ערוך לנר – יבמות – קטע 108

שם ר"א אמר מהכא: הא דהוצרך להך טעם ג"כ אף דראית ר' יצחק לכאורה. פשוטה יותר י"ל דמהתם לא ידעינן רק דיש כח לב"ד להפקיר וממילא מי שמוחזק בו יחזקו כמו לענין אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכמו לענין שמיטה בזה"ז בגטין (דף ל"ו) אבל הכא לענין ירושה אי רק משום הפקר נגעו א"כ אם אחר החזיק בנכסי קטנה ה"א דלא יוציאו מידו דא"ל דדוקא לגבי בעל הפקירו ולא לגבי אחר דהא לא נחשב הפקר אם לא הפקיר לגבי כ"ע כדאמרינן בב"מ (ל':) ולכן הוצרך ליליף מאידך קרא דיש כח ג"כ ביד ב"ד להנחיל כמו נחלה דאב:

שם דמדאורייתא אבי' מטמא לה: עיין במשנה למלך (פ"ב מהל' אבל) שהקשה דמשמע מזה דלאחר תקנת חכמים אין מטמא האב רק הבעל וזה אינו דודאי גם האב מטמא, ולפענ"ד י"ל דודאי מה דקאמר דמדאורייתא האב מטמא אין הפי' דבנדון דידן האב מטמא דהא הכא איירי בקטנה שמיאנה שאין לה אב אע"כ דהכי קאמר דמדאורייתא אין מי שיטמא לקטנה נשואה אלא האב והכא שאין לה אב לא יטמא לה כהן כלל ורבנן תקנו שהכהן בעלה מטמא לה וא"כ ודאי ל"ק דגם לאחר תקנת חכמים יטמא האב דהא תקנת חכמים אינה רק בקטנה יתומה והיא אין לה אב דבודאי מסתמא לא איירי הכא ביתומה בחיי האב כנראה מפי' רש"י (ד"ה מדאורייתא) ולפ"ז ביתומה בחיי האב שנשאת ומתה באמת י"ל דגם אבי' מטמא לה:

שם בתוספ' ד"ה ולא תאכל. ואין נראה לר"י: לענ"ד יש ליישב שיטת הריב"ן דלכאורה גם ארש"י י"ל דכתב ורבנן הוא דגזרי למתבי' לכהן הואיל וקרא עלי' שם תרומ' עכ"ל ולמה לי' טעם זה דרבנן גזרי הרי מן הדין הוא תרומה מדרבנן שהרי האינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן כמו שכתב רש"י בעצמו מיד אחר זה וז"ל וא"צ לחזור ולהפריש ממה שאינו נקוב דתרומה דילי' מדרבנן היא והא אפריש עלי' עכ"ל, אבל י"ל דה"ק כיון דמדאורייתא טבל הוא א"כ הי' אפשר לומר דאינו תרומה ויכול להפריש על אינו נקוב ממקום אחר ולכן כתב דרבנן הוא דגזרי שצריך ליתן הנקוב שקרא עליו תרומה לכהן וממילא לא צריך להפריש שוב על שאינו נקוב כיון שכבר הנקוב שהפריש אמרו רבנן שישאר בשם תרומה, וכזה יש לפרש ג"כ שיטת הריב"ן שודאי גם הוא מודה שאינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן אבל ס"ל כיון דמן הפטור על החיוב הוא לא חל עליו שם תרומה לענין איסור זרים רק לענין שצריך לתנו לכהן מטעם קנס ועל שאינו נקוב יכול להפריש ממקום אחר ואז הנקוב שקרא עליו מותר לזרים:

אכן לכאורה עוד קשה על הריב"ן ממה שפי' ר"י לקמן בתוס' ד"ה ממקום דדוקא ממ"א אבל מיני' ובי' לא משום דלא ליתו למיכל שירים לזרים והרי לפי' הריב"ן באמת מותר לזרים, אבל י"ל דלכאורה הי' אפשר לומר טעם פשוט למה דוקא ממ"א ולא מיני' ובי' כיון דחכמים גזרו שהתרומה היא לכהן א"כ אם הישראל יפריש עלי' מיני ובי' יש לכהן הפסד שלא יקבל התרומה כולה כתקנת חכמים אבל לר"י נראה דלא רצה לפרש כן דא"כ אכתי הי' אפשר שהכהן עצמו יפריש מיני' ובי' ולכן נתן טעם שאפילו הכהן עצמו צריך לפרוש ממקום אחר וממילא אין מזה קושיא לריב"ן די"ל דהוא מפרש באמת דישראל מפריש וכמו שכתב רש"י בפי' ולכן א"ש דצריך מיני' ובי' ואפשר דהר"י גופא מטעם זה לא הקשה על הריב"ן מהך דממקום אחר, אכן ראיתי ברש"י בקידושין דכתב דממקום אחר לאו דוקא וה"ה מיני' ובי' וזה ראי' למה שכתבתי ששיטת רש"י כשיטת הריב"ן ולכן לא שייך הטעם דלא למיכל השירים לזרים ולכן כתב באמת דה"ה מיני' ובי' וכ"כ גם הריטב"א בשמעתין וכל זה ע"פ מה שהביא הגמרא כאן המתניתן דכתוב בה ממקום אחר אבל במתניתן דלפנינו (דמאי פ"ה) לא כתוב כלל ולכן בלא"ה ל"ק על שיטת הריב"ן מזה:

בד"ה בקומתה. ואין הלשון משמע כן: לענ"ד י"ל שיטת רש"י דאף דאין הלשון משמע כן מכ"מ הוכיח רש"י דע"כ לב"ש גדלות ממש בעינן דלכאורה קשה לפמש"כ רש"י (בד"ה את אשתו) ולא אמרינן שמא עתידה למאן עכ"ל ואיך אפשר דזה הטעם למעט קטנה דא"כ לב"ש למה בעינן לפי המסקנא שתעמוד בקומתה ותכנס לחופה הא בכניסה לחופה לחוד אינה יכולה למאן כדאמרינן לקמן ודף ק"ז) לב"ש אע"כ צריך לומר דבאמת לא כתב רש"י כן רק לב"ה אבל לב"ש הטעם דכיון דמדאורייתא אינה יורשה ולא ס"ל דהפקירו רבנן בזה ממונו וא"כ מוכח ע"כ ג"כ דלב"ש בעינן גדלות ממש ולא סגי בנראה כגדולה, ולכן א"ש ג"כ מה שדייקו התוספ' למה נקט משתעמוד בקומתה ואח"כ תכנס לחופה הא מהני חופה בקטנות, ולפ"ז א"ש די"ל דלב"ש באמת לא מהני בקטנות מפני קושית התוספ' שהקשו (בד"ה משתגדיל) דמה שכתבו דהא דיורשה משום הפקר ב"ד הרי לפי מה שכתבנו לא ס"ל ב"ש כן ולכן ע"כ בעינן חופה בגדלות לב"ש:

בד"ה כיון דלא ירתי. הוי מטמא לה כמו למת מצוה: לפי מה שהוכחתי במקום אחר דדעת הרמב"ם דדוקא לקבור אותו מותר לכהן לטמא למ"מ ולא לטלטלו מחמה לצל ודעת התוס' אינה כן דגם מחמה לצל מותר, ובי"ד (סי' שע"ג) הביא ב' שיטות אי מותר לכהן לטמא לקרובים גם שלא לצורך או לא ע"ש, והשתא לשיטת הרמב"ם דבמ"מ לא הותר רק קבורה אי ס"ל כאינך שיטות דלקרובים הותר לטמא גם שלא לצורך ל"ק קושית התוספ' דהכא די"ל דמה דש"ס מפרש טעם דמטמא לה משום מ"מ היינו לקברה דוקא ומה דאמרינן דאין מטמא לאשתו פסולה וכן כה"ג ונזיר שאין מטמאים לקרובים היינו מדין טומאת קרובים ולטמא שלא לצורך קבורה ועיין מה שכתב הרמב"ן בשיטה זו, אכן ק"ל לשיטת הרמב"ן ממתניתן לקמן (ק':) דאמרינן הן אינן מטמאין לו וקתני שם הם יורשים אותו ואמאי אינן מטמאין כיון דיורשים אותו ולא אחר בין הוא בין הן קוראין ולא עונין הוא והוי לי' מת מצוה, ולפי פירושינו א"ש וכן לשיטת התוספ' והרשב"א א"ש אבל על הרמב"ן צ"ע:

בא"ד. אמאי אצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שכתב ביישוב קושיות אלו דטעם זה דעשאהו כמת מצוה לא שייך רק אי הירושה היא מדרבנן דוקא וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהל' אבל) דהא דמטמא לאשתו גדולה הוא משום דעשאוה כמת מצוה וכבר העיר הכס"מ שם דהא הכא משמע דרק לענין קטנה אמרינן טעם זה וכן הקשה הרמב"ן בסוגין, אכן לפ"ז א"ש דהסוגיא דהכא ע"כ קאי כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא מדהוצרך להקשות דוקא מירושת קטנה איך עקרו רבנן דבר מן התורה ולכן לא שייך לענין גדולה דעשאוה כמ"מ אבל הרמב"ם דפסק (בה' נחלות) ירושת הבעל דרבנן שפיר אמרינן גם לענין גדולה טעם זה ועיין מה שכתבתי לקמן (דף צ'):

דף צ' ע"א בגמרא שב ואל תעשה שאני: ק"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ט) דנתערב בדם פסולים ישפך לאמה ומפרש התם טעמא משים גזירה והרי הפסד קרשים בידים הוא איסור דאורייתא ואעפ"כ משום גזירה עקרו רבנן דבר מן התורה בקום ועשה ועכ"פ הי' להם לומר דצריך להשהות הדם עד שיעשה נותר דאז הוי שוא"ת אבל לא משמע כן מדלא מפרש כן כמו דמפרש שם (דף ע"ז) לענין אברי חטאת שנתערבו באברי עולה דתעובר צרתו אע"כ דבדם לא ס"ל כן אלא דישפך מיד משום גזירה שלא יטעה ויזרק וכ"נ גם מדברי הרמב"ם שלא הביא לענין דם שישהה עד שיעשה נותר וא"כ קשה היאך עקרו רבנן דבר מן התורה בקום וע' ואי נימא דמ"ד גוזרין גזירה במקדש ס"ל דמשום קדשים יש לחכמים כח לעקור אפילו בקום ועשה א"כ גם הכא מדם שנטמא לא מקשה מידי ולא הוצרך לתרץ שוא"ת שאני:

שם ברש"י ד"ה תרומה. בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כן כתב ג"כ בגטין (דף נ"ד) וזה תימא דאף דבקדשים האמת הדין כן מכ"מ הרי לענין תרומה מיעט קרא דכהן שאכל תרומה טמאה אינה במיתה דפרט לזו המחוללת ועומדת כדאמרינן בחולין (דף קי"ג) ואף דשם (דף ק"א) כתבו התוספ' דהא דשמואל איירי דוקא בטומאת תרומה קדים אבל בטומאת הגוף קדים חייב מיתה גם אטמאה מכ"מ לא משמע מרש"י דכיון לכך דהא משוה לקדשים ובקדשים אין חילוק דאפילו דבטומאת קדשים קדים מכ"מ חייב לדידן דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל, והנלענ"ד דרש"י רבותא קמ"ל ע"פ מש"כ הר"ש (כפרה פ' י"א משנה ד') דסתם מתניתן דשם לא ס"ל כשמואל אר"א אלא דגם אתרומה טמאה חייב מיתה באוכל בטומאת הגוף ועיין בכס"מ (ה' פרה אדומה פ' י"ד) שכתב בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם לא ס"ל כן אבל רש"י י"ל דס"ל כהר"ש ולכן כתב כאן הלכה כסתם משנה, אך עדיין לא מיושב בזה מה שתמהתי לעיל (דף ע"ד) על מה שכתב רש"י בבכורות (דף י"ב) דאוכל תרומה טמאה חייב מיתה ומשמע אפילו טהור שאכל שלא איירי שם רק מחלה טמאה:

שם בתוספ' ד"ה ואוכלת בגינו. ולא אפשיטא: אי משום הא אכתי לא הוי מצי ר"ח להקשות לרבה כיון שיכול להשיב דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו וכדפסקינן משום דאמוראי עבדו עובדא כן כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף קי"ד), אכן באמת לא זכיתי להבין קושיתם שהרי לקמן (שם) משמע דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ לומר לקטן בפי' שיעשה איסור זה אסור כמו לספות לו בידים שאסור מן התורה לכ"ע דכן משמע ממה דאמר ר"פ זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם ולא אמר להם שיבקשו ואם ימצאו יביאו וכן משמע ממה דמתרץ שם בעושה על דעת אביו הרי דאפילו לא מתיר בפי' מכ"מ בידוע דניחא לי' אסור להניח לעשות לו כן אפילו למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וכש"כ שאין להתיר לקטן בפי' שיעשה איסור דזה הוי כסופת לו בידים ולכן כיון דהכא קתני ואוכלת בגינו תרומה שמורין לה כן זה הוי כספיתה בידים דאסור לכ"ע מן התורה דלכל הפחות איירי בזה קראי דלהזהיר גדולים על הקטנים כמו שכתב הריטב"א שם. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (דף קי"ג) שכתב ג"כ בפי' כן דאפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אין להתיר לו בפי' לעשות איסור ושלכן מוקי מה דקתני התם שאוכלת בתרומה בתרומה דרבנן דוקא דבתרומה דאורייתא אין להתיר לה בפי' ע"ש וזה בפי' כדברינו, ולכן דברי התוספ' צ"ע שנראה מדבריהם שחולקין על הריטב"א וס"ל דלהתיר בפי' לא מקרי כמו שסופת בידים אכן פשטות דגמרא משמע כריטב"א ובפוסקים (סי' שמ"ג) לא ראיתי דין זה בפי' וצ"ע:

בד"ה אכל תרומה. דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא: ק"ק דהתינח לרבנן דס"ל בפסחים (ל"ב:) דחומש אינו רק על כזית אבל לאבא שאול דס"ל דשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב חומש מנ"ל דגלי קרא דלמא צריך לש"פ שאין בו כזית דלא שייך למפטרה מדר' נחוניא בן הקנה דהא פחות מכזית ליכא מיתה וצ"ל דאבא שאול באמת לא ס"ל כרבי נחוניא ולא רבי נחוניא כאבא שאול:

בד"ה בשוגג. דאפילו סובין יכול לשלם: לכאורה אין זה קושיא דדלמא הפי' הוא ששלם אותו המדה שאכל מחולין טמאים ולכן לא הוי תשלומין מעליא דהא לא שוו כמו אם שילם אותו המדה מחולין טהורין כמו שהי' חייב לשלם, אכן י"ל דהתוספ' לשיטתם אזלו דהקשו לקמן דאי לפי דמים משלם אמאי תשלומיו תשלומין ותירצו דמשלם כ"כ שישוו הדמים לדמי תרומה שאכל וא"כ לענין מזיד ע"כ ג"כ איירי בהכי ששילם מחולין טמאין כ"כ כמו ששו' המדה שאכל בשיווי חולין טהורין ולכן הקשו שפיר: וליישב

דעת הריב"ן י"ל דלו הוקשה אפי' ר"י מה שהקשו התוספ' גופא עליו דמאי פריך תבא עליו ברכה דהא מה ששלם לא שוה יותר ממה שאכל, גם הוקשה לו קושית התוס' לקמן (ד"ה אזיל כהן) דלמה לא מדקדק מדשרי תרומה לזרים ולכן פי' דהך שוגג ומזיד לענין אכילה איירי, וממילא מתורצים קושיות אילו כמובן דהא במזיד לא נעשו התשלומין תרומה ומותרים לזרים ול"ק לי' דאמאי אין ת"ת דהא אפילו סובין יכול לשלם די"ל דהוא מפרש כפי' האחד שהביא הרשב"א דמדה במדה משלם ולא ס"ל כפי' התוספ' לקמן דמשלם לפי שוויי' ועיין מש"כ ביישוב קושית התוספ':

ועוד בלא"ה י"ל דלא קשיא לי' קושית התוספ' לקמן דהא בגמרא דפסחים (ל"ב.) רצה להוכיח ממתניתן דאוכל תרומת חמץ דלפי מדה משלם ומתרץ דלעולם לפי דמים משלם ומתניתן ריה"ג היא ורבי נחוניא בן הקנה הוא ע"ש דלפי אוקמתא זו ע"כ אמרינן דרבי נחוניא בה"ק גם במיתה בידי שמים פוטר מתשלומין וא"כ לא שייך זה רק לאביי דס"ל הכי כמש"כ התוספ' לעיל אבל לרבא דס"ל בכתובות (ל':) דמב"ש לא פוטר מתשלומין לרנבה"ק ע"כ לא שייך אוקימתא דפסחים ושפיר מוכח ממתניתן דשם דלפי מדה משלם וכיון דאוקמתא דהכא דחסורי מחסרא שעלי' הקשו התוס' קושייתם הוא רבא ממילא בלא"ה ל"ק קושייתם ול"צ לומר דמשלם לפי דמים אלא לפי מדה ומכ"מ ל"ק לאביי שם די"ל דהוא באמת מפרש שוגג ומזיד כפי' ר"י והריב"ן לא פי' אלא לרבא דאיירינן בי' הכא, ועוד בלא"ה ליכא ראי' מכח קושית התוספ' דהכא לפי שויי' משלם ולא לפי מדה כיון דלפי מה דמסיק בפסחים שם פליגי תנאי אי לפי מדה או לפי דמים משלם א"כ ודאי י"ל דמתניתא ס"ל כמ"ד דלפי מדה משלם וא"ש שיטת הריב"ן, ובלא"ה ג"כ יש ליישב קושית התוספ' על הריב"ן די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' תרומות) דגם תשלומי תרומה שאכל מזיד צריכים להיות דבר שראוי להיות קדוש רק שהתשלומין אינן נעשין תרומה כמו באכל שוגג ולכן ה"א דבמזיד אין תשלומיו תשלומין דצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש, ואדרבא בזה א"ש מה שהקשה המשנה למלך (שם) על הרמב"ם מנ"ל כן והשתא י"ל דמפרש כפי' הריב"ן ולכן שפיר מסוגיא דהכא מוכח כן דאל"כ יקשה אמאי באכל במזיד אין תשלומיו תשלומין:

בד"ה חסורי. וא"ת אי: במהרש"א הקשה דארישא דאכל תרומה טמאה נמי ה"ל להקשות, ולא זכיתי להבין קושיתו בזה דהא לפי מה דס"ד התוספ' בקושיתם לא משלם לפי דמים כלל רק מדה במדה וכמו שסבר הרשב"א באמת לחד פי' וא"כ ודאי ל"ק מרישא דשילם חולין טמאים דקאמר היינו אותו מדה שאכל מתרומה טמאה וא"כ לא מפסיד מידי גם אי התשלומין נעשין תרומה טמאה, וכפי הנראה הטעה למהרש"א מש"כ התוספ' אי לפי דמים משלם דמשמע דפשיטא להו דהכא משלם לפי הדמים ולא לפי המדה, אכן בעיון מעט בדברי התוספ' אי אפשר לפרש כלל דאהכא קאי דא"כ לא מקשו מידי דהא היינו תירוצם אלא קאי משום דבפסחים קמבעי לי' בש"ס אי הדין שצריך לשלם לפי מדה או לפי דמים ולכן ודאי אי הדין דלפי המדה משלם לא משגחינן כלל בהדמים וא"כ ל"ק הכא מידי אבל אי הדין דצריך לשלם לפי דמים ומשמעות הלשון דהכא משמע דמשלם המדה מחולין טמאים שאכל לכן הקשו ותרצו באמת דגם הכא לפי דמים קאמר:

בד"ה אזיל כהן. דמה פשע כהן: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא לפי תירוצם הראשון דהדרא תרומה למרייהו ודאי צריך לשלם לכהן חולין טהורין תחתיהן וא"כ מה מפסיד ע"י הפקר אדרבא ירויח שמשלם טהורין תחת טמאין, ולפענ"ד י"ל דהכא ודאי חוב הוא לו ההפקר אף שמשלם אחרים תחתיהן דהא עי"ז בטלו הקידושין ומפסיד אשתו ובודאי לא ניחא לי':

בד"ה והא הכא. וחדא מדרבנן: ביישוב קושיא זו י"ל לפענ"ד דלכאורה י"ל אהא דקאמר הכא והא מדאורייתא ארצויי מרצי שהרי בפסחים (ט"ז:) פריך לרב דאמר משקי בי' מטבחייא דכן מהנך ברייתות דקתני דציץ מרצה על הדם אלמא דדם מקבל טומאה ומשני דהך טומאה אינה רק מדרבנן וא"כ איך קאמר הכא דמדאורייתא מרצי הא מדאורייתא לית לי' טומאה כלל, אכן י"ל דרב חסדא דרצה לדייק מזה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ונקט הך לישנא דמדאורייתא ארצויי מרצי ס"ל כשמואל בפסחים שם דס"ל דלדם יש טומאה מן התורה אכן פסקינן כרב דהלכתא כוותי' לגבי שמואל וא"כ פשיטא דהני אמוראי בתראי רבינא ורב אשי במנחות שם ס"ל כוותי' ולכן לא יוכלו לתרץ הא מדאורייתא והא מדרבנן דהא אדאורייתא דם לא מקבל טומאה כלל וע"כ תרווייהו מדרבנן קאמר והוצרכו לחלק בין שוגג ומזיד דחדא ברייתא ודאידך ברייתא אבל ר"ח דהכא דס"ל כשמואל לא הוצרך לדחוק בכך אלא מתרץ בקיצור דחדא ברייתא איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן, וא"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם דהוי מצי למימר דס"ל טומאת משקים דאורייתא וטומאת דם מדאורייתא קאמר אכתי הוי מצי למימר הא דאוריית' הא דרבנן די"ל שכבר כתב הפני יהושע שם דלפי מה דמסיק רב פפא (דף י"ז) דגם למ"ד ט"מ דאורייתא מכ"מ משקים דבי מטבחיא דכן ליכא למימר לפי המסקנא הכי ע"ש:

בד"ה בין ביחיד. לא בעי ציץ לרצויי': ק"ק דהא ביומא (ז'.) רצה לדייק מהך ברייתא דטומאה דחויה בצבור ותירץ דלעולם דהותרה ומה דקתני הציץ מרצה איחיד קאמר א"נ בהנך ק"צ דלא קבע להם זמן וזה נגד התוספ' דהכא, וי"ל דהתוספ' סברו דהש"ס לא נדחק בכך רק בתחלה דס"ד דכ"ע אית להו טומאה הותרה אבל לבתר דאסיק דפליגי תנאי בהכי לא מדחקינן בכך אלא אמרינן דברייתא אתיא כמ"ד טומאה דחויי', וא"ע ראיתי שגם המהרש"א שם ביומא כתב כן, אכן ק"ל אתוספ' מנחות (דף כ"ה) דדעתם שם מדלא פריך ר"ח מסיפא דברייתא גופא דס"ל דאפילו קתני לשון מרצה מכ"מ י"ל דטומאה הותרה בצבור ס"ל וזה לכאורה נגד סוגיא דיומא הנ"ל, וי"ל דהתוספ' לא כתבו רק דאי לא הוי מייתי דציץ מרצה אז הוי דחקינן דמרצה היינו דהותרה בצבור ועל כן ע"כ הוצרך להביא הברייתא דציץ מרצה אבל ביומא קאי על פי המסקנא דידעינן הברייתא דציץ מרצה ולכן פשיטא לי' דמה דקתני הורצה היינו ע"י ציץ:

ע"ב בגמרא בעי לאותבך ערל והזאה: ק"ק כיון דר"ח ידע להקשות מהנך למה פריך מתחלה מהא דתרומה והא דציץ שהם ברייתות ושבק הנך שהם משניות שלימות, וי"ל דמהנך אין ראי' לרב חסדא כיון דהנך גזרו רבנן שלא יבא לידי איסור חמור דאורייתא א"כ י"ל דבזה שפיר עקרו דבר חן התורה, ועיין בראב"ד (פ"ז מהל' קרבן פסח) שכתב ג"כ כהך סברא דלכך בערל והזאה העמידו דבריהם במקום כרת משום שהחשש הוא שיבא לידי א"כ אבל בהך דר"ח דקאמר שעקרו רבנן דבר מן התורה משום דלמא פשע שלא יפריש שני' זה לא דמי להנך דהא גם אי לא יפריש שניי' ליכא איסור דאורייתא דמדאורייתא תרומה הראשונה תרומה ולכן בתחלה הביא ראי' מהך דממזר דהוי ג"כ הכי דלא משום גזירה דלמא אתי לידי איסור דאורייתא תקנו שיהא ממזר אלא משום קנס אלמא דעקרו רבנן דבר מן התורה להעמיד תקנתם וכן פריך משילם חולין טמאים דג"כ לא יבא לידי איסור דאורייתא אם שילם טמא וכן גבי ציץ ליכא איסור דאורייתא רק להעמיד קנס דדהו תקנו לעקור דבר מן התורה ולכן בתחלה הביא ר"ח מהנך ומה דקאמר בעי לאותובך לא להביא ראי' לדבריו קאמר אלא שרצה להקשות לרבה דקאמר סתמא דאין ב"ד יכולים לעקור מן התורה דמשמע דבכל ענין לא אפילו אם תקנו משום גזירה שלא יבא לידי איסור דאורייתא: