ערוך לנר – יבמות – קטע 11

שם בתוספ' ד"ה ומה עבודה. דאתיא כר' טרפון: כבר כתבתי לעיל יישוב על מה שקשה לכאורה לתירוץ זה דא"כ לרבנן דר"ט דליכא ק"ו יהיה מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד נ"ל ליישב זה ע"פ מה שקשה דאיך בא לדייק מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא אצטריך קרא שלא ידונו בשבת בשריפה ע"י שנים דהיינו שיבעירו שנים הפתילה ויתנו לתוך פיו דבזה ליכא חלול שבת דהו"ל שנים שעשאוהו שפטורים, ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ע"ו) שדייק כה"ג למה עבודה דחי שבת הרי אפשר ע"י שנים ותירץ שכיון שהתיר הכתוב בכל ענין שרי וא"כ הרי צריך לאסור הכא שלא לעשות ע"י שנים דמשום מלאכה ליכא ששנים שעשו מלאכה פטורים כדאמרינן שבת ודף צ"ב) ואין לומר הרי ר"מ ס"ל שם חייב ובעירובין (דף י"ג) אמרי' דהיכי דאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' הוא ר"מ, דז"א שזה דוקא היכא דאמר לפני ר"ע כמבואר שם והכא לא נזכר כן וא"כ למ"ד פטור וכוותיה פסקינן מנ"ל לדייק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא רבי ישמעאל כהך מ"ד ס"ל, אבל י"ל דדייק דאי קרא לאסור ע"י שנים אתי א"כ מוכח חזה דבהבערה שנים שעשאוה חייבין כמו דדייק ר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכי תימא ה"נ א"כ מנ"ל לר"נ ולר"י לידוק הבערה לחלק או ללאו הא צריך להשמיענו דשנים חייבין ולא מסתבר לש"ס לומר שיפלוג תנא אהא דר"י ויסבור דמיתת ב"ד דנין בשבת ולכן דייק שפיר דר' ישמעאל לא איירי ע"י שנים:

ולפ"ז מתורץ קושיתנו על התוספת דאפי' ליכא ק"ו מ"מ ליכא למידק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דדלמא אתי קרא למעט שנים ובאמת בהבערה שנים שעשאוה חייבין, ומזה ק"ל על התוספת דלעיל שהקשו דאכתי מנ"ל דסייף וחנק לא דוחין שבת דהבערה לא הוי רק מכשירי מצוה ותרצו דהוי כמצוה עצמה, אכן וקשה מנ"ל דחנק לא דוחה שבת דבזה לא הוי חלול שבת כלל דנעשה ע"י שנים כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ב) זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, אבל לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י ורמב"ם דילפינן כל חייבי מיתות מהבערה גם זה א"ש ולכן גם מזה ראיה לשיטה זו:

בא"ד. היכי דמיפרך ק"ו: לכאורה משכחת ג"כ חלול שבק בשוא"ת כגון שנתן פת בתנור בשבת בשוגג או במזיד ואם אינו רודה קודם שנאפה איכא חיוב מלאכה ומותר לרדותו קודם שיבא לידי חלול שבת כדאמרי' שבת (דף ד') ואם עי"ז ובטל ממצות רציחה יהיה רציחה דוחה שבת, ולפ"ז איך מתרצים התוספת דא"כ מפריך הק"ו דהא עכ"פ מהני להכי דרציחה דוחה שבת בשוא"ת ואין לומר הא מ"מ לא מהני ק"ו דהא אינו יכול לדון בשבת משום דרציחה גופא היא חלול שבת בקום ועשה די"ל דהא להך ס"ד דליכא קרא לאסור היה יכול לדון ע"י שנים וכנ"ל ומהני ק"ו שיניח מלרדות וא"כ לא מפריך ק"ו:

בא"ד. יש הנאה להזיקן: ק"ק דאין זה פירכא דכל זה נכניס בק"ו ונימא ומה שן ורגל שאף שיש הנאה להיזקן פטור ברה"ר לגמרי וחייב ברשות הניזק נזק שלם קרן שאפי' בלא הנאה להיזקו חייב ברה"ר חצי נזק לא כש"כ שחייב ברשות הניזק נזק שלם ועיין בתוספ' קידושין (דף ד') שכתבו ג"כ כזה, ואולי מטעם זה תירצו בב"ק (ד' כ"ה) ובסנהדרין (ד' ל"ה) התוספת תירוץ אחר על קושיתם ולא תירצו תירוצם דהכא:

בד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: אין להקשות דלהרמב"ם דלא פסק הך דרשא דולא מעל מזבחי וכמו שכתבתי לעיל א"כ לדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת די"ל דאף לדידיה מוכח דרוצח כשר לעבוד דהא כהן ועבודה בידו המזבח קולטו כשהרג בשוגג כמו שפסק הרמב"ם (בה' רוצח פ"ה) ואי רוצח פסול לעבוד גם כשהרג בשוגג יפסל דהא מהאי טעמא פסול כהן לדוכן אפי' כשהרג בשוגג כמו שנפסק בא"ח (סימן קכ"ח) ע"ש. ודע שבמשנה בבכורות (דף מ"ה) קחשיב גבי כשרות באדם ופסולים בבהמה גם שהמית את האדם אבל יש נוסחאות שלא גרסו כן כמו שהזכיר גם התי"ט שם, ומדברי תוספת דהכא שמסופקין אם הרג את הנפש פסול לעבודה נראה ג"כ דלא גרסו כן:

בד"ה ת"ל לא תבערו. לשום דרשה אחריתי: לא ידעתי למה הוצרכו לכתוב כן ולא כתבו בפשיטות כיון שזה היה פשוט להגמרא למילף מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ רק שע"ז השיב דלמא אצטריך קרא שלא נילף מק"ו דדחי וא"כ אי ליכא ק"ו נשארה דרשה קמייתא למילף מינה בעלמא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולמה הוצרכו התוספת לומר דאתי לשום דרשה אחריתי:

בא"ד. מק"ו דאביי: אף דהשתא אליבא דרבא קיימינן דהא רבא הוא דאית ליה התם דרשה דמזבחי ואביי לא ס"ל וא"כ איך כתבו דהוי ילפי' מק"ו דאביי דהא רבא ל"ל הך ק"ו מדפריך התם דא"כ לא יהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו, י"ל כיון דהך פירכא אק"ו שהקשה רבא לא שייך רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ולדידיה לא צריך מזבחי אבל למ"ד אין קריבין בי"ט דלדידיה הק"ו לא הופרך דרשינן דרשה דמזבחי, וא"כ קושית התוספ' דכאן היא רק למ"ד זה ולדידיה תרצו שפיר מק"ו דהא לדידיה גם אליבא דרבא ליכא פירכא ולמ"ד דנו"נ קריבין בי"ט לא קשה דהא ע"כ לא דרש מזבחי כיון דל"ל להך דרשה כמו שגם אביי לא דרש:

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאור' אהך דרשה דמזבחי שפירשה רש"י שם בסנהדרין דהיינו תמיד, דא"כ לת"ק דר' יהודה בפסחים (דף ס"ד) דלא דרש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד לא שייך הכא דרשה דמזבחי לתמיד והשתא לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת, אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהוא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין בי"ט דל"צ למידרש מזבחי, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם קושית אביי כיון דפסק נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ופסק ג"כ כת"ק דר' יהודה ואעפ"כ פסק דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור, ואולי י"ל דדוקא גבי זבחי דלא תשחט על חמץ לא דרש ת"ק לרבות תמיד כיון דפשטא דקרא בפסח איירי שהרי גם לר' יהודה עכ"פ פסח הוא ג"כ בכלל זבחי אבל הכא גבי מזבחי י"ל דגם לת"ק דר' יהודה דרשי' אתמיד לבד, א"נ י"ל דאפילו דרשינן מזבחי כמו זבחי אפסח ג"כ מוכח דקרא בקרבן צבור איירי דפסח מקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא כדאמרי' ביומא (ד' נ"א):

ובזה מיושב מה דקשה אמה דפריך בסנהדרין הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד וכו' שהרי לפמש"כ התוספת בחגיגה (ד' ז') עולת נדבה לכ"ע א"ק בי"ט והרי שלמי חובה ודאי דלכ"ע קריבין בי"ט כמבואר בביצה (ד' י"ט) וא"כ יקשה ממנ"פ אם מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד יקשה גם למ"ד נו"נ א"ק בי"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הם ודחי י"ט וא"כ לא תהא רציחה דוחה אותם ואם לא מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד נו"נ קריבין בי"ט קרא דמעם מזבחי במאי מוקמי' דלמא איירי בעולת נדבה דלכ"ע אינו דוחה י"ט ולכן רציחה דוחה אותה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם אי קרא בקרבן יחיד איירי בכל קרבנות יחיד צריך לאוקמא ולא קשה דהא איכא שלמי חגיגה ושמחה דרחו י"ט דשאני הני דקרבן צבור מקרי משום דאתו בכנופיא כדאמרי ביומא (שם), אכן בזה עדיין צ"ע שלפי מה שכתבו התוספת בחגיגה (ד' ו') לא מקרי חגיגה קרבן צבור רק לגבי פסח שני ע"ש ואין להאריך כאן:

בד"ה לכי שינא וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן אין זה מ"ד שם אלא באת"ל קאמר ליה ומשמע שם דמיבעי' להגמר' אי כללו גמר מיניה או לא, ובזה א"ש מה דקשה על הרמב"ן שהקשה ג"כ קושית התוספת דנילף מתן בהונות גם בשאר אשמות ותירץ דמיעוטא כתיב א"נ מה לאשם מצורע שכן מכשיר, הרי דלא ס"ל כתי' התוספ' אלא דגם דבר החדש גופא גמר מיניה אי לאו מיעוטא, וא"כ לכאו' קושית התוספת מעריות במקומה עומדת מאי מקשה בגמרא הא שפיר מצרכינן עליה אף דיצא אשת אח לדון בדבר חדש מ"מ הוי ילפינן שאר עריות מיניה דכללו גמר מיניה וזה הוקשה לר"א אב ב"ד ולכן נדחק לומר שמה דקאמר דדמי ליצא לדבר החדש לא הוי רק דחייה בעלמא כלומר אי דמיא אדרבא להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא ע"ש ברמב"ן, אבל לפי דברינו א"ש טפי די"ל דקושית הש"ס היא להך שיטה את"ל דכללו ג"כ לא גמר מיניה וע"ז משיב דהו"א דילפינן מאשת אח ובאמת כללו גמרי מיניה.

ע"ב בגמרא ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי עיין בקידושין (דף כ"א) דלפי הנראה שם פליגי רב ושמואל בסברא זו אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ וקשה לשמואל מברייתא דהכא, אבל יש ליישב זה ע"פ מה שכתב הרשב"א שם דדוקא גבי יפת תואר דאין שם מצוה רק רשות בזה ס"ל לשמואל דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אבל היכי דהותר למצוה גם שמואל ס"ל כן ע"ש, ולכן בנדון דהכא גם שמואל מודה:

שם מצורע שחל שמיני שלו: הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ג) פסק שטמא שהכניס ידו לפנים מכין אותו מכת מרדות, והראב"ד הקשה עליו מהך שמעתא דעולא דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה וא"כ לוקין מדאורייתא וע"ש בכסף משנה שנדחק ביישובו למה דחה הרמב"ם הך דעולא מהלכה, ולענ"ד נראה שהרמב"ם והראב"ד כל אחר לשיטתו אזלי דשם והלכה ט') פסק הרמב"ם דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה לא עבר רק איסור דרבנן, והראב"ד השיג עליו שהרי אמרינן בתוספתא שענוש כרת, וכתב הכס"מ בשם הר"י קורקוס דזה תלי בפלוגתא אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא והרמב"ם פסק כמ"ד דלאו כזב דמי ע"ש, אך דלפ"ז יקשה על הרמב"ם מה מתרץ עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו הרי משום צרעתו ליכא איסור דאורייתא דאינו רק מחוסר כפורים אבל משום קריו איסור דאורייתא הוא דטבול יום שנכנס לעזרה לכ"ע חייב כרת ובזה גם הרמב"ם מודה כנראה מפסקו (שם), אכן בזה י"ל דעולא ס"ל כמ"ד דמח"כ דזב כזב דמי או עכ"פ מוקי לברייתא כהך מ"ד, אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק דמח"כ שנכנס למקדש אינו חייב מן התורה וגם פסק להך ברייתא דמצורע שחל שמיני שלו בע"פ (בהל' ק"פ פ"ו) א"כ לדידי' קושית הגמרא במקומה עומדת אי ביאה במקצת שמה ביאה היאך מכניס ידיו לבהונות דלא שייך כתירוץ עולא הואיל ואשתרי אשתרי דהא לדידי' מח"כ לא אשתרי דמותר מדאורייתא לכנוס לעזרה, ולכן כיון דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דהכא דסתם גמרא מייתי לה הכא וגם רבא בפסחים (דף צ"ב) ס"ל כוותה לכן ע"כ דחה הך מימרא דעולא אר"ל מהלכה ופסק דביאה במקצת לא שמה ביאה מן התורה, אבל הראב"ד ג"כ לשיטתו אזיל דס"ל דמח"כ שנכנס לעזרה חייב כרת כנ"ל וא"כ שפיר שייך לדידי' הואיל ואשתרי אשתרי ואין לנו טעם לסתור הך מימרא דעולא אר"ל מהלכה לכן פוסק הראב"ד כוותי' דביאה במקצת שמה ביאה:

אכן נשאר לנו עדיין לבאר מנ"ל להרמב"ם דאיסור דרבנן עכ"פ איכא בביאה במקצת ונ"ל דזה יצא להרמב"ם דהנה בזבחים (דף ל"ב) פי' רש"י ז"ל טעם דתנא דברייתא דס"ל טבול יום דזב כזב דמי ולכן איכא ע' דאורייתא בהא שנכנס טבול יום להר הבית ור' יוחנן פליג אתנא דברייתא וס"ל דט"י דזב לאו כזב דמי ולכן קאמר דדבר תורה אפילו ע' אין בו. אכן התוספ' הקשו על שיטה זו ג' קושיות ע"ש, והנה בהקושיא ראשונה שהקשו דא"כ איך קאמר יבוא ע' דכרת וידחה ע' שאין בו כרת הא ע' ול"ת הוא ואין ע' דוחה ל"ת וע', בזה י"ל אף שמהתוספ' בחולין (ר"פ אותו ואת בנו) מוכח ג"ר דס"ל כמו שכתבו כאן דאין ע' דבכרת דוחה ל"ת וע' ע"ש, מכ"מ הרי כבר מוכח ממה שכתבו בזבחים (דף ל"ג ד"ה לענין) שיש להם גם שוטה אחרת בדבר הזה וס"ל שם דע' דפסח שיש בה כרת דוחה לל"ת וע' ואפילו שלא בעידנא, וא"כ פשיטא שאין מזה קושיא על רש"י די"ל דס"ל ג"כ כהך שיטה דע' שיש בה כרת דוחה לל"ת וע', וקושיא שנית של התוספ' מטמא יהי' לרבות טבול יום כבר תירצו הם בעצמם דאצטריך קרא משום כרת, ועוד י"ל דהך טבול יום היינו טבול יום דשרץ או דנבילה דלא אמרינן רק ט"י דזב כזב דמי אבל בשאר טומאות אכתי לא ידענו אי לאו קרא דטמא יהי' (אבל זה ליכא למימר דדלמא הברייתא דמרבה מטמא יהי' ט"י ס"ל דט"י דזב לאו כזב דמי ולכך מצריך ריבוי דאכתי יקשה למ"ד ט"י כזב דמי קרא דטמא יהי' למאי אתי), א"כ לא נשאר לנו לתרץ לשיטת רש"י רק קושיא ג' דהתוספ' מרבא דס"ל ג"כ כר' יוחנן וס"ל ט"י דזב כזב דמי וזו קושיא עצומה לכאורה, אכן לפי הנ"ל י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דאיסור דרבנן מיהו איכא בביאה במקצת דהוא ס"ל ג"כ כשיטת רש"י והי' ק' לו קושית התוספ' ולכן פי' דמה דקאמר רבא בפסחים (דף צ"ב) דבמצורע לא העמידו דבריהם במקום כרת אין הפי' דהי' להם לגזור שלא לכנוס ט"י במחנה לוי' דזה באמת לרבא לא דרבנן הוא רק דאורייתא דסבר ט"י דזב כזב דמי והא דמותר היינו משום דע' שיש בו כרת דחי לע' שאין בה כרת כדקאמר בברייתא ומה דקאמר לא העמידו דבריהם היינו משום דהי' להם לאסור לט"י דבעל קרי להכניס ידיו לבהונות דביאה במקצת היא ושמה ביאה מדרבנן כמש"כ הרמב"ם ואעפ"כ לא גזרו דלא העמידו דבריהם במקום כרת, וא"ל דדלמא טעמא דלא גזרו אינו משום ע' שיש בה כרת אלא מטעם דהואיל ואשתרי אשתרי כיון דלרבא איסור זה גופא דביאה במקצת הוא ג"כ במחוסר כפורים דמצורע כיון דסבר מח"כ דזב כזב דמי, דז"א דסברא זו דהואיל ואשתרי אשתרי לא שייך רק בשני איסורי דאורייתא אבל בב' איסורי דרבנן אין לנו ראי' לומר כן, ועוד דהא רבא לא ס"ל הסברא דהואיל ואשתרי אשתרי כמו דגם ר' אושעיא דמקשה אדעולא לית לי' כדמוכח התם בזבחים (דף ל"ב) ע"ש וכן הדין נותן שהרי לרבא אין אנו צריכים לסברא זו כיון דסובר דלא כעולא וביאה במקצת לאו דאורייתא. ודע שאין להקשות דא"כ דביאה במקצת הוא האיסור דרבנן שעליו קאי רבא בפסחים לאיזה טעמא נקטו גם מימרא דר' יוחנן התם דז"א דהא גם הכא ובזבחים נקט הך מימרא אף דלא צריכא לי' אלא כיון דשייך לברייתא או משום דר"י מפרש לברייתא או משום דפליג עלי' נקט לי' ומסיק למילתא, ואף דלקמן אכתוב יישוב למה נקטו הכא כן מכ"מ בזבחים צ"ל דנקט אגב הכא וא"כ ה"ה לפי' זה גם בפסחים, ולכן מתורץ קושית התוספ' על רש"י ושפיר הוכיח הרמב"ם ממימרא דרבא דעכ"פ איסור דרבנן איכא ולכן פסק הרמב"ם כרבא דבתרא הוא, ועין בתוספ' לקמן בסוגין דכתבו ג"כ דרבא פליג אדעולא: ודע שאין להקשות על זה שהרי רש"י בעצמו בפסחים שם לא פירש כן אלא דמהא דר' יוחנן קאמר רבא שלא העמידו דבריהם, דז"א שהרי בפסחים באמת בהא דרבי יוחנן יש לרש"י שיטה אחרת שמפר שם דר"י לפרושי ברייתא אתי וזהו כדברי התוספ' ולכן לשיטתו שם פירש שפיר כן אבל לפי מה שפירש בזבחים דר"י פליג אברייתא יש לומר דמפרש הא דרבא כפירושינו ושגם הרמב"ם מפרש כן:

אכן זה אכתי לכאורה צריך טעמא לשיטת רש"י ל"ל דנקט וטבל לקריו גם בלא טבילה כשהוא בעל קרי ג"כ מותר מטעם דע' שיש ב"כ דחי לע' שאין ב"כ ומאי נפקותא בין טבל ללא טבל, ומזה לכאור' ראי' לשיטת התוספ' דלשיטה זו בעינן שטבל כי היכי דלא ליהוי רק איסור דרבנן וקמ"ל דרבנן במקום כרת לא גזרו אבל אי לא טבל איכא איסורא דאורייתא, וליישב זה לשיטת רש"י י"ל דדוקא בעינן טבל כיון דכל הטעם דע' שיש בה כרת דחי לע' שאין בה כרת לא שייך רק כשחלה ע' שיש בה כרת עליו היינו שראוי לעשות פסח והרי בפסחים (דף צ') ס"ל לרב דשוחטין וזורקין על טבול יום ומח"כ ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכוותי' פסקינן ולכן רק לאחר שטבל מקריו שכבר ראוי לשחוט הפסח עליו אם יכול לאכול לערב בזה אמרינן שמותר לכנוס ויכשר לאכילה כיון שכבר ראוי הוא והוי גבי' ע' שיש בה כר אבל כשלא טבל עדיין לא ראוי עדיין לשחוט עליו ולא חלה עליו ע' שיש בה כרת כלל ולכן לא שייך לומר דע' שיש בה כרת דוחה לע' שאין ב"כ, ואף דעולא פליג ארב (שם) וס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מכ"מ לא קשה עליו מהך ברייתא די"ל דהוא מוקי ברייתא כהך מ"ד דאין זורקין והוא פליג עליו וס"ל כאידך מ"ד וכמו שאמר גם רב נחמן שם (דף צ"ג) ע"ש:

שם ואמר עולא מה טעם: ק"ק כיון דרק מסברת עולא רצה להביא ראי' לאיזה צורך הביא מימרא דר' יוחנן הכא, ונ"ל דלכאורה ק' איך אפשר לומר כיון דהותרה הותרה א"כ לאיזה טעם קאמר בברייתא יבוא ע' שיש בה כרת וידחה לע' שאב"כ הא בלא"ה ג"כ לא שייך ל וסור כיון דאפילו בעזרת ישראל מותר מטעם דהואיל והותר הותר כש"כ במחנה לוי' והנה התוספ' בזבחים (שם ד"ה א"ל מטונך) הקשו דנימא גם לענין מחנה לוי' הואיל והותרה הותרה, ותירצו דלא שייך לומר כן כיון דמחוסר כפורים לא נאסר בעזרת נשים אפילו מדרבנן, אכן זה עדיין ק' אם גמרנו מכח אשתרי דמותר אפילו במחנה שכינה כש"כ במחנה לוי', וא"ל כיון דלא משכחת שיכנוס במחנה שכינה בלא מחנה לוי' א"כ אם לאו האי טעמא דידחה ע' שיש בה כרת לע' שאב"כ באמת לא היה מותר בין במחנה שכינה בין במחנה לוי', דז"א דהא אם עבר ונכנס לעזרת נשים בשוגג או במזיד עד שער נקנור ואפשר להכניס ידיו בלא שהי' יהי' מותר וזה תימא דבמחנה שכינה יהי' מותר ובמחנה לוי' אסור אלא ודאי כיון דבמחנה שכינה מותר כש"כ דבמחנה לוי' מותר א"כ למה צריך הברייתא הטעם דדחיי' אע"כ מוכח לכאורה דהברייתא לא ס"ל הטעם דהואיל ואשתרי ודלא כעולא, אכן י"ל לפי מה שפירשו התוספ' דר' יוחנן לא פליג אבריית' א"כ מה דקאמר וידחה לע' שאין בה כרת ל"ד מטעם דחיי' הוא אלא דלא גזרו רבנן משום דמקום כרת הוא וכמו דקאמר רבא בפסחים כנ"ל, א"כ גם אי אמרינן הסברא דאשתרי מכ"מ צריך הברייתא הטעם למה דלא גזרו רבנן אף דמותר מדאורייתא מטעם אשתרי, ופי' זה מוכח מכח מימרא דר' יוחנן, וא"כ שפיר צריך להביא מימרא דר' יוחנן ולחזק הא דעולא כן אפשר לפרש הכא, ואף דשם בזבחים לא שייך זה דשם הביא המקשן הך דר' יוחנן מכ"מ אין תימא דנקט שם אגב הכא.

שם בתוספ' ד"ה וראה קרי ואין נראה לר"י לענ"ד אין מזה קושיא על רש"י שהרי רש"י בזבחים פירש דר' יוחנן חולק אברייתא והברייתא מאסור דאורייתא איירי דס"ל מח"כ דזב כז"ד, וכן משמע ג"כ מדבריו הכא. ולכן שפיר כתב דנקט וראה קרי דבזה יש ע' מן התורה: