ערוך לנר – יבמות – קטע 107

שם דפנו בעדים: נ"ל לפרש דגם לפי תירוץ זה וגם לפי תירוץ איבעית אימא כשבאו עדים וכו' מוקי בנשאת לעד א' ומת ואח"כ רוצה להנשא לכהן וקמ"ל כיון דאף דלעד שנשאה בחייו לא תצא מכ"מ עתה כשמת נחשב כלכתחלה ומשום קדושת כהונה ב"ד מוזהרים לחזור אחר עדים להכחיש עדים ראשונים שלא תנשא לכהן ולפי איבעית אימא כל היכי שנשאת באופן שלא תצא גם לכהן מותרת אבל מוקי בנשאת אחר שכבר באו עדים שלא מת ובזה תצא לר' מנחם בר"י ואם מת בעלה השני אז אסורה לכהן משום זונה שהרי גם מבעלה השני היו מוציאין אותה אם הי' נשאר בחיים:

שם אי הכי נמצא זה מחזיר גרושתו: ק"ק מאי קושיא דלמא לאיסור א"א דבמיתה חששו שמא יבא להתיר אבל לאיסור מחזיר גרושתו דבלאו גרידא לא חששו וצ"ל דסמיך אמה דפריך לעיל (פ"ב.) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ועיין מש"כ שם ולקמן (קי"ט.) דלמסקנא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת אבל לשון אי הכי קשה דכ"ש דשייך גזירה טפי אי איירי בלא גט דנראית כא"א וגם לשון נמצא זה מחזיר גרושתו משמע דבאמת מחזיר גרושתו ולא משים מראית העין דוקא, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש ע"פ מה שנראה לעיל (נ"ב.) דכמו דפוסל ריח הגט לענין כהונה כמו כן פוסל גם לענין ייבום וא"כ י"ל דגם לענין בעלה שלא להחזירה פוסל מדרבנן ומקשה מכח ריח הגט כמו בקושיא שניי', וע"פ פי' זה יתורץ ג"כ מה שהקשה הריטב"א אמה דפריך אי הכי סיפא נמי דלמה פריך נימא דגירש זה ונשא זה בלאו ה"נ ה"ל למיפרך שיאמרו דמחזיר גרושתו מן האירוסין ע"ש, וע"פ פירושינו א"ש די"ל דלאיסור לאו לא חששו אכן כל זה דוקא ע"פ פי' רש"י בענין ריח הגט ועיין מש"כ לקמן:

שם ברש"י ד"ה הרי כאן, כגון בעדות אשה: מזה נראה דס"ל לרש"י דעד א' נאמן באשה מן התורה וזהו כשיטת הראשונים וכמו דס"ל גם הרמב"ם דבמלתא דאיכא רגלים לדבר כגון הכא דדייקא ומנסבא האמינה התורה לעד א' אבל שיטת התוספ' אינה כן דכתבו לעיל (ד"ה מתוך) דנאמנות העד א' תקנת חכמים היא וכן חלקו בפי' בכתובות (כ"ב:) בין סוטה דנאמן עד א' מן התורה ובין אשה דאין נאמן רק מדרבנן אכן אכתי קשה לפי מה שכתב רש"י בשבת (דף קמ"ה) דהטעם דעד א' נאמן דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משו' עגונה א"כ אין זה נאמנות מן התורה והיך כתב הכא דעד א' נאמן מן התורה ומזה ראי' למה שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' פ"ט) דגם רש"י ס"ל דעד א' נאמן מן התורה ומש"כ שם דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו דוקא לענין עד מפי עד דאיירי התם בשבת מיני':

בד"ה אלא לאו. ולא רצה להוציא משום זונה: מלשון רש"י משמע שהעד שנשאה לא רוצה להוציא והוא כהן וכן כתב המהרש"ל אבל הריטב"א הביא בשם רש"י שהעד שהיתה נשאת לו לא הי' כהן אלא מא ג"כ ועתה נשאת לכהן ע"ש ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן ולא כפשוטו שהעד הוא הכהן:

שם בתוספ' ד"ה והבא עלי'. אפשר לברר ע"י הזמה: בכריתות לא כתבו כן דגם לר"ז א"ש אלא רק לרב נחמן ונ"ל דס"ל שם דלא מקרי אפשר לברר ע"י הזמה כיון דבב"ק (ע"ד:) פליגי אי הכחשה תחלת הזמה היא או לא ומשמע שם דלר"א דס"ל דלאו תחלת הזמה היא לא חשבינן להו כלל כעדי הזמה מדהוצרך למוקמי' שם הא דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין בבא הרוג ברגליו ולא מוקי בהוכחשו ולבסוף הוזמו אלא ודאי משמט דבזה לא חשבינן להו כעדי שקרי כלל דלוקין וא"כ להך מ"ד לא שייך הך סברא שיש לברר ע"י הזמה ואין לומר דאכתי אפשר לברר אם יבא הבעל באופן שידוע וניכר לכל דבזה דיינינן אותה ודאי כאשת איש כמו שכתבו התוס' לעיל (ע"א) ודומיא דבא הרוג ברגליו שלוקין די"ל דבעינן אפשר לברר על ב' הצדדים דהיינו היתר ודאי או איסור ודאי וזה שייך בספק חלב וכן בע"י הזמה דאפשר שיזומו אותן האומרים מת ואפשר שיזומו אותן האומרים לא מת משא"כ ע"י ביאת הבטל אי אפשר לברר רק האיסור א"נ י"ל דבעינן אפשר לברר א' מצדדי הספק שלפנינו דהיינו א' מכתי עדים או החתיכות מש"כ בבא הבעל דלא נתברר הספק ע"י עצמו:

בא"ד. הא מחייב במיתת ב"ד: מזה נראה לפשוט ספק שנשאלתי באשה שהלך בעלה למד"ה וזינתה בעדים והתראה אם חייבת מיתה אי נימא כיון דסוקלין ושורפין טל החזקות נהרגת או אי נימא כיון דאפשר לבא לידי בירור שלא חטאה כגון שיבואו עדים שכבר הי' מת אינה נהרגת משום והצילו העדה, אכן מדברי התוספ' נראה דפשיטא להו דנהרגין הבועל והיא דאל"כ איך קאמרי הא מחייב מיתת ב"ד דאף אי נימא דאוקי תרי להדי תרי ולא נאמין לזה שאומרים מת מלזה שאומרים לא מת אכתי איך נהרגים דלמא כבר מת הבעל אע"כ דמשום חזקה מוקמינן לה בחזקת א"א ונהרגין:

בא"ד. ואר"י מה שאשה דייקא ומנסבה: עיין במהרש"א שהקשה דהא אמרינן דבב' עדים לא דייקי' ועוד הקשה דלקמן (צ"ג:) גבי עד א' ביבמה כתבו התוספ' דלכך לא מוקמינן בחזקת איסור ליבום משום שהוא והיא אומרים ברי לנו וזה סותר דבריהם דהכא, אכן לפענ"ד י"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתא דודאי מסתמא לא אמרינן דבב' עדים דייקי אבל כדמתרץ דבלשאת לא' מעדי' איירי והיא ג"כ אומרת ברי לה והיינו שאומרת ברי לי שמת אף שהכא לא פי' רש"י כן אלא שמכרת אותו שלפנינו בסימנים שאינו בעלה מכ"מ יגיד עליו ריעו דבכתובות ודף כ"ב) קאמרינן ג"כ הכי והתם אי אפשר לפרש כן ושם פי' ש"י גופא שאומרת ברי לי שמת, שוב ראיתי בריטב"א שבאמת הקשה על פי' רש"י דהכא ופירש דאיירי גם הכא כן שאומרת ברי לי שמא וכיון שאומרת ברי לי הרי ראינו שדייקא ולכן מרעה לה לחזקה וא"כ מה שכתבו הכא דהיא דייקא הוא אותו הטעם בעצמו שכתבו לקמן מפני ששניהם אמרו ברי לנו, שוב ראיתי בתוספ' הרא"ש כאן ובתוספ' ב"ב (דף ל"ב) הקשו קושית המהרש"א שבב' עדים לא דייקא ותירצו ע"ש: דף

פ"ט ע"א בגמרא מכלל דלא בעיא גט: הריטב"א הקשה למה לא מקשה בקיצור מדקאמר שנתן לה גט לשון דיעבד משמע דמן הדין לא צריכה גט, ולענ"ד י"ל דהי' אפשר לפרש דה"ק שנתן לה גט ומת דבזה היתה מותרת לשוק בלא גט ממנו ומכ"מ אם נתן לה גט לא פסלה מן הכהונה ובמת בעלה הראשון ג"כ אבל אי אמרת דבעי' גט מן הדין אפילו מת מכ"מ נפסלה מטעם ריח הגט:

שם רישא נמי אמרי נשואי טעות הוי: ק"ק מאי קושיא בשלמא בסיפא דחוזרת לבעלה הראשון ודאי יאמרו העולם שנשאת לאחר בטעות שסבורה שמת בעלה משיסברו דאשת איש מותרת אבל ברישא דלא חזרה לבעלה רק נשאת לשלישי ודאי יסברו העולם דגירשה הראשון דאי בטעות נשאת לשני שסבורה שמת בעלה היתה חוזרת לו כשבא שהם לא ידעו דמשום קנסא נאסרה, ולכאורה זה ראי' לפי' רש"י דהטעות אינו שסבורה שמת אלא ט"מ שאני כהן דלענין זה אין ראי' מה שלא חזרה לבטלה הראשון:

גם י"ל עוד דק' לרש"י על פי' ר"י דלשון קדישי טעות לא משמע כן דהא לא הוי קדושין כלל והוי לי' למימר קדושין בטעות הוי:

גם י"ל דקשה לו על פי' ר"י מה שהקשו התוספ' עליו דגם אי הטעות הוא שסבורה שמת אמאי לא קאמר דהטעות הוא משום שאני כהן ולא יקשה קושית הש"ס ולכן סבר רש"י דלגמרא פשיטא דודאי אין לסמוך שאמרו העולם שסבורה שמת בעלה דטעית כזה לא שכיח כלל ולא אסיקו אדעתייהו רק יסברו שנתקדשה בטעות לשני בע"מ שאני כהן וכדומה, ומה שהקשו התוספ' אמי' רש"י דמאי פריך מסיפא הא אמרינן לקמן אין תנאי בנשואין, י"ל ע"פ מש"כ הרשב"א שם דדוקא לרב לשיטתו קאמר כן דס"ל דהמקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל לשמואל לא קאמרינן ואף דכתב שם ג"כ שיטה אחרת דגם לשמואל א"ש כמש"כ גם התוספ' שם מכ"מ מפי' רש"י שם נראה ג"כ דדוקא לרב קאמר, ועיין לקמן (ריש פרק בית שמאי) דנראה שם דגם להתוספ' ב' שיטות בזה וא"כ י"ל דקושית הש"ס דהכא הוא לשמואל איך מוקים למתניתן, ומה שהביאו התוספ' ראי' לפירושם דהא משמע לקמן דרק ר"ע חייש לקדושי טעות ולא רבנן י"ל דאדרבא מזה ראי' לפי' רש"י דהא לקמן מהדר הש"ס לאוקמי' מתניתן כר"ע וא"כ שפיר י"ל דגם מתניתן דהכא בעי לאוקמי' כוותי' וגם מהדר לאוקמי' מתניתן אליבי' דהלכתא דהרמב"ם פסק כר"ע:

וע"פ שיטה זו י"ל ג"כ דעת הרמב"ם (בה' גירושין פ"י הל' ו') שכתב שם הטעם דלכך בקדושין מותרת לחזור לו משום שיאמרו תנאי הי' בקדושין והקשה בלח"מ דהא מסקנת דהגמרא הכא מטעם קנס, ולפ"ז א"ש כיון דהמסקנא ל"צ רק לשמואל אבל לרב דפסקינן כוותי' בלא"ה ל"ק קושית הגמרא רישא נמי אמרי נשואי טעות הוי וקיימינן שפיר בתירוצא קמא לחלק בין קדושין לנשואין דבזה שייך תנאי ובזה לא:

ובזה א"ש ג"כ מש"כ הרמב"ם (שם הל' ד') טעם דנאסרה לראשון משום שלא יאמרו החזיר גרושתו משנשאת וכבר כתב שם המשנה למלך דשאר ראשונים ס"ל הטעם משום קנס וכן כתב גם רש"י בפי' ריש פרקין וא"כ צריך טעם למה לא ניחא להרמב"ם בכך, אבל לפ"ז א"ש דהם פירשו כמסקנת הגמרא דהא דאסורה לאחר בלא גט הוא מטעם קנס וא"כ שפיר י"ל גם מה שאסורה להנשא לו מטעם זה הוא רק דלגבי אחרים בטלה הגזירה שבשבילה קנסו אותה כשנתגרשה ואצלו לא בטלה הגזירה ע"י גט אבל הרמב"ם דלא ס"ל הטעם דקנס לגבי אחריני ורק משום גזירה נאסרה שפיר נתן טעם דגם אצלו נאסרה בלא שום קנס משום גזירה לחוד, ומה שהקשה המ"ל שם דהרמב"ם דלא ס"ל טעם דקנס מ"ט נאסרה לשני אחר שגירשה הראשון י"ל דכמו דגזרינן שלא לחזור לראשון משום שלא יבואו להתיר מ"ג משנישאת כמו כן גזרו שלא לחזור לשני אחר שנתגרשה מראשון דהעולם יסברו דמה שנתגרשה מראשון הוא מטעם זנות דנאסרה לבעלה ואם אח"כ תנשא לשני יבואו להתיר אשת איש שזינתה לבועל ועיין לקמן (צ"ה.) בפלוגתא דרב ושמואל: שם פשיטא מהו דתימא כיון דתפשה: ק"ק המקשן מאי קסבר והתירצן מאי קסבר דלהמקשן פשיטא ואותו הדבר בעצמו קאמר התירצן דחדוש הוא וי"ל דהמקשן דייק לשון תחזיר דמשמע דהב"ד מורין לה כן וזה פשיטא כיון דע"פ תקנת חכמים אין לה פשיטא שאם נטלה שמורין לה לקיים תקנת חכמים ותחזיר ומשני דמ"ד דאם תפסה לא מפקינן בעל כרחה קמ"ל דהחזיר בע"כ דידה קאמר ושאם לא רצתה להחזיר מפקינן מינה:

שם רב נתן בר אושעי' אמר: הרמב"ם (פ"ה מהל' תרומות) פסק כוותי' והריטב"א והכס"מ כתבו הטעם כיון דלרב חסדא מקשה הא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, ולכאורה אין זה מספיק דהא ידוע דכל דלא סליק בתיובתא אף דסליק בקשיא פסק הרמב"ם כוותי' דהך מ"ד דבלא"ה הלכתא כוותי' לגבי אידך, אבל י"ל כיון דלפי הנראה מדברי רשב"א לעיל (ס"ז:) טעמא דרב חסדא דהכא משום דס"ל דאפילו בקום וע' יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה וכיון דפשוט הוא בכל הש"ס דרק בשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעשות כן לכן לא פסק הרמב"ם כרב חסדא אכן ק"ק לרב חסדא גופא מ"ט הוצרכו רבנן לעקור דבר דאורייתא משום דלמא פשע להאכילו תרומה יתקנו דצריך לערב התרומה בטבל שלו דליכא שיב איסור דאורייתא דמן התורה חד בתרי בטל, ולכאורה מזה ראי' לדעת הראב"ד דאסור לבטל איסור לכתחלה מן התורה דלפ"ז גם בבטול כזה יש איסור דאורייתא:

שם ורמי מזיד אמזיד: ק"ק מנ"ל דהך מתניתן דהתורם משאינו נקוב במזיד איירי דלמא בשוגג אבל במזיד באמת אינו תרומה ואין לומר דא"כ ה"ל למיתני דתרומתו תרומה ולא יחזיר ויתרום כמי גבו התורם מן הטמא על הטהור דז"א דשם מדאורייתא הוי תרומה כדלקמן דאל"כ נשיאת חטא למה ולכן בשוגג לא קנסוהו אבל מן החיוב על הפטור ודאי אפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה ואפי' בשוגג וא"כ שפיר י"ל דמתניתן בשוגג איירי וי"ל דפריך מדקתני סתמא ולא חילק בין מזיד לשוגג ואף כדבעי לאוקמי' הך התורם קישות דבשוגג איירי לא קדייק כן שם הוי משמע מלשון ונמצאת דאיירי בשוגג אבל הכא לא ה"ל למתני סתמא אי דוקא בשוגג איירי:

שם בחד מאני לא ציית: עיון במהרש"א שהקשה על זה מסוגיא דקידושין ותירץ דשם קאי אליבי' דרב נב"א אכן לא הי' לפניו הרשב"א שכבר הקשה קושיתו וכתב כתירוצו אכן בתוספ' רי"ד בקידושין שם כתב בענין אחר ע"ש:

שם ברש"י ד"ה מכלל. דאפילו ריח הגט פוסל לכהונה: לא ידעתי מנ"ל דזה מקרי ריח הגט לפסול לכהונה דהא רק לענין אמר לה הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם אמרינן לקמן כן משום דילפינן מקרא דואשה גרושה מאישה ואפילו לדעת הרמב"ם דריח הגט הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מכ"מ מנ"ל לחדש איסור דלא אמרו רבנן ולא אסמכוהו אקרא, ולכן לולא פי' רש"י הי' אפשר לפרש דלא מכח ריח הגט פריך אלא משום גזירה שמא יאמרו דקדושי שני קדושין מעליא הוי מדבעי גט ממנו וא"כ גרושה גמורה היא וכשתנשא לכהן יאמרו גרושה מותרת לכהן וכמו דפריך ממחזיר גרושתו וא"ל דלרש"י לא ניחא בפי' זה דא"כ גם אי לא בעי גט ג"כ יש חשש שיאמרו הגרושה היא מראשון ונשאת לכהן זה אינו דהא זה גופא הוא הטעם דבעי גט וא"כ אכתי דייק שפיר דע"כ לא בעי גט משני שלא חיישינן שיאמרו גירשה הראשון דאי חיישינן אמאי לא פסולה מכהונה:

שם בתוספ' ד"ה אין תורמין. ואי אפשר לומר כן: ליישב דעת הריב"ן י"ל דהנה התוספ' במנחו' (כ"ה.) כתבו ג"כ בפשיטות ע"פ גמרא דפסחים דהא דבשוגג תרומתו תרומה הוא דוקא בהי' לו שעת הכושר אבל בלא הי' לו שעת הכושר לא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות והר"ש והרא"ש והברטנורא (בתרומות פ"ב) וא"כ לכאורה ק' על הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ה הל' ז') דכתב סתמא בשוגג תרומתו תרומה ולא חילק בין הי' לו שעת הכושר ללא הי' לו, ונ"ל דהרמב"ם בחבורו סובר דחילוק זה לא מחלקינן שם רא לתירוץ ר"נ בר יצחק שם דיליף תרומת חמץ מתתן לו אבל לרב הונא ברי' דר"י דיליף מראשית לא מצרכינן לחילוק זה והרמב"ם פסק כוותי' דתירוץ בתרא היא רק דלענין חמץ לא הוצרך להביא טעם כלל כיון דפסק דחמץ אסור בהנאה וכל הטעמים שם לא מצרכינן רק לריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה כמש"כ התוספ' שם והשתא כיון דלענין חמץ לא מצרכינן קרא דתתן לו או משום דפסקינן כרב הונא ברי' דר"י או דאפילו לרנב"י לא מצרכינן רק לריה"ג ולא לדידן א"כ יקשה למאי אתי לכן סובר הריב"ן דאתי לענין תורם מטמא על הטהור ולא אתי רק אלכתחלה דאל"כ ראשית לענין חב"פ ל"ל ופשיטא שאין חילוק בין הי' לו שעת הכושר ללא הי' לו דהא גם לרב הונא לא מחלקינן בכך וכמו שפסק הרמב"ם:

עוד י"ל ביישוב שיטת הריב"ן ע"פ מה שכתבו התוספ' בתירוץ שני הכא דגזרינן היתה לו שעת הכושר אטו לא הלשה"כ לענין לכתחלה וא"כ י"ל דגם הריב"ן הכי קאמר דלכך אין תורמין מן הטמא על הטהור כיון דכתיב תתן לו ולא לאורו אלא היתה לו שעת הכושר לכן גזרינן לכתחלה אפילו בהיתה לו שעת הכושר:

בד"ה קישות. וא"ת דבתורם יין על יין: עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' תרומות) שלפי דבריו שם וכפי שפירשו הכס"מ התורם ונמצאת מרה והתורם ונמצא חומץ דין א' להם ומה דאמרי' בקישות ונמצא מרה דתרומה ויחזור ויתרום הוא דוקא באין ידוע אם כבר הי' מרה בשעת תרומה או לא וכמו בנמצא חומץ, ולפ"ז יתורץ קושית התוספ' דהכא, אכן ק' לפי' זה מ"ט ברישא בקישות ונמצא מרה קתני במתניתן סתמא דתרומה ויחזור ויתרום ובסיפא גבי יין ונמצא חומץ מחלק בין ידוע לאין ידוע וברישא ה"ל לחלק כן, ולולא פי' הכס"מ הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם מש"כ וכן התורם קישות וכו' תרומה ויחזור ויתרום דזה לא קאי אאין ידוע דוקא אלא דה"ק כמו דביין ונמצא חומץ באין ידוע תרומה ויחזור ויתרום כן בהתורם קישות ובאחריני דקחשיב עוד לעולם הדין כן דתרומה ויחזור ויתרום:

ובזה יתיושב ג"כ מה שהקשה הכס"מ שם איך שייך ספק בנמצאת מרה, אכן לפ"ז צריך יישוב מש"כ הרמב"ם שם דשתי התרומות כל א' אינה מדמעת בפני עצמה דזה לא שייך רק כשהשתי תרומות הן מכח ספק ומזה לכאורה ראי' לפי' הכס"מ ושפיר יתיושב קושית התוספ' לדעת הרמב"ם:

שוב ראותי בירושלמי שמפרש הך דאבטיח ונמצא סרוח שהוא בספק וכפי' הרמב"ם ומקשה הרי במרה לא שייך ספק כקושית הכס"מ ומתרץ דמרה בעצמו הוא ספק אוכלין ע"ש ולפ"ד הנ"ל א"ש דלכך ברישא לא יכול לנקוט ואינו ידוע שהרי במרה ידוע, גם א"ש דאין מדמעת כל אחת בפני עצמה כיון דספק היא ומתורץ קושית התוספ' דבאמת אין חילוק בין נמצא חומץ לנמצא סרוח ומרה ומן התימא שהתוספ' לא הביאו הירושלמי:

בד"ה איבעי לי'. כלומר יפריש על מה שהוא: פי' לדבריהם דקשיא להו איך קאמר דיטעמו הא אסור לטעום איסור ועיין בש"ך י"ד (סי' מ"ב) ובט"ז שם (סי' צ"ח) וא"ל דיפריש על קישות א' מיני' ובי' דזה ממנ"פ מותר ואח"כ יטעמו ואם לא נמצא מרה יפרישו על השאר זה לא מהני דהא כשהפריש עליו יצא מתורת טבל ונעשה חולין ואם מפרישו על השאר ה"ל מפריש מן הפטור על החיוב לכן כתבו דבתחלה יפריש על משהו מן הקישות תרומה מיני' ובי' ויטעום המשהו ואם טוב הוא יפריש אז הקישות פחות משהו שנטל ממנו על השאר:

ע"ב בגמרא נשיאות חטא למה: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דלמא נשיאות חטא הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא לרבא, אכן לפי הנראה מסוגיא דתמורה (ה'.) לרבא היא הילכתא משום דא"כ מה אשמעינן קרא דנשיאות חטא איכא וכן תרצו באמת התוספ' שם ובקידושין (דף מ"ו), ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' בב"מ (נ"ו.) דלמא נשיאות חטא איכא משום דאוכל בלא הפרשה אחרת, ולפ"ז א"ש דא"כ לשתוק קרא מיני', ומה שתירץ התוספ' הרא"ש כתב בביאור יותר בש"מ ב"ב (דף פ"ד) ע"ש:

שם קתני מיהת יורשה: הא דהקדים לפרש פלוגתייהו מה שלכאורה לא שייך לקושיתו כלל י"ל משום דודאי מב"ש לא רצה להקשות די"ל דפליג אב"ש רק מב"ה רצה להקשות, ולכאורה ל"ק מב"ה די"ל דמה דקאמר משתכנס לחופה הוא לאחר שתגדיל ומוסיף על ב"ש ובזה ל"ק איך יורשה דהא גדולה היא וקנאה קנין גמור ע"י חופה דגדלות לכן מפרש דע"כ ב"ש קאמר דגדלות וחופה בעינן וא"כ לב"ה ע"כ בחופה לחוד סגי דאל"כ במאי פליגי, אכן לכאורה אכתי י"ל דלב"ה בעינן גדלות עם חופה ולב"ש בעינן משתעמוד בקומתה ותבעל ומוסיף על דברי ר"א דס"ל בשתבעל בלא גדלות סגי לכן הוכיח דלר"א ע"כ לא סגי בבעילה לחוד וא"כ ע"כ לר"א בעי גדלות עם בעילה וא"כ לב"ש ע"כ בעי חופה עם גדלות ולב"ה ע"כ בחופה בלא גדלות סגי ולכן ק' שפיר לב"ה אמאי יורשה, ולפ"ז לא צריך לדחוק ג"כ מה שכתבו התוספ' (בד"ה דלא) דקס"ד דכי היכי וכו' דהא גופא מנ"ל דב"ה לא בעי עמידת קומה ג"כ דהא באמת מסיק דבעי אבל השתא י"ל דדייק אדרבא דב"ה מוסיף אב"ש ובעי ג"כ כניסה לחופה וא"כ ע"כ ב"ש לא בעי ומתרץ דאפכא הוי דב"ש מוסיף אב"ה מה שהי' נראה דוחק להמקשן כיון דב"ש כתוב ברישא כמו שהעיר גם הריטב"א: