משנה תורה · ספר זמנים · הלכות שבת

רמב״ם הלכות שבת פרק כה

26 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   יֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר וְהוּא הַכְּלִי שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בְּחל. כְּגוֹן כּוֹס לִשְׁתּוֹת בּוֹ וּקְעָרָה לֶאֱכל בָּהּ וְסַכִּין לַחְתוֹך בּוֹ בָּשָׂר וּפַת וְקֻרְנָס לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

   מגיד משנה

   יש כלי שמלאכתו להיתר והוא הכלי שמותר וכו'. חלוקות אלו מבוארות בגמרא פרק כל הכלים (שבת קכ"ב קכ"ג) בביאור ופירוש כלים אלו שהם להיתר בשנעשו לכך כמבואר שם בקורנס של אגוזים לפצוע בו את האגוזים אבל של נפחים אע"פ שראוי לאגוזים קרוי מלאכתו לאיסור וכן מורה לשון רבינו:

   לחם משנה

   ויש כלי שמלאכתו וכו'. נראה בגמרא (שבת קכ"ד) דדבר זה באותה משנה (ביצה דף ל"ב:) דאין סומכין את הדלת ואת הבקעת ביו"ט וכו' אתי דלא כהלכתא ורבינו פסקה בהלכות יו"ט. וכן הרב אלפסי הביאה בפ' משילין וכו' ושם הביא תירוץ אביי דאמר הא ב"ש הא ב"ה ואנא עבידנא כב"ש והוא דלא כהלכתא וא"כ הוא תימה. ועיין בהר"ן ז"ל כי הוא תירץ זה: סליקו להו הלכות שבת, שבח לאל אשר ביום השביעי שבת. .

2. הלכה ב׳

   וְיֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר וְהוּא הַכְּלִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ. כְּגוֹן מַכְתֶּשֶׁת וְרֵיחַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָסוּר לִכְתּשׁ וְלִטְחֹן בְּשַׁבָּת:

3. הלכה ג׳

   כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר בֵּין הָיָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֶבֶן אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. בֵּין בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ. וְכָל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר בֵּין הָיָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָנִים אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אֲבָל בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי אָסוּר:

   מגיד משנה

   כל כלי שמלאכתו להיתר בין שהוא של עץ וכו'. כך היא מסקנא בגמרא שם (דף קכ"ד) גבי מתני' כל הכלים נטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אינם נטלין אלא לצורך. אמר רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך ואפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ואתא ר' נחמיה למימר וכו' וקי"ל כת"ק וכן העלו בהלכות. ודע שמדברי רבינו נראה שאין לטלטל שום כלי שלא לצורך כלל ואף הרשב"א ז"ל כן העלה פ' כירה שיש להחמיר שלא ליטול כלי ללא צורך וכן בדין שהרי בגמרא נחלקו אביי ורבה על רבא ואמרו דאפי' כלי שמלאכתו להיתר אינו מותר בשביל עצמו של כלי דהיינו מחמה לצל. ופירשו שלא לצורך דמשנתנו לצורך מקומו ורבא בא והתיר ופי' דלא לצורך אפי' מחמה לצל ואם דעת רבא היא להתיר אפי' שלא לצורך כלל לא היה לו להזכיר מחמה לצל אלא היה לומר שלא לצורך דמשנתנו דהיינו שלא לצורך כלל. וכן הדברים מוכרעים שם לפי דעתי. ויש מפרשים מתירין כלי שמלאכתו להיתר אפי' שלא לצורך כלל ואין להם על מה שיסמוכו:

4. הלכה ד׳

   כֵּיצַד. מְטַלְטֵל הוּא אֶת הַקְּעָרָה שֶׁל עֵץ לֶאֱכל בָּהּ אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמָהּ. אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּנֵב. וְזֶה הוּא בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ. וְכֵן אִם טִלְטֵל אוֹתָהּ מִן הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּשׁ וְתִשָּׁבֵר אוֹ מִן הַגְּשָׁמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְפַּח וְתִפָּסֵד הֲרֵי זֶה מְטַלְטֵל בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ וּמֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּהּ לְהֶתֵּר:

   מגיד משנה

   כיצד מטלטל הוא וכו'. כל זה נתבאר למעלה וצדדים אלו מבוארים שם:

5. הלכה ה׳

   וְכֵן מְטַלְטֵל הוּא הָרֵחַיִם אוֹ הַמַּכְתֶּשֶׁת לְשַׁבֵּר עָלֶיהָ אֱגוֹזִים אוֹ לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לַמִּטָּה וְזֶה הוּא לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְטַלְטְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר וְלֹא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּנֵב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   מגיד משנה

   וכן מטלטל הוא את וכו'. גם זה נתבאר למעלה. וכתבו המפרשים ז"ל כשהוא מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אין אומרים כיון שסלקו מאותו מקום שצריך לו לשומטו מיד ומניחו במקומו אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באי זה מקום שירצה ויש ראיות לזה ועיקר:

6. הלכה ו׳

   וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּלִי כְּגוֹן אֲבָנִים וּמָעוֹת וְקָנִים וְקוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר לְטַלְטְלָן. אֶבֶן גְּדוֹלָה אוֹ קוֹרָה גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אִם יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ מְטַלְטְלִים אוֹתָהּ. דַּלְתוֹת הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כֵּלִים לֹא הוּכְנוּ לְטַלְטֵל לְפִיכָךְ אִם נִתְפָּרְקוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְכֵן הֶעָפָר וְהַחוֹל וְהַמֵּת אֵין מְזִיזִין אוֹתָן מִמְּקוֹמָן. וּבֶן שְׁמוֹנָה חַי הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ:

   מגיד משנה (4)

   כל שאינו כלי וכו'. זה מבואר בכמה מקומות ובפרק כל הכלים גבי טלטול לצורך גופו היכא דאיכא תורת כלי עליו היכא דליכא תורת כלי עליו לא ע"כ:

   אבן גדולה וכו'. סוף עירובין (דף ק"ג) ההיא שריתא פי' קורה דהוה בי ר' פדת והוו שקלי ליה עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה ההיא אסיתא וכו'. והוזכרו בהלכות פרק כל הכלים והקשו המפרשים ז"ל מההיא דאמרי' בסוף במה מדליקין (שבת דף ל"ה) שכוורת בת ג' כורים נחלקו רבא ורב יוסף אם מותר לטלטלה ובת ד' שוין שאסור לטלטלה. ותירצו בתוס' דכוורת אין דרכה לטלטלה וכל שגדול כל כך אסור לטלטלה בשבת. אבל קורה זו דרכן היה לטלטלה בכל שעה לסגור הדלת אף בשבת מטלטלין אותה כיון שיש תורת כלי עליה עכ"ל הרשב"א ז"ל. ומדברי ההלכות ורבינו שלא הזכירו כלל הא דפ' במה מדליקין נ"ל שהן סבורים שמימרות אלו חלוקות ורבה ורב יוסף הוא שמחמירין בטלטול ואין הלכה כמותן וכן עיקר:

   דלתות הבית אע״פ שהן וכו'. פרק כל הכלים (שבת דף קכ"ב:) משנה גבי היתר טלטול דלתות הכלים אמרו משא״כ בדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן. ופי' רבינו אע״פ שהן כלים לא הוכנו לטלטול. אבל רש״י ז״ל פירש אינן מן המוכן לטלטל לפי שאינן כלי עכ״ל:

   וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומן וכו'. דין העפר והחול מפורשין בגמרא פ' כירה (שבת דף ל"ט) ובשאר מקומות והמת משנה פ' שואל (שבת דף קנ"א). ודין בן שמנה ברייתא פרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ה) בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. ופירש״י ז״ל שחלב הרבה בדדיה מביאה לידי חולי, עכ״ל:

7. הלכה ז׳

   מֻתָּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְתַשְׁמִישָׁהּ. כֵּיצַד. נוֹטֵל אָדָם קֻרְנָס לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים. קוֹרְדוֹם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבֵלָה. מְגֵרָה לְגָרֵר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג לָתֵת עָלָיו אֹכֶל לְקָטָן. אֶת הַכּוֹשׁ וְאֶת הַכַּרְכָּר לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל סַקָּאִין לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת. אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   מגיד משנה (2)

   מותר לטלטל הכלי אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות וכו'. כלים אלו הוזכרו במשנה שם פרק כל הכלים (שבת דף קכ"ב:) וכפי אוקמתא דרבא בכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לצורך גופו ולצורך מקומו ומלות אלו מבוארות הן. ופי' מחט של סקאין מחט גדולה שתופרין בה השקים:

   ומטלטל אדם מחט של וכו'. במשנה מחט של יד ליטול בה את הקוץ ובגמרא אסיק רבא דדוקא נקובה אבל נטל חררה או עוקצה אינה כלי. ואוקים ברייתא דתניא שאפי' מחט שאינה נקובה מטלטלין בשבת בגולמי זמנין דממליך עלייהו ומשוי ליה מנא וזה מבואר:

8. הלכה ח׳

   וּמְטַלְטֵל אָדָם מַחַט שֶׁל יָד הַשְּׁלֵמָה לִטּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. אֲבָל אִם נִטַּל הַקָּצֶה הַנָּקוּב שֶׁלָּהּ אוֹ הַקָּצֶה הַחַד שֶׁלָּהּ אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. וְאִם הָיְתָה גּלֶם וַעֲדַיִן לֹא נִקְּבָה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ:

9. הלכה ט׳

   כָּל כְּלִי שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו שֶׁמָּא יִפְחֲתוּ דָּמָיו כְּגוֹן כֵּלִים הַמֻּקְצִים לִסְחוֹרָה וְכֵלִים הַיְקָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁמַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁמָּא יִפָּסְדוּ אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. כְּגוֹן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחְרֵשָׁה וְסַכִּין שֶׁל טַבָּחִים וְחֶרֶב שֶׁל אוּשְׁכָּפִים וְחִצִּין הַחֲרָשִׁים וְקֻרְנָס שֶׁל בַּשָּׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

   מגיד משנה

   כל כלי שמקפיד וכו'. משנה שם (קכ"ג ב') ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. ומפורש בגמרא פרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז) שזהו מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור. ופרטי כלים שהזכיר רבינו הם בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ג:) בהסכמת הכל חוץ מקורנס של בשמים שהוא מחלוקת לשונות (שם דף קכ"ג) ופסק רבינו כהלכות. ופירוש מסר גדול מגרה גדולה העשויה לקצץ קורות גדולות, וחצין של חרשים דולדלי״ה בלעז כך פירש״י ז״ל:

10. הלכה י׳

    כָּל כְּלִי שֶׁהֻקְצָה מֵחֲמַת הָאִסּוּר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. כְּגוֹן נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת וְהַמְּנוֹרָה שֶׁהָיָה הַנֵּר עָלֶיהָ וְשֻׁלְחָן שֶׁהָיוּ עָלָיו מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה הַנֵּר אוֹ שֶׁנָּפְלוּ הַמָּעוֹת אָסוּר לְטַלְטְלָן. שֶׁכָּל כְּלִי שֶׁהָיָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱסַר לְטַלְטְלוֹ כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַדָּבָר שֶׁגָּרַם לוֹ הָאִסּוּר:

    מגיד משנה

    כל כלי שהוקצה מחמת איסור וכו'. פרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז) בגמרא העלו דמוקצה מחמת איסור אסור כגון נר שהדליקו בו בשבת. ויתר הדברים שהזכיר רבינו מפורשים בגמרא פרק כירה (שבת דף מ"ד:) במסקנא ומבוארין בהלכות. ודין המעות הוא בשהניחן שם אבל בשוכח יתבאר דינן בפרק זה. ודע שדעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל הוא שתנאי מועיל בנר שהדליקו בו בשבת כיון שעשוי להכבות. והוא שיתנה מע״ש שאינו מסתלק הימנו ולכשיכבה יהא מותר לטלטלו והביאו ראיה לזה מן הירושלמי:

11. הלכה י״א

    אֲבָל כְּלִי הַמֻּקְצֶה מֵחֲמַת מֵאוּסוֹ כְּגוֹן נֵר יָשָׁן שֶׁל נֵפְט וּכְלִי הַצּוֹאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת אִם הֻצְרַךְ לָהֶן:

    מגיד משנה

    אבל כלי וכו'. פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז) פסק הלכה כמבואר בהלכות:

12. הלכה י״ב

    כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן כְּגוֹן דַּלְתוֹת שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל בֵּין שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת בֵּין שֶׁנִּתְפָּרְקוּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל אוֹתָן דְּלָתוֹת. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בֵּין קֹדֶם הַשַּׁבָּת בֵּין בְּשַׁבָּת שִׁבְרֵיהֶן נִטָּלִין וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְרֵיהֶן עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן. כֵּיצַד. שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית. שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁבָרִים רְאוּיִין לִמְלָאכָה כְּלָל אָסוּר לְטַלְטְלָן:

    מגיד משנה (2)

    כל הכלים הניטלין בשבת. במשנה פ' כל הכלים ניטלין (דף קכ"ב:) ובגמרא כל הכלים ניטלין ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת:

    וכן כל הכלים וכו'. משנה (שם קכ"ד:) כל הכלים שניטלין בשבת שבריהם ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהן את החבית ושברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך רבי יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן וכו' ובגמרא אמר שמואל מחלוקת שנשברו בשבת אבל מע"ש דברי הכל מותרים הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבע"י. ופסקו בהלכות כת"ק וכן דעת רבינו וכן עיקר. אע"פ שיש מן הגאונים ז"ל שפסקו כר"י כמו שכתוב שם:

13. הלכה י״ג

    כָּל כִּסּוּיֵי הַכֵּלִים נִטָּלִים בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. הָיָה כְּלִי מְחֻבָּר בַּקַּרְקַע כְּגוֹן חָבִית הַטְּמוּנָה בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ בַּכִּסּוּי שֶׁלָּהּ בֵּית אֲחִיזָה מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּסּוּיֵי הַקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן בּוֹרוֹת וַחֲרִיצִין אֵין מְטַלְטְלִין כִּסּוּי שֶׁלָּהֶן אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה. כִּסּוּי הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּית אֲחִיזָה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ:

    השגת הראב״ד

    היה כלי מחובר לקרקע וכו'. כתב הראב"ד כן פסק הרב ז"ל ותמהנו עליו בהא דאמר רבינא כמאן מטלטלים האידנא כסויא דתנורא במתא מחסיא אע"ג דאין לו בית אחיזה כראב"י הא ודאי כר"י הוא דאיהו הוא דמייתי סיעתא למילתיה דכלים וחברינהו בארעא כתלושין דמו שהתנור באפייתו תלוש ולבסוף חברו הוא ש"מ הלכה כר' יוסי. כן היינו סבורים ימים על ימים עד שחזרתי וראיתי ראש הברייתא על שברי תנור ישן שהן ככל הכלים הנטלים בחצר אלמא בשאינן מחוברים מיירי ור' יוסי העיד על כסויו שאינו צריך בית יד ור"ל שאע"פ שחברו כתלוש הוא ורצה לגלות מהיכן יצא לו ההיתר תחלה ומשם למד, עכ"ל:

    מגיד משנה

    כל כסויי וכו'. שם (דף קכ"ו:) משנה כל כסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת א"ר יוסי בד"א בכסויי קרקעות אבל כסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת ובגמרא אר"י והוא שיש תורת כלי עליהן. דכ"ע כסויי קרקעות אם יש להן בית אחיזה אין אי לא לא כסויי כלים אע"ג דאין להם בית אחיזה כי פליגי בכלים וחברינהו בארעא דת"ק סבר גזרינן ור' יוסי סבר לא גזרינן ע"כ, ובהלכות דהלכה כת"ק. עוד שם (דף קכ"ה) העיד ר' יוסי משום ראב"י על כסוי תנור שאין צריך בית יד אמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כסויי דתנורי במתא מחסיא אע"ג דאין להם בית אחיזה כמאן כראב"י ע"כ. וכל זה נכתב בהלכות וכדעת רבינו. והקשו עליהם ז"ל שהרי כסוי התנור הוא כסוי כלי המחובר לקרקע שנחלקו בו ר' יוסי ות"ק כנזכר למעלה. ובהלכות פסקו כת"ק שהוא מצריך בית אחיזה וכאן פסקו כרבינא ומדברי רבינו נתבאר תירוץ זה שאין תנור ככלים וחברינהו בארעא לפי שפי' וחברינהו הוא כגון חבית שטמונה בארץ שחופרים גומא וטומנים כל גופה בתוכה ואינה נראה ממנה אלא פיה ובהנהו הוא דגזר ת"ק אטו בור ודות אבל בתנור שכולו מגולה אע"פ ששוליו מחוברין בקרקע אפי' ת"ק מודה שאינו צריך בית אחיזה ומעדותו של ר' יוסי למדנו כן. וכל זה ביאר רבינו באמרו כגון חבית הטמונה בארץ וכן העלה הרשב"א ז"ל מדברי רבינו ופירוש תורת כלי פירש"י ז"ל שיהא ראוי לתשמיש אחר והקשו עליו. ופי' מעשה שנראה וראוי ותקונו מוכיח עליו שהוא ראוי לכך:

14. הלכה י״ד

    שְׁנֵי דְּבָרִים אֶחָד אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְאֶחָד מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ וְהֵן סְמוּכִים זֶה לָזֶה אוֹ זֶה עַל זֶה אוֹ זֶה בָּזֶה וּבִזְמַן שֶׁמְּטַלְטְלִין אֶחָד מֵהֶן יְטַלְטֵל הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה צָרִיךְ לַדָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ מְטַלְטְלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר הָאָסוּר מִטַּלְטֵל עִמּוֹ. וְאִם צָרִיךְ לְטַלְטֵל דָּבָר הָאָסוּר לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּאוֹתוֹ דָּבָר הַמֻּתָּר:

    מגיד משנה

    שני דברים אחד אסור לטלטלו וכו'. דין זה מבואר בהלכות פרק כירה מהכרח השמועות. ורבינו כתב הענין מבואר הרבה וכן כתבו בתוס' וזה דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל. ופי' פגה פירש״י תאנה שלא נתבשלה כל צרכה וטמונה בתבן להתבשל ותבן הוי מוקצה לטיט עכ״ל. ולשון הגמרא (שבת קנ"ו) פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלת. ופירש״י ז״ל בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע"ז) והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא דמתוך שנהפכין מכבה את העליונות ומבעיר התחתונות כדאיתא בכריתות (דף כ') וכ״כ הרשב״א ז״ל. ודין זה דחותה גחלים שהוא מכבה ומבעיר מבואר בדברי רבינו סוף פ״ז מהלכות שגגות:

15. הלכה ט״ו

    כֵּיצַד. פַּגָּה שֶׁהָיְתָה טְמוּנָה בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁהָיְתָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים תּוֹחֲבָן בְּכוֹשׁ אוֹ בְּכַרְכָּר וְנוֹטְלָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּבֶן וְהַגֶּחָלִים נִנְעָרִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת נְטִילָה. וְכֵן לֶפֶת אוֹ צְנוֹנוֹת שֶׁהָיוּ טְמוּנִים בְּעָפָר וּמִקְצָת הֶעָלִים מְגֻלִּים שׁוֹמְטָן בְּשַׁבָּת בֶּעָלֶה שֶׁלָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָפָר נִנְעָר. אֲבָל אִם הָיָה כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן אוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה לֹא יְטַלְטֵל הָאֶבֶן אוֹ הַקּוֹרָה בַּכִּכָּר אוֹ בַּתִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה

    וכן לפת וכו'. ברייתא פרק במה טומנין. וכתבו המפרשים דוקא מקצת העלין מגולין אבל אין מקצתן מגולין כיון שהיתה הגומא מכוסה אם תוחב בהן כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וגחלים אין בהם משום גומא:

16. הלכה ט״ז

    נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ אֲבָל לֹא דִּינָר שֶׁאִם יִפּל הַדִּינָר יִטְּלֶנּוּ הָאָב בְּיָדוֹ. כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה וְסָתַם נֶקֶב שֶׁלָּהּ בְּאֶבֶן מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן נַעֲשֵׂית כְּדֹפֶן. הָיְתָה הַכַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְהָאֶבֶן בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת רְטֻבִּים כְּגוֹן עֲנָבִים וְתוּתִים נוֹטֵל אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא שֶׁאִם יְנַעֵר הַפֵּרוֹת יִטָּנְפוּ בֶּעָפָר וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד לֹא גָּזְרוּ:

    השגת הראב״ד

    היתה הכלכלה כו' שאם ינער הפירות יטנפו. כתב הראב"ד ז"ל אני לא מצאתי כן בגמרא שאפילו בפירות המיטנפין חזר והקשה ולנערינהו נעורי וחזר ותירץ בשהיתה האבן דופן לכלכלה ואפילו בפירות שאינן מיטנפין אבל אם לא היתה האבן דופן לכלכלה אפילו פירות המיטנפין אפשר לנער אותן בתוך הכלכלה עצמה עד שתהיה עליונה וינערנה לחוץ ולא יצטרך לטלטל האבן עם הכלכלה:

    מגיד משנה (2)

    נוטל אדם את בנו וכו'. ריש פרק נוטל (שבת דף קמ"א:) נוטל אדם את בנו והאבן בידו ובגמרא אמרו דבי רבי ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו. ופירוש נטילה זו היא בחצר ואע״ג דכיון דתינוק הוא הוה ליה כאילו האב נוטל את האבן כיון שיש לו געגועין ואיכא חשש חולי התירו לו טלטול כזה. ושם מבואר דדינר אסור דאי נפיל אתי לאיתויי ומטלטל ליה להדיא:

    כלכלה שהיתה וכו'. שם במשנה נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה והקשו בגמרא (דף קמ"ב) אמאי ותהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. ותירץ רבי יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן. והקשו ונשדינהו לפירי ונשדי לאבן ונינקטינהו. ותירצו בפירות המיטנפין והקשו ולינערינהו נעורי ותירצו א"ר חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה ע"כ בגרסת ספרינו ואין מכל זה בהלכות כלום. והנה לפי גרסא זו אוקימתא דר' יוחנן בטלה וקמה לה הא דרב ורבינו פסק כשתיהן והוא תמה ולזה השיגו הר"א ז"ל בהשגות. ונראה שגרסת רבינו היא שאין בה ולינערינהו נעורי ורב חייא בר אשי בשם רב עושה אוקימתא אחרינא ושתיהן אמת. וה"ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר וזהו שלא הזכירו גבי הא דרב אלא. וא"א להעמיד דברי רבינו בדרך אחרת:

17. הלכה י״ז

    חָבִית שֶׁשָּׁכַח אֶבֶן עַל פִּיהָ מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת וְהָאֶבֶן עָלֶיהָ מַגְבִּיהָהּ לְמָקוֹם אַחֵר וּמַטֶּה עַל צִדָּהּ שָׁם וְהָאֶבֶן נוֹפֶלֶת. וְכֵן הַשּׁוֹכֵחַ מָעוֹת עַל הַכַּר וְצָרַךְ לַכַּר נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. וְאִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכַּר נוֹטֵל אֶת הַכַּר וְהַמָּעוֹת עָלָיו. אֲבָל אִם הִנִּיחַ הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל הַכַּר אוֹ הִנִּיחַ הָאֶבֶן עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְטַלְטְלָן וַאֲפִלּוּ נִטְּלוּ הַמָּעוֹת וְהָאֶבֶן שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר:

    מגיד משנה

    חבית ששכח אבן על פיה וכו'. משנה שם (דף קמ"ב) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות, ובגמרא ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטל ועודן עליו, עוד שם לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וכתב רבינו ואפי' ניטלו המעות והאבן כמו שנתבאר למעלה מההיא דכירה:

18. הלכה י״ח

    הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת הֲרֵי הִיא כְּמִקְצַת הַקֵּרוּיָה וּמֻתָּר לְמַלְּאוֹת בָּהּ וְאִם לָאו אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ. בֶּגֶד שֶׁעַל הַקָּנֶה שׁוֹמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה:

    מגיד משנה (2)

    האבן שבקרויה וכו'. משנה פרק כל הכלים (שבת דף קכ"ה) האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאים בה בשבת ואם לאו אין ממלאין בה. ופירש רש״י ז״ל קרויה דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא שצפה ונותנין בה אבן להכבידה. אם ממלאין בה ואינה נופלת שקשורה יפה ואם לאו הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלין את הקרויה דשוייה בסיס לאבן שבתוכה עכ״ל:

    בגד שעל הקנה וכו'. פרק תולין (שבת דף ק"מ:) א״ר חסדא האי כתניתא משלפי לדידה מקניא שרי קניא מינה אסור אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר. ופירש״י ז״ל כתונת כשסוחטין אותו לנגבה תוחבין אותה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת משלפה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסקה קאי. כלי קיואי קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי עכ״ל. ורבינו לא הוצרך להזכיר הא דרבא דכלי קיואי לפי שיתבאר ראש פרק כ״ז שקני האורג מותר לטלטלן כדבר שמלאכתן לאיסור לצורך גופן ולצורך מקומן:

19. הלכה י״ט

    פֵּרוֹת שֶׁאָסוּר לֶאֱכל כְּגוֹן פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מְעֵשָּׂרִין אֲפִלּוּ הֵן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ תְּרוּמָה טְמֵאָה אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אָסוּר לְטַלְטְלָן. אֲבָל הַדְּמַאי הוֹאִיל וְרָאוּי לָעֲנִיִּים וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁפְּדָאָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן הַחֹמֶשׁ מֻתָּר לְטַלְטְלָן:

    מגיד משנה

    פירות שאסורין לאכלן וכו'. משנה ריש פ' מפנין, מפנין תרומה טהורה, ומפרש בגמ' (קכ"ז:) אפי' ישראל. ודמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו. ומפרש בגמ' אע"פ שלא נתן את החומש. אבל לא את הטבל מפרש בגמ' אפילו טבל מדרבנן. ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. וביאור ענינים אלו בספר זרעים ודין איסור טלטול תרומה טמאה מבואר יותר מזה בפרק נוטל כמו שיתבאר:

20. הלכה כ׳

    מְטַלְטֵל יִשְׂרָאֵל הַתְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה אוֹ עִם הַחֻלִּין אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּכְלִי אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה הַטְּהוֹרָה לְמַטָּה וְהָיוּ פֵּרוֹת הַמִּתְטַנְּפִין בַּקַּרְקַע שֶׁאִם יְנַעֵר אוֹתָן יִפָּסְדוּ. אֲבָל אִם הָיוּ אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נוֹעֵר הַכְּלִי וְנוֹטֵל הַטְּהוֹרָה אוֹ הַחֻלִּין וּמַנִּיחַ הַטֻּמְאָה. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכְּלִי בֵּין שֶׁהַטְּהוֹרָה לְמַעְלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה לְמַטָּה מְטַלְטֵל הַכּל כְּאֶחָד:

    מגיד משנה

    ומטלטלין תרומה טמאה וכו'. משנה פרק נוטל (שבת דף קמ"א קמ"ב) ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ובגמרא א״ר חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והקשו וכי טהורה למטה נמי לישדינהו ולינקטינהו ותירצו בפירות המיטנפין מיתיבי מטלטלין וכו' בין שטהורה למעלה וטמאה למטה בין שטהורה למטה וטמאה למעלה ותירץ רב חסדא דמתני' לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו וזה מבואר:

21. הלכה כ״א

    נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים שֶׁחָשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם אִם לִמְדּוּם מֻתָּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן לְמָחָר וְאִם לָאו אָסוּר. חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִישִׁיבָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְכֵן אִם יָשַׁב עֲלֵיהֶן מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר לְטַלְטְלָן:

    מגיד משנה (2)

    נדבך של אבנים וכו'. פ' כל הכלים (שבת קכ"ה:) פעם אחת הלך רבי למקום אחד מצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר. ונחלקו שם אם הצריכן רבי מעשה ואיכא מאן דאמר שאמר להם צאו ולמדום. ופי' סדרום כדי לישב עליהן. ופסק רבינו כן ואין מכל זה בהלכות כלום ובסמוך אבאר הטעם:

    חריות של דקל וכו'. פרק במה טומנין (שבת דף נ') חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רבן שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר ואמרו שם רב אמר קשר כתנא קמא ושמואל אמר חשב סגי כרבן שמעון בן גמליאל ורב אשי אמר ישב סגי אף על פי שלא חשב ושלא קשר ונסתייעו דברי רב אשי שם. והלכה כמותו כדאיתא בהלכות. ופירשו ז"ל דלרב אשי כ"ש חשב אע"פ שלא ישב וזה דעת רבינו. מכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי. ונ"ל שלכך השמיטו בהלכות ההיא דנדבך משום דמהכא שמעינן שא"צ מעשה ובמחשבה בלחוד סגי וא"כ יש לתמוה על רבינו למה פסק למעלה כמאן דמצריך מעשה שכתב אם למדום. ונ"ל שדעת רבינו דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים. וזהו שהזכיר כן בדוקא ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים. אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה ולפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה כנ"ל לדעת רבינו:

22. הלכה כ״ב

    הַקַּשׁ שֶׁעַל הַמִּטָּה לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ אֲבָל מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְנַעְנְעוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁיָּשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם. הַמַּכְנִיס קֻפָּה שֶׁל עָפָר בְּבֵיתוֹ אִם יִחֵד לָהּ קֶרֶן זָוִית מֵעֶרֶב שַׁבָּת מְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צְרָכָיו:

    מגיד משנה (2)

    הקש שעל המטה וכו'. משנה פרק תולין (שבת דף קמ"א) הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו ואם הוא מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו וממה שהתירו בשיש עליו כר או סדין נסתייע רב אשי פרק במה טומנין (שבת דף נ') ולזה כתב רבינו שהרי נעשה כמי שישב עליהם מבעוד יום:

    המכניס קופה וכו'. פרק במה טומנין אמר ר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית:

23. הלכה כ״ג

    אָסוּר לְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּסוֹתֵר. כֵּיצַד. לֹא יִתֵּן כְּלִי תַּחַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת לְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁמֶן הַנּוֹטֵף. שֶׁהַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּכְשֶׁיִּפּוֹל לַכְּלִי יֵאָסֵר טִלְטוּל הַכְּלִי שֶׁהָיָה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַתַּרְנְגלֶת לְקַבֵּל בֵּיצָתָהּ. אֲבָל כּוֹפֶה הוּא הַכְּלִי עָלֶיהָ. וְכֵן כּוֹפֶה הַכְּלִי עַל כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטְּלוֹ שֶׁאִם יַחְפֹּץ יִטְּלֶנּוּ:

    השגת הראב״ד

    אבל כופה הוא הכלי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בירושל' ובלבד שלא יגע בביצה:

    מגיד משנה (2)

    אסור לבטל וכו'. כבר נתבאר זה פ״ה ושם מבואר שאם נתנו מבע״י מותר להניחו שם ומשנה היא בפרק כירה (שבת דף מ"ב:):

    לפיכך אין וכו'. שם אע"פ שאמרו אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. ולרב יוסף אליבא דרב חסדא בכל דבר מותר לכפות וכן הלכה. ודלא כר"י דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וכ"כ בהלכות פרק מי שהחשיך. ובהגהות אמר אברהם בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה ע"כ. ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהן כל שאינו מנענע הא ודאי לא ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי:

24. הלכה כ״ד

    נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף וְאִם נִתְמַלֵּא הַכְּלִי שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּלֶף רָאוּי לִרְחִיצָה אֲבָל אִם אֵינוֹ רָאוּי אֵין נוֹתְנִין וְאִם נָתַן מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בַּמַּיִם הַמְּאוּסִין שֶׁבּוֹ. שֶׁאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה:

    השגת הראב״ד

    נותנין כלי תחת הדלף וכו'. כתב הראב"ד ז"ל איני יודע מהו זה שאין ראוי לכאן זה הטעם. וסוגית הגמרא כך היא נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי ואם נתמלא הכלי שופך ושונה כדי שלא יעשה לכלוך בבית ויהיה גרף של רעי ואם הוא בבית שאינו דר שם ואם יעשה בו לכלוך אין קפידא אם יש לחוש לו להפסד הבית יכניס שם מטתו כדי שיהא לו הלכלוך גרף של רעי ויהא מותר לשפוך לחוץ כמעשה דבי רחייא דאביי ואם אין שם הפסד לא יכנס שאין עושין גרף של רעי לכתחלה עכ"ל:

    מגיד משנה

    נותנין כלי תחת וכו'. משנה פרק משילין (ביצה ל"ה ול"ו:) נותנין כלי תחת הדלף בשבת ובגמרא תנא אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע והעמידוה שם ופ' כירה דוקא בדלף הראוי אבל אם אינו ראוי לא. וכתב רבינו ואם נתן מותר לטלטלו כו' ובגמרא בי רחייא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה א"ל זיל עייל פורייך להתם כי היכי דלהוי גרף של רעי ואפקיה א"ל וכי עושים גרף של רעי לכתחלה אדהכי והכי נפל בי רחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר. ומפורש בי"ט פ"ב (דף כ"ח:) שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. ובאמרם לכתחלה למד רבינו שאם עבר ועשה מותר לטלטלו שאם אסור למה אין עושין אותו לכתחלה ומה הפסד יש בעשייתו אם לא היה מותר לטלטלו לכשנעשה. והמפרשים למדו ממעשה זה דבמקום הפסד ואין שם דירה יכול לשום מטתו שם כדי שיהא כגרף של רעי וזה לא נתבאר בדברי רבינו וצ"ע למה לא ביאר זה ודברי ההשגות בכאן. דברים ברורים:

25. הלכה כ״ה

    חָבִית שֶׁל טֶבֶל שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ הוֹאִיל וְאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ מְתֻקָּן הֲרֵי הוּא כִּמְתֻקָּן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי. קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה אֵין סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכּוֹת הַמִּטָּה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְוָחִים וְכָל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ יִטְלֵם כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. פּוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עַל גַּבֵּי אֲבָנִים בְּשַׁבָּת אוֹ עַל גַּבֵּי כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לָצוּד שֶׁהֲרֵי נוֹטְלָהּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכוֹפִין אֶת הַסַּל בְּשַׁבָּת לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲלוּ עָלָיו וְיֵרְדוּ שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּשֶׁיֵּרְדוּ מֵעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (5)

    חבית של טבל וכו'. ברייתא הובאה פרק כירה (שבת מ"ב מ"ג) חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה ואמרו שם הטעם מפני שהטבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותקנו מתוקן:

    ונותנין כלי תחת הנר וכו'. ג"ז שם (דף מ"ז:) משנה נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואמרו טעמא דאינו מבטל כלי מהיכנו דניצוצות אין בהם ממש ובעודן בתוכו מותר לטלטלן:

    קורה שנשברה וכו'. ג"ז שם (דף מ"ג) הקשו למי שאוסר בטול כלי מהיכנו ממה שאמרו וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. ותירץ דרפי דאי בעי שקיל ליה:

    פורסין מחצלת על גבי אבנים וכו'. ברייתות הובאו שם. ופי' ובלבד שלא יתכוין לצוד ואינו הכרח שיהיו ניצודים שאם לא כן כבר מבואר פרק ראשון שאע"פ שאינו מתכוין אסור אלא אפשר שיהיו ניצודין ואפשר שיברחו וכ"כ ז"ל ומבואר הוא:

    וכופין את הסל וכו'. גם זה במשנה (דף קכ"ח:) במפנין והובאה שם. ופי' האפרוחים ושום בהמה חיה ועוף חיים אינן מותרין בטלטול לפי שאינן ראויין:

26. הלכה כ״ו

    בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר אוֹ לְאַמַּת הַמַּיִם אִם יָכוֹל לִתֵּן לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאִם לָאו מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ וְאִם עָלְתָה עָלְתָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ שֶׁהֲרֵי מַשְׁלִיכוֹ לַבּוֹר לְתוֹךְ הַמַּיִם מִפְּנֵי צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לֹא גָּזְרוּ. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתָהּ בְּיָדוֹ. וְכֵן אֵין עוֹקְרִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף בְּחָצֵר אֲבָל דּוֹחִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ. וּמְדַדִּין עֲגָלִים וּסְיָחִים. תַּרְנְגלֶת שֶׁבָּרְחָה אֵין מְדַדִּין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת מִן הַיָּד וְנִמְצְאוּ אֲגַפֶּיהָ נִתְלָשִׁין אֲבָל דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס:

    השגת הראב״ד

    תרנגולת שברחה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה הטעם אינו אבל מפני שהיא מקפיא נפשה והיא ניטלת ביד עכ"ל:

    מגיד משנה (2)

    בהמה שנפלה לבור וכו'. מימרא פרק מפנין ומסקנא שם אפשר בפרנסה יפרנסנה ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והקשו והא קא מבטל כלי מהיכנו. ופירש רבינו שהרי משליכו לבור בתוך המים ביאור דבריו ואינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהן. אבל רש"י ז"ל פירש מפני שכשהן תחת הבהמה אינו יכול לטלטלן. וכתב הרשב"א ז"ל ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין שמותר משום דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן אבל הכא דלמא לא תעלה ודלמא קא מבטל כלי מהיכנו קאמר עכ"ל. ועם דברי רבינו אין כאן קושיא כלל:

    וכן אין וכו'. משנה וברייתות שם ומסקנא שם שאין עוקרין בהמה חיה ועוף ואפי' בחצר ואצ"ל ברה"ר אבל מדדים אותן בחצר אבל לא ברה"ר גזירה שמא יגביהם. והתרנגולת אפי' בחצר אין מדדין אותה אבל דוחין אותה. וכתב רבינו ומדדין עגלים וסייחין כלשון המשנה וה"ה לכל בהמה חיה ועוף חוץ מן התרנגולת כמבואר שם וגם בדברי רבינו מבואר שפרט תרנגולת. ופי' מדדין אוחזן בגופן ורגליהן נוגעין בארץ ומסייען לילך. ואיסור התרנגולת אמרו בגמרא משום דמקפיא נפשה. ופי' רבינו נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נשמטין ונתלשין. ובהשגות א"א זה הטעם אינו אבל מפני שהיא כמקפיא נפשה והיא נטלת ביד ע"כ. וכדבריו פירש"י ז"ל מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ע"כ, ואיני רואה קושיא על דברי רבינו בזה:

כסף משנה על הלכות שבת אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר זמנים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי