת בנין דכרין דאיירי ע"כ ביש לה בנים ואהא קאמרי רבנן דאין הולד ממזר אבל לצאת תצא משמע דבזה מודו לר"ע דתצא והרי ר"ע ע"כ ביש לה בנים ג"כ איירי:

ע"ב בגמרא אי ללאו הוא דאתי התוספ' לעיל (מ"ט:) כתבו דלפ"ז תהי' אורחא דקרא הוא או לאשמעינן דלקו אקדושין והמהרש"ל הגיה שם ולאשמעינן דלקי אקדושין משמע דאם לא לתפיסת קדושין אתי בא הכתוב להורות לאסור קידושין, אכן ק"ק דלפ"ז לרבא דס"ל בתמורה (דף ד') כל מה וכו' עביד לא מהני א"כ מה ספק יש לשמואל דגם אי אתי למלקות ותהי' לאסור קדושין ג"כ לא תפסי קדושין דבשלמא משאר ח"ל ל"ק לרבא איך תופסין קדושין דהא בהם לא אסר הכתוב קדושין רק ביאה ומאלמנה לכה"ג דאסר הכתוב קדושין באמת פריך שם לרבא ומתרץ דרבי קרא מלא יחלל דחלולים הוא עושה ואין עושה ממזרים וזה לא שייך הכא וא"ל דלרבא באמת לא תפסי קדושין ושמואל דמסופק כאביי ס"ל דמלבד דזה דוחק הוא דיפלוג רבא אשמואל מכ"מ יקשה הלכתא אהלכתא דהא הלכה כרבא לגבי אביי והכא פסק בגמרא כשמואל, ולכאורה מזה ראי' נגד גירסת המהרש"ל דתהי' אורחא דקרא הוא דבר בפני עצמו, ולפ"ז י"ל דהכי ס"ל לרבא אליבי' דשמואל או לאשמעינן דלקי אקדושין הוא לאביי אליבי' דשמואל וכמהרש"א שם ע"ש, וליישב דברי מהרש"ל קצת י"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א בקידושין דף ס"ד) כיון דגלי קרא בלא יקח דאלמנה דקידושין תופסין ה"ה ג"כ בלא יקח דא"א ע"ש, א"כ י"ל גם הכא כן אם לא שנאמר שגם הרשב"א לא אמר אלא דלא יקח מלא יקח ילפינן אבל עכ"פ י"ל דמהרש"ל לא חילק בכך:

שם שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה: חזה משמע דדוקא לענין יבם שויי' רב המנונא כא"א שזינתה ולא לענין בועל אכן אי אפשר לומר כן כיון דטעמא דרב המנונא דהוי כארוסה שזינתה כמבואר בסוטה (דף ט"ז) א"כ גם לבועל תאסר כמו ארוסה שזינתה וכן מוכח בגטין (פ"א:) דרצה למוקמי' הא דקתני בנמצאה איילונית תצא מזה ומזה כרב המנונא הרי דלרב המנונא אסורה לבועל ג"כ וכ"נ ממה שכ' הריטב"א באפילו ליתא לדרב המנונא מכ"מ אסורה לבועל משמע דכל שכן לר"ה:

שם לא משנתינו הוא זה: ק"ק כיון דלא אסיק אדעתי' הא דר"ע היא א"כ ל"ל להקשות ממתניתן דקדושין ולא ממתניתן דהכא הקדומה וי"ל דהכא ידע די"ל ר"ע היא אבל שם אקושיא דלקמן סמך דהא ר"ע ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל וזהו דקלס ר' ינאי לר"י דלכאורה אין בזה קלוס כ"כ דהביא ראי' ממשנה, אכן בזה א"ש דקלסו כיון דירד לסוף דעתו דס"ל לקמן דר"ע ס"ל כן ולא כרב הונא ברי' דר"י דאיירי ביקדשו ידי לעושיהם וזה מוכח דגם ר"י ס"ל כן מדאקשה ממתניתן דקדושין ולא ממתניתן דהכא:

שמ ברש"י ד"ה אם היה. משום גרושה: ק"ל לפי מה שכתב רש"י לעיל (ס"א.) דמכל חייבי לאווין הוי זונה א"כ אפילו לא בעיא גט מכ"מ מפסלה ליבם כהן מטעם זונה כיון שנשאת לשוק ובשלמא לשיטת הרמב"ם אף שס"ל ג"כ כשיטת רש"י דמח"ל הוי זונה לא קשה די"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דמפרש סוגיא דהכא כפי' ר"ת דבנתקדשה דוקא איירי דכן נראה בפי' מדבריו (ה' יבום פ"ב) דהביא דין זה דמותרת ליבם אנתקדשה דוקא אבל לשיטת רש"י דס"ל דאיירי הכא בנשאת כמו שהוכיחו התוספ' ממה שכתב דרב אשי לית לי' דרב המנונא א"כ קשה אפילו בלא שמואל אסורה ליבמה כהן מטעם זונה וא"ל דגם רש"י לא ס"ל דמח"ל הוי זונה רק בזר אצלה מעיקרא ז"א דלפי מה שהוכחתי לעיל (ר"פ הערל) מדבריו ממה שכתב דפצוע דכא פוסלה ע"כ ס"ל דלא בעינן זר מעיקרא ועוד דבזר מעיקרא גם התוספ' לא פליגי כמו שהוכיח השעה"מ (ה' א"ב פ' י"ח) ממה דלכ"ע ביאת ממזר עמוני ומואבי פוסל אע"כ דמה שחלקו התוספ' על רש"י הוא אמה שס"ל דמכל ח"ל אפילו לא הוי זר מעיקרא נעשית זונה וא"כ קשה מה שכתב הכא דנפסלת לכהן מטעם גרושה, וא"ל דרש"י לשיטתו קאי דס"ל לעיל ודף מ"ט) דלרב לא הוי יבמה לשוק בלאו ולכן אי לאו דשמואל גם חייבי לאווין לא הוי דז"א דאפילו לא הוי לאו מכ"מ עשה ודאי איכא דיבמה יבא עלי' ולא אחר כמש"כ הריטב"א בקידושין (דף ס"ח) ולשיטת רש"י גם מחייבי עשה הוי זונה כמש"כ הרמב"ם בפי' (בה' א"ב שם) דס"ל ג"כ כשיטת רש"י, ועוד דאכתי לא א"ש מש"כ דמשום גרושה נפסלה דאפי' מת אשר נשאת לו ולא גירשה מכ"מ אסורה ליבמה מטעם זונה וצ"ע:

בד"ה מי משכחת. ואפילו יש בידו: הוצרך לפרש כן דאי סובר קידושין תופסין בח"ל הוי בידו לעשות, אבל ק"ל היאך אמר ר' ינאי לר' יוחנן דהוי מוקי כן דהרי ר"י גופא אמר בקידושין (דף ס"ב) דיש בידו חשיב כדבר הבא לעולם ותניא כוותי' שם, וי"ל דגם ר' יוחנן לא אמר סברא זו שם רק אחר שקלסו ינאי מה שהוכיח ממתניתן דאין קידושין תופסין ביבמה דמזה ידע ר' יוחנן דס"ל לר"י דאין לפרש טעם המשנה משום דא"א מקנה דבר של"ב דכל שבידו מקרי בא לעולם, אכן מכ"מ קחה היאך קרי לקידושין דבר שבידו הא בקידושין (שם) קאמרינן דקידושין הוי אין בידו משום דאין בידו לקדשה, וי"ל דודאי כל שדעתה עתה להתקדש לו לאחר שיחלוץ לה יבמה אמרינן שמסתמא תשאר בדעתה ולא תתחרט אפילו יקדשה מיד ומקרי יש בידי אבל התם שהיא אשתו ולא שייך עתה שדעתה להיות מקודשת לו בזה שפיר אמרינן דלמא לאחר גירושין שוב לא תרצה להתקדש לו, אכן עדיין יש לפקפק בזה כיון דאי קידושין תופסין ע"כ לא תהי' אקידושין קאי ולאסור קידושין אתי כמש"כ המהרש"ל שהבאתי לעיל בפי' דברי התוספ' ואפילו לגרסת המהרש"א עכ"פ הוי ספק אי לא אתי לאסור קידושין א"כ אכתי היאך מקרי יש בידו אפי' קידושין תופסין מכ"מ הוי בקידושין אז ודאי איסור לפי' המהרש"ל או עכ"פ ספק איסור לפי' המהרש"א ולכן אפילו היא מרוצה להתקדש לו לאחר חליצה דלמא עכשיו קודם חליצה אינה מרוצה שלא לעבור על איסור קידושין דכל היכי שהוא מוזהר היא מוזהרת ולכן לא ידעתי מה דחקו לרש"י לכך לומר דהכא הוי יש בידו שהרי אי הוי אין בידו כפשטות סוגיא דקידושין דלהתקדש לו מקרי אין בידו כש"כ דא"ש טפי לר' יוחנן לשיטתו דס"ל שם דיש בידו מקרי בא לעולם, גם בלא"ה לא ידעתי מי דחקו לרש"י לפרש הך מי משכחת מרגניתא תותי' דר' יוחנן הוי מוקי בטעם חדש שלא הוזכר כאן ולא פירש בפשטות דקאמר לי' דאז היית אומר דר"ע היא וכדאמר ר"ל ג"כ, וראי' לפירוש זה מסוגיא דמכות (כ"א:) דדמי כולה לסוגיא דהכא דקאמר ג"כ ר' ינאי מימרא ור' יוחנן השיב לאו משנתינו היא זו והשיב ר' ינאי אי לא דלאי חספא מי משכחת מרגינתא וקאמר ר"ל אי לאו דקלסך גברא רבא ה"א מתניתן ר"ע היא ושם הפירוש כן דקאמר לי' ר' ינאי לר"י דאי לאו דדלאי לך חספא היית אומר כר"ל כמו שפי' הרמב"ן שם ושם אי אפשר לפרש בענין אחר: