ערוך לנר – יבמות – קטע 101

שם באשה שלא כדרכה מנ"ל מואת: ק"ק דא"כ היאך מפקינן לעיל (נ"ה:) ובסוטה (דף כ"ו) ובסנהדרין דף נ"ה) שלא כדרכה ממשכבי אשה דהא הכא משמע דמואת נפקא ועוד כיון דהקושיא שלא כדרכה מנ"ל קאי לתרווייהו לפי' רש"י וקושי' קמייתא לא הי' רק לרבנן א"כ הל"ל בין לרבנן בין לר' סימאי שלא כדרכה מנ"ל ולא לפרוך סתמא דמשמע דארבנן שהקשה קושיא קמייתא מקשה גם זה, וע"ק לפי מה דמתרץ דרבנן מפקו להו זכר מאשה א"כ ק' לר' סימאי האי אשה מאי עביד לי', ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לפרש דמאי דפריך באשה שלא כדרכה מנ"ל לא פריך רק לרבנן והכי קאמר בשלמא לר' סימאי דמפקי לי' זכרים דעלמא מואת זכר דכל זכרים במשמע א"כ מיותר אשה לרבות שלא כדרכה בשאר עריות דהיינו דרשה דמשכבי אשה שהוזכרה בכל מקום לומר לא בלבד בזכר חייב אב' משכבות אלא גם בכל אשה דעריו' אבל לרבנן דמצרכי אשה לזכר שלא כדרכה מנ"ל ולכן בכ"מ שהוזכרה דרשה דמשכבי אשה לענין שלא כדרכה אתיא כר' סימאי או משים דהני אמוראי דהכא ס"ל כוותי' או משום דהיא דרשה הפשוטה יותר, וא"ל דא"כ ואת לר' סימאי מאי דריש בי' די"ל דלא דרש לי' כלל כמו את ד' אלקיך תירא לר"ש העמסוני בפסחים (כ"ב):

שם בתוספ' ד"ה אין אדם. ואר"י דדבר התלוי במחשבה: מה שיש לדקדק בזה כתבתי במ"א ועיין בר"ש בכלאים (פ"ז) שהשיב ג"כ על תי' התוספ', ולענ"ד י"ל ביישוב קושית התוספ' בשנדקדק מ"ט אין א"א דבר שאינו שלו אבל י"ל כיון דכלאי כרם קדש קרי' רחמנא כדכתיב פן תקדש אף דדרשינן פן תוקד אש זה דרך דרשה אבל לעולם עיקר הלשון הוא לשון הקדש א"כ דינו כהקדש ובהקדש אין אדם מקדיש דבר ש"ש כדפסק הרמב"ם (בהל' ערכין פ"ו) דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב וכן אמרינן שם דאין אדם מחרים דש"ש דכתב מכל אשר לו גבי חרם ולכן דוקא גבי כלאי כרם דכתיב האיסור בלשון הקדש וגב ע"ז דכתיב האיסור בלשון חרם דכתיב בפ' עקב חרם הוא בזה שייך אא"א דש"ש אבל בכל שאר איסורין שבתורה לא שייך כן:

בד"ה אמרי. היכי דמוכח הוי ר' אלעזר: לא ידעתי מהיכי תיתי לומר דר' אלעזר היא אם לא נאמר איפוך ובעיקר קושית ר"ת על רש"י לענ"ד י"ל דאם אמנם מלשון הגמרא שם משמע כן דלא מחלקינן בין ה כי דמוכח [בין] היכי דלא מוכח מכ"מ כבר הקשו התוספ' בסנהדרין שם לפי מה דמהפך דמחכי עלי' הוא ר"י בר חנינא שהרי בנזיר מייתי מחכי על ר' יוסי ב"ר חנינא והניחו בקושיא וע"כ צ"ל לפי מה דמהפך דהיכי דמוכח שאני א"כ ס"ל לרש"י דעדיף לומר דלא איפוך רק דהיכי דמוכח שאני ולכן אמרינן לפי המסקנא גם לענין דאמרי בי' רב כן דהו' רב המנונא דוקא היכי דמוכח:

בא"ד. וק"ק דפרק המזבח מקדש: ע"ש בתוספ' שכתבו יישוב לקושיא זו: דף פ"ד ע"א בגמרא ואמר שמואל לא קדושין: למה הוצרך להביא הך דשמואל הכא וי"ל כיון דבבכורות ודף מ"א) איכא תנא דחשיב אנדרוגנוס לבעל מום וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מה' איסורי מזבח) וא"כ היה אפשר לומר דלעולם אנדרוגנוס זכר הוא לר"א והא דלא קדוש דהוי כבעל מום שקדם מומו להקדשו דלא נחית עליו קדושת הגוף להכי מייתי הא דשמואל דלא קדושין בתמורה קאמר וא"כ ע"כ לאו משום בעל מום פסול דהא בעל מום קדש בתמורה אלא משום דחשיב לי' כברי':

שם ולא הניחוני ללמוד אלא דבר א' במשנתינו: י"ל בדרך דרוש הא דהניחו לו ללמוד דין זה דרצו לרמוז לו דין מוסר במה שחשדו אותו דיש להבין מה הי' הטעם של השלמים תלמידי ר"א שלא רצו להכניס לרבי לביהמ"ד וכי כן דרך הצדיקים למנוע טוב מבעליו ולהחדיל מללמוד תורה, אכן י"ל דכוונתם לשם שמים הי' ע"פ מה דאמרינן בקדושין (נ"ב:) כשמת ר"מ אמר להן רבי יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנטרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים ע"ש, וכן י"ל שחששו תלמידי ר"א לרבי שבא מבית המדרש אחר שלא בא רק לקנטר ולבייש את רבם ומשום כבוד רבם עשו כן, אכן לכאורה י"ל איך נחשד רבי בעיניהם שיבייש ויקניט ת"ח אפי' אינו רבו הא מרבינן בקדושין ודף נ"ז) מאת ד' אלקיך תירא דצריך לכבד ולירא מת"ח אבל י"ל דלמא סברו דרבי לא דרש את כהך תנא דמייתי התם ולדידי' ליכא אזהרה לירא מת"ח שאינו רבו כמש"כ המהרש"א בח"א בהך מימרא בפ"ב דפסחים ולכן הניחו לו ללמוד הך דין דאנדרוגנוס חייב סק לה כזכר דמוכח מזה דדרשינן את ע"פ הפי' שכתבתי לעיל דמאי דפריך באשה שלא כדרכה מנ"ל לא פריך רק לרבנן ולא לר' סימאי וא"כ מדלא חייב רק כזכר ולא בשתי מקומות ע"כ דאתיא מואת זכר וא"כ ק' זכר דעלמא מנ"ל וע"כ צ"ל כתי' הגמרא דאתיא מאשה וא"כ ק' של"כ מנ"ל וצ"ל מואת וא"כ ע"כ מוכח דדרשינן את וא"כ מרבינן נמי מאת ד' אלקיך תירא ת"ח להשוות מיראם למירא שמים ובזה רמזו לו שלא יבא לקנטר אבל ח"ו רבי לא הי' כוונתו לכך אלא ללמוד ממש וזה מורה במה שאמר כשהלכתי ללמוד תורה אצל ראב"ש:

פרק תשיעי

דף פ"ד ע"א במתניתן ושאר כל הנשים מותרות לאלו ולאלו: ברשב"א כתב דל"ד הוא דאיכא ג"כ שאר נשים דחלוק דין בעל מדין יבם בהן וקחשיב ג"כ מחזיר גרושתו שאסורה לבעל ומותרת ליבם ע"ש וזה תימא דהא לעיל (דף י"ב) מוכח דלא לבד לרבי יוסי בן כיפר אסורה מחזיר גרושתו להתייבם אלא אפילו לרבנן הדין כן כדמוכח מהא דקאמר (שם) תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת, ועוד דמה שכתב הרשב"א בזה הם דברי הירושלמי ובירושלמי באמת לא נקט מחזיר גרושתו וגם הריטב"א נקט כל הני דרשב"א חוץ ממחזיר גרושתו ואולי הוספת תלמיד טועה היא, ודע שאין להקשות כיון דכל הני שיורי שיירי א"כ כי פריך לקמן מאי שייר דהאי שייר למה לא קאמר דשייר כל הני די"ל דלא שייך למימר שייר רק במה שיש למצוא בו כל גווני דמותרת לבעל ואסורה ליבם ואסורה לבעל ומותרת ליבם ואסורה לאלו ולאלו ומותרות לאלו ולאלו כמו גבי מצרי שנשא מצרית וגבי פליט דכא אבל בכל הני דקחשיב הרשב"א לעולם לא משכחת כל גווני:

שם בגמרא מאי אריא דתנא נשא: המהרש"א מ"ב הקשה למה פריך מרישא דיכול להשיב וכי תימא וכו' ה"ל להקשות מכל הני דתני בסיפא ובמציעתא כגון ממזר וממזרת דלמה תנא נשא ולא קדש אע"כ דבהני אין דיוק כיון דאין חדוש יותר בקידש מבנשא ומתוך כך השיב על התוספ' מה שדייקו ממתניתן דפ' ד' אחין ע"ש, ולענ"ד לק"מ מה שהקשה המהרש"א ע"פ הכלל שמוכח מזבחים (דף צ"א) ומשאר דוכתי' דפשיט' דקתני סיפא אגב רישא אבל דוחק לומר דקתני רישא אגב סיפא ולכן מכל הני דסיפא ומציעתא לא יקשה אם ברישא נשא דוקא נקט דאז הי' פשיטא דאפשר לומר דקתני כל הני אגב רישא ולכן פריך מרישא דברישא גופא הוי מצי למיתני קידש וממילא קשה גם מכל הני אחריני עד דמתרץ דקתני רישא אגב סיפא דבסיפא נשא דוקא ממילא מתורץ גם מכל הני אחריני:

שם ברש"י ד"ה אח כשר. כדילפינן מבת כהן כי תהי' לאיש זר: ק"ל דהא לעיל (ס"ט.) ילפינן הא דחלל פוסל בביאתו מולא יחלל זרעו אבל מכי תהי' לאיש זר לא אתיא דזר אצלה מעיקרא בעינן, וי"ל ע"פ מה שיישבתי לעיל (ס"ח.) דעת הרמב"ם שהביא אמחזיר גרושתו קרא דלאיש זר משום דס"ל דמתניתן וברייתא פליגי בזה אי בעינן זר אצל' מעיקרא והוא פסק כמתניתן וא"כ י"ל דגם רש"י ס"ל כהך שיטה ולכן פי' שפיר אמתניתן דחלל מלאיש זר נפקא כיון דלא בעינן זר אצלה מעיקרא

ובהכי א"ש ג"כ מה שרש"י עצמו בכתובות (י"ד:) כתב דחלל פוסל בביאתו ממקיש זרעו לו ולא מלאיש זר דלפ"ז י"ל דהתם שפירש כן אברייתא פירש כפי סוגיא דלעיל דאברייתא אבל הכא דפירש אמתניתן פירש כפי המשנה דלעיל דר"פ הערל דס"ל דלא בעינן זר מעיקרא כמש"כ הרשב"א שם, ועוד י"ל דדעת רש"י כמו שביאר המשנה למלך (בפי"ח מהל' איסורי ביאה הל' א') דעת הראב"ד דהא דחלל פוסל בביאתו מולא יחלל זה דוקא לפוסלה מתרומה אבל לכהונה לא נפסלה רק מלאיש זר ולא משום חללה ולא משום זונה ושכן כתב גם התוספ' י"ט פ"ו דיבמות ע"ש:

ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן אפי' רש"י שפי' דבחללה ליכא רק איסור לאו והקשו דהרי ע' דקדושים והיו למי איכא, ולפ"ז י"ל דמה שכתב רש"י חללה כוון להך דחלל שנשא כשרה דבה ליכא רק איסור לאו דלאיש זר אבל ע' דקדושי' יהיו לא דהיא כתיב בפ' אמור אזונה וחללה דנולדה מאיסורי כהונה דוקא [ותמהתי על הרב מ"ל שם שפלפל עם הר"א ששון להוכיח מסוגיא דקדושין דחלל פוסל בביאתו לכהונה והוא השיב דאין ראי' משם, ואיך העלימו הגדולים הללו עיניהם ממתניתן דלפנינו דמוכח בפי' דחלל פוסל בביאתו לכהונה ואף דלהרמב"ם בפי' המשניות היתה גירסא אחרת במשנתינו דהיינו כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל דלהך גירסא לא מוכח כן הרי כבר השיב הרשב"א דזה הי' גירסת הירושלמי אבל גמרא שלנו ע"כ גרסה כמו במתניתן דלפנינו וכן מסוגיא דכתובות (דף י"ד) הנ"ל מוכח בפי' דחלל פוסל בביאתו לכהונה וצ"ע] ואין לתמוה על דברינו בפי' רש"י דקרי לי' חללה והיא אינה חללה דהא בגמרא קרי לה ג"כ חללה דקאמר טעמא דנשא דשוויי' חללה אע"ג דלשיטת הראב"ד הנ"ל נבעלה לחלל אינה אסורה לכהן מלאו דחללה, ועיין לקמן (ע"ב) שכתבתי ראי' לשיטת רש"י דבחללה ליכא רק ל"ת לחוד:

בד"ה והא כולי'. יבמתו השערה: הרשב"א והריטב"א הקשו דהא זה אינו כמסקנא דלעיל (דף כ') והניחו בקושיא, והנה באמת כבר כתב רש"י כה"ג ג"כ בסנהדרין (דף נ"ג) והקשה שם עליו השאגת ארי' בתשובה (סי' ל"ג) דלא בלבד שהוא נגד סוגיא הנ"ל אלא שסתר דברי עצמו שהביא שם ג"כ גזירה דביאה ראשונה אטו ב"ש וא"כ הרכיב רש"י הס"ד והמסקנא דהגמרא והניח ג"כ בקושיא, אכן באמת בסנהדרין שם לק"מ על רש"י דהא שם פי' רש"י על מתניתין דא"מ וא"ק חולצין ולא מייבמין והרי בכלל זה בין ח"ל גרידא בין ח"ל ועשה ובשניהם קתני דחולצין ולא מייבמין ולכן אחולצין פי' רש"י שפיר מיבמתו דאף דלענין ח"ל גרידא לא הוצרך טעם דפשיטא דחולצין כיון דמדאורייתא לייבום מכ"מ הוצרך כן משום ח"ל וע' דבהן לא אתי חליצה רק מיבמתו כמש"כ התוספ' לעיל (דף ך') אבל לענין אינן מתייבמות כתב הטעם משום גזירה זה הוצרך משום ח"ל גרידא דלא אתי מיבמתו רק מטעם גזירה, וגם דברי רש"י דהכא יש ליישב דמה דדייק רבא לעיל דלא אתי מיבמתו רק מטעם גזירה הוא משום דקתני בברייתא אם בעלו קנו, אכן הוי משמע לרש"י מלשון הש"ס דקאמר ולא אתי ע' ודחי ל"ת משמע דליכא דחיי' וא"כ מדאורייתא הוא ולכן הוי סבר רש"י דעכ"פ סוגית הש"ס הכא הי' סובר דמדאורייתא הוא ולכן פי' מיבמתו: שם בתוספ' ד"ה והא כולי פרקין. וא"נ דבחללה נמי איכא עשה: א"ל הא לעיל (ך':) דרצה הש"ס לומר דבאלמנה לכה"ג איכא ע' דקדושים יהיו חזר הש"ס מזה מכח קושיא דא"כ כל התורה כולה נמי ע' ול"ת הוא די"ל דס"ל להתוספ' דלא חזר הש"ס רק לענין אלמנה דקדושים יהיו לא כתיב באותה פרשה רק בפרשה ראשונה דכהן הדיוט אבל לענין איסורי כהונה דכהן הדיוט דכתיבי באותה פרשה גם לפי המסקנא אמרינן דאיכא ע' דהא הך ע' קחשיב נמי לענין טומאה בכהנים בב"מ (ל'.) וכן כתבתי לעיל (דף ך'), שוב אחרי כתבי זה מצאתי כן בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שכתב שם כן בשם שיטה מקובצת כ"י וליישב שיטת רש"י כתב דס"ל דע' דקדושים לא קאי רק אטומאה וגלוח זקן דלפני' ולא אאיסורי נישואין דכתיבי לאחרי' ע"ש:

בד"ה ולא אתי. דאלמנה אינו שו' בכל: לפי מה שכתבו התוספ' בב"מ ודף ל') חשיב לאו דאלמנה שו' בכל וכן כתבו לעיל (דף ה') לחד תירוצא וא"כ לק"מ רק לאידך תירוצא דחשיב לאיסורי כהונה אינו שו' בכל:

ע"ב בגמרא אבל בתולה חזיא לי': ק"ק אכתי למה קתני נשא אלמנה דאית בה תרתי אלמנה ובעולה ליתני בעולה פנוי' דלא שייך לתרץ משום סיפא דגם בסיפא הוי מצי למיתני כה"ג שנשא אח הבעולה ויש לו אח כה"ג או כ"ה דהא בעולה לכה"ג נעשית חללה כמו שפסק הרמב"ם (פי"ז מהל' א"ב) וי"ל כדפריך ליתני בתולה ג"כ לא פריך רק למה לי אלמנ' דאפילו בתולה בכלל מכ"מ הדין א"ש אבל אי לא יכול למיתני סתמא אין חילוק אי תנא אלמנה או בעולה:

שם וקמ"ל לאו השוה בכל: אין להקשות לפמש"כ התוספ' לעיל דבחללה איכא לאו וע' א"כ אכתי למה צריך להשמיענו דאסורה בלאו השוה בכל לבעלה מותרת להתייבם כיון דכבר אשמעינן דאפילו באסורה בל"ת וע' שאינה בכל מותרת די"ל דאכתי ה"א דלאו השוה בכל חמיר מל"ת וע' שאינה שב"כ ודלמא הך צריך מתניתן להשמיענו אף דלפי המסקנא א"א לומר כן דהא ל"ת נדחת מפני ע' אפילו שו' בכל ול"ת וע' שאינה ש"ב לא נדחית כמבואר בתוספ' לעיל (ה'.) אבל ק' מי דחק להש"ס דקתני משום מציעתא דמותרת ליבמהן לימא דקתני משום רישא דמותרות לבעליהן ואסורות ליבמהן וקמ"ל דאפי' בל"ת שב"כ לחוד אסורה להתייבם דמרישא דחלל שנשא כשרה ה"א דוקא בל"ת וע' וא"ל דא"כ לא ליתני רק ממזר ולא חלל דז"א דאז ה"א אפכא דלאו השו' בכל חמיר מל"ת וע' שאש"ב דהא גם השתא ע"כ צריך לומר כן אכן לפמש"כ לעיל דבחלל שנשא כשירה לכ"ע ליכא רק ל"ת לחוד גם זה א"ש וא"כ מזה לכאורה ראי' לשיטת רש"י נגד שיטת התוספ':

שם מכלל דהוא פסול לקהל: ה"ה דהוי מצי להקשות כן מיני' ובי' דאי כשר לקהל ולא לכהונה קאמר למה חללה אסורה לי' וא"כ איך שייך ואסורות ליבמיהן וצ"ל דניחא לפרוך מהלשון:

שם והא מהכא נפקא: ק"ק מאי פריך דלמא אתי קרא לפטור אותה כשקטן בן תשע שנים ויום א' כהן בא על הגרושה או זונה דלענין שאר עריות דנפקי מדריא"ר הוא חייבת אע"ג דהוא פטור כדאמרינן בנדה (דף מ"ד) אבל השתא דאמרינן היכי דהוא לא מוזהר היא לא מוזהרת פטורה כיון דקטן לא מוזהר הוא וכדאמרינן לענין אשת איש דדרשינן עד שיהו שניהם שווין בסנהדרין (ס"ו:) וי"ל דלשיטת הרמב"ם (פ' ט"ו וי"ז מה' א"ב) דבכל חייבי לאווין אין לוקין אלא ע"י קידושין א"ש דלא משכחת לאווין דכהונה בקטן כלל דקטן לאו בר קדושין הוא ולכאורה מזה ראי' לדעת הרמב"ם נגד דעת הראב"ד וחכמי לוניל שהשיגו שם עליו ועיין מה שכתבתי לעיל (ס"ח.) וראיתי בריטב"א דברים תמוהים דנראה מדבריו כאילו מפרש מה דפריך מדריא"ר נפקא דהא דהוזהרו כשרות להנשא לפסולים מדריא"ר נפקא ע"ש בדבריו וזה תימא דאי אפשר לפרש הסוגיא כן:

שם מדרב יהודה א"ר נפקי: עיין ברשב"א שהקשה בשם הרמב"ן דלמה לא פריך דתיפוק לי' משום לפני עור ולכאורה ק"ק מאי קושיא הא לפי המבואר בע"ז (דף ו') לא שייך לפני עור רק בקאי בתרי עברי דנהרא ורק מדרבנן אסור גם ביכול למצוא במקום אחר כמש"כ התוספ' בשבת (ג'.) וא"כ איך שייך להקשות ל"ל קרא תפוק לי' משום לפני עור דדלמא צריך קרא היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא דיכול למצוא גרושה אחרת וי"ל דבזה לעולם מקרי לפני עור דהא אין בידו ללקחה אם היא לא תרצה בין אותה גרושה שלקח בין אחרת והוא לעולם כמי שקאי בתרי עברי דנהרא ואפילו יש כאן גרושה אחרת שרוצה ללקחו מכ"מ שייך לפני עור דדלמא חפץ בה דוקא ועוד י"ל ע"פ הסברא שכתב המשנה למלך (ה' מלו' ולוה פ"ד) דכל היכי שהאחר עושה איסור כמו הוא שייך לפני עור אפילו היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ע"ש:

שם אי מההיא ה"א לאו השוה בכל: עיין בתמורה (ב':) דפריך ג"כ ל"ל קרא לאשה דממיר תיפוק לי' מריא"ר ומתרץ לחד גירסא דרש"י שם אי מההיא ה"א דוקא לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה לא וא"כ קשה דליתרץ גם הכא כן לפמש"כ התוספ' לעיל (נ"ד.) דאשה בביאת איסור לעולם לא עבדה מעשה דקרקע עולם היא וא"ל דהשתא דגלי בתמורה דגם בלאו שאין בו ועשה נשים חייבות א"כ ל"ל קרא הכא דא"כ מאי מתרץ אבל לאו שאינו שוה בכל לא דהא גם לאו שאינו שוה בכל שמעינן מתמורה שאינה שוה בצבור ושותפין אע"כ דליכא למילף מתמורה דין כהונה דשאני כהנים דרבי בהן הכתוב מצות יתירות כגון עבודות ואכילת ק"ק דליכא בנשים וה"א גם לאו שאינה בכל דביאת איסור ליכא גבן וכן י"ל ג"כ לענין אין בו מעשה ואולי חשיב זה כלאו שיש בו מעשה כיון דבאיש מעשה הוי ויש נפקותא בזה אליבי' דדינא גם לדידן דפסקינן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אי אשה נלקת בביאות האסורות והרמב"ם (ה' א"ב פ' י"ז) פסק בפי' דלוקין והנה לכאורה הי' אפשר לומר לפי מש"כ הרב המגיד (ה' שכירות פ' י"ג) דהיכי דמשכחת הלאו לפעמים ע"י מעשה לוקה אפילו באין בו מעשה וכן כתב ג"כ המ"ל (ה' מלוה ולו' פ"ד) וא"כ ה"נ משכחת ע"י מעשה כגון שהביאה את הבועל עלי' וכמו שכתבו התוספ' לעיל אלא שסברת ה"ה לכאורה צ"ע ממה שפסק הרמב"ם ה' חומ"ץ פ"א דלא לוקין אבל יראה חוץ מקנה חמץ או חמצו הרי דאף דמשכחת מעשה מכ"מ באין מעשה לא לקי וכן קשה לשיטה זו לפי מה שכתב הלחם משנה (בה' שכירות פ' י"ג) דלכך פריך מעדים זוממים אחסימה משום דגם בעדים זוממים משכחת ע"י מעשה כגון בכותב עדותו ושולח לב"ד ע"ש דא"כ איך אמרינן במכות (ב':) דלא לוקין אלא תענה דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דמשכחת גם ע"י מעשה ובשלמא אקושיא קמייתא מחמץ אפשר ליישב דבשלמא בחסימה באותה בהמה שחסם בקול משכחת חסימה ע"י מעשה אבל בחמץ באותו חמץ שעבר בלא מעשה לא משכחת מעשה אבל מעדים זוממים קשה ועדיין צ"ע:

שם ברש"י ד"ה מאי כשירה. בת ישראל לכהן באלו עוברין: לז כתוב שם כן אלא בת כהן לישראל אבל מכ"מ גם מזה מוכח דלכהן אין ראוי' רק ב"כ כדמוכח בפי' רש"י שם דכתב הטעם דיש פגם משפחה ואם יש בה פגם כש"כ בו דהרי קדושת כהן יותר מקדושת כהנת אכן אכתי יש להשיב דבשלמא בה שייך פגם משפחה כשתנשא לישראל דנעשה זרה ואוסרת עצמה בתרומה אבל בכהן שנשא ישראלית לא שייך זה גם ברי"ף ורמב"ם וש"ע לא הובא איסור רק בב"כ לישראל אבל אפכא לא ולכן דברי רש"י צ"ע, והנה מה שדחק לרש"י לפרש כן הוא לשון כשרה לכהונה ועיין בריטב"א אכן לענ"ד גם אי נימא דרק ב"כ לישראל יש איסור מכ"מ לשון כשירה לכהונה א"ש דב"כ רק לכהן כשירה אבל לישראל לא דזה הוי כמו חלול זרעו של אהרן כמו שכתב הרמב"ם וא"כ יש בה איסור להנשא לישראל כמו בו: