ערוך לנר – יבמות – קטע 105

שם ואי קאתית בתורת חלוקה לית לך: עיין במהרש"א מ"ב שרוצה ליישב מנא ידע ר"ע שבתורת חלוקה בא דאהדרי' פיתחא לבי קברי דלמא בתורת קנסא בא לטול, וי"ל דלכאורה יש להבין מה אהני ר"ע דאהדרא לפיתחא לביה"ק דאף שהוא לא יכול לכנוס מכ"מ הבעלים שרצו ליתן לו יוציאו לו לחוץ אבל י"ל דמכ"מ מהני דהמעשר יהי' טמא ולא יכול לאוכלו בימי טהרתו דהאוכל אוכלים טמאים נפסלה גוויתו מלאכול בתרומה אכן התינח אם אוכל בימי טהרתו אבל אם אוכל בתורת קנסא לא צריך לאכל רק בימי טומאתו דאז כהנים עניים הם כמו שאמר כהנים בימי טומאתן עניים הם ולא הזיק לו מידי במה שהביא הפתח לביה"ק וזהו שהחכים ר"ע לאהדר פיתחא לביה"ק שידע אם ימחה ביד ראב"ע לטול יאמר אני בתורת קנסא נוטל לכן אהדרא פיתחא לביה"ק וה"ק לי' אם בתורת קנסא אתה נוטל לאכלו בימי טומאה אית לך יכול אתה עדיין ליטול ע"י שיוציאו בעלים לחוץ ואם בתורת חלוקה רוצה אתה לטול ולאכלו בטהרה כשאר מתנות כהונה לית לך כי רק בתורת קנס' תוכל לטול ועל שהחכים ר"ע לסלקו א"ל דרך בדיחותא עקיבא בתרמילו ואנא חייא היאך אני יכול לכמוד נגד חכמתו ותבונתו:

שם ושוטרים הרבים בראשיכם: פסוק זה לא נמצא בשום מקום ויש כיוצא בזה בש"ס אבל תימא שלא הזכירו זה הראשונים כאן:

שם בתוספ' ד"ה מאי טעמא. בתר דקנסינהו עזרא: הקונטרוס שם בבבא בתרא פי' דמוקי לה בתר דקנסינהו עזרא והתוספ' הקשו שם עליו מסוגיא דהכא אכן בפי' הקונטרוס גופא שם יש סתירה דבסוף דבריו כתב דמשמע לי' לראב"ע דקרא אף בכהנים איירי משמע דגם קודם קנם קאמר, וי"ל ביישוב שיטת רשב"ם בב"ב דהוקשה לו קושית התוספ' מר"מ ומתרץ ג"כ כתירוצם דר"מ מוקי בתר דקנסינהו ולכן כיון דשם רצה ליתן טעם בין לר"מ בין לרבנן לכן קאמר לרבנן י"ל דס"ל כראב"ע ומוקי אפילו קודם דקנסינהו עזרא אבל לר"מ צ"ל דאיירי בתר דקנסינהו ולכן נקט רשב"ם בתחלה בתר דקנסינהו דהיינו לר"מ ושוב מפרש מה דקאמר הש"ס דס"ל כראב"ע דהיינו לרבנן וזהו מה שנלפענ"ד נכון ביישוב שיטת רש"י:

בד"ה מי שיכול. אסור לאכלו נמי בטומאת הגוף: ק"ק הא בביה"ק המעשר נמי טמא והרי בתרומה בכה"ג ליכא איסור טומאת הגוף כדאמרינן חולין (קי"ג) מניין לכהן טמא שאוכל תרומה טמאה שאינו במיתה ואפי' לפמש"כ (ק"א ) בתוספ' שם הרי יכול לאכול מעשר בביה"ק בשקדם המעשר שם דקדם טומאת מעשר ובשהוכשר ובשיש בו כביצה, וי"ל כיון דטעמא דר"מ דאסר לזרים משום דאתקש לתרומה א"כ גם לענין טומאת עצמו אתקש לתרומה ואכתי איכא אסורא משום טומאת עצמו, אכן לפ"ז ק"ק לתירוץ התוספ' מנ"ל לר"מ דהתיר קרא טומאת הגוף דחמיר גבי תרומה שהוא במיתה דלמא לא התיר רק טומאת עצמו שקיל בתרומה שאינו אלא בע', וי"ל דלפי מה שכתבתי לקמן (דף צ') ביישוב שיטת רש"י דכתב שם דאוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה אפילו היא טמאה משום דסתם משנה ס"ל כן א"ש די"ל דגם ר"מ ס"ל כן:

בד"ה מפני מה. ואיכא למימר דה"ק: דבריהם בזה צריכים ביאור מאי בעו בזה ונ"ל דהכי פירושו מדכתבו בתחלת דבריהם דלא מצינו בהדיא והא לכאורה בקרא זה מפורש כן ולכן כתבו דאיכא למימר בקרא ובאמת אינו לכהנים רק ללוים וקרא דוהי' הכהן בן אהרן לענין תרומה איירי וה"ק משום דבקרא שם כתוב ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלדינו ומעשר אדמתנו ללוים (דהיינו לכהנים וללוים העובדים בביהמ"ק) והם הלוים המעשרים בכל ערי עבודתנו והי' הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים פי' דהלוים שאינם עובדים בביהמ"ק ולוקחים מעשר בשאר הערים עמהם יבואו גם הכהנים לבית הגרנות לקחת תרומה שלהם דמה ששלחו להלשכות לא הי' אלא תרומה להכהנים העובדים ולכן לא מוכח בהדיא מקרא זה דקנסו הלוים:

בא"ד. משום דעניים שכיחי בהו כדפרישית: בכתובות הוסיפו התוספ' בשם הר' אלחנן להקשות דבסוף עזרא משמע שהמעשר הי' ללוים דכתיב ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים ע"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד י"ל כיון דמוכח בקדושין (ר"פ עשרה יוחסין) שעלו לוים עם עזרא רק שהיו קצוצי בהונות ולא היו ראוים לשיר כמש"כ רש"י ותוספ' שם וגם בקרא כתיב אחר שהבין עזרא שאין אתו לוים שלח לבבל ובאו אליו ל"ח לוים להיות משוררים ולהם ודאי לא קנסו שלא לטול מעשר רק להם שלחו מעשר ללשכות כדכתיב בקרא הנ"ל ומעשר אדמתנו ללוים ולכן נקט ללוים ולמשוררים דלוים היינו הקצוצי בהונות ובהם איירי קרא דואדע וגו' מדלא שלחו להם לשכות לא הי' להם לאכול וברחו איש לביתו וכן י"ל דגם לבניהם ובני בניהם לא קנסו כל עוד שידעו להתיחס אחר אותן שעלו:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' בכתובות שם אהנך דגרסו בחר דקנסינהו עזרא ומחקו אין ומפרשים דאחר קנסא גם לר"ע לכהנים דוקא דא"כ היאך מוקמינן בכל הש"ס דקאמרינן ומעשר ראשון ללוי וכן מה שהקשו מר"ג שנתן מ"ר לר' יהושע דהשתא י"ל דכל זה איירי באותן שידעו להתייחס אחר אותן הלוים אבל התם דאיירי להחזיקו לכהן ע"כ דלא ידענו מי הוא ומספיקא קנסינן לי' ולכן ודאי כהן הוא, ומפרק הזרוע ג"כ ל"ק דכמו שמחקו בכתובות תיבת אין גם בפרק הזרוע מחקו דהא שם היא ממש אותה סוגיא, ועיין בתוספ' הרא"ש שהקשה היאך רצה להוכיח מהך קרא דקנסינהו עזרא הא מוכח בקרא שהי' ללוים מעשר ובדברינו מתורץ זה כמובן:

בד"ה מר. דהוי לכהן ולא ללוי: עיון ברמב"ם (פ"א מהל' מעשר) שכתב דעזרא קנס הלוים בזמנו שלא לתן להם מעשר רק לכהנים והקשה הכס"מ דמשמע דעזרא לא קנס אלא בזמנו והרי בכתובות משמע דגם אח"כ היו לכהנים ותירץ דעזרא תקן שלא לתן להם מעשר רק לכהנים ו"ה לא הי' רק בזמנו אבל אח"כ הי' רשות לתן בין לכהנים בין ללוים והביא ראי' ממה שכתב דבזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים, ולפענ"ד יש בזה ראי' לסתור דהא יוחנן כה"ג בטל הוידוי שהי' זמן רב אחר עזרא ועוד דמסוגיא דהכא נראה שהקנס הי' עדיין בזמן ר"ע, וא"ע ראיתי שהבית יוסף הרגיש בעצמו בזה בי"ד (סי' של"א) ותירץ בדוחק, ולפענ"ד מה שכתב הרמב"ם דעזרא קנס בזמנו לא על זמנו קאמר אלא גם על כל זמן בית שני ואפשר גם אח"כ עד שיתבטל התקנה מב"ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין אלא משום דהרמב"ם לא רגיל להביא דינים דנהגו כבר ולא נוהגים לעתיד כמו שהשמיט דיני במות ודיני כותים לכן כתב דעזרא תקן בזמנו וגם כתב בזמן שהיו נותנים מעשר להורות שדין זה אינו נוהג לעולם ומה שכתב דעזרא קנס שלא ינתן רק לכהנים אף דמסתמא פסק כר"ע דהילכתא כוותי' מחבירו ולפמש"כ התוספ' לר"ע לאחר קנסא הוי ללוים ג"כ י"ל דס"ל כהגירסא שמחק' התוספ' בכתובות דלאחר קנסא הוי גם לר"ע לכהנים דוקא ומתרץ מה שהקשו התוספ' על גירסא זו כמו שתירצנו לעיל

בא"ד. דאיכא למיחש דלמא אתי למיכלי': ק"ל בתרומות (פ"ט) גבי גדולי תרומה משמע דלא חיישינן כן ע"ש ואף דלענין לקט ושכחה פליגי שם ר"ט ור"ע דלחד פי' שם לר"ט חיישינן הא בסיפא לענין מעשר עני כ"ע מודו דלא חיישינן וע"כ ה"ט דלקט ושכחה שלוקטים העניים לעצמם איכא למיחש שמא יטעו אבל מעשר עני שהבעל הבית נותן להם הוא יזכיר אותם למכרו לכהנים ושלא לאכלו וא"כ גם הכא ליכא למיחש שיזכירו אותם כשיתנו להם מ"ר, ולכאורה י"ל כיון דלא מצינו מ"ד דמעשר ראשון אסור לזרים רק ר"מ כמש"כ התוספ' לעיל ור"ח ס"ל דחיישינן דלמא אתי למיכל מיני' בפסחים (י"א.) גבי חדש ורק גבי חמץ לא גזר משום טעמא דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו, אכן בלא"ה יש לחלק ג"כ דלכתחלה לא עבדינן תקנתא בדבר דאתי לידי תקלה אבל התם גבי גדולי תרומה לא רצו משום גזירה להפסיד לעניי ישראל מה שיש להם מן הדין, א"נ יש לחלק דדוקא גבי גידולי תרומה לא גזרינן דג"ת אינו רק מדרבנן מי"ח דבר שגזרו ב"ב אבל מ"ר לר"מ דאסור מן התורה שפיר גזרינן:

בד"ה ומבני לוי. וקרא נמי ויקומו ראשי האבות: לא זכיתי להבין מאי קשיא להו דהא מקרא נראה שפסוק זה כתוב כשעלו בימי כורש ראשון שהי' י"ח שנה קודם עליית עזרא כמבואר בפי' רש"י ריש עזרא ובר"ה ודף ג') וא"ל דקשיא להו דהא עכ"פ היו שם ולמה קנסו אותן הא זה גם בתירוצם לא מתורץ למה קנסו לקצוצי בהונות להם ולזרעם אע"כ דבאמת לא קנסו אותם וכמש"כ לעיל לחד גירסא או דמשום לא פלוג קנסו הכל, גם א"ל דקושיתם הי' הא היו שם לויים ואיך שלח עזרא להיות לו משוררים דגם זה לא מתרצים במה שכתבו שעלו עמו, גם המהר"ם תמה אך ס"ד דהם חיו זמן רב כ"כ אף שלענ"ד אין זה קושיא דהא כתיב (עזרא) ורבי' מהכהנים והלוים אשר ראו את בית הראשון הרי שחיו אבל בלא"ה נלענ"ד דאותן הלוים שעלו בימי כורש ראשון כשראו שנכתב שטנה בימי אחשורוש על בנין הבית שבו לבבל ולא עלו עם עזרא ולכך קנסום ומה שהקשו מהא דתנן עלו מבבל וקחשיב לוים י"ל דהם הל"ח לוים שבאו אליו אחר ששלח אחריהם וכנ"ל, אכן אכתי לא מתורץ דהא בקידושין (ס"ט:) כשמביא ראי' דסליקו מביא קרא דוישבו הכהנים והלוים שהי' בימי כורש ראשון, גם קשה מלבד הנ"ל על רש"י ותוספ' איך אפשר שלא היו שם לויים ראויים לשיר שהיו קצוצי בהונות דהא כתיב (עזרא ג' י') והלויים בני אסף במצלתים ובשלמא לפי מה שכתבתי שחזרו א"ש אבל לרש"י ותוספת קשה, אכן גם לפי מה שכתבתי קשה מסוגיא דקידושין שהבאתי, ועוד יש לתמו' דיש סתירה בפסוקים דאיך אפשר שלא עלו עם עזרא הא כתיב (שם ז) ויעלו מן בני ישראל והכהנים והלויים וזה הי' עם עזרא אכן זה כבר תירץ המפרש שם שהיו אלו ששלח אחריהם אח"כ אבל אכתי קשה כנ"ל, ולכן ולענ"ד דודאי היו שם לויים ומשוררים כדכתיב במקרא אבל אחרי שלא עלו עם עזרא ראה שלא יספיקו אילו להיות משרתים ושלח אחר אחרים להיות לו כדי סיפוק: דף

פ"ז ע"א במתניתן תאכל במעשר: גם משנה זו ע"כ כר"מ אתיא דמ"ר אסור לזרים, ועיין בכס"מ ובמשנה למלך (ריש הל' מעשר) שכתבו טעמים למה פסק הרמב"ם דמ"ר מותר לזרים דלא כסתם מתניתן, ולענ"ד נראה דהרמב"ם פסק כסתמא אחרינא דע"כ לא ס"ל כר"מ דהיינו סתם מתניתן דדמאי (פ"ה משנה א') ושם (פ"ז משנה א' ב' ג') דע"כ כולהו ס"ל דמעשר ראשון מותר לזר לאכלו וכן מוכח מסתם גמרא דסוטה (מ"ח.) שהביא שם ברייתא דמ"ר ומ"ע אומר ללוי ולעני הבא ראי' מכלל דמותר לזר לאכלו, ועיין בתוספ' י"ט (ריש דמאי) שרצה לומר דלכך לא מפרש מ"ר דהוי איסור לאו ובתוספ' חדשים שם רצה לומר אפילו לאחר שהפרישו מותר מטעם זה אפילו לר"מ, ובמכ"ה לא ראו סוגיא דסוטה ומש"כ רש"י שם וכ"כ גם התוספ' יומא (דף כ"ו) ע"ש:.

שם מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה: ק"ק מ"ש רישא דיש לה ג"כ בן מישראל ומכהן ואמרינן דלא תאכל בתרומה, וי"ל דיש לחלק בתרי גווני דברישא שהיא בת ישראל דלא אוכלת רק משום בנה אמרינן מאי חזית דסמוך אבנה מכהן סמיך אבנה מישראל ותשאר בהכשירה אבל בסיפא שהיא בת כהן דאוכלת מצד אבי' רק דנפסלה ע"י בן מישראל כשיש לה בן מכהן ג"כ בזה אמרינן איפכא מאי חזית דסמוך אבן מישראל סמיך אבן מכהן ותשאר בהכשירה, ועוד יש לחלק דברישא שנשאת בתחלה לכהן ואח"כ לישראל אמרינן דלא תאכל ע"י בנה מישראל כיון שכבר פסקה מלאכול ע"י בעלה אבל בסיפא דנשאת בתחלה לישראל ואח"כ לכהן שאכלה בשביל בעלה שוב אוכלת ג"כ בשביל בנה, ויש נפקותא בזה לדינא דלחילוק הראשון ב"כ שנשאת לכהן ויש לה בן ממנו ואח"כ נשאת לישראל ויש לה בן אוכלת והא דנקט נשאת לישראל תחלה דרצה לנקוט סיפא דומיא דרישא ולחילוק ב' אינה אוכלת וכן בת ישראל שנשאת לישראל ואח"כ לכהן ויש לה משניהם לחילוק ב' אוכלת והא דנקט ב"כ דוקא משום דרצה למיתני סיפא דומיא דרישא ולחילוק ראשון אינה אוכלת, שוב ראיתי ברמב"ם (פ"ו מהל' תרומות הל' י"ט) שכתב כחילוק ב' ולא ידעתי מניין לו כן הא י"ל דטעמא דמתניתן בסיפא משום דב"כ היא ואין חילוק בין נשאת לכהן ראשון לנשאת אחרון, ואפשר לומר דטעם דהרמב"ם דמקרא מוכח כן דכתיב וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והשתא אי ס"ד כחילוק הראשון הרי משכחת לפעמים דאפילו יש לה זרע מישראל אוכלת כגון שיש לה זרע מישראל ומכהן אבל לחילוק ב' א"ש דבכה"ג אינה אוכלת ואין לומר הא אכתי גם להרמב"ם משכחת דאוכלת בשיש לה בן מישראל כגון שנשאת לכהן לבסוף דז"א דקרא ודאי איירי בשנשאת לישראל לבסוף דהא כתיב כי תהי' אלמנה וגרושה משמע דבעודה תחתיו לא אכלה והיינו ע"כ בזה:

שם בגמרא במורם מן הקדשים לא תאכל: הרמב"ם (בפ"ו מהלכות תרומות) הביא דרשה זו ולכאורה צריך טעם למה פסק כרבינא בר שילא כיון דאמוראי בתראי פליגי עלי' ולכאורה יש נפקותא לענין דינא בינייהו דלטעם רבינא בר שילא לקי באוכלת חזה ושוק כיון דאיכא לאו ולשאר אמוראי לא לקי דלכולהו לא הוי רק ע', גם י"ל דשם (הל' ט') הביא ג"כ דרשה דמלחם אבי' מלחם ולא כל לחם ותרתי ל"ל. נ"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' לקמן (בד"ה התם דלרבינא בר שילא מנ"ל דבחוזרת דוקא איירי גם מה שהקשו עוד שם למאן דיליף מלחם ולא בשר לגבי בנה נמי כתיב, גם היקשה נו מה שכבר הקשתי במ"א דלמ"ד מלחם ולא בשר גם בתרומת תירוש ויצהר לא תאכל ואפכא בהרמת לחמי תודה תאכל, גם י"ל דהוקשה לו מה שהקשתי לעיל (ס"ח:) מאי מקשה שם מרבינא בר שילא לר"י אמר רב דלמא הוא ס"ל כחד מאידך דרשות לכן ס"ל להרמב"ם מדפשט להגמרא להקשות מרבינא בר שילא לעיל (שם) ודאי ס"ל דע"כ כ"ע אית להו דרשא דידי' דכן מוכח דאל"כ יקשה לאידך אמוראי האי יתורא דבתרומת דחשיב לי' הש"ס שם ליתורא מאי עבדי להו אע"כ דגם הם ס"ל דרשא דידי' וילפי מיני' מלקות לאוכלת חזה ושוק, רק דלכאורה קשה לרבינא בר שילא מנ"ל דיתורא דבתרומת הקדשים קאי אבת כהן החוזרת דוקא דלמא קאי אחוזרת בשביל בנה כקושית התוספ' ורש"י כבר נדחק בזה וכתב דמסתמא אחוזרת דסמיך לי' קאי וזה לא מתורץ בזה כאשר נזכור לקמן, אכן י"ל דאמוראי רצו ליתן טעם כל אחד דבב"כ החוזרת גופא רמיז קרא דאינה אוכלת בכל דבר ולכן מסתמא אמרינן דקרא דבתרומת הקדשים לענין ב"כ החוזרת איירי אבל מדרשא דדהו לחוד ודאי לא הוי ממעטינן חזה ושוק דלפעמים אורחי' דקרא למיכתב כך גם אתך דדרש רבא לא חשב יתורא דבפרשת קרח כתיב כמה פעמים אתך דלא שייך למידרש כן אע"כ דכולהו כרבינא ב"ש אית להו, ובהכי מתורצים כל קושיות הנ"ל וגם שיטת הרמב"ם א"ש:

שם גבו' קא זכי: הכי אמרינן גם בקידושין (נ"ב:) דמטעם זה המקדש בחלקו בין ק"ק בין קק"ל אינה מקודשת ע"ש:

שם והלא דין הוא: ק"ק מאי ק"ל דלמא צריך כנעורי' למלקות שתלקה כשאכלה מעוברת דאי מק"ו אין מזהירין מן הדין וא"ל דאי אתיא מכנעורי' ג"כ אינה לוקה דאין זה רק לאו הבא מכלל ע' דז"א דבזה אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא כמו שכתבו התוספ' בחולין (דף צ"ט) בשם ר"ת ואפילו לשיטת הר"י דאורלינש שם דלא ס"ל כן וכן לפי מה שחלקו התוספ' בביצה (דף י"ב) ג"כ יקשה דהא ברייתא זו נשנית בת"כ וסתם ספרא ר' יהודה ור"י ס"ל דכל היכי דכתב לאמר בתחלת הפרשה כל לאו הבא מכלל ע' חשיב לאו כדאמרינן בפסחים ודף מ"א) והרי הכא כתיב לאמר בהתחלת הפרשה וא"כ אפילו לא נחשוב כנעורי' רק ללאו הבא מכלל ע' ג"כ לוקין לר"י ואכתי מאי פריך והלא דין הוא, וצ"ל דגם אי אמרינן עובר כילוד מק"ו אין זה רק גילוי מלתא דגם מעוברת הוא בכלל לאו וכל זר:

שם ברש"י ד"ה עשה עובר כולד. עיין עליו בכל עניינים: א"ל לריש לקיש דס"ל לעיל (ל"ה) דעיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק כמו שכתבו התוספ' שם א"כ איך אמרינן הכא דעובר כולד ופוטר די"ל דהא דאסורה להנשא רק מטעם ספק הוא שמא תפיל אבל לעולם מן הדין חשיב עובר כולד אי ידעינן ודאי דלא תפיל אבל לרבי יוחנן קשה דס"ל שם ובן אין לו והא לית לי' הרי דלא חשיב עובר לכלום והיאך אמרינן הכא דעובר כולד ואף דלחד תירוץ התוספ' שם דוקא בהפילה לבסוף לא חשוב לי' אבל בלא הפילה לא מכ"מ לא חשיב לדידי' עובר כולד רק מטעם ספק שמא לא תפיל וא"כ איך שייך דלא לכתוב כנעורי' ונילף מיבום דכיון דביבום רק מטעם ספק נעשה עובר כילוד א"כ גם לענין תרומה לא הוי ידעינן דעובר כילוד רק מטעם ספק ואז הוי מותר לאכול מדאורייתא למ"ד ספק דאורייתא מן התורה לקולא ושפיר צריך קרא דכנעורי' לאסור ואפילו למ"ד מן התורה לחומרא ג"כ צריך כנעורי' לאוסרה ודאי בתרומה כי היכי דתילקי אם אוכלת, וכן מוכח גם מתוספ' נדה (מ"ד.) דצריך קרא דכנעורי' אפילו ידעינן לאסור מכח ספק וא"כ תקשי' מברייתא זו לר' יוחנן וי"ל דלא חש להקשות כן דבלא"ה אייתי שם ברייתא כריש לקיש, אכן מכ"מ גם לר"ל ק"ל מה פריך ל"ל כנעורי' כיון דלדידי' ג"כ רק מטעם ספק ולחומרא חשיב לי' קרא כולד א"כ אי לאו כנעורי' מהיכי תיתי שאם מעוברת אכלה תרומה שתלקה וצ"ע:

שם בתוספ' ד"ה ואימא. דפריך אבל נשואה: בתוספ' הרא"ש הקשה דעל זה לא הי' צריך להביא תנא דבי ר"י דמקרא מלא הוא ונדר אלמנה וגרושה וכן הקשה המהרש"א במ"ב, ולענ"ד י"ל לפי' רש"י דמקרא לחוד לא הוי מוכח כן דדלמא איירי דוקא בלא חזרה לבית אביו כגון שיש לה בנים דגם לענין תרומה אינה חוזרת אבל בחוזרת ה"א כמו שאוכלת תרומה כך חוזרת לעניין נדרים אבל מתנא דבי ר"י פריך שפיר כיון דפסק ואמר מה ח"ל והרי מוצאה מכלל אב ומוקי קרא למסר האב לשלוחי הבעל דאכתי לא נפקה לגמרי מרשות אב וגם אין לה בנים ולכן גם הכא לא צריך קרא לזה:

ועוד י"ל דודאי גם לרש"י הוצרך להביא תנא דבר"י דלא נימא דלמא במסר האב לשלוחי הבעל איירי אבל אחר שהביא דרשה זו שפיר י"ל דמתרווייהו קפריך דהיינו דלמא צריך לנשואה ולמען לא נימא דאי מייתי קרא דונדר לחוד דלמא אתי למיסר מייתי תנא דבר"י דשמעינן תרווייהו: בד"ה