ערוך לנר – יבמות – קטע 12

בא"ד. וא"ת בפ' הי' נוטל: לכאורה י"ל מדקאמר שלא תטמא העזרה והיינו לשון ולא יטמאו את מחניהם כמש"כ התוספ' י"ט וא"כ לשון זה לא שייך רק אי מדאורייתא הוא אבל אי הוא מדרבנן ליכא רק מעלה בעלמא ולא שייך בזה לומר שלא תטמא העזרה:

בא"ד. ודקדק מהא דאמרינן בפ' הנשרפין בזבחים (ל"ב.) תירצו התוספ' על זה דחוץ לעזרה דקאמר הוא חוץ לחיל והר הבית ג"כ, והוכיחו זה ממתניתין דסוטה דהוציאוה שלא תטמא העזרה דעזרה שם הוא ג"כ הר הבית לפי מה דאוקמי' לבסוף הטעם שמא תפרוס נדה, אכן להתוספ' הכא אפשר הי' נראה דוחק לפרש כן דעזרה הוא הר הבית ומסוטה אין ראי' כ"כ כיון דרק ספק הוא שמא תפרוס נדה א"כ י"ל שלקדושת עזרת נשים דחמיר דאפילו טמא מת לא נכנס לשם משום דקרוב למחנה שכינה הוא חששו רבנן גם לספק וגזרו משום מעלה שוציאוהו משם ולקדושת הר הבית דקיל לא חשו כ"כ מטעם ספק אף שבאם בודאי פירשה נדה אין חילוק בין הר הבית לעזרה. וראיתי במשנה למלך (הל' ביאת מקדש פ"ד) שהביא דברי התוספ' י"ט שכתב בפ' הנשרפין חוץ לעזרה דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו ע"כ, וכתב עליו שלא ידע כוונתו שהרי בכלים מוכח דגם בעזרת נשים אין טמאי מתים נכנסים, ולענ"ד פשוט דהתוספ' י"ט כתב כדברי ר"ת דכאן דעזרה דוקא הוא דבעזרת נשים לא הי' איסור להמיתו דבזה לא גזרו רבנן כיון שכבר הי' לשם:

בא"ד. הוציאוה הוציאוה תרי זימני במשנה שבגמרא לא גריס תרי זימני וחלופי גרסאות יש ועיין בתוספ' י"ט שם:

בד"ה זה נכנס. וא"ת למה נמנעו: עיין במהרש"א בפסחים (דף פ"ה) שהקשה קושיא זו ותירץ כתי' הריב"ן שהשיבו התוספ' עליו, ובמכ"ה לא נזכר דברי התוספ' דכאן:

בא"ד שיגין עליהם השער: א"ל למה חשו משום הננת מצורעים ולא עשו אפכא שיעמוד הכהן תחת שער נקנור משום הגנה דהא עזרת ישראל ג"כ לא היתה מקורה, די"ל דכהן שלא הי' צריך לעבור עם המצורע אלא זמן מועט לא חשו לו מן החמה והגשמים אבל מצורעים היו צריכים לעמוד שם זמן יותר ולהמתין על הכהן כדאמרינן (תמיד פ"ה) העמיד הטמאים בשער נקנור לפי' הרמב"ם שם ועוד דמשום כהן לא צריך לעשות תקנה דהא אצל השער נקנור היתה אכסדרה כדאמרינן שם (פ"א) אילו הולכים באכסדרה וכו' ופי' שם המפרש דאכסדראות היו על כל ד' רוחות העזרה ע"ש:

בד"ה ר' יוחנן ובפ' ג' מינים מסיק: לכאורה יהי' זה קושיא לשיטת רש"י דס"ל דגם כניסת מקדש תלי בהך פלוגתא אי מח"כ דזב כזב דמי או לא ושתנא דברייתא ור"י פליגי בהא וכנ"ל, אכן באמת לרש"י לשיטתו לק"מ דגרס שם בנזיר לפי המסקנא דט"י דזב כזב דמי ודלא כתוספ' ע"ש:

בד"ה שחדשו בה דברים. ואילו טמא מת אסור אפילו בחיל: ק"ק דכיון דע"כ צ"ל דחכמים גזרו מעלה זו דט"מ לא יכנוס בחיל חוץ מתקנת יהושפט א"כ אכתי מאן לימא לן דיהושפט לא גזר רק על ט"ח בעזרת נשים וחכמים עשו מעלה יתירה דמה שגזר יהושפט בעזרת נשים גזרו הם בחיל וגם גזרו דבעזרה אפילו ט"י אסור, וא"ל דזה נראה לו דוחק לומר שחכמים הוסיפו על גזירת יהושפט בעזרת נשים שיהושפט גזר על טמא מת והם הוסיפו דגם טביל יום לא יכנס, דזה אינו דהא גם עתה צריך לומר כן שהרי יהושפט ע"כ לא גזר רק על טבול יום דזב שאסור במחנה לוי' ולא על טביל יום דטמא מת כיון דאז עדיין אפילו טמא מת עצמו מותר בעזרת נשים אבל חכמים גזרו דגם טבול יום דטמא מת לא יכנוס כמש"כ התוספ' לעיל ועיין במהרש"א:

דף ח' ע"א בגמרא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ק"ק הא גם אפכא הוי קולא לפטור לשוק בלא חליצה ויבום דאיכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ואי משום דהכא יש כרת הא אמרינן לקמן (דף פ"ב) כל דבדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת ע"ש, וי"ל דמכ"מ איסור כרת חמור יותר דהא מהאי טעמא אין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת ול"ת בעלמא דחי: שם תא שמע רבי אומר ק"ק לפמש"כ התוספ' לעיל (דף ז') דהק"ו להתיר רציחה בשבת לא שייך רק לר' טרפון א"כ לרבנן דר' טרפון אי דרשי מושבותיכם לאסור מיתת ב"ד בשבת ע"כ מוכח דבעלמא ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וא"כ דלמא רבי כוותייהו ס"ל ולכן שפיר מצריך קרא לערוה גופא ג"כ, ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל דגם לרבנן דר' טרפון לא מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ מדאצטריך מושבותיכם די"ל דדרשי לדרשה דאברים ופדרים מכ"מ אכתי קשה מה מקשה לרבי דדלמא רבי ס"ל כדרשה דר' ישמעאל וא"כ שפיר מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד שהרי התוספ' ס"ל לעיל דלכ"ע דרשינן דרשה דמושבותיכם למיתת ב"ד ודרשה דאברים ופדרים ידעינן מדלא כתיב מושבות:

שם לאסור צרות של עריות: לפ"ז א"ש דנקט צרות קודם עריות אבל לפי ס"ד של המקשן אין לזה טעם:

שם וחד למישרי צרה שלא במקום מצוה: הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) הביא אהא דאין חייבי כריתות מייבמין וחולצין קרא דולקחה, וכבר העיר הרב המגיד על זה דהא הש"ס מסיק הכא דאערוה ל"צ קרא ע"ש, ומלבד זה קשה עוד דלמה שבק דרשה דעלי' דסתם ברייתא דלעיל ופסק כרבי ועוד כיון דדרש ולקחה לערו' מנ"ל להתיר צרה שלא במקום מצוה, ונ"ל לפי מה דמסקינן בש"ס לקמן דרבי דריש עלי' לגז"ש ולרבנן נפקא דרשא דגז"ש מתורה א' יהי' לכם ולרבי אתיא תורה א' יהי' לכם שלא לחלק בין יחיד לרבים ע"ש, והנה הרמב"ם (פ"א מהל' שגגות) פסק בהא כרבי דתורה א' אתיא שלא לחלק בין יחיד לרבים מהטעם אשר נבאר לקמן ולכן לא מיותר עלי' לדרשא דהכא דצריך לגז"ש, ילפי המבואר בסוגין פליג רבא טל תירוץ איבעית אימא דלעיל דס"ל דהיקשא דר' יונה ג"כ אהיתרא אתיא וכמו שכתבו התוספ' ד"ה רבא, וכיון דסתם גמרא פליג ארבא פסק הרמב"ם כסתם גמרא דשפיר מצרכינן קרא אערו' דלא נילף מהיקשא דר' יונה וכיון דעלי' לא שייך לפי פסקו יליף כן מולקחה דרק לרבא אליבי' דרבי מתרץ דאימא צרות של עריות אבל לפי' תי' איבעית אימא אסקינן כפשטות דברייתא דצרות ועריות תרווייהו דוקא, וגם מה שהקשינו מנ"ל להתיר צרה שלא במקום מצוה י"ל דנפקא לי' מויבמה וכמו שכתבו התוספ' בסוגין (ע"ב) ד"ה למישרי צרה וא"ל הא הך דרשא מצרכינן לאסור צרה במקום מצוה כדקאמר רבי די"ל דהא הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום ה' י"ד) יליף כן מקרא דאשר לא יבנה את בית אחיו וזה הוא מסקנת הש"ס לקמן (ע"ב) בסוגיא דגופא, וא"כ הרמב"ם פסק כולו כרבי, אך הא אכתי ק' לשיטת הרמב"ם קרא דלצרור למאי אתי דלרבי קאמר לקמן דאתיא לכדר"ש והרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל' א') לא פסק כר"ש אלא כרבנן, והי' נ"ל לומר לפי מש"כ התוספ' לקמן (ע"ב) ד"ה כל היכי דלרבי אין כרת בצרת ערו' ע"ש ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל דרבי דרש לצרור לכדר"ש דלמא אתי לצרת ערו' ולכתוב במקום כרת שתהי' צרת ערו' בכרת וע"כ צ"ל כיון דע"כ ר"ש דרש קרא לכדרבי לכן ניחא להגמרא ג"כ לומר דרבי דרש כר"ש שלא לעשות פלוגתא חדשה אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דר"ש וכסתם משנה באמת אתי לדידהו לצרור להורות כרת בצרה וכן פסק גם הרמב"ם אכן זה אינו דלפי מש"כ לקמן ע"כ הרמב"ם לא ס"ל כהתוספ' ע"ש ולכן צ"ע:

שם בתוספ' ד"ה תרי איסורי וא"ת ולרב אסי: מזה לכאורה לא קשה שהרי ר' אבין אר"י לקמן (דף י"ב) פליג ארב אסי וס"ל דצרת איילונית מותרת וא"כ י"ל דתירוץ בתרא דהכא אזלי' אליבי' ולרב אסי באמת אמרינן תירוץ קמא דלחומרא מקשינן. אכן באמת זה אינו מועיל דאכתי קשה גם לדידן מצרת אשת אחיו שלא הי בעולמו כמו שכתבו התוספ' בסוף תירוצם, אך דלפ"ז ביותר צריך טעם למה הקשו התוספ' בתחלה מרב אסי שאין קושיא לדידי' כל כך וכנ"ל ולא הקשו מיד מאשת אחיו שלא הי' בעולמו ונ"ל דמאשת אחיו לכאורה אין קושיא כ"כ דחשיב ג"כ כמו חרי איסורי שהרי היא צרת א"א שלא הי' בעולמו וגם היתה אשת אחיו שהי' בעולמו רק דאי חשיב זה דעכ"פ שם א' הוא כמו ב' איסורי אין הסברא פשוטה ואפשר דתלי קצת בפלוגתא דרבא וסתם גמרא לפי מש"ל התוספ' בד"ה רבא אמר ועוד אר"י דיש לחלק וכו' ע"ש, ולכן הקדימו הקושיא מרב אסי שצרת איילונית ודאי לא הוי רק חד איסור מה שאין כן בקושיא מא"א שלא הי' בעולמו שאפשר דמקרי ב' איסורים ולכן רק אחר שכתבו התירוץ על צ"א כתבו דלפ"ז גם מצרת א"א שלא הי' בעולמו לא יקשה אפילו נימא דלא חשיב רק איסור אחד:

שם בד"ה רבא אמר. ועוד אומר ר"י: מדמתרץ ר"י תירוץ זה אחר תירוצו הראשון משמע דנסתפק בזה אם נימא דרבא לית לי' דעולא וכן נראה בפי' ג"כ מתוספי הרא"ש שיש לו ספק בזה שכתב בתירוץ הראשון דלמא רבא לית לי' דעולא ובתירוץ א"נ כתב דרבא אית לי' דעולא, ולא ידעתי מה ספק יש בזה שהרי בזבחים (דף ל"ב) קאמר רבא בפי' אדרבא אפכא מסתברא דמצורע דאשתרי למאי דאשתרי אשתרי ולמאי דלא אשתרי לא אשתרי, הרי בפי' דלא ס"ל הסברא דהואיל ואשתרי אשתרי, ואולי י"ל דמספקא להו אי רבא מה דקאמר אפכא מסתברא סברא דנפשי' אליבי' דמסקנא קאמר או דלמא ה"ק דלפי הסברא אפכא מסתברא ואעפ"כ מוכח מברייתא דמצורע שחל שמיני דאמרינן כן וא"כ כש"כ דאמרינן כן לענין דחיי', אכן קשה אמה שכתבו התוספ' עוד בדבור זה וכי לית לי' לרבא היקשא דר' יונה עכ"ל. למה הוצרכו להקשות מכח מסתמא דלא פליג ולא הביאו סוגיא דלקמן (דף נ"ד) דאית לי' לרבא בפירוש היקשא דר' יונה גבי איבעיא דהעראה בבהמה מהו ע"ש:

בד"ה כי אצטריך. ותימא דהיכי טעי: הנה לכאורה בפשטות יקשה על הגמרא דקאמר משום צרתה הא עכ"פ קאמר' הברייתא בתחלה דעל ערוה אתיא והרי לערו' לא צריך, אכן בזה י"ל כיון דטעמא דרבא דלערו' לא צריך הוא מפני דאין ע' דוחה ל"ת שיש ב"כ ואף דנוכל לומר דהכא גלי קרא דבעלמא דחי כמש"כ התוספ' ריש סוגין לעיל (דף ג') מכ"מ כיון דנוכל לאוקמי' לצרתה לא אמרינן נגד הסברא דבעלמא ע' דוחה ל"ת שיש ב"כ. אכן זה דוקא אי יש לן קרא דצרה אסורה אבל אי ליכא קרא א"כ ע"כ אתיא אערו' וזהו מה דקאמר בתחלת הברייתא דקאי על ערו' דהיינו מפשטי' דקרא אמרינן כן מקודם דידעינן מדרשא דלצרור ועל זה קאמר דאין לי אלא היא פי' דגם כשנאמר כן לא ידענו אלא היא אבל אכתי צרתה לא ידעינן ומשיב מקרא דלצרור וממילא כיון דנוכל לאוקמי' אצרתה לא מוקמינן שוב אערו', וזהו מה דקאמר רבא אערו' ל"ל קרא רק אצרה פי' דמתחלה לא נקט הברייתא הקרא רק משום צרה והשתא כיון דקאמר צרתה מניין קודם דאכתי ידענו מדרשא דלצרור א"כ לא ידענו עדיין דיש כרת בצרה ושפיר מצרכינן קרא לאיסור, ומתורץ מה שהקשו התוספ' על תירוץ רבא ועל מה דקאמר משום צרתה:

בד"ה ואילו פטורות. מכ"מ תנא פוטרות: לענ"ד תירוצם דחוק דאי אשמעינן איסור צרות גם איסור ערו' צריך להשמיענו שהרי אין הסברא פשוטה כ"כ דאין ע' דוחה ל"ת שיב"כ ששקיל וטרי טובא לעיל דסד"א דדחי, אכן לענ"ד יש ליישב קושיתם כמו שכתבו לעיל דקרא אשמעינן דצרה במקום מצוה אסור ולא אתא רק לדיוקא דשלא במקום מצוה מותר א"כ הך מלתא גופא אשמעינן מתניתן ג"כ דצרות שבמקום מצוה פטורות למען נדייק דשלא במקוה מצוה מותרות וזה אשמעינן במה דנקט לשון פטורות ולא לשון אסורות כדאמרינן לעיל (דף ג'):

ע"ב בגמרא אימא ערו' גופא שלא במקום מצוה תשתרי: ודאי לא אכל ערו' פריך דמהיכי תיתי אי מאחות אשה ובהיקשא דר' יונה הא כבר כתבו התוספת לעיל לרבא דאהתירא לא דרשינן היקשא ועוד דאדנילף מאחות אשה להקל בשלא במקום מצוה אדרבה נילף מאשת אח דע"כ אסור שלא במקום מצוה דהא כל אסורו ליכא למישכח בגוונא אחריתי דהא במקום מצוה מותר אע"כ דאאחות אשה לחוד פריך שתהי' מותרת שלא במקום מצוה, ולפ"ז יהיו ג' חלוקים בעריות. אשת אח במקום מצוה מותר ושלא במקום מצוה אסור, ואחות אשה אפכא, ושאר עריות בין במקום מצו' בין שלא במ"מ אסורות:

שם שלא במקום מצוה שריא. א"ל לפי מה שכתבו התוספ' דהני תירוצים דלעיל ילפי ג"כ היתר צרה שלא במקום מצוה כרבי מויבמה א"כ למה דוקא לרבא פריך הך קושיא הא גם להני שינוים דלעיל מצי להקשות כן, די"ל דדוקא אי היתר צרה אתיא מעלי' בזה שייך שפיר להקשות מנ"ל לחלק בדרשא דעלי' ולומר דקאי דוקא אצרה כיון דבהך קרא כתיב אחות אשה ג"כ א"כ אתרווייהו קאי וכמש"כ רש"י אבל להנך תירוצים דלעיל דילפינן היתר מויבמה ודאי נוכל לומר דאתא למעט רק צרה ולא ערו' ג"כ:

שם לצרור מפיק לי' רבי: ק"ק לפי מה שהקשה המהרש"א לעיל (ע"א) אהא דקאמר דאצטריך קרא להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דא"כ ה"ל אחות זקוקתו ותירץ דאחות זקוקה הוי דרבנן או דס"ל כמ"ד אין זיקה ע"ש, קשה לפי סוגיא דהכא למה הקשה המקשן דלעיל ארבא דוקא מברייתא רבי דיליף צרה ועריות מקרא דולקחה ולא ג"כ אתי' דהואיל ואשתרי אשתרי דשם קשה יותר דמסיק דקרא איירי היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי והרי לרבי אפילו לזה לא נוכל לאוקמי' קרא דק' כקושית המהרש"א הא הוי אחות זקוקתו וא"ל כתירוציו דהא רבי ע"כ ס"ל דזקוקה דאורייתא מדמפיק קרא דלצרור לכדר"ש כדקאמר הכא ולכן לא שייך ג"כ מה שכתב המהרש"א בלשון ואין לומר דאיירי בעבר ונסב, דמלבד מה שכ' המהרש"א דדוחק הוא לאוקמי' קרא בכך בלא"ה לא שייך לומר כן לרבי כיון דמלצרור נפקא אחות זקוקתו א"כ בכרת היא כאחות אשתו דהא משום כך פוטרה ר"ש מן החליצה והיבום וכיון דכן לא תפסו קידושין כלל שנשא חי אחרי שכבר נזקקת לו אשת המת. ואין לומר דר"ש לא איירי רק היכי דנפלו בזיקה ונעשו צרות דמזה איירי קרא דלצרור אבל אכתי לא שמענו דס"ל אחות זקוקה דאורייתא דז"א דהא לקמן ודף י"ט) מפרש הטעם דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה וכן כתב ג"כ הנימוקי יוסף טעמא דר"ש וא"כ ודאי גם בזקוקה אחת אמרינן דאין קידושין תופסין באחותה וכן נראה ג"כ מדברי רש"י לקמן (דף כ"ח) דאי דרשינן לצרור לכדר"ש אמרינן אחות זקוקה ערו' היא:

שם רבי לכדר"ש: א"ל דא"כ ל"ל קרא דולקחה לערו' הא מלצרור ג"כ מוכח דערו' אינה מתיבמת דאל"כ מה בכך שאחות זקוקתו היא הא אפילו אחות אשה גופא מתיבמת במת ואף דמסקינן לעיל דאערו' גופא באמת לית לי' לרבי קרא מכ"מ הא רק לרבא הוצרך לתרץ כן ומשמע דבלא רבא אתי שפיר די"ל דאי לאו קרא דולקחה לערוה גופא באמת לא הוי מוקמינן לצרור אאחות זקוקתו אלא הוי דרשינן לאסור צרה כדדרשי רבנן לאסור צרה במקום מצוה ויבמה הוי דרשינן לאסור ערוה במקום מצו', אבל ק"ל דע"כ אין לדרוש כן דא"כ אכתי לצרור ל"ל דמויבמה הוי אסרינן צרה וערו' כמו מולקחה לרבי. ועוד קשה דממנ"פ לא מצרכינן קרא לאסור ערוה דידעינן מלצרור כן דאי דרשינן לכדר"ש א"כ מוכח לאסור ערוה מדאסרינן אפילו אחות זקוקתו ואפילו אם נאמר דהוי דרשינן לצרור לכדרבנן לאסור צרה מכ"מ מוכח דערו' במקום מצוה אסור דכיון דאסר קרא צרה כש"כ ערו' דאין לומר דאי לאו קרא לערו' באמת לא הוי מוקמינן לצרור במקום מצו' אלא שלא במקום מצו' דזה אינו דא"כ דבמקום מצוה ערו' וצרה מותרים ושלא במקום מצו' תרווייהו אסירי לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדקאמר בגמרא לעיל, אע"כ הוי מוכח מדכתיב ויבמה ולצרור דלצרור אתי לשנעשו צרות זו לזו ויבמה אתי לאשור צרה וא"כ אכתי קרא דולקחה ל"ל, דבשלמא אהא דקאמר בגמרא דלרבי אתי ויבמה להתיר צרה שלא במ"מ ל"ק כן דל"ל קרא לזה הא כבר ידעינן זה דאל"כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה דזה לא שייך רק אי לצרור אצרה קאי דעל זה כתיב לגלות ערותה משא"כ לרבי דדרש לנעשו צרות זו לזו לא שייך דרשה זו אבל השתא דאימא דגם לרבי הוי דרשינן לצרור לצרה שפיר קשה כן וצ"ע:

שם דרבי יוסי בר חנינא מלאשה נפקא אין להקשות רבנן הך לאשה מאי דרשי בי', די"ל דרבנן מצרכי' ב' דרשות חדא שמגרשה בגט ואינה צריכה חליצה וחדא שמחזירה אחר גירושין וכן מבואר לקמן (דף ל"ט) ולרבי תרווייהו מלאשה נפקי:

שם בתוספ' ד"ה למישרי צרה. וא"ת להנהו שנוי' דלעיל: עיין בתוס' הרא"ש שביאר יותר קושיא זו דא"ל דמלגלות ערותה דחדא אתיא דקשה כקושית הש"ס לקמן איפוך אנא ולא שייך כתי' הגמרא דא"כ לא יאמר עלי' דהא צריך עלי' אערו' גופא ע"ש, אך לכאורה זה תימא כיון דאי אמרינן איפוך אנא א"כ ידעינן ערו' גופא מלגלות ערותה ושפיר יקשה עלי' ל"ל וא"כ מאי מקשו התוספ', וי"ל דודאי כיון דלהנך שינוי' צריך קרא לערו' גופא והיינו משום דמסברא ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ בלא עלי' לא הוי מוקמינן לגלות ערותה משום רומיא דקרא למקום מצוה נגד הכלל דע' דוחה ל"ת שב"כ רק הוי מוקמינן ע"כ לשום דרשה אחריתי אבל לרבא דס"ל לערו' לא צריך קרא דמסברא אין ע' דוחה ל"ת שב"כ שפיר משני א"כ לא לכתוב עלי' דגם בלא קרא הוי מוקמינן ערותה דחדא לערוה במקים מצוה:

בד"ה כל היכי. ועוד ולקחה משמע: בתי' זה לא מתורצת רק קושיא קמח אבל קושיא תנינא אכתי לא מתורצת, ובל"ה ק"ל דלפי מה דמסקי התוספ' בשני התירוצים ליכא בצרת ערו' כרת לרבי וזה נגד סוגיא דלקמן (דף י"ד) דפשיטא להגמרא דבני צרות שנתייבמו הם ממזרים לדברי ב"ה, ודוחק לומר דרבי פליג על זה, ועוד דא"כ מה פריך שם (ע"ב) ארבי אלעזר מאן מודים ע"ש לימא דר"א כרבי ס"ל ומודים ב"ה לב"ש דבני צרות אינם ממזרים, אכן לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דבשלמא חייבי ע' כיון דלא מיעטם קרא בפי' מיבום רק דמטעם אין ע' דוחה ע' אין מייבמים א"כ ליכא כאן איסור אשת אח רק דאין ראוי לייבם ולכן שייך שפיר לרבות מיבמתו חליצה אבל צרת ערו' כיון דהיתה ראוי' ליבום רק דמיעטה קרא א"כ כיון דאין כאן יבום איסור כרת דאשת אח בדוכתי' קאי ולכן לא צריך חליצה ומ"ש צרת ערו' מאשת אחיו שלא היתה בעולמו דמיעטה קרא מיחדיו ועי"ז נשאר איסור אשת אח וא"כ ה"ה צרת ערו' דמיעטה קרא מולקחה, שוב ראיתי שזה באמת שיטת הרמב"ם (פ' ו' דהל' יבום) והפרשת דרכים (דרך מצותיך ח"ג) כתב ג"כ הכי וכתב שזה פשוט ומהתימא שלא הזכיר שדברי התוספ' אינם כן: