ערוך לנר – יבמות – קטע 106

אלמנה. תימא דאצטריך מה שי"ל ביישוב קושיא זו כתבתי לעיל (ס"ח:) ע"ש:

בד"ה היאך. ונדרים נמי גמרינן מהתם: ק"ל דא"כ גם לענין חנק איכא למיגמר מנדרים ול"ל קרא דלזנות בית אבי' כיון דהכא גלי קרא דאפילו בנתארמלה יצאת מרשות האב לגמרי כש"כ בלא נתארמלה, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' בכתובות (דף ח"ט ד"ה ואימא) דאצטריך תרי קראי חד לנכנסה לחופה ולא נבעלה וחד למסר האב לש"ב ע"ש:

בד"ה התם. מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אבי' מיירי: במה שכתב רש"י דלכך מוקי בתרומת הקדשים אחוזרת דוקא משום דאדסמיך לי' קאי לא מתורץ זה דהא אוכלת בשביל בנה דיליף מובת סמיך לי' יותר אבל בתי' התוספ' דמדכתיב ובת כהן ברישא דקרא לכך מוקמינן קרא אחוזרת מתורץ גם מה שהעיר רש"י ז"ל מנ"ל דבתרומת הקדשים אב"כ החוזרת דוקא קאי:

ע"ב בגמרא ת"ל דרכי' דרכי נועם: ק"ק דא"כ אכתי בן שהוא גוסס לא לפטור מיבום והא תנן באהלות (פ"א) דגוסס פוטר וא"ל כיון דלא שייך דרכי נועם בכל גווני לא מחלקינן בכך הא התוספ' לעיל (י"ז:) כתבו ג"כ דצריך קרא לפטור א"א שלא היה בעולמו דמשום דרכי' דרכי נועם לא הוי ילפינן דה"א דעכ"פ צריכה להמתין בחמותה מעוברת, ותו ק"ל ל"ל דרכי' דרכי נועם הא ק"ו פריכא היא דמה לענין תרומה לוז עשו מתים כחיים שכן לא עשו ולד שלו מאשה אחרת כולד שלה תאמר בייבום שעשו ולד שלו מאשה אחרת כולד שיש לה ממנו לפוטרה מן הייבום נעשה ג"כ מתים כחיים לפוטרה:

שם אינו דין שנעשה מתים כחיים: ק"ק דא"כ כנעורי' פרט למעוברת ל"ל נילף מק"ו מתרומה ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון וכו' דהא השתא ליכא למיפרך שהרי לא עשה מתים כחיים דלפי מה דס"ד השתא גם בתרומה נעשה מתים כחיים, אכן גם מק"ו זה דלעיל יש להקשות אפכא הא ק"ו פריכא היא דמה לענין ייבום עשו מתים כחיים שכן עשו ולד שלו כשלה תאמר בתרומה שלא עשו ולד שלו כשלה לא נעשה ג"כ מתים כחיים לפוסלה מן התרומה:

שם אין לה והא אין לה: לכאורה משמע דוזרע אין לה חשיב יתורא דהוי למיכתב אין זרע וכן מה דקאמר לקמן ת"ל ובן אין לו ג"כ מכח יתורא קיליף דהוי מצי למיכתב אין בן דאל"כ מה חידש לו התירצן מה שלא ידע גם המקשן, אכן ק"ק דלפ"ז השתא דכתיב מיעוטא דוזרע אין לה שלא נעשה מתים כחיים מק"ו ל"ל מיעוטא דובן אין לו שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני הא בלא"ה מוכח כן דאל"כ ליכא ק"ו לענין לעשות מתים כחיים לענין תרומה וזרע אין לה למיעוטא ל"ל, גם ק' דלמה לא פריך בש"ס ג"כ דנילף מק"ו דבן שיש לבעל מאשה אחרת פוסל אלמנתו מתרומה דבי' אבי' ומה ביבום דבנה אינה פוטרה בנו פוטרה בתרומה דבנה פוסלה כש"כ שבנו פוסלה וכן אפכא י"ל דנילף בק"ו דבן שיש לה מאיש אחר פוטרתה מיבום מק"ו ומה בתרומה שאין בנו פוסלה בנה פוסלתה ביבום שבנו פוטרה כש"כ שבנה פוטרתה, והנה אי אמרינן דהש"ס ממשמעותא ממעט בנו בתרומה מדכתיב אין לה וכן בנה בייבום מדכתיב אין לו לא קשה קושיא זו רק על המקשן דלמה לא פריך הכי אבל לפי מה שכתבתי דהש"ס מיתורא קממעט א"כ אפילו לפי דברי התרצן קשה היאך יליף ב' מיעוטים מחד יתורא, אכן בלא"ה משמע בברייתא דדרש מוזרע אין לה תרי דרשות שלא נעשה מתים כחיים ושנעשה מתים כחיים ובכל זה צ"ע:

פרק עשירי

דף פ"ז ע"ב ברש"י ד"ה בלאות. לא תוציא משם: עיין ברשב"א שהקשה דהא אמרינן בכתובות (דף ק"א) היוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפני' ויוצאה, אכן לפענ"ד י"ל דרש"י פי' על דעת ר' מנחם סתימתאה דס"ל שם דהפסידה בלאותי' קיימין דהא גם שם קתני סתם ברייתא אליבי' וניחא לי' לרש"י לפרש כן להשוות הך דולא בלאות הכא עם ולא בלאות דקתני גבי שניי' בריש פרק יש מותרות ושם ע"כ הפי' כן לפי מה שביארתי דעת רש"י לעיל (פ"ה.) ע"ש:

בד"ה והולד ממזר. ואם שוב החזירה הראשון: לפ"ז צ"ל דטעמא הוא משום קנסא וכן כתבו התוספ' לעיל (מ"ט:) אכן הרמב"ם (פ"י מהל' גירושין) לא פי' כן אלא דהולד ממזר מראשון אם בא עלי' קודם שגרשה השני דוקא וטעמו נראה דאז אינו מטעם קנס אלא כמו דאמרינן דצריכה גט מראשון דלא ואמרו גרשה זה ונשא זה והיא אשת אים דשני לכן ג"כ הולד ממזר כי היכי דלא יאמרו דממזר מותר לבא בקהל דהא לפי דעתם דגרש זה ונשא כשבא עלי' הראשון קודם שגרשה השני הולד ממזר וכן נראה מדברי הרב המגיד שם ואף דהא דגזרינן כן לענין גט הוא גופא מטעם קנסא כדאמרינן לקמן (דף פ"ט) מכ"מ אחר דגזרינן משום קנסא דצריכה גט גם לענין שאר דינים נשווי' לאשת איש גמור, ועיין באהע"ז (סי' ד' ס"ק י"ז) שכתב הח"מ ספק בדעת התוס' אי ס"ל כרמב"ם והוכיח מתוספ' דלעיל (דף מ"ט) דלא ס"ל כרמב"ם וכן הוכיח מדברי התוספ' דכאן, אכן צ"ע דבירושלמי כאן מוכח בפי' כשיטת הרמב"ם ואף דאיתא שם גם דיעה אחרת דדוקא לר"ע הוי ממזר מכ"מ לפי מה דס"ל הגמרא דלעיל דלר"ע ג"כ מסוטה אין הולד ממזר ע"כ לכ"ע אמרינן דהולד ממזר קודם גירושין דוקא:

בד"ה נפסלה מן הכהונה. מטעם זונה: זה סותר למה שכתבו התוספ' לעיל (ל"ה.) בשם הקונטרוס דאשת ישראל שזינתה פסולה מטעם כי תהי' לאיש זר ומיין מה שכתבתי שם:

בד"ה מן המעשר. וכן תרומה דרבנן: לא זכיתי להבין זה דהא בתרומה ודאי מדאורייתא נפסלה מטעם זונה או משום נבעלה לפסול לה, והי' נ"ל שיש טעות בדבריו וכצ"ל מן המעשר קנסא מן התרומה תרומה דרבנן דהכי מפרשינן לקמן בגמרא דבתרומה דרבנן איירי דאי בתרומה דאורייתא הוא בכלל מן הכהונה אכן לקמן (צ"א.) כתבתי יישוב לזה ע"ש:

בד"ה חולצין. ואחיו של שני חולץ מדרבנן: ראיתי בתוספ' ר"ע שהקשה מ"ט אחיו של שני לא מותר לייבם ממנ"פ דאם יאמרו גירש ראשון ונשא שני הרי מייבם שפיר ואפילו ואמרו דמזידה היא וסוטה היא א"כ לא היתה אשת שני מעולם ואחיו שפיר נושא אותה דנכרית היא ומסיים ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה, ותמהני על גודל בקיאותו דהרי הטעם מפורש בירושלמי דקאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל ע"ש, ובחלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז ס"ק קי"ז) מפרש כוונת הירושלמי דלא בכל סוטה אמרינן כן אלא דוקא בנשאת בע"א ומשום קנסא דקנסוה בזה כמו בשאר קנסות שקנסוה ע"פ מתניתן וכאן ועכ"פ מפורש הטעם דאסורה לאחיו של שני. שוב ראיתי במהרש"א לקמן (דף צ"א) שהקשה ג"כ קושיא זו למה לא מייבם אחיו של שני ע"ש וגם עליו התימא שלא הזכיר מהירושלמי:

בד"ה ואין הולד ממזר. אם החזיר הראשון: לכאורה לא משמע כן דא"כ אהא דממזר ה"ל למיפלג ברישא כיון דת"ק הזכירו קודם הא דייבום וחליצה, ויותר נלענ"ד לפרש דקאי אהא דביאתה או חליצתה פוטרת וה"ק אם ייבמה אין הולד ממזר דלא הוי כסוטה ודאי דפטורה אף מחליצה כדאמרינן לעיל (י"א.) ואם ייבמה ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה והולד ממזר קמ"ל בזו דאין הולד ממזר, אכן רש"י לא יכול לפרש כן כיון דכתב דר"ש ארישא פליג דקתני לא מייבמין וא"כ ע"כ מפרש הא דקתני ביאתה פוטרת דאפילו לכתחלה מייבם וא"כ שוב לא צריך להשמיענו דאין הולד ממזר ולכן פי' דהך דאין הולד ממזר בבעל איירי אבל התוספ' לעיל (שם) פירשו דאמייבם קאי ולכן באמת כתבו דהא דקתני ביאתה פוטרת לאו לכתחלה קאמר ושאין הולד ממזר איבום קאי:

בד"ה מותרת. דאנוסה היא: ואף דלקמן כתב רש"י דבשני עדים שוגגת היא מכ"מ נקט הכא לשון אנוסה משום דלישנא דקרא הוא והיא לא נתפשה:

בד"ה וכי לא מכחיש לי'. דלמא חולין לעזרה ננהו: ק"ק למה חלי רש"י באכילה ולא בשחיטה דהא באכילה איכא למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ י"ל דהך ברייתא כוותי' ס"ל ושחיטה לכ"ע דאורייתא דכן משמע בפסחים ובקידושין אכן בנזיר (דף כ"ט) מוכח דלמ"ד תשנ"ב לאו דאורייתא גם השחיטה איננה מ"ה ולפ"ז אין חילוק בין שחיטה לאכילה, ועוד י"ל דרש"י לשיטתו קאי דס"ל בפסחים (כ"ב.) דאכילה ג"כ לכ"ע דאורייתא ורק בהנאה פליגי, אכן מכ"מ קשה מ"ט נקט אכילה ולא נקט איסור שחיטה דקדים וי"ל דמשחיטה לא הוי מוכח דעד א' נאמן באיסורים די"ל דעד בעצמו שוחט דהא שחיטה כשירה בזר ופשיטא דאדם נאמן לעצמו אבל מאכילה פריך שפיר דודאי דוחק הוא לאוקמי' קרא דעד כהן הוא ואוכל החטאת בעצמו ועוד דהא החטאת לא נאכל לכהן אחד לבדו אלא מתחלק גם לשאר כהנים, אכן ק"ק לדעת התוספ' דלמ"ד לאו דאורייתא אכילה ג"כ ל"ד א"כ להך מ"ד מנ"ל וא"ל דס"ל כיון דמקרא קיליף א"כ ודאי ליכא למ"ד דפליג אהך ברייתא די"ל דהא אצטריך קרא דעד א' מחייבו קרבן אבל דלמא לעולם ליכא איסורא וא"כ אכתי מנ"ל דעד א' נאמן באיסורין וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפא מזה פריך והרי במסקנא באמת לא יליף מזה:

שם בתוספ' ד"ה האשה. קתני נמי הא פירקא: לענ"ד י"ל דקתני הכי משום דקתני במתניתן ואם מתו וכו' חולצין ולא מייבמין וכן לקמן במתניתן קתני מת בעליך ואחר כך בנך וזה מענין המסכתא רק דצריך טעם דהתוספ' ג"כ למה דסמך הך פירקא להך דלעיל:

דף פ"ח ע"א בגמרא וקדושת דמים נחתא להו: ק"ק דהכא משמע דקונמות אינו רק קדושת דמים וכ"כ רש"י דקדשי בדק הבית הם ובכתובות (נ"ט:) אמרינן בפי' דקונמות קדושת הגוף הם ע"ש, אכן מזה לא קשיא דכבר פירש רש"י שם דהוי כקדשי קדושת הגוף כיון שאין להם פדיון ע"ש וא"כ לעולם י"ל דקדושת דמים הם, אבל קשה אהא דפירש רש"י שם דאין להם פדיון והרי הכא הוכיחו התוספ' דקונמות שאסר אכולי עלמא יש להם פדיון והרי התם שאסרה מעשה ידי' אכ"ע א"כ יהי' להם פדיון ואף שהר"ת הוא שתירץ הכא כן שקונמות אכ"ע יש לו פדיון ולהר"ת לשיטתו באמת לא גרסינן שם שאני קונמות דקדושת הגוף הם כמו שכתב הש"מ שם בשמו אלא מתרץ קונמות שאני ומתוך כך ס"ל לר"ת שם דגם קדושת דמים מוציא מידי שעבוד מכ"מ הרי רש"י ע"כ ס"ל ג"כ חילוק הר"ת דהכא דאל"כ יקשו עליו קושיות התוספ' וגם הרמב"ם פסק כר"ת (פ' ד' מה' מעילה ה' ט') וכן נראה ג"כ מסוגיא דנדרים (ד' ל"ה) וי"ל דמה דאמרינן יש להם פדיון אינו רק למ"ד דיש מעילה בקונמות אבל למ"ד אין מעילה אין להם פדיון והתם בכתובות דמשני דקונמות כקדושת הגוף הן ואין להן פדיון היינו משום דמוקי לתנא שם כמ"ד דאין מעילה בקונמות כמש"כ הש"מ שם בפי' בשם רש"י מהדורא קמא ע"ש:

שם ואת אמרת לא תצא: א"ל דלמא משום תקנתא דעגונא עקרינהו רבנן לקידושין מראשון דמה יש לה לעשות אם לא תנשא ע"פ עדים והרי כה"ג כתב רש"י בשבת (דף קמ"ה) לענין עד אחד כמו שאכתוב לקמן בתוספ' די"ל דא"כ היאך קתני במתניתין דלא ניסת ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן דקרבן למה צריכה להביא כיון דלמפרע לא תפסו קדושין דבשלמא לענין עד א' שייך שפיר לומר דלא נאמן אלא משום עקרינהו ואעפ"כ אם בא הבעל תצא והולד ממזר דרבנן לא עשו תקנה רק משום דהיא עצמה דייקא ומנסבא ואי לא דייקא לא עשו לה רבנן תקנתא אבל בב' עדים דנאמנים מן התורה ולא בעינן דיוקה דידה אי עקרי רבנן קידושין לא תצא וכש"כ שפטורה מן הקרבן:

שם ובא בחתימת זקן: א"ל דא"כ ביצא הבעל בחתימת זקן לא יהיו העדים נאמנים ואכתי איך קתני סתמא דבעד א' תצא די"ל דכבר כתבו התוספ' בב"מ (דף ל"ט) דגם ביצא בחתימת זקן אפשר שנשתנה פניו ואין מכירין אותו והא דמייתי באמת הא דרב חסדא ולא דייק מקרא דויכר יוסף את אחיו וגו' עצמו דאפשר שזה מכיר וזה לא י"ל משום דבמדרש מפרש הפסוק בענין אחר שיוסף הכירם שהם אחיו כשנפלו בידו כמו שכתב גם רש"י בחומש וא"כ אפשר שגם יוסף לא הכיר פרצוף פניהם ולכן מייתי הא דרב חסדא דלא מפרש ההיכר רק לקלסתר פנים:

שם בתוספ' ד"ה ומה אם. וא"ת והיכי מוכיח הש"כ לפמש"כ הרשב"א דסוגיא דהכא אזלא אליב' דחד טעמא דכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומה דקאמרי רבנן מגו רק לדבריו דר"מ קאמרי בזה מתורצת קושית התוספ'

בא"ד. ומספקא לי' לר"י:, א"ל דא"כ דנאמן גם באומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד למה הוצרכו רבנן לומר ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא גם באומר לא שוגג ולא מזיד ג"כ נאמן, די"ל דהא אי נאמן בכך ג"כ לא נאמן רק מכח אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באמת נאמן מטעם אם ית לפרש לא שוגג ולא מזיד:

בד"ה דשתיקה כהודאה. אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק לא זכיתי להבין ראייתם בזה דודאי התם לא הי' הודאה ממש דהא הסמיא לא יכול לידע בברור כמו שכתבו בעצמם לקמן וא"כ התם לא שייך לאסור רק מטעם דשוויי' אנפשי' חתיכה דאסורא ולכן שפיר קאמר לי' אי מהימן לך אבל הכא לענין חטאת אי עד א' אינו נאמן ורק מכח הודאתו נאמן ודאי לא מותר להביא ספק חולין לעזרה אם לא שיודע בברור שחטא ושתיקה כהודאה מעליא בעינן:

בד"ה ברי לי. וא"ת אפילו אתחזק אסורא נמי: ק"ק איך תלי קושיא זו בי"מ דוקא הא בפשטות אגמרא קשה כן איך אמרינן דבאתחזק אסורא עד ע' אינו נאמן הא נדה נאמנת וברשב"א באמת הקשה כן, וי"ל דלכאורה מנאמנות דנדה אין ראי' דהא פשיטא דכל אדם נאמן לעצמו וכיון דאם היא נדה הי' נאמנת לעצמו נאמנת גם עליו וכן תירץ באמת הרמב"ן אבל אי"מ דרצו להביא ראי' מהא דנדה דעד א' נאמן הקשו שפיר, ודע שאין להקשות ל"ל למילף מנדה ולא ילפינן מעד בקרבן דמה בכך דשתיקה כהודאה מכ"מ אי עד א' לא נאמן באיסורין גם שתיקתו אינה מועלת דהא עד א' הוא דז"א כיון דכבר העיד עד א' א"כ אי אמרינן שתיקה כהודאה ה"ל ב' עדים דלכ"ע נאמנים:

בד"ה מידי דהוי. אבל להתירה חד נמי נמי נאמן: א"ל דא"כ דלהך ס"ד לא שייך בזה אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ קושית התוספ' בגטין (ב':) במקומה עומדת שהקשו ל"ל קרא דוספרה לה אי נאמן אפילו באתחזק ואין בידו ותירצו דה"א מטעם דאין פחות בערו' משנים די"ל דלפי מש"כ המהרש"א שם ל"ק קושיתם רק אי אמרינן דבאיתנהו לתרווייהו דאתחזק ואין בידו ג"כ נאמן ונדה הוי אתחזק ויש בידו או לא אתחזק ואין בידו והיינו משום דאי לאו הכי לא מקשו התוספ' מידי דדלמא באמת מנדה ילפינן וא"כ להך ס"ד דלא ידע עדיין לחלק בין יש בידו לאין בידו רק בין אתחזק ללא אתחזק בלא"ה ל"ק קושית התוספ' שם די"ל דאדרבא מנדה ילפינן דאפילו באתחזק נאמן ע"א ועיין בריטב"א שכתב ביישוב קושית התוספ' בשם י"מ דודאי הש"ס ידע ג"כ בס"ד דמשום עגונא הקלו רבנן דאף דבעלמא אין דבר שבערו' פחות משנים הכא חד נמי נאמן רק דהוי ס"ד דאפילו הכי לא הקלו רבנן רק אי בעלמא עד א' נאמן באיסורין, ולכאורה קשה דמה סברא יש לחלק דאם משום חשש עגונא הקלו רבנן נגד התורה להאמין ע"א אף שאין דבר שבערו' פחות משנים גם עד א' יאמינו אף שאין עד א' נאמן באיסורין בעלמא, ולענ"ד אפשר לפרש דעת הי"מ ע"פ מה שהקשה הריטב"א למסקנא דגמרא דמשום עגונא הקלו היאך הקילו רבנן נגד התורה בקום וע' ותירץ בשם י"מ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' רק שהוא השיב על זה דא"כ ה"ל להש"ס לומר כן בפי', אכן הר"ן (סוף נדרים) במשנה שם כתב ג"כ הכי אף ששם ג"כ הגמרא לא קאמר רק שאי אמרת אפקעינהו א"כ נעשו למפרע בעילות הבעל בעילות זנות ובזה יש איסור ולהרמב"ם אפילו מן התורה ולכן הוי ס"ד דמקשה דאי לאו דע"א מן התורה נאמן עכ"פ באיסור לא האמינו הכא דאף דאין יכול לבא לידי איסור אשת איש דאפקעינהו רבנן מכ"מ יבאו לידי איסור זנות היא והבעל הראשון וע"ז מתרץ דמכ"מ משום עגונא הקלו רבנן בזה, שוב ראיתי ברש"י שבת (קמ"ה:) שכתב בפי' כן דאפקעינהו רבנן לקידושין ע"ש בד"ה

אי קדושת. דלא יכול לפדות אלא בעליו: לא ידעתי מנ"ל כן ואדרבא (בפ"ה דמעשר שני) משמע דגם אחר יכול לפדותו רק שהבעלים מוסיפים חומש כמו במעשר שני וכן נראה מדברי הרמב"ם ואי כוונתם דלא יכול לפדות בלא דעת בעלים משא"כ בהקדש אין זה במשמעות דבריהם ועוד מ"ש נטע רבעי דנקטו הא גם במעשר שני הדין כן ועוד גם הקדש צריך דעת גזבר, והנה בתוספ' הרא"ש שכתב ג"כ כדברי התוספ' הוסיף כדאמרינן במרובה אכן גם שם לא אמרינן רק דמוסיף חומש אבל לא שלא יכול לפדות:

ע"ב בגמרא שנשאת לא' מעדי': ברשב"א הקשה דהא אמרינן לעיל ודף כ"ה) דהרגנוהו לא ישא את אשתו ולכאורה י"ל מה קושיא דהא אמרינן לעיל שם (ע"ב) דאם נשאת לא תצא ואף דפליגי אמוראי מכ"מ הכי הלכתא וא"כ דלמא גמרא דהכא דהיינו תי' זה ס"ל כהך מ"ד דלא תצא ונ"ל דהרשב"א לשיטתו קאי דכתב שם דהך לא תצא לא קאי רק אחכם שאסר ולא אמביא גט ומעיד שמת ולכן הקשה שפיר אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם ורש"י ורמב"ן שם דס"ל דגם בעד שמעיד לא תצא באמת ל"ק קושית הרשב"א, ולפ"ז תוספ' הרא"ש שהקשה הכא והתוספ' שהקשו בכתובות (דף כ"ב) ג"כ קושיא זו ע"כ כהרשב"א ס"ל, שוב ראיתי בריטב"א בתי' קמא תירץ כדברינו דבנשאת לא תצא ואח"כ הביא תי' ר"ח שהביא הרשב"א ונראה שזה תלי' בב' שיטות הנ"ל:

שם אלמא מפקינן לה מיני': הוי מצי לתרץ דאיירי בהך דינא דשמואל לקמן בבי תרי פסולי עדות ושתקה וקמ"ל דאזיל בתר רוב דיעות וזה ודאי לאו פשיטא הוא דלא לצטרך קרא להכי דהא גם ס"ד דגמרא לא הוי מסתבר לומר דתצא בזה:

שם איסור כהונה שאני: ק"ק דהתינח לענין נשים פסולות אבל אכתי קשה היאך מוקמינן קרא לענין טומאה שהרי רש"י פי' דוקדשתו גם לענין טומאה קאי והרי גם בזה קשה דבאיסור טומאה ודאי לא צריכא קרא דדפנו ואפילו נדחוק למישכח חידוש גם לענין טומאה אכתי אמאי שתיק הגמרא מיני' וי"ל מאחר דמוקי דנשים פסולות ממילא יש נפקותא לענין טומאה ג"כ כגון דהך דנשאת לאחד מעדי' מתה ובעלה כהן רצה לטמאות לה ואם היא זונה הוי אשה פסולה דאין מטמא לפסולה והוי הך וקדשתו דדפנו לענין טומאה ולענין נשים פסולות בחד גוונא: