ערוך לנר – יבמות – קטע 104

בא"ד. ואיך שייך לקנסה שיתן לה כתובה: א"ל דדלמא הא גופא קא קשיא לי' דלר"ע אין שייך נפקותא זה דהא מ"ג לית לה כתובה די"ל דמלשון הגמרא קא מקשה דקאמר הא לא מרגלה לי', ולפ"ז לפי תירוצם לא צ"ל דמפירות ובלאות דוקא קפריך אלא דנקט הך לישנא לפרוך מפירות ובלאות ג"כ, ובזה י"ל מה שהקשו התוספ' למה לא קאמר דר"ע כר"ט דמה בכך הא עיקר קושיתו היא מכתובה דלית לה לר"ע כיון דאין קידושין תופסין והיא לא מתירץ בזה דס"ל כר"ט:

בד"ה ולרבי מתיא. וקשה כיון דגירשה לאו בת שתיי' היא: במהרש"א הקשה דעדיפא ה"ל לאקשוי' דא"כ ה"ל גרושה שנפסלה לכהונה ומאי מקשה לר"מ ותירץ די"ל דאיירי בבת כהן דנפסלה מתרומה לרמב"ח, ולא זכיתי להבין תירוצי דאכתי מאי פריך לרמב"ח דלמא לדידי' א"ב ספק סוטה שהיא בת ישראל אכן בפשטות נלענ"ד ליישב קושיתו דהתוספ' לא הקשו לפי' רש"י רק מה שקשה לפי פירושו ולא לפי פירושם אבל הא דגרושה היא הרי קשה ג"כ לפי תירוצם וע"כ הוצרכו לתרץ דפסול דזנות חמיר טפי א"נ לעבור בב' לאווין וזה שייך ג"כ לפ' רש"י אכן כבר כתבתי לעיל דדעת רש"י כדעת הרשב"א דבלא גירשה איירי.

בא"ד. ועוד קשיא לפי' הקונטרוס: לפי מה דסברו התוספ' בפי' רש"י דבגרשה מוקי לה יש ליישב קושיא זו כמו שתרצו לפי תירוצם דהיינו דלרבנן לא תקשי' דלא חוששו' לפסול עצמה לכהונה דבלא"ה פסולה מטעם גרושה אבל לרמב"ח פריך דפסול זנות חמיר לה אכן לפי מה שהוכחתי מכח קושיא הראשונה דע"כ בלא גרשה איירי וכמש"כ הרשב"א א"כ ודאי קושיא זו ארש"י ורשב"א קושיא אלימתא היא, ונלענ"ד לתרץ דהנה עוד הקשה הרשב"א דמאי פריך לרמב"ח דלמא נטמאה וניחא לה דלא תשתה כלל ומרגלה לי' כדי שיבא עלי' ולא ישקנה והניח בקושיא, ולכאורה קושיא זו צריכה ביאור דא"כ למה לה להרגילו תאמר בקיצור איני שותה אכן זה אינו דא"כ אינה נוטלת כתובה והיא רוצה כתובה ולכך מרגילתו ועל זה מקשה דמספיקא לא הוי לה כתובה גם לר"ח דלמא נטמאה, אכן זה פשוט דקושיא זו לא קשה רק לב"ה דס"ל דמספיקא אין לה כתובה אבל לב"ש דס"ל מתו עד שלא שתו יש לה כחובה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי גם הכא יש לה כתובה לרמב"ח כיון דיש לומר דנטמאה והיא מרגילתו ויש לומר דלא נטמאה והוא מרגילה ה"ל ספק השקול ויש לה כתובה באינה יכולה לשתות כמו במתו בעליהן אכן כיון דק"ל כב"ה ודאי קשה, וי"ל ע"פ מה שכבר הקשתי לעיל הא לרבנן ג"כ תקשי' דלמא טהורה היא אבל השתא י"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתא דודאי לרבנן לא תקשי' דלמא טהורה היא ולא מרגלא לי' כיון די"ל ג"כ אפכא דלמא טמאה היא ומרגלא לי' א"כ מספיקא לית לה כתובה אבל לר"מ פריך שפיר כיון דנעשית זונה א"כ י"ל סברא יותר דטהורה היא והוא הרגילה ואפילו טמאה ג"כ י"ל דהוא הרגילה כיון דנעשית זונה ופסול זנות חמיר לה א"כ יש סברא דביותר היתה אומרת איני שותה מלהרגילו ושתעשה זונה ודאי ולכן יותר נימא דהוא הרגילה ויהי' לה כתובה וא"כ ליכא איכא בינייהו ובזה מתורצת שיטת רש"י:

בא"ד. ועוד דאיכא השתא תרי לאווי: עיין במ"ל (ספ"א מהל' אישות) שרצה להוכיח מזה דספק סוטה היא בלאו לבעל ולא ידעתי מהיכן משמע כן דפשוט הוא דמה שכתבו דאיכא תרי לאווי הוא משום גרושה וזונה לכהן, גם כתב שם דמהתוספ' לעיל (דף י"א) משמע דבע' הוא ואדרבא שם כתבו בפי' דלאו הוה ועיין מש"כ שם וצ"ע:

דף פ"ו ע"א בגמרא ולא במעשר: א"ל דרבין דפליגי אר"מ וס"ל דמעשר אפילו באכילה מותר לזרים האי בו מאי עביד להו דכבר כתבתי לעיל (ע"ג.) די"ל דס"ל כרבנן דרבי בסנהדרין ודף פ"ג) דמפיק להאי דהזיד במעילה אינו במיתה רק באזהרה ור"מ י"ל דכרבי דהתם ס"ל דהזיד במעילה במיתה ואדרבא בזה א"ש מ"ט לא דרש גם רבי בו למעט מיתה כרבנן דשם אכן לעיל (שם) כתבו התוספ' דבו אתי ג"כ למעט מיתה ממעשר בטומאת הגוף וכבר הקשתי שם דהא צריך להנך דרשות דא"ל דתרתי אא מינה דאף גם לעיל (ע"א.) כתבו התוספ' דהכל ממעטינן מחד בי שאר ראשונים לא ס"ל שם כן ע"ש והכא לענין הך בו ע"ב ליכא למימר הכא דא"כ יקשה מ"ט דרבי דלא דרש ג"כ בו כרבנן, אכן לכאורה י"ל כיון דלפי המבואר בתוספ' הנ"ל ל"צ מיעוטא דבו למעט מעשר בטומאת הגוף ממיתה רק למאן דיליף בכורים ממעשר שם דהיינו לת"ק דר"ש אבל לר"ש גופא לא מצרכינן להכי כיון דלא יליף מעשר ובכורים מהדדי וא"כ י"ל דהך ת"ק שם ס"ל כרבנן דר"מ וכרבי וצ"ל בי להנך דרשות רק לדרשא דידי' אבל ר"מ וכן רבנן דרבי י"נ דבאמת כר"ש דהתם ס"ל ולכן לא מצרכי בו רק לדרשא דדהו:

ובזהלבאר דעת הרמב"ם (ריש הל' מעילה) שהביא התם דאזהרה דמעילה נפקא מלא תוכל לאכול והראב"ד השיגו וע"ש בכ"מ שכתב כוונתי דה"ל ליליף מגז"ש דחטא חטא דהא רבנן לא ממעטי רק ממיתה מכת בו וכמו שכתב רש"י, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם הוכיח דע"כ לדידן לא נפקא אזהרה מחטא כיון דפסקינן כרבנן דרבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וגם פסקינן כת"ק דר"ש דבכורים אסורים לאונן מהיקש דמעשר וא"ב ע"כ צריך בו למעט מעשר בטה"ג ממיתה וא"כ מנ"ל דהזיד במעילה אינו במיתה אע"כ דרבנן לא ילפי כלל חטא חטא מתרומה לענין איסור מעילה ואזהרת מעילה לא נפקא רק מלא תוכל לאכול דמזה ממילא לא ידעינן רק אזהרה ולא מיתה ואף דבמעילה (דף י"ב) דרש גז"ש זו לענין מילי טובא מכ"מ גלי דלענין אזהרת מעילה לא נדרש מדאצטריך קרא דלא תוכל ואף דרבנן ילפי בסנהדרין (דף פ"ג) תרי מיעוטא מבו דהיינו בו ולא בבע"מ ובו ולא במעילה אולי תרי רבנן ננהו ומאן דיליף הא לא יליף הא:

שם עליו ולא על מעשר: א"ל דרבנן דפליגי אר"מ האי עליו מאי דרשי בי' די"ל דמצרכי' להו להא דדרשינן בב"מ (נ"ד.) עליו לרבות חומשו כמוהו ולר"מ צ"ל דלא מצריך קרא להכי גבי תרומה דילפינן במה מצינו מעליו דגבי הקדש ומעשר ולרבנן אע"ג דאתי במה מצינו טרח וכתב ולה קרא:

שם אף שעריך האמור כאן מעשר עני: ק"ק הא לעיל (ע"ג:) ילפינן מהך שעריך טומאת מעשר דבטומאת מעשר איירי ואיך אמרינן הכא דבמעשר עני איירי וצ"ל דר"ש דלעיל פליג ארבי יוסי דהכא, ובזה יתיושב מה שהקשו התוספ' לעיל (שם) מגמרא דפסחים די"ל דאליבי' דרבי יוסי דהכא אזלא, גם יתיושב לפ"ז מה שהקשתי על הרמב"ם לעיל (שם) שהביא קרא דלא בערתי אטומאת מעשר ע"ש כיון דפסק כר' יוסי דהכא או משום דנמוקו עמו דהלכה כר' יוסי נגד ר"ש או משום דרבנן דהכא ס"ל כוותי' או משום דרב במכות (ט"ז:) ס"ל כוותי' א"כ ע"כ ליכא למילף טומאת מעשר מבשעריך וע"כ דאתיא מלא בערתי וכסוגיא דפסחים, אך דלפ"ז צ"ל לר"ש דמעשר עני אינו טובל ואף דגם במכות ושם) רצה לומר דפליגי תנאי בכך מכ"מ במסקנא לא קאים הכי:

שם לישנא אחרינא מ"ר דטביל מדר"י נפקא: ק"ק דהא ר"י יליף מבשעריך ומזה לא ידעינן רק מ"ע דכתיב גבי' בשעריך וא"ל דמ"ר כש"כ הוא ממ"ע שאין בו צד קדושה הא אין מזהירין מן הדין ואיך אמרינן דלאו מדר"י ילפינן וי"ל דגבי מ"ר כתיב ג"כ בשעריך דכתיב והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו בפרשה של מ"ש וקרא זה במ"ר איירי וכן פירש רש"י שם:

שם אינה נותנת רשות לתרום: ק"ק א"כ למה נקט האי לישנא ולא נקט בפירוש אינה נותנת רשות, וי"ל דהרמב"ם (ה' תרומות פ"ד ה' י"ב) פסק דאשה לא תתרום אלא אמה שהיא אוכלת אבל לא על הכל ע"ש בכס"מ שכתב שכן הוא בתוספתא, ולכאורה קשה שהרי הכא קתני סתמא שנותנת רשות לתרום וא"כ למה שבק הרמב"ם ברייתא דשקיל וטרי הש"ס אליבי' ופסק כתוספתא וא"ל דהכא מתרומת מעשר דוקא איירי דז"א דבפי' כתב התרומת הדשן (סי' קפ"ח) הביאו גם המ"ל (שם) דה"ה תרומה וחלה וע"כ צ"ל דהרמב"ם סובר שלא לעשות פלוגתא בין הברייתא דהכא ותוספתא שגם הכא דוקא בכדי שהיא אוכלת נותנת רשות לתרום ולכן א"ש דנקט בלשון אינה אוכלת לאשמעינן הך גופא דכיון דאינה נותנת רשות אלא למה שאוכלת והיא אינה נותנת רשות בעבור שעדיין אינה נשואה ממילא אינה אוכלת:

שם מעשר הקל לא כש"כ: מזה מוכח דגמרא דילן לא ס"ל דרשה דספרי שהביאו התוספ' לעיל ודף ס"ח) דיליף מאתם וביתכם גופא דאשת כהן אוכלת בתרומה ובלא"ה כתבו התוספ' שם דאסמכתא בעלמא הוא ולא ידעתי איך דרש אפילו בדרך אסמכתא אתרומה כיון דקרא בלוים ולענין מעשר כתוב כדדרש הכא:

שם אלא למ"ד משום גרושה: ק"ק דלמ"ד משום ייחוד מי ניחא דהא קתני מעוברת שפנוי' היא ובה אין איסור ייחוד מן התורה וא"ל כיון דדוד גזר על ייחוד פנוי' גם לפנוי' אין חולקין משום ייחוד הא לקמן (צ"ט:) לא משמע כן דקתני התם והאשה ופי' רש"י אשת כהן משמע הא לפנוי' ב"כ חולקין ועוד אי ס"ד דבפנוי' ג"כ אסרו משום ייחוד מאי פריך לקמן (דף ק') מאי בינייהו בין מ"ד משום ייחוד למ"ד משום גרושה לימא דא"ב פנוי' דלמ"ד משום ייחוד אין חולקין ולמ"ד משום גרושה חולקין דודאי לא שייך לגזור בפנוי' ב"כ משום גרושה בת ישראל וצ"ל דגזרינן בפנוי' ב"כ אטו נשואה ב"כ ובה אטו נשואה ב"י ובה אטו גרושה ב"י וכולהו חדא גזירה היא ולפ"ז מוכח דבין למ"ד משום יחוד בין למ"ד משום גרושה יש איסור בפנוי' ג"כ אבל י"ל ג"כ דלתרווייהו אין איסור בפנוי' ונקט מעוברת איידי דרישא ולענין דינא צ"ע:

שם משום גרושה: הרמב"ם (בפרק י"ב מהל' תרומות) כתב דלאשה אין חולקין מפני הייחוד ושמא תתגרש וכתב שם המ"ל דפסק כר"פ ורב הונא דתרווייהו איתנהו, ומזה נראה דהרמב"ם ס"ל דלא פליגי לענין דינא ומה דקאמר מאי בינייהו לא קאמר רק דלענין דינא הוי נפקותא, אכן לפ"ז יקשה מה מקשה הכא אלא למ"ד משום גרושה מא"ל הא הך מ"ד ס"ל ג"כ טעם דיחוד, לכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל דבאמת פליגי רק משום דכתיב חד אמר וחד אמר ולא הוזכרו שם אמוראים לפסוק כאחד מהם ע"פ הכלל לכן נקט טעם תרווייהו להחמיר כיון דאיכא נפקותא א לענין דינא דלכל אחד מהטעמים יש חומרא שאין באחר כדאמרינן שם:

שם ברש"י ד"ה מכלל דאיכא. דכהנים אקרי לויים: במהרש"א הקשה דהא ר"מ ס"ל כר"ע לקמן דלא אקרו לוים, ולפענ"ד לא הבנתי קושיתו דאף דהתוס' לקמן (ע"ב) כתבו ג"כ הכי דלר"מ כהנים לא אקרי לוים מואכלתם אותו בכל מקום זה דוקא לפי האמת דמתרץ דר"א נותנו אף לכהן קאמר מכלל דר"מ ס"ל דאין נותנו לכהן וא"כ ע"כ דכהנים לענין מעשר לא אקרי לויים אבל לפי מה דס"ד השתא דר"א מתירו לכהן לענין אכילה קאמר א"כ גם ר"מ דוקא לענין אכילה קאמר על זה פריך מהיכי תיתי שיאסר לכהן שלא יהא בכלל הלוים כמו בכל מקום דהא השתא אין למעט מואכלתם אותו דזה דרשינן לקמן רק לענין נתינה:

בד"ה ואכלתם. נשואה ללוי: פי' משום דקרא בלוים כתיב וא"כ ה"ק דביתכם דומיא דאתם מה אתם מתי שתרצו תפרישו תרומת מעשר ותאכלו המעשר אף ביתכם כן דגם היא רשאי לתרום, אכן לא ידעתי למה תלה הדבר בנתינת רשות ולא מפרש שהיא עצמה תורמת:

בד"ה וליטעמיך. דהיכי מצי פריך מתרומה דמתניתן: בפשטות ה"ל להקשות איך שייך בזה וליטעמיך דהא אדרבא רק לפי תירוצו דהכא איירי באין חולקין קשה כן דגרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר אכן הרמב"ן והרשב"א הביאו הגירסא הישרה שהי' להאות דגרסי ולפי הגירסא ההיא מתורץ קושיא זו וגם קושית רש"י:

שם בתוספ' ד"ה תרומה לכהן. וכולהו אליבי' דר"ע: לפמש"כ הרמב"ן דמקבלה ידעו' דס"ל ר"מ כן י"ל דגם רש"י ס"ל כן וכמו שכתב בפי' משמי' דגמר' ששמע בשם ר"מ רק דהוקשה לו דא"כ לענין מאי מייתי דתרומה לכהן דלא מוכח מידי מינה לכן כתב רש"י דגם בלשון הברייתא מרומז או משום תרומה דנקט או משום דנקט ר"א לשון היתר אבל לעולם לא משום הך לחוד ידעינן כן ולכן לא יכול להביא ר"ע, גם י"ל דנקט ר"מ כיון דתלמיד ר"ע הוא וממילא ידעינן דס"ל כן ושדברי ר"מ תורתו של ר"ע היא וכדאמרינן לקמן (צ"ו:) יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעים שתורתו של משה היא אף ר"א תלמידך וכו' פ"ש, גם מה שהקשו אאידך טעמא דרש"י דלמא הא דאיירי ר"מ באו"ה היינו בתרומה י"ל דרש"י ס"ל כיון דר"א נקט לשון היתר לענין מעשר גם ר"מ לענין מעשר באו"ה איירי:

בד"ה מה תרומה. מ"ר נמי כתיבא בי' תרומת מעשר: ליישב זה לשיטת רש"י י"ל דודאי נמי ה"ל דהא דטבול דתרומה במיתה מולא יחללו את קדשי בני ישראל נפקא דהא בסנהדרין ילפינן בפי' כן רק דהוקשה לו מ"ט פשיטא לי' טבול לתרומה יותר מטבול למ"ר דיש בתוכו ג"כ קדשי ב"י העתידים לתרום דהיינו תרומת מעשר דהיינו צד קדושה שבו וכן נראה מדכתב גבי מעשר עני דליכא צד קדושה מכלל דגבי מ"ר איכא צד קדושה לכן תירץ דתרומה פשיטא דטובל כיון דבה גופה לאחר הפרשה איכא מיתה משא"כ במעשר ראשון דבו גופא לאחר הפרשה ליכא מיתה ולכן לא מסתבר שיהי' בכלל קדשי בני ישראל העתידים לתרום אי לאו היקשא לתרומה אבל וראי עיקר טעמא דתרומה טובל לא מכח סברא לבד הוא אלא מקרא דולא יחללו ולכן טובל גם לכהן ומתורצים קושיות התוספ': בד"ה

אף מ"ר טובל. אע"ג דאין היקש למחצה: עיין ברמב"ם (ריש הל' מעשר) שהביא קרא דכדגן מן הגורן דמ"ר מותר לזרים וכן הוא בספרי זוטא הובא בילקוט, ובזה בפשטות מתורץ קושית התוספ' די"ל דרבנן הך דרשא דספרי ס"ל, ומה שתרצו התוס' עוד דמסתבר טפי לאוקמוי קרא לעונש במקום דכבר כתיב אזהרה משנוקי אאיסור חדש א"ל דא"כ מ"ט דר"מ די"ל ע"פ דברנו הנ"ל דר"מ כרבי ס"ל א"כ ע"כ מוכח דהיקשא לענין אכילת מ"ר אתיא דאל"כ בו גבי תרומה ל"ל:

בד"ה אי מהתם. וי"ל דשמא אין בו מיתה: כן שיטת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פ"י) וראיתי בריטב"א בסוגין שהביא בשם הרמב"ם שהאוכל טבל שלא הורם ממנו מעשר ראשון לוקה ואפילו יש בו תרומת מעשר ועל זה הקשה שהרי זה במיתה ולא הבנתי דבפי' מבואר גם ברמב"ם כן ולא כתב רק היכי שטבול למעשרות ולא לתרומת מעשר ובזה גם הריטב"א ס"ל כן וצ"ע, ועיין בשער המלך שתמה על העצמות יוסף שכתב דשמא על טבל של ת"מ ליכא מיתה ושכן משמע ברמב"ם בהל' סנהדרין שהרי הכא כתב הרמב"ם בפי' שהוא במיתה, ואולי גם להריטב"א הטעה לשון הרמב"ם בסנהדרין ועכ"פ צ"ע:

בא"ד. אין בו מיתה: מה שנסתפקו התוספ' בזה אי טבל למ"ע במיתה הוא מפורש במדרש איכה בפסיק גלתה יהודה מעוני שאמר רב הונא בשם רב דהאוכל טבל מעשר עני חייב מיתה, וביותר תימא על הרמב"ם שפסק בפי' דאין בו מיתה וכנ"ל, וצ"ל דהרמב"ם דייק כן ממה שאמר רב במכות דהאוכל טבל מ"ע לוקה משמע הא מיתה לא וכמו שדייק (ס"פ הנשרפין) לענין זר שאכל תרומה אליבי' דרב ולפ"ז ע"כ פליג תלמודא דילן אמדרש דאמר אליבי' דרב עצמו דחייב מיתה ופסק הרמב"ם כתלמודא דידן והתוס' נסתפקו בזה אם זה חשיב דיוקא אליבי' דרב מה שאמר לוקה ולא חייב מיתה:

בד"ה מאי אינה אוכלת. פי' בקונטרוס דקאי אכולה מתניתן: י"ל דרש"י הוכיח לפרש כן מדקאמר במאי אוקמתא כר"מ אימא סיפא דזהו כמו אי הכי והרי גם אי לא מוקמינן רישא כר"מ ג"כ קשה אסיפא לכן פי' דלתירוץ רב ששת לא מוקמינן רישא כר"מ דלפ"ז א"ש דנקט כן משום תירוצא, וביישוב קושיות התוספ' עליו י"ל דרש"י דייק בלישני' דקאי אכולי מתניתן לגבי מעשר שאינה נותנת רשות משמע הא רישא דקתני בת ישראל מאורסת לכהן וכו' דאיירי לענין תרומה בזה איירי לענין אכילה ממש ואשמעינן דעובר ואירוסין ושומרת יבם פוסלין ולא מאכילין דאע"ג דכבר תני לעיל בפרק אלמנה לכה"ג הכא עיקר דהך פרק איירי בהנך דינא ולעיל לא קתני אלא איידי דעובר דאיירי שם וכיון דקתני ברישא לא אוכלת נקט ג"כ במציעתא וסיפא כן אגב רישא, ולפ"ז מתורצים כל קושיות התוספ' דמה שהקשו שהל"ל אלא אמר ר"ש כבר כתב הריטב"א שיש כיוצא בו בתלמוד ונ"ל כוונתו כמו שכתבו הם גופא כלל זה במקומות אחרות שהיכי שלא הוזכר שם האמורא בקושיא מקודם כמו הכא לפעמים לא לא אמר אלא אע"ג דחוזר, ומה שהקשו דליתני אינה נותנת רשות, וגם מה שהקשו עוד איך שייך נתינת רשות לענין מעוברת י"ל דאיידי דרישא לענין תרומה בב"כ נקט כן, גם מה שהקשו דליתני אפילו בת לוי ללוי י"ל ג"כ דנקט כן אגב רישא דשם לא יכול למיתני ב"כ לכהן דהיא ממנ"פ אוכלת בתרומה והוא הנכון לענ"ד בשיטת רש"י:

ע"ב בגמרא נקראו כהנים לוים: ק"ק דא"כ יהי' שירה ג"כ אף בכהנים וא"ל דאיכא שום מיעוטא למעט כהנים זה אינו דהא בערכין (י"א.) יליף שמואל שירה מן התורה מקרא דושרת בשם ד' והאי קרא בכהנים איירי כמש"כ רש"י בחומש מהספרי אכן י"ל דמהתם אין ראי' דהא כל הראי' דקרא בכהנים איירי מדכתיב ושרת וכיון דושרת רצה לדרוש בשירה שפיר י"ל דאיירי בלוים וכי. פריך אח"כ ואימא נשיאת כפים ודאי אן לפרש בלוים דהא כה תברכו לאהרן ולבניו נאמר ואחר העולה לדוכן עובר בע' כדאמרינן בכתובות (כ"ד:) אלא ה"ק אכתי מנ"ל דשירה בלוים דלמא ליכא שירה כלל וקרא בכהנים איירי ובנשיאת כפים אבל לעולם י"ל דאיכא מיעוטא למעט כהנים אכן כל זה רק לטעמא דשמואל אבל לאידך תנאי דמפיק שירה מקרא אחריני בלא"ה לק"מ:

שם יצא כהן שאין יכול לאכלו בבית הקברות: ק"ק דהא אמרינן בעירובין דמערבין לכהן בביה"ק ומפרש טעמא התם (ל':) משום שיכול להכנס לה בשידה תיבה ומגדל ואפילו בתרומה טהורה מערבין לו (שם) וא"כ הרי יכול לאכלו בביה"ק ואפי' נימא דבכ"מ משמע אפילו בלא שידה ותיבה ומגדל או דס"ל ר"ע כמ"ד שם אוהל זרוק שמי' אוהל מכ"מ הרי יכול לאכלו בביה"ק כשמטמא לקרובים או למת מנוה, וי"ל דקרא דבכל מקום ע"כ אתי להשמיענו מידי ואי בכה"ג מיירי מה משמיענו ולא ניחא לר"ע לאוקמי' כראב"ע דאוכלו חוץ לחומה די"ל דזה פשיטא דמהיכי תיתי שיהי' צריך חומה להצריך קרא למעוטי ולראב"ע צ"ל דס"ד דנילף במה מצינו ממעשר שני ור"ע ס"ל דלא ילפינן דאיכא למיפרך שכן דסט"ב כדאמרינן לעיל (ע"ד:) או שיש לר"ע מיעוטא למעט דלא בעי חומה כמו שכתבו התוספ' לעיל (ע"ג.) לענין תרומה ולענין שלא לקי בטומאת הגוף ג"כ ל"צ אלא אי אמרינן כר"מ דמעשר אתקש לתרומה אבל ר"ע לא ס"ל כר"מ כמש"כ התוספ' לעיל, אכן לפ"ז יקשה דקושית התוספ' לר"מ הכא במקומה עומדת מנ"ל למעט מבכל מקום כהנים דלמא אתי קרא להתיר בטומאת הגוף, אבל י"ל עוד דלא ניחא לי' לר"ע וגם לר"מ לאוקמי' קרא בטומאת הגוף דלכאורה י"ל למה קאמר בטומאת הגוף לא לקי ולא קאמר ג"כ בלשון היתר דמותר לאכלו בטומאת הגוף או דלא בעי טהרת הגוף כדקאמר לענין חומה אבל י"ל דמותר לאכלו בטומאת הגוף דיליף מבכל מקום ע"כ לא יליף רק משום דבכל מקום משמע אפילו בביה"ק והרי זה לא משכחת בכהן רק דנכנס שם באיסור ואמרינן לעיל (ע"ח.) דאי להיתירא לא כתיב קרא וא"כ איך ס"ד דכתיב קרא דבכל מקום להתיר לכהן לאכלו בט"ה כשעשה איסור לכן קאמר דקרא אתי דלא לקי וזה הוי דאי לאיסורא דאם לוקין מי שלא חייב מלקות עבר על פן יוסיף אבל ר"מ ור"ע לא מסתבר להו לאוקמי' קרא בהכי דואכלתם אותו לשון היתר לכתחלה משמע, אכן לפ"ז קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת דלמא בכ"מ בביה"ק היינו בכהן שטמא לקרובים דא"ל מה משמיענו דלמא אתי להשמיענו דמותר לאכלו בטומאת הגוף דהא השתא שפיר משמע קרא לכתחלה ולא הוי דאי להיתרא ואפילו נימא לר"ע כתירוצנו קמא דלא צריך קרא להתיר ט"ה דמהיכי תיתי לאסור מכ"מ לר"מ קשה: