ערוך לנר – יבמות – קטע 102

שם בתוספ' ד"ה וכי תימא. וי"ל דבלא"ה פריך לה מגופה: תירוצם דחוק והרשב"א הוסיף להקשות מה השיב מחלל שנשא כשרה התם ודאי נפסלה ע"י ביאה לפסול לה ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד פי' אחר בגמרא דלא יקשו כל הקושיות דלכאורה הי' אפשר לומר דלכך לא תני בתולה דכזה לא הוי שייך מותרת לבעלה ואסורה ליבמה דהא בשעה שהיתה מותרת לבעלה אכתי לא הי' השם בעולם שתאסר על ידו ליבמה ולא הוי דומיא דממזר וממזרת דתתם שם ישראל או שם מחזר שאוסרה על היבם הי' בעולם גם תחת בעלה אכן אי אמרינן מיתה מפלת אין בכך כלום דהא לעולם לא דנינן על היבום אלא לאחר מיתה וא"כ גם באחריני לא הוי אסורה ליבמה ומותרת לבעלה בחדא זמנא ולכן קאמר וכ"ת קסבר תנא הכא נשואין ראשונים מפילים פי' לא שנתירה עי"ז ליבום דודאי רק להחמיר אמרינן כן וגם דאיסור חדש אפילו לאחר מיתה חל כקושית התוספ' וגם ע"ז לא הי' יכול להשיב מחלל שנשא כשרה כקושיות הרשב"א אלא ה"ק כיון דנשואין ראשונים מפילים להחמיר עכ"פ הרי דדיינינן שעת יבום מנשואין הראשונים וא"כ שפיר י"ל דלכך לא תני בתולה דאיך הוי שייך למימר אשעת נשואין הראשונים דאז חלה זיקת יבום מותרת לבעלה אסורה ליבמה דהא אז שם אלמנה עדיין לא הי' בעולם שאוסרה על יבמה ולא הוי דומיא דממזר וממזרת על זה השיב הרי חלל שנשא כשרה דהתם ג"כ בשעת נשואין דהיינו בשעת קדושין כמו שכתב בתוספ' הרא"ש לא הי' השם פסול שפוסלה על היבם בעולם ואעפ"כ קתני לה ובזה הכל א"ש:

בד"ה אי נסיב. דאשת שני שהיא שניי' מותרת ליבמה: זה לכאורה קושיא גדולה על רש"י שפי' דאסורה ליבמה וראיתי במהרש"א מ"ב שרצה ליישב זה דרש"י סובר דקהל גרים לא אקרי רק אותו הדור שנתגייר אכן זה תימא דהא בפי' אמרינן בקידושין (ע"ה.) דגר עד י' דורות מותר בממזרת ע"ש וצ"ע:

בא"ד. וי"ל דבן הישראלית ממצרי שני אין חשוב ישראל: א"ל הא פסקינן בש"ע אהע"ז (סי' ד') דאם א' מהן ישראל או אביו או אמו לא אקרי קהל גרים י"ל דהתוספ' לשיטתו קאי דחולקין על הרמב"ם וס"ל דגר הבא על ב"י בתו חשיבה גיורת ומותרת בממזר כמו שכתבו בקידושין (ע"ד:) וכמו שהזכיר הח"מ שם שוב ראיתי בתוספ' הרא"ש שכתב ג"כ כתי' התוספ' דבן הישראלית ממ"ש אין חשוב ישראל והוסיף כדאמרינן לעיל (נ"ז.) אשה ב"ג לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל וראיתו ממה דמסקינן שם כשרות אתוסף בה ולאו קדושה לאקרוי' קהל דהיינו כפי' רש"י שם ולפ"ז א"ש פסק הש"ע ע"פ הרמב"ם דהוא ס"ל כפי' המורה שהביא רש"י שם והשתא פסק הש"ע תלוי בפלוגתא דרש"י והתוספ' לחד גיסא והמורה והרמב"ם לאידך גיסא ומהתימא שלא הוזכר כלום מזה בפוסקים ועיין מש"כ לעיל (נ"ז.):

בא"ד. וכי תימא דלא תני הכי: אין להקשות דאפילו נימא הכי אכתי יקשה דמשכחת בהיתר ג"כ כגון גר שנשא שתי נשים מצרית ראשונה וישראלית דלא עביד איסור די"ל דלהתוספ' לשיטתם לא שייך זה כיון דס"ל דבן גר מישראלית אקרי קהל גרים א"כ לא משכחת אסורות ליבמהם אבל לשיטת רש"י ורמב"ם הנ"ל דס"ל דדינו כישראל באמת יש להקשות מגר שנשא דלא שייך מה שכתבו התוספ' דבאיסור לא קמיירי:

בא"ד. וא"ת ומאי מקשה לרב דימי: ועור דר"ש מתיר הנקבות מיד פי' וא"כ לא משכחת הך דין דרב דימי כלל ולכן אי אפשר למשכח שב' אחים האחד מצרי והאחד לא אבל אמה שכתבו למ"ד קהל גרים אקרי קהל ק"ל הא גם בלא פלוגתא משכחת שפיר מותרת לאלו ולאו בשנשא שתוקית דמותרת לישראל ומותרת למצרי וכמו שהקשו התוספ' לעיל (ע"ח.) והכא לא שייכי תירוציהם שם וי"ל דלא רצה למינקט שתוקית כיון דעכ"פ מדרבנן אסורה לישראל כדאמרינן בקדושין (ע"ג.) והתוספ' הקשו לעיל דמכ"מ משכחת דין תורה שפיר מצרי של במה יטהר והא דלא הקשו התוספ' דלמא סבר תנא דמתניתן דקהל גרים אקרי קהל דבזה לא שייך תירוצם דע"כ בפלוגתא קמיירי דמה בכך דלמא בפלוגתא דלא ס"ל כוותי' לא קמיירי וכדמחלקינן לעיל דף י' ע"א) די"ל דאין סברא לומר דפליג הך תנא אתנא דלעיל (ע"ו.) דס"ל קהל גרים לא אקרי קהל מדמתיר פליט דכא בגיורת:

בא"ד. וי"ל דעדיפא משני: ק"ל הא גם לפי תירוץ זה אכתי צריך לתירוץ בתרא דע"כ בפלוגתא קמיירי דאל"ה די"ל דבפלוגתא לא קמיירי גם תירוץ זה לא א"ש דהא גם פצוע דכא לא משכחת רק בפלוגתא דמותרת לזה ולזה היינו בגיורת כפי' רש"י וזה ע"כ לא שייך רק למ"ד קהל גרים לא אקרי קהל וגם בלא זה הך דפ"ד בפלוגתא איירי דלר' אליעזר לעיל (ע"ט:) דסריס אדם לא חולץ ולא מייבם וכן לאשתו לא שייך למיתני ת"ר במשנתינו וא"כ אכתי צריך לתי' בתרא וי"ל דזהו באמת מש"כ דעדיפא משני דממנ"פ א"ש אי איירי בפלוגתא י"ל דשייר דרב דימי משום דשייר ג"כ פ"ד ואי לא איירי בפלוגתא פשיטא דלא יכול למיתני דרב דימי:

ובהכי א"ש מה שיש להקשות לכאורה אהא דשייר פ"ד דא"כ למ"ד דפליג לעיל ארב דימי (ע"ח.) וס"ל דלא אזלינן בתר דידה א"כ לא מצי למיתני מצרי במשנתינו וא"כ ק' מאי שייר דשייר פצוע דכא, אבל השתא א"ש די"ל דס"ל בפלוגתא לא קמיירי, אכן לפ"ז יקשה לתירוץ בתרא דהתוספ' דע"כ בפלוגתא קמיירי קושיא זו, אבל באמת לק"מ לפמש"כ התוספ' לעיל דגם בלא רב דימי משכחת מצרי ולא פריך לרב דמי אלא משום דלדידי' הוי דבר של חדוש וא"כ ממנ"פ א"ש הא דלא תני פ"ד אי תני גם מידי דלאו חדוש שייר ג"כ מצרי כקושית התוספ' ואי לא תני דבר שאינה חדוש פשיטא דא"ש הא דלא קתני פצוע דכא ועוד דלפי הירושלמי שהביא הרשב"א בלאו פצוע דכא שייר ג"כ ט"ו עריות וצרת סוטה ואחות חלוצה כמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א:

בד"ה שייר כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ"ק: לעיל בפ"ק רק לענין מחזיר גרושתו אמרינן כן ולא לענין סוטה דסוטה נאסרה משום טומאה כתיב בי' כעריות אבל לענין ספק סוטה אמרינן כן בסוטה (ו'.) לתירוץ רבא שם וע"ש בתוספ' שהקשו אבל יש לתמו' וכו' ונעשה פצוע דכא וכו' והניחו בקושיא, אכן לפי מה שכתבו הכא דלא שייך לומר כן אלא בשנעשה באשה שום מעשה מתורצת קושיתם שם:

בד"ה אלא. ואר"י דהכא וכו' ועוד דבכ"מ ששונה שני ענינים: אפילו במקום דלא שייכי בי' חילוקי התוספ' מצינו דאילו לאו דוקא שהרי במכות (דף י"ג) קתני ואילו הן הלוקין ושייר טובא כמש"כ רש"י ותוספ' שם ושם לא שייכי ב' טעמים שכתבו התוספ' הכא:

דף פ"ה ע"א בגמרא מ"ט לאו משום דריא"ר: ק"ק מאי קושיא הא לקמן (קי"ד:) דרשינן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ולכן אי לאו בני אהרן ה"א דדרשינן אמור ואמרת לרבויי' נשים דישנן בשאר מצות ג"כ ולא קטנים דאינם בשאר מצות ואפילו נימא דמאמור ואמרת לא שייך לרבויי נשים רק קטנים מכ"מ ה"א דמרבינן נשים מק"ו דקטנים דאינם בשאר מצות והכי עביד ק"ו ג"כ בקדושין (ל"ד:) טפים חייבים נשים לכש"כ ע"ש ולכן צריך מיעוטא, וצ"ל דעדיפא מני' משני דהוי ילפינן מלא יקחו:

ובהכי יש לישב מה שהקשה בשאגת ארי' (סי' פ"ב) אהא דילפינן בתמורה ודף ב') מרבויא דנשים חייבין בתמורה ומקשה ל"ל קרא מדריא"ר נפקא ומתרץ אי מההיא ה"א דוקא לאו השוה בכל וכו' ולאידך גירסא שהביא רש"י אי מההיא ה"א דוקא לאו שיש בו מעשה ע"ש והקשה השאגת ארי' להך גירסא דחשיב חמורה אינה שוה בכל א"כ ל"ל לא יקחו דנוהג בנשים דא"ל דה"א דנילף מטומאה אדרבא נילף מתמורה דלח מרא מקשינן או אפכא ל"ל קרא בתמורה נילף מלא יקחו ועוד השתא דכתיבי תמורה ופסולי כהונה ל"ל בני אהרן למעט נשים מטומאה תיפוק לי' דה"ל תמורה ופסולי כהונה ב' כתובים הבאים כא' ע"ש, והנה קושיא זו ודאי ל"ק רק לתי' קמא דגמרא דהכא דמריא"ר לא נפקא לאו שאינה שוה בכל דלתי' א"נ קיחה אצטריכא לי' ודאי דלא קשה דה"א נילף טומאה מריא"ר, אכן גם לתי' קמא מתורץ קושיא זו לפמש"כ די"ל דלהכי כתיבי תמורה ופסולי כהונה דל הוי ב"כ הבאים כאחד ולא נילף שאר לאווי שאינה שוים בכל מהן והא דאצטריך בני אהרן משום דה"א לרבות מק"ו דקטנים: והנה השאגת ארי' רצה להוכיח מכח קושיא זו דהגירסא אחרת עיקר דאי מההיא ה"א לאו שאין בו מעשה וכתב דמזה הוכיח הרמב"ם לפסוק דצבור ושותפין הם בלאו דתמורה חכו גם להך גירסא הקשה דהא אמר ר' יוחנן לתנא לא תתני מימר דבדבורו אתעבד מעשה, ולענ"ד י"ל דאדרבא בזה א"ש מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם (פרק י"ח מהל' סנהדרין) דחשיב שם מימר בתוך לאוין שאין בהן מעשה והקשה למה לא פסק כר יוחנן, ולפ"ז י"ל כיון דפסק הכא כרב דלא הוזהרו כשרות לנשא לפסולים משים דסתם גמרא דקדושין ודף ע"ג) פסק כן כמש"כ הרא"ש וא"כ ע"כ לא יקחו אתי לאזהרה דידה וקשה הא מדריא"ר נפקא וצ"ל משום דלאו שאינו שוה בכל הוא וקשה דא"כ קרא בתמורה ל"ל אע"כ צ"ל משום דלאו שאין בו מעשה הוא וא"כ מוכח דתמורה חשיב לאו שאין בו מעשה, ומכ"מ ל"ק לר"י דחשיב חמורה לאו שיש בו מעשה קרא ל"ל לילף מהכא די"ל דלפמש"כ הרשב"א הכא הירושלמי אית לי' דהוזהרו כשרות לנשא לפסולים וא"כ י"ל דגם ר"י ס"ל הכי ובפרט דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן והשתא צריך לא יקחו לאזהרת כשירות לנשא לפסילות יצריך שפיר קרא דתמורה להשוות אשה לאיש בלאו שאיני שוה בכל אבל הרמב"ם לשיטתו הוכיח שפיר דמימר חשיב אין בו מעשה ולכן פסק ג"כ שפיר דצבור ושותפין לוקין והם בלאו דתמורה:

ונלענ"ד עוד ביישוב קושית הש"א דהנה הרמב"ם (בפי"ז מה' א"ב) כתב כל מקים שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין ע"ש דזהו כריא"ר והרי הכא אמרינן דמריא"ר לא אתיא משום דלאו שאשב"כ הוא רק מלא יקחו וא"כ ה"ל להרמב"ם להביא קרא דלא יקחו, אכן בזה י"ל דהרמב"ם פסק כתי' אי נמי דהכא דלתי' זה לעולם מריא"ר שמעינן נמי לאו שאשב"כ ולא אצטריך לא יקחו רק דלא נילף מטומאה, אכן עוד קשה על הרמב"ם שכתב (בפ' י"ט מהל' א"ב ה' י"א) שלא הוזהרו כשרות לנשא לפסולים משום דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן ע"ש דמלבד שלא ידענו מנ"ל להרמב"ם דרשה זו אלא ע"כ מוכח מסוגין דלא ס"ל דבני אהרן קאי ג"כ למיעוטא אפסולות לכהונה דא"כ מאי פריך לא יקחו ל"ל מריא"ר נפקא הא צריך לרבות שלא נמעט מבני אהרן והנראה בזה דלכאורה סוגיא דהכא פליג אסוגיא דקדושין (ל"ה:) דס"ל להש"ס שם דבני אהרן אכולי ענינא קאי ע"ש וא"כ מה דלא קאמר בגמרא הכא כן או משום דפליג אסוגיא דשם או דעדיפא מיני' משני אפילו אי לאו אכולה פרשה קאי עכ"פ הוי גמרינן מטומאה דהא בגמרא שם שקיל וטרי בזה אי קאי אכולי ענינא או לא וא"כ כיון דסוגיא דקדושין דמסיק שם דאכולי ענינא קאי היא מאוחרת לסוגיא דיבמות פסק הרמב"ם כסוגיא דשם ולכן שפיר כתב דלא הוזהרו כשרות לנשא לפסולים מבני אהרן אתיא אף דבסוגיא דידן לא ס"ל הכי, וממילא מתורץ ג"כ קושית הש"א די"ל דסוגיא דתמורה סובר ג"כ כסוגיא דקדושין ולכן ל"ק ל"ל לא יקחו לילף מתמורה דז"א דאי לאי רבויא דלא יקחו הוי ממעטינן מבני אהרן וכן אפכא נמי ל"ק ל"ל קרא דתמורה לילף מלא יקחו דז"א דאז ה"א לעולם דלאו שאין שוה בכל ליתא בנשים וקרא דלא יקחו אתי להזהיר פסולים על הכשרות אבל השתא דגלי קרא בתמורה דהוזהרו בנשים גם לא יקחו מוקמינן לאזהרת נשים ולא ללאו חדש:

שם לאתרי' דרב אידי בר אבין: י"ל מה בעי להשמיענו בזה דבאתרי' דר"א בר אבין ועוד קשה על השואלים למה הקשו לר"פ ור"ה ברדר"י דאקלעו לשם ולא לר"א הדר שם וע"כ דלא שאלו לו דהא לו הי' פשיטא מדהא דאר"י א"ר כמו שהשיב לר"פ ור"ה ברדר"י כששאלו לו, וי"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דכשרצה לפשוט מהא דחלל שנשא כשרה ומאי כשרה כשרה לכהונה היינו כיון דאמרינן בפסחים (דף מ"ט) דישראל לא ישא כהנא לכן מקרי כהנת כשרה לכהונה לאפוקי ישראל והנה אמרינן (שם) דרב אידי בר אבין נסיב כהנת ונפקי מיני' תרי בני דסמיכי ע"ש וא"כ לכאורה מוכח דאין איסור לישראל לישא כהנת אכן מחזקינן שם בין ת"ח לע"ה דלת"ח יצלח אבל לע"ה לא, ולפ"ז י"ל דבאמת השואלים ידעו דיש לפשוט ממתניתן דלה הוזהרו כשרות לינשא לפסולים כדאמר לימא מסייע לי' חלל שנשא כשרה רק דלפ"ז צריך לפרש כשרה כשרה לכהונה וא"כ מוכח דישראל לא ישא כהנת ולכן לא רצו לישאל לרב אידי שהם רצו למצוא היתר וחששו שרב אידי בר אבין לא ירצה להתיר להם מכח הך מתניתן דא"כ הי' מוכח שהוא לא טוב עשה שנשא כהנת או שצריך להחזיק עצמו לת"ח ושניהם לא ירצה לכן המתינו עד שבאו ת"ח אחרים למקומם לשאול שמא יפשטו להם ממשנה זו והנה איקלע שר"פ בא לשם וברב פפא הי' אותה הדבר שהיתה ברב אידי דגם ברב פפא אמרינן בפסחים שם שנשא כהנת דאמר (שם) אי לאו נסיבנא כהנתא לא איעתרא וא"כ ע"כ או דסובר דכהנת מותרת לישראל או דמחלק ג"כ בין ת"ח לע"ה ולכן כששאלו לר"פ (שאפשר שהם לא הכירו בו שנשא כהנת כיון שלא ממקומם הי') לא רצה ג"כ לפשוט ממתניתן דחלל שנשא כשרה מהך טעמא שלא להחזיק עצמו בת"ח ורצה לפשוט ממתניתן דעשרה יוחסין וכשהשיב על זה ר"ה ברדר"י באו לרב אידי בר אבין לשאול מה ישיב והשיב להם דרדקי אין אתם צריכים לפשוט ממתני' כלל דכבר פסק ר"י א"ר דלא הזהרו כשרות להנשא לפסולים:

שם ברש"י ד"ה איכא דאמרי דלאו שאין שו' בכל: ק"ק דהא להך לישנא ע"כ לא מחלקינן בין שב"כ לאין שו' בכל דאל"כ ל"ל דצריך לא יקחו דלא ליגמר מטומאה לימא בקיצור דהא לא אתי מריא"ר וכמו בלישנא קמא אע"פ להך לישנא אפילו אין שב"כ ג"כ אתי מריא"ר וא"כ היאך כתב רש"י דלאו שאין שב"כ הוא, וי"ל דרש"י רצה לבאר דאכתי היאך שייך ליגמר וטומאת אדרבא נימא דגמרינן מכל איסורין שבתורה דלחומרא מקשינן לכן כתב רש"י דיותר הוי גמרינן מטומאה כיון ששוה לו בזה שהוא ג"כ אין שב"כ ולכן החילוק בין ב' הלשונות הוא בזה דללישנא קמא מכח סברא הוי מחלקינן בין שב"כ לאין שו' אבל להך לישנא דוקא אחר דגלי קרא בטומאה שאין שו' בנשים כאנשים:

שם בתוספ' ד"ה אלמנה לכה"ג. ואליבי' לרבא דכתובות פי' כן: לפ"ז יקשה לפי' רש"י היאך מוקי אביי לברייתא דהכא, אכן לא ידעתי מי הכריחם לומר כן הא גם לאביי י"ל אף דס"ל דחייב לפדותה מכ"מ א"ש דיש לה פירות דהיינו אם לא נשבית אז צריך לשלם לה הפירות שאכל או מה ששוין הפירות יתר על פדיונה ואף דבכל אשה אין הדין כן אלא יש לו פירות תחת החיוב שצריך לפדותה מכ"מ הכא קנסינן לי' משום דמרגילה לעבירה כמו שפי' רש"י הן אמת דבדברי רש"י גופא יש סתירה שבתחלה כתב הטעם שמחזיר משום דשלא כדין אכל משום דלא הי' לו נשואין מעולם ולבסוף כתב מטעם קנס אבל י"ל דאדרבא בדברינו א"ש דבלא"ה צריך להבין מש"כ דלא הי' לו נשואין מעולם דהא קדושין תופסין בה אבל י"ל דדין נשואין קאמר דאין חייב לפדותה כשאר נשואה ולכן מה שאכל הפירות שלא בדין הי' ולכך משלם אכן זה הטעם לא שיך רק לרבא אבל אכתי לאביי קשה ולכן לאבי פי' שוב טעם אחר מטעם קנס ולא ניחא ל' לפרש גם לרבא מטעם חנם דלכאורה טעם זה לא שייך רק להך אנא דס"ל לקמן דהטעם דהוא מרגילה אבל להך תנא דס"ל דגם דהיא מרגילו מכ"מ בדאורייתא הדין כן לכאורה לא שייך טעם זה ולכן ניחא לי' לרבא למינקט נקט טעם דשייך אליבי' דכ"ע:

בד"ה בלאות. ואין נראה לר"י דבהדיא משמע: ודאי מסוגיא דשם מוכח כן וביותר קשה דרש"י סותר את עצמו דהוא גופא פירש שם דאבלאותי' שאינן קיימין קאי ע"ש (ק': בתוספ' ד"ה ולא בלאות) שכתבו במקום אחר פירש רש"י, הרי ששם במקומו לא פירש רש"י כן, וכן נראה בפי' ממה שכתב רש"י שם (דף ק"א ד"ה אשניי') וכגון דליתנהו עכ"ל הרי בפי' דדעתי שם דאבלאות שאינן קיימין קאי, אבל לענ"ד ליישב שיטת רש"י דלו הוקשה קושית התוספ' אבל ק"ק כיון דקתני באלמנה וכו' שהניחו בקושיא, גם י"ל דהוקשה לי עוד ע"פ מש"כ הרב המגיד על הרמב"ם (פ' כ"ד מהל' אישות) דהא דאמרינן בכתובות שם דרב נחמן פליגי אין הפי' דפליג אהא מימרא דשמואל דלא שנו אלא נכסי מלוג אבל צאן ברזל יש לה אלא דוקא אהא דרב כהנא פליג דס"ל דגלימא קרנא הוי ועל זה הקשה הרב המגיד מאי ארי' שניות אפילו שאר נשים נמי אין להם בלאות ע"ש מה שתירץ בשם פי' המשניות להרמב"ם וכן כתב הכס"מ שם בשם הר"ן, ונ"ל דרש"י ג"כ פי' כן הא דקאמר דרב נחמן פליגי לא פליג רק ארב כהנא ולא אשמואל, ואף דלפי מש"כ הרשב"א לעיל (ריש פרקין) מכח דרש"י ס"ל דרב נחמן פליג אדשמואל היינו לפי גירסתו שגרם בדברי רש"י דלא בלאות של נכסי צאן ברזל אבל ברש"י שלפנינו לא גרס כן וא"כ שפיר י"ל דהוא פי' ג"כ בנכסי מלוג ודרב נחמן לא פליג אשמואל ולפ"ז היקשה לו ג"כ קושית הראשונים מאי ארי' שניות אפילו שאר נשים נמי אין להם בלאות ובתירוצם לא ניחא לי' ולכן בחר לו שיטה נכונה לעצמו דהיינו מה שאמר דאין להן בלאות הוי הפי' לרב נחמן דאפילו בלאותיהן הקיימין אין להן משא"כ בשאר נשים שיש להן בלאותיהן הקיימים אבל לרב כהנא דס"ל דגלימא קרנא הוי שפיר יש לפרש דבבלאותי' שאינן קיימין איירי דשאר נשים גובות הבלאות שאינן קיימות דקרן הן אבל שניי' לא, ולפ"ז הכל א"ש דודאי הסוגיא שם דאזלא אליבי' דרב כהנא שפיר מוכיח דבבלאות שאינן קיימות איירי מדקאמר ש"מ מדר"כ דגלימא קרנא הוי ולכן פי' רש"י באמת שם כן אבל הכא במתניתן פי' רש"י אליבי' דרב נחמן דהלכתא כוותי' בדיני ולדידי' ע"כ בבלאותי' הקיימים איירי דאל"כ מה חילוק בינה לשאר נשים, וממילא מתורץ ג"כ קושית אבל ק"ק דהתוספ' דלר"נ דס"ל דגלימא פירי הוי באמת מפרש דבבלאותי' הקיימים איירי, גם מה שהקשו דאי איירי בבלאותי' הקיימים ה"ל לפרש כמו גבי זינתה וגבי מורדת וא"ש לפי דברינו דהני אמוראי דמפרשי שם כן י"ל דס"ל ג"כ כרב כהנא דהכא באין קיימים איירי ולכן הוצרכו לפרש אבל ר"נ ס"ל דבסתמא ג"כ בקיימים נמי איירי, ובלא"ה י"ל בזה עוד דהתם ודאי הוצרך לפרש הקיימים דהתם איירי בנכסי צאן ברזל ג"כ דבמורדת פי' רש"י בפי' כן ע"ש דבשאר נשים צריך להחזיר מה שאינו קיים ולכן אי לא הוי מפרש כן ה"א דדוקא מה שבלה א"צ להחזיר אבל מה שקיים יש לה לכן צריך לפרש אפילו בלאותי' הקיימים אבל בנכסי מלוג דבשאר נשים ג"כ א"ל להחזיר רק מה שקיים ולא מה שבלה בסתם היכי דקתני אין לה בלאות היינו בלאות הקיימים: