ערוך לנר – יבמות – קטע 109

עוד י"ל ביישוב קושיא זו דהנה רש"י פי' א"ל ר"ח לרבה, אכן לכאורה מסוגין לא משמע הכי דהא לעיל קאמר שלח לי' ר"ח לרבה ביד רב אחא ב"ר הונא א"כ משמע דכל הנך קושיות מסר ביד רב אחא להקשות לרבה א"כ מאי דקאמר א"ל שוא"ת שאני היינו רבה לרב אחא ומה דקאמר שוב א"ל בעי לאותבך ערל והזאה היינו רב אחא לרבה, ולפ"ז י"ל דודאי רב חסדא ידע שיש לחלק בין קום וע' לשוא"ת ולכן לא מסר ביד רב אחא רק ברייתות שקשה מקום וע' רק רב אתא לא הבין זה ובתחלה רצה להקשות בשליחות רבו ואח"כ רצה להקשות מעצמו הנך קושיות מערל והזאה ואינך אכן אחר שהקשה קושית ר"ח מציץ דמביא חולין לעזרה דהיינו בקום וע' ותי' רבה דבעליה נתכפרו א"כ מה שהקשה דקא מתעקרי אכילת בשר זה ע"כ הקשה רב אחא מעצמו דהא לא ידע ר"ח דיתרץ לו רבה כך ועל זה תירץ רבה דשוא"ת שאני מעתה אמר רב אחא בעי לאותבך מעצמי בלא שליחות ר"ח מערל והזאה וגו' אכן עתה דשמעתי כך מתורצים קושיותי:

שם מנלן דכתיב כי אם לשארו: ברמב"ן וריטב"א הקשו לימא טעמא מטעם קנסא כמו באינך ועל מה שתירץ הרמב"ן דאין זה קנס לה כבר הקשה הריטב"א דשפיר יש לה קנס דעי"ז קרי ולא ענו לה, ולענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הרא"מ בהגהותיו על הסמ"ג (בה' שיפר) הביאו גם השער המלך (פ"ג מה' א"ב) דהיכא דבשעה שמקיים מצו' דאורייתא עוקר גזירה דרבנן אין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר בשופר טעם משום שמא יעבירנו ולא משום שמא יתקן כלי שיר ע"ש, ולפ"ז בסדין בציצית צ"ל דגם שם עובר אגזירה דרבנן בתחלת לבישה דעוקר לאו דכלאים ועשה דציצית לא מקיים עד סוף העטוף וכמו שכתבו התוספ' לעיל ולכן בזה הי' כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה וכן לענין כבשי עצרת צ"ל דאף דכתב רש"י דזריקה שבות היא ועקרו רבנן ע' דזריקה עי"ז מכ"מ גם בזה עוקר גזירה דרבנן קודם ע' דמשעת טלטול הדם עבר אגזירה דרבנן כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) טלטול בעלמא הוא ועיין בתוספ' סוכה (מ"א:) וע' דזריקה לא מקיים עד שעה שזורק על המזבח אבל אם נימא הכא דמטעם קנס גזרו רבנן שלא יטמא כיון דפסקינן לה יטמא מצו' א"כ בשעה שיעבור על גזירה דרבנן יקיים ע' דלה יטמא ובזה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר דמן התורה אינו מטמא לאשתו פסולה, ומה שהראשונים לא תרצו כן דבלא"ה כבר הוכיח השער המלך הנ"ל מדברי הר"ן דחולק על הרא"מ וכן נראה לכאורה ג"כ מדברי הרבינו יונה (ריש ברכות) דחולק על סברת הרא"מ במה שכתב שם שחכמים גזרו שלא וקרא ק"ש אחר חצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה בשוא"ת ע"ש:

שם ואינו מטמא לאשתו פסולה: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שהקשה מה שהקשו גם התוספ' לעיל דאמאי אינו מטמא לה כיון דירית לה ה"ל כמ"מ ותירץ דסברא זו לא שייך רק היכי דהירושה היא רק מדרבנן כמו גבי קטנה אכן לפ"ז ק"ק דאכתי למ"ד דירושת הבטל דרבנן מ"ט לא מטמא לה מטעם דהוי כמ"מ וא"ל דבאמת מטמא לה א"כ מה הקשה הרשב"א שם מתוספתא דקתני בה דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מטמא לה שהוא כנגד הך ברייתא דאינו מטמא לאשתו פסולה והוצרך להגי' שם בתוספתא ולפ"ז לק"מ דאימא דתוספתא ס"ל כמ"ר ירושת הבעל דרבנן דהא פלוגתא דתנאי היא בכתובות (פ"ד.) וביותר ק' על הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל) שפסק שם דהא דכהן מטמא לאשתו אינו אלא מדרבנן דעשאוה כמ"מ כיון דירית לה וע"ש בלח"מ שכתב שטעמו הוא משום דפסק דירושת הבעל דרבנן וא"כ שארו לא קאי על אשתו ואעפ"כ פסק שם דאינו מטמא לאשתו פסולה וי"ל כיון דהא דמת מצוה הוא משים כבוד הבריות כדאמרינן בברכות (י"ט:) הכא דנשאת לו בעבירה לא חששו על כבודה, אכן לפ"ז הא דאמרינן דאינו מטמא לאשתו פסולה היכי שהי' אונס דלא שייך למקנס כגון אשת כהן שנאנסה יהי' מותר לטמא לה והפוסקים לא חלקו וצ"ע:

שם טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר: הקשה ברשב"א איך שייך טעם זה לדברים שאין בהן עינוי נפש ועוד הקשה הרי הטעם הוא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ע"ש, וגם לענ"ד קשה איך שייך למילף דינא מטעמא דקרא הא פסקינן כמ"ד דלא דרש טעמא דקרא עיין בסנהדרין (דף י"ח), ונ"ל דהנך קושיות הכריחו להיש ספרים שהביאו התוספ' לעיל (פ"ט.) לגרום מ"ט אמרו רבנן דבעל מיפר ע"ש דלפי"ז הכל א"ש, ולכאורה יש נפקותא לענין דינא בין גרסת הרשב"א לגרסת התוספ' דלגרסת הרשב"א אינו מיפר מן התורה ואם היפר הבעל והיא עברה על נדרה במזיד לוקה ולגרסת התוספ' אינה לוקה כיון דמן התורה מופר הוא ורבנן הוא דאמרי שאינו מיפר: שם ברש"י ד"ה כגון אליהו. וכרת דהעלאה: הנה נסתפקתי בענין איסור העלאה בחוץ אם אחד העלה על המזבח בלא אש ואחר הביא את האש מי הוא החייב ולכאורה הי' נראה כיון דקפידת הכתוב להעלות בפנים ולא בחוץ א"כ לא מקרי העלאה רק דומיא דבפנים שהוא הפלאה על המזבח שיש בו אש להתאכל הקרבן אבל העלאה בלא אש לאו העלאה ומכ"מ הנותן האש ג"כ פטור כיון דהוא לא העלה ובקרא אשר יעלה כתיב ולא דמי למה דאמרינן בב"ק (דף נ"ט) לענין מבעיר דהכל הולך אחר העושה מעשה לבסוף דאחד הביא את העצים ואחד את האור המביא את האור חייב ובאחד הביא את האור ואחד את העצים המביא את העצים חייב דהתם קפידת הקרא במי שיבעיר שיתחייב וא"כ לעולם חל החיוב דוקא על מי שגרם ההבערה אבל הכא דהחיוב הוא על העלאה דומיא דבפנים ע"כ בעינן שיעשה שניהם ההעלאה וההבערת אש להתאכל או ביתן על האש וכ"כ הרא"ה בס' החינוך המעלה בחוץ פי' שריפה באש, אכן לפ"ז ק"ל על מה שכתב רש"י כאן וכרת דהעלאה דהרי אליהו העלה בלא אש שהאש נפל מן השמים והיאך הי' בזה איסור כרת דהעלאה אע"כ מוכח לכאורה דעת רש"י דבהעלאה בלא אש ג"כ חייב:

ודע שאין להביא ראי' נגד שיטת רש"י בזה ממה דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ט) היאך סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ ע"ש ומדלא הזכיר רק שחוטי חוץ ולא גם העלאה משמע דאיסו' העלאה לא הי' שם דז"א דמהעלאה לא הי' יכול להביא ראי' שם דבהעלאה לא היו צריכים לסמוך על אליהו שהרי אליהו בעצמו העלה כנראה מהכתובים אבל שחיטה שלא הוזכר שאליהו עשה משמע לי' שאחרים עשו על דבורו ולכן מייתי ראי' משחוטי חוץ דוקא אבל לעולם י"ל שהי' שם איסור העלאה ג"כ, וכן נראה ג"כ ממה דאמרינן בירושלמי תענית (פ' ב') ובדברך עשיתי שהקרבתי בחוץ ע"ש דמדפרש עשיתי שהקריב בחוץ משמע דקאי אהעלאה שעשה אליהו בעצמו שהרי לפי גמרא דסנהדרין לא שחט בעצמו וא"כ מוכח שיש איסור העלאה ג"כ אפילו בלא אש וכדברי רש"י:

שוב נלענ"ד דתלי זה בפלוגתא דתנאי ע"פ מה שכתב רש"י בזבחים (ק"י. ו"ה והאיכא חציצה) וקס"ד דמתניתן ר' יוסי היא וכו' ע"ש הרי דלר' יוסי בעינן דומיא דפנים על האש דוקא ולכן כשמתרץ שם רבי שמעון היא ליכא קפידא במה שאינו נותן על האש רק ע"י חציצה ולפ"ז לר' יוסי העלאה שלא על האש לאו העלאת חוץ היא ולר"ש הוי העלאה ועוד שהרי ר"ש יליף העלאה מהעלאת מנוח כדאמרינן שם (ק"ח:) ושם ג"כ לא הי' אש על הסלע שהעלה שהרי יצא מהצור ע"י המלאך לפירוש הרד"ק ע"ש וא"כ הוי דומיא הך דאליהו ואעפ"כ מקרי העלאה, ולכן י"ל מה שכתב רש"י שהי' אצל אליהו ג"כ העלאת חוץ אליבי' דר"ש כתב כן אבל לדידן דקיי"ל כר יוסי העלאה בלא אש לאו העלאה היא:

בד"ה א"ל. וטעות גדול הוא בידם: לענ"ד שיטת הי"מ היא שיטת הרמב"ם (ריש ה' אישות) ושהביאה גם הרמב"ן בספר המצות (שורש ב') שאחרי שקדושי כסף אתי מגז"ש חשיב מדברי סופרים שכל מה שאתי מי"ג מדות קרי כן ולפי התשובה שהביא שם הי' בדעת הרמב"ם לקרוא גם שטר מד"ס לולא שמצא התנגדות מסוגיא דקדושין (דף ט') אבל מכ"מ גם קדושי כסף דאורייתא הוי לענין חיוב כמש"כ הרמב"ם בפי' (ריש ה' אישות) ומה שקרא לקידושי כסף מד"ס היינו משום דרק ע"פ דברי סופרים ידעינן שהם מן התורה משא"כ קידושי ביאה שכתובים בפירוש והוי דבר שהצדוקים מודים בו, וזה נ"ל שהי' ג"כ דעת הי"מ שסברו דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לא שייך רק היכי שצריך לדעת רבנן שיאמרו שקידושי' קידושין הן מדאורייתא וזה שייך בכסף ודאי ובשטר הוי ספק כמו שנראה מהרמב"ם הנ"ל שגם הוא הי' מסופק לענין שטר ולכן לא הזכיר שטר כלל ולא הקשה רק מביאה שהי' ודאי דאורייתא ולא צריך לדעת חכמים ולכן קדיש בביאה מא"ל ומשני דלא משום דתלוי הכשר קידושיו מדעת רבנן קאמר אלא משום דתלה הוא בדעת חכמים במה שאמר כדת משה וישראל וא"כ יש כח ביד חכמים לומר למפרע אין אנו מסכימין עם קדושיך וממילא הוי בעילתו בעילת זנות, ובזה מתורץ מה שהקשה רש"י על שטה זו:

שם בתוספ' ד"ה כולהו נמי. הרי עובר בידים עיין בתוס' הרא"ש שביאר דקושיא זו לא קשה רק למאן דאית לי' ציצית חובת גברא הוא אבל למ"ד חובת טלית הוא לא, אכן לפ"ז ק"ק מה הקשו התוספ' הא רב חסדא הוא דקאמר הכי כולהו נמי שוא"ת הוא ורב חסדא הוא דאית לי' דציצית חובה טלית הוא במנחות (מ"ב:) וא"ל דקושיתם הוא למאן דס"ל שם דחובת גברא הוא איך אוקמי' רבנן לגזירתם לעקור ד"ת בקום וע' די"ל דלמא הוא ס"ל כרב חסדא דהכא דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום וע', אכן לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דלא ר"ח אלא רב אחא ב"ר הונא הוא דקאמר בעי לאיתבך וכו' דברי התוספ' א"ש דהי' נראה להם דוחק שרב אחא בר"ה הוא יסבור חובת גברא הוא דלא כהלכתא:

בא"ד. ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה: עיין בתוספ' שבועות (י"ז.) דלפי דבריהם שם תלי זה בפלוגתא דאמוראי אי חשיב כה"ג מעשה לענין ללקות עליו כעל לאו שיש בו מעשה, וק"ק לפי תי' התוספ' היאך ילפינן לעיל (דף ז') מכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא דמשעה שמתעטף עובר אכלאים ומלות ציצית לא מקיים עד אחר שנתעטף וכי תימא דשאני התם דגלי קרא א"כ נילף מיני' דע' דוחה ל"ת אפילו לא הוי בעידנא ועוד היאך שייך דגלי קרא דלמא התורה באמת לא התירה לעשות ציצית כלאים בבגד אחר שכבר לבשו, שוב א"ע ראיתי שכבר הקשה כן בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל') ע"ש אבל נ"ל שבתחלת העטוף מתחיל המצו' ודמי למה שכתבתי לעיל (דף ה') ע"ש:

בד"ה וליגמור. ונראה דכיון דע"פ הדבור שרי: בסנהדרין דף פ"ט) תרצו התוס' עוד תירוץ אחר דלא אמר לו הקב"ה שיקריב אלא מקרא הי' דורש ע"ש אבל תימא דבירושלמי (פ"ג דתענית) קאמר בפי' שהקב"ה צוהו דמקשה שם ואליהו היאך מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות ואמר ר' שמלאי הקב"ה אמר לו שנאמר ובדברך עשיתי וכן דעת הרמב"ם (בה' יסודי התורה פ"ט) ע"ש:

בד"ה טעמא מאי. בתרווייהו חד טעמא: עיין בכתובות (מ"ז.) שכתבו התוספ' דאיבה דמציאה הוא משום קטטה ואיבה דמעשה ידי' הוא משום מזונות וא"כ אף שתקנו מציאה ג"כ תחת מזונות מכ"מ משום איבה דמזונות לא הוי חיישינן אי לאו משום קטטה, ובזה מיושב קושית התוספ' דהכא וכן אפכא במגורשת ואינה מגורשת אמרי' בב"מ (י"ד:) דאית לה מזונות ואעפ"כ מציאתה שלה משום דלא שייך איבה אלמא דלענין מציאה לאו הא בהא תליא אבל לענין מעשה ידי' משמע מדברי הרמ"ך שהביא הש"מ שם שהם שלו משום דנותן מזונות:

בד"ה היתה בת ישראל. למידק ממתניתן: אין להקשות דלמא היא גופא מקשה פשיטא כיון דכבר מוכח כן ממתניתן דלעיל די"ל דהא לעיל (דף נ"ו) משיב על ראיתו ממתניתן שם וגם אפכא אין להקשות לעיל למה לו לדחוק להביא ראי' ממתניתן שם שמשיב עליו למה לא מביא ראי' ממתניתן דהכא די"ל דלפי מה שתרצו התוספ' אין ראי' מכאן די"ל דשאני הכא דנאסרה לבעלה ג"כ:

דף צ"א ע"א בגמרא מן המעשר מי מפסלה: מלשון זה משמע דדוקא אחר שתירץ בת לוי מן המעשר אצטריכא לי' קשה כן וזה אינו דתיכף אמתניתן הוי מצי להקשות, ואפשר לומר ע"פ מש"כ המשנה למלך (ריש הל' מעשר) דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוספ' דהכא אלא דלר"מ נפסלה מן המעשר תן הדין כמו מן התרומה רק דלפ"ז יקשה מ"ט לא קאמר דר"מ היא, ומה שרצה המ"ל לומר דמהכא דייק הרמב"ם דאין הלכה כר"מ לפענ"ד דחוק הוא דלמה לא נוקמי מתניתן דהכא כר"מ אף שאין הלכה כמותו אחר דב' סתמות דפרקין דלעיל כוותי' אתין, אבל י"ל דהרמב"ם ס"ל דלכך לא מוקי כר"מ דא"ל מאי קמ"ל פשיטא אחר שכבר השמיענו לעיל סתמא כר"מ דמעשר אסור לזר כמו תרומה ממילא ידעינן ג"כ דאסור לחללה אכן אכתי הי' אפשר לומר דר"מ היא ונקט בת לוי אגב דנקט ב"כ מן התרומה אבל אחר שתירץ דבת ישראל לא נקט אלא משום בת לוי הקשה שפיר דבת לוי מי ופסלה בזנות דאין לומר דר"מ היא וקשה מאי קמ"ל פשיטא וא"ל דנקט משום ב"כ דאין סברא דנקט תרתי אגב חד ומתורץ בזה ם קושית התוספ':

ועוד י"ל ביישוב לשון הגמרא דודאי מבת לוי לחוד ה קשה לו דידע ג"כ דיש לתרץ קנסא אבל לפי ה דמתרץ דנקט מן הכהונה אגב מן המעשר לא הוי ס"ד דהוי הך דמן המעשר מדרבנן כיון דמן הכהונה הוי דאורייתא לא הוי ס"ד דתני דאורייתא אטו דרבנן ולכן פריך הך מן התורה זונה מותרה במעשר והתירצן מתרצו לו אעפ"כ קנסא:

שם ברש"י ד"ה בתרומה דרבנן. דקנסוהו אמעשר ש"ר אתרומה: ברשב"א כתב טעם אחר דע"כ לאו בדאורייתא איירי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאף דבאונס לאו זונה היא מכ"מ נפסלה מטעם נבעלה לפסול לה, אכן נ"ל דרש"י ורשב"א כל א' לשיטתו דדעת רש"י כבר הוכחתי לעיל (ר"פ הערל) דס"ל דהא דנבעלה לפסול נפסלה מתרומה הוא מטעם דהוי זונה ואתקש לחללה והשתא למ"ד דבאונס לאו זונה היא לא נפסלה מדאורייתא רק מדרבנן ושפיר הי' צריך להשמיענו דאף דאינה פסולה מדאוריית' משום דאנוסה היא מכ"מ רבנן פסלו דעשאוה כזינתה ברצון אבל הרשב"א לשיטתו קאי דס"ל שם דנבעלה לפסול הוי פסול לעצמו בלא פסול דזונה:

ובהכי א"ש ג"כ מש"כ רש"י במתניתן ריש פרקין דבמעשר פסולה מדרבנן וכן תרומה דרבנן וכבר הקשתי שם דהא בתרומה מן התורה נפסלה, ולפ"ז א"ש דרש"י פי' אליבי' דס"ד דבאונס לא הוי זונה כמו שפי' גם הכא:

שם בתוספ' ד"ה הני דמחיים. א"כ לא תתייבם: לכאורה אין זה קושיא דהא לא אמרינן רק דיבום מהני אבל לכתחלה י"ל ובאמת לא תתייבם מטעם שמא יאמרו אכן כבר פי' רש"י במתניתן דהא דאמרינן דפוטרת צרתה הוי הפי' דאף לכתחלה תתייבם ועיין שם שכתבתי טעמו, וגם כבר הזכרתי שם דהתוספ' לעיל (י"א.) לא ס"ל כן דרק בדיעבד מהני היבום וזה תלי בפלוגתא דרש"י והתוספ' בהפי' דאין הולד ממזר דקאמר אי קאי אמיבם א"כ ע"כ לכתחלה אסור להתייבם דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין הולד ממזר וזה דעת התוספ' אבל דעת רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי ולכן פי' שפיר דמותר להתייבם לכתחלה, ולפ"ז קושית התוספ' כאן באמת רק לשיטת רש"י קשה ולא לפי שיטתם:

והנה בתוספ' הרא"ש הקשה כאן אפי' רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי איך קאמר דדוקא לאחר מיתה הוא דלא קנס דהא הך דממזר מחיים הוא ולכן פי' ג"כ כפי' התוספ' דאיבם קאי, והשתא לפי' רש"י ע"כ צ"ל דלא פי' כן רק לדעת רב הונא דס"ל דר"ש מודה לקמאי ולא מחלק בין מחיים לאחר מיתה אבל לר' יוחנן באמת צ"ל כפי' התוספ' ולפי זה באמת אמרינן דלא מייבם לכתחלה וא"כ מתורץ קושית התוספ':

ודע דאין להקשות דאפילו לא תתייבם לכתחלה מכ"מ יקשה קושית התוספ' מהא דאמר דביאה של אחיו הראשון פוטר צרתה ואמאי נימא שיאמרו דהביאה היתה בגרושת אחיו והוי הצרה יבמה לשוק די"ל דדוקא לאיסור כרת חששו שיאמרו אבל יבמה לשוק דאיסור לאו לא כמו שכתבתי לעיל (פ"ח:) לענין מחזיר גרושתו:

ע"ב בגמרא ולקלא לא חיישינן: לא ראיתי לרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהביאו דין זה דרב אשי, ולא ידעתי למה השמיטו דאף שהביאו הא דרב אשי דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן הרי אמרינן הכא דדמי זה לקודם נישואין ואעפ"כ לא חיישינן וא"כ הל"ל להביאו:

שם ברש"י ד"ה ולא מייתא קרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור: וכן כתבו גם התוספ' והוסיפו בזה דר"ש לטעמי' דס"ל הכי אבל ק"ל דרש"י סתר דברי עצמו דכתב בשבת (צ"ג.) דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והכא אליבי' דר"ש קיימינן, שוב ראיתי ברמב"ן בשבת שהקשה ג"כ לגירסת רש"י שם מסוגיא דהכא, ונ"ל דהנה כבר הקשו התוספ' שם דהא בהוריות ס"ל לר"ש דפטור וברמב"ן תירץ על זה בשם הר"מ בר יוסף דשאני התם דהביאו כפרה משא"כ הכא, אכן הקשה על זה דאכתי ק' מש"כ רש"י דר"ש לטעמי' דס"ל חייב דהא לא מצינו לו כן, גם הקשה מנ"ל לחלק בכך לר"ש בין הובא כפרה מב"ד ללא הובא, ונ"ל דהנה בהוריות (ג':) מפרש ריא"ר טעמא דר"ש משום דברשות ב"ד הוא ואיכא דאמרי משום דהוראה שיצאה ברוב הצבור ס"ל ר"ש דפטור ע"ש בפי' רש"י אכן התוספ' כתבו שם יצאה ברוב הצבור למעוטי אם חטאו חצי הצבור ועשה גם הוא חייבין עכ"ל ודבריהם צ"ב לכאורה מה בעו בזה, ונ"ל שלהם הוקשה במה פליגי ב' לשונות דריא"ר ולכן פירשו דלא כהפירושים שהביא רש"י אלא דבהא פליגי דללישנא קמא טעמא דר"ש משום דלעולם יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור בין מביאין ב"ד כפרה בין לא מביאין אבל אידך לישנא ס"ל דדוקא במביאין ב"ד כפרה פטור והיינו משום דידוע דב"ד אין מביאין פר רק בעשו רוב הקהל על פיהם כמבואר שם (ד':) וזהו דקאמר כל הוראה שיצאה ברוב הצבור דהיינו דוקא שחטאו רוב הצבור והוא משלים הרוב פטור דאז ב"ד מביאין קרבן ולפיכך פטור אבל בחטאו המיעוט או החצי אז לא פטור אף שעשה על פי הוראה ותלה בה שלא נתנה הוראה רק להבחין בין שוגג למזיד דע"י הוראה הוא שוגג וא"כ עכ"פ לא גרע משאר שוגג דעלמא שחטא וצריך קרבן ולא פטור בעשה ע"פ ב"ד רק היכי שמביאין ב"ד קרבן, ונ"ל דדייק כן מדנקט ר"ש דיני' בחטאו רוב הצבור דוקא דכן מוכח ממה דקאמר הורו ב"ד וידעו שטעו בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן משמע דעכ"פ איירי בהיכי שצריכין ב"ד כפרה דהיינו בשחטאו רוב הצבור על פיהם ולא נקט בלא הורו רק ליחיד אע"כ דר"ש לא פוטר יחיד מקרבן אלא בהביאו ב"ד קרבן כן נ"ל בכוונת התוספ', ולפ"ז א"ש תירוץ הר"מ בר יוסף דהוזכר חלוק זה בין הביאו כפרה ללא הביאו כפרה שפיר בתירוץ בתרא דריא"ר: