משנה תורה · ספר זמנים · הלכות שבת

רמב״ם הלכות שבת פרק כא

36 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   נֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כב יב) (שמות לד כא) "תִּשְׁבֹּת" אֲפִלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְלָאכָה חַיָּב לִשְׁבֹּת מֵהֶן. וּדְבָרִים הַרְבֵּה הֵן שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם שְׁבוּת. מֵהֶן דְּבָרִים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן דּוֹמִים לִמְלָאכוֹת וּמֵהֶן דְּבָרִים אֲסוּרִים גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא מֵהֶן אִסּוּר סְקִילָה. וְאֵלּוּ הֵן:

   מגיד משנה

   נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים וכו'. כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו ובאו חכמים ואסרו הרבה דברים. או תהיה כוונת רבינו שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. וזה דרך הברייתות שבמכילתא:

   לחם משנה

   נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהן וכו'. [כתב ה"ה] כונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות וכו' או תהיה כוונת רבינו וכו'. אפשר לומר דפירוש ראשון הוא שמה שנאמר בתורה תשבות הוא שאסרה תורה מיני שבות ולזה באה התורה ואמרה תשבות והדבר נמסר לחכמים. והפי' השני הוא שלא באה התורה לאסור מיני שבות אלא למלאכות גמורות אבל חכמים סמכו בשבות על מקרא זה. ואם נפרש דברי ה"ה כך קשה דלפירוש הראשון נמצאו כל מיני שבות מן התורה דהא למוד דחול מועד מדאורייתא סבירא להו הכי דהתורה אסרה חול המועד במלאכה ונמסר הדבר לחכמים. לכך נראה לפרש בדברי ה"ה כך שהפי' האחד הוא שהתורה אסרה מלאכות גמורות אבל בפחות מהשיעור לא מפני שהתורה לא אסרה קודם אלא המלאכות כפי השיעורים והענינים שנתבארו אבל המלאכות עצמם בפחות מן שיעור החיוב לא נאסר מן התורה לכך אמרה תורה תשבות. וזהו שכתב אפילו מדברים שאינם מלאכה כלומר אינן מלאכה להתחייב בהך ומה שכתב ודברים הרבה הן שאסרו חכמים לא נכלל זה בענין תשבות אלא ענין אחר בפני עצמו הוא שחכמים אסרו דברים אחרים שלא נזכרו בתשבות. והפי' השני שכתב ה"ה הוא כמו שכתבתי לעיל וזה הפירוש בדבריו הוא עיקר שהוא מדוקדק בלשונו שכתב על פי הדרך שנתבארו עניניהם ושיעוריהם:

2. הלכה ב׳

   כָּל הַמַּשְׁוֶה גֻּמּוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה הַנִּירָה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. הַמְפַנֶּה אֶת הָאוֹצָר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיַּכְנִיס בּוֹ אוֹרְחִים אוֹ יִקְבַּע בּוֹ מִדְרָשׁ לֹא יִגְמֹר אֶת כָּל הָאוֹצָר שֶׁמָּא יָבוֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ מְקַנְּחוֹ בַּכֹּתֶל אוֹ בְּקוֹרָה אֲבָל לֹא בַּקַּרְקַע שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. לֹא יָרֹק בַּקַּרְקַע וְיָשׁוּף בְּרַגְלוֹ שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. וּמֻתָּר לִדְרֹס הָרֹק שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהוֹלֵךְ לְפִי תֻּמּוֹ:

   מגיד משנה (4)

   המשוה גומות וכו' לפיכך אסור להפנות וכו'. דין השוואת גומות שהוא משום חורש הוא דוקא בשדה אבל בבית חייב משום בונה כמבואר פרק שמיני ופרק עשירי. ורבינו כתב בכאן ההשוואה בשדה שבגללה נאסר להפנות כדאיתא פרק המוציא (שבת פ"א:) אמר רב הונא אסור להפנות בשדה הניר בשבת. ואסיקנא טעמא דילמא שקיל מעילאי ושדי לתתאי ומיחייב משום דאמר רבא היתה לו גומא וטממה וכו' כדאיתא פ"ח. ופירש"י ז"ל שדה ניר חרישה ראשונה ועומד לזריעה עכ"ל:

   המפנה את האוצר וכו'. היתר פנוי האוצר לצורך מצוה יתבאר פרק כ״ו בארוכה וכאן הזכיר רבינו איסור הגמרא והוא מבואר פרק מפנין (שבת קכ"ו) דמפרש שמואל מתניתין דקתני אבל לא את האוצר שלא יגמור לאוצר כולו פירש״י ז״ל דילמא אתי לאשוויי גומות:

   טיט שעל גבי רגלו וכו'. פ' תולין (שבת קמ"א) מחלוקת אמוראים ופסק כרבא דאמר מקנחו בכותל ואין מקנחו על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות. ושם מבואר דלדברי הכל מותר לקנחו בקורה וכן פסקו בהלכות כרבא וכן דעת הרמב״ן ז״ל ועיקר. ופירשו המפרשים ז״ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות דאי לאו הכי כבר נתבאר פרק ראשון שכל דבר שאינו מתכוין ואינו הכרח שיעשה מותר:

   ולא ירוק וכו'. פרק כל כתבי (שבת קכא:) רוק דורסו לפי תומו, ופירוש דורסו לפי תומו כתבתיו פי״א:

3. הלכה ג׳

   נָשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת בֶּאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרוֹת לְשַׂחֵק בָּהֶן בְּשַׁבָּת שֶׁמָּא יָבֹאוּ לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. וְאָסוּר לְכַבֵּד אֶת הַקַּרְקַע שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָצוּף בַּאֲבָנִים. וּמֻתָּר לְזַלֵּף מַיִם עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ. אֵין סָכִין אֶת הַקַּרְקַע וַאֲפִלּוּ הָיָה רָצוּף בַּאֲבָנִים וְאֵין נוֹפְחִין אוֹתוֹ וְאֵין מְדִיחִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב כָּל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת בִּזְמַן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָצוּף:

   מגיד משנה (3)

   נשים המשחקות באגוזים וכו'. פ' המוצא תפילין (עירובין ק"ד) אמר רב נשים המשחקות באגוזים אסור. עוד שם נשים המשחקות בתפוחים אסור ומפרש התם דלמא אתי לאשוויי גומות:

   ואסור לכבד את הקרקע וכו'. בהמצניע (שבת צ"ה) אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות, עוד שם רבה אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא א"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו אמר ליה לאו אדעתאי. תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת והאידנא דסבירא לן כר"ש פירוש דאמר דדבר שאין מתכוין מותר שרי אפילו לכתחלה ע"כ בגמרא. ונ"ל מדברי רבינו שהוא מפרש זלחא כיבוד וריבוץ ועיקר המלה הוא רבוץ אלא שאין דרך ריבוץ אלא אחר כיבוד ובשביל הכיבוד הוא שהתיר דוקא במחוזא שהיתה רצפת אבנים כל העיר כמו שפירשו ז"ל. אבל מפני הריבוץ לא היה צריך לזה הטעם דודאי בכל גונא מותר כיון דקיי"ל כרבי שמעון והטעם שהמרבץ אינו מכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק. א"נ שאמימר לא התיר אלא ריבוץ ודוקא במחוזא שהיא רצפת אבנים ולדידן ריבוץ מותר בכל מקום וכיבוד דוקא בכעין מחוזא וזה דעת רש"י ז"ל והתוספות שאין הכיבוד בכלל היתרא דר"ש וכ"נ ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"ג דהלכה כר"ש אבל הגאונים ובהלכות פסקו שהכיבוד מותר מדר"ש ולא חלקו כלל וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל אף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של רעי עכ"ל. וכן נהגו במקומותינו:

   אין סכין וכו'. בפרק כירה (שבת מ':) מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו קרקע אמר לו אין מדיחין. לסוך לו קרקע אמר לו אין סכין. ופירש"י ז"ל דילמא אתי לאשוויי גומות (עי' תוי"ט פסחים פ"ה מ"ח) , ע"כ. ובתוספתא פי"ז אין סכין ואין נופחין ואין מדיחין בקרקע ביום טוב ואצ"ל בשבת. ופירוש לדעתו אע"פ שהכיבוד מותר ברצוף אלו הדברים אסורים וגזרו בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד:

   לחם משנה

   ואסור לכבד את הקרקע וכו'. כתב ה"ה אי נמי שאמימר לא התיר אלא לריבוץ ודוקא במחוזא משמע דכיבוד אפילו דכענין מחוזא היה אוסר וקשה דא"כ אפילו לדידן דקי"ל כר' שמעון מהיכא תיתי לן היתר כיבוד בשלמא ריבוץ שרי בכ"מ דהוא לא היה אוסר אלא משום משוי גומות והשתא דקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר אלא כיבוד הא אמימר לא שרי אפילו ברצפת אבנים דליכא אשוויי גומות. וי"ל דלא היה אוסר אמימר כיבוד ברצפת אבנים אלא מפני שהיה גוזר אטו היכא דליכא רצפת אבנים דהוא אסור משום אשוויי גומות אבל השתא דקי"ל כר"ש בהשוואת גומות מותר מפני שאינו מתכוין ולא אסרו הכיבוד במקום דליכא רצפה אלא משום שלא יבא להשוות בכוונה א"כ מסתייה דאסור היכא דליכא רצפה ולא גזרינן באיכא רצפה דהוי גזרה לגזרה:

4. הלכה ד׳

   חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי הַגְּשָׁמִים מֵבִיא תֶּבֶן וּמְרַדֶּה בָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מְרַדֶּה לֹא יְרַדֶּה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקֻפָּה אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת:

   מגיד משנה

   חצר שנתקלקלה. בהמוצא תפילין (עירובין ק"ד) כלשון רבינו ומפרש רבינו הטעם מפני השואת הגומות:

5. הלכה ה׳

   הַמַּשְׁקֶה אֶת הַזְּרָעִים חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. לְפִיכָךְ אָסוּר לִשְׁאֹב מִן הַבּוֹר בְּגַלְגַּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה אִם הָיָה הַבּוֹר שֶׁל גַּלְגַּל בֶּחָצֵר מֻתָּר לְמַלְּאוֹת מִמֶּנּוּ בַּגַּלְגַּל:

   מגיד משנה

   המשקה את הזרעים וכו'. לפיכך אסור לשאוב מן הבור. וכו'. דין השקאת הזרעים מבואר פ"א ואיסור השאיבה בהמוצא תפילין אמרו בגמרא ממלאין מבור הגולה בגלגל במקדש אין אבל במדינה לא מ"ט ואסיקנא גזרה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו אמימר שרא למימלא בגלגל במחוזא אמר טעמא מאי גזור רבנן משום גנתו וחורבתו הכא לא גנה איכא ולא חורבה איכא כיון דחזא דקא תרו בה כיתנא אסר להו ע"כ. ומדברי אמימר כתב רבינו שבור בחצר מותר ועד כאן לא חזר ואסר אמימר אלא באותן שבחוץ שהיו שואבין מהן בגלגל וממלאין בריכות וחריצין ושורין בהן פשתן. אבל בחצר מותר:

6. הלכה ו׳

   התּוֹלֵשׁ חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְדּוֹת דְּבַשׁ מִכַּוֶּרֶת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּתוֹלֵשׁ. אֵין עוֹלִין בְּאִילָן בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ וְאֵין נִתְלִין בְּאִילָן וְאֵין נִסְמָכִין בְּאִילָן. וְלֹא יַעֲלֶה מִבְּעוֹד יוֹם לֵישֵׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּלָל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ:

   מגיד משנה (3)

   תולש חייב משום קוצר וכו'. דין התלישה מבואר פ"ח ודין רדיית הדבש ברייתא היא בהמצניע (שבת צ"ה) ופסק כחכמים וכבר הזכרתיה פ"ח בדין החולב וכתב הרשב"א ז"ל בד"א בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו אבל נתלשו מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת ואצ"ל ביו"ט וכן דעת התוס' מההיא דכירה (שם מ"ג:) ואמרו לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. וכן מורה לשון רבינו שאינו נאסר בשאינו צריך רדיה:

   אין עולין באילן וכו'. משנה ביו"ט פ' משילין (ביצה ל"ו:) ופרק המוצא תפילין (עירובין ק':) ברייתא אין עולין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבע"י לישב שם כל היום כלו, עוד שם תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש ותניא אידך ביבש מותר. ותירצו שיש יבש שבימות החמה מותר. והקשה והא רב איקלע למקום אחד ואסר אפי' בכל יבש בכל זמן. ותירצו רב בקעה מצא וגדר בה גדר. וכתבו המפרשים ז"ל שעל אותו גדר אנו סומכין לאסור בכל אילן וזה דעת רבינו:

   ואין משתמשין וכו'. זה מבואר בכמה מקומות:

7. הלכה ז׳

   פֵּרוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְאָכְלָן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ. הֲדַס הַמְחֻבָּר מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ שֶׁאֵין הֲנָיָתוֹ אֶלָּא לְהָרִיחַ בּוֹ וַהֲרֵי רֵיחוֹ מָצוּי. אֲבָל אֶתְרוֹג וְתַפּוּחַ וְכָל הָרָאוּי לַאֲכִילָה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בִּמְחֻבָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָקֹץ אוֹתוֹ לְאָכְלוֹ:

   מגיד משנה (2)

   פירות שנשרו בשבת וכו'. פ"ק דיו"ט (ביצה ב' ג') פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש:

   הדס המחובר וכו'. מימרא בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז:) אמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג במחובר אסור להריח בו מ״ט הדס דלריחא עביד אי שרית ליה לא אתי למקצייה אתרוג דלאכילה קא עביד אי שרית ליה אתי למקצייה ע״כ. והיא גרסת ההלכות:

8. הלכה ח׳

   אִילָן שֶׁהָיוּ שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אָסוּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן. וְאִם אֵינָן גְּבוֹהִין שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הֵן כָּאָרֶץ. הָיוּ בָּאִין מִלְּמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה לְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. הָיוּ גְּבוֹהִין שְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁצִּדָּן אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ אוֹ שֶׁיֵּשׁ חָלָל תַּחְתֵּיהֶן שְׁלֹשָׁה אָסוּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן:

   מגיד משנה (3)

   אילן שהיו שרשיו גבוהים וכו'. בהמוצא תפילין (עירובין צ"ט:) אילן שהיו שרשיו גבוהין מן הארץ ג"ט לא ישב עליהן. ובהלכות אבל אם אינן גבוהין ג' טפחים הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן ע"כ. ופשוט הוא:

   היו באין מלמעלה וכו'. (שם ק') אתמר שרשי אילן הבאין מלמעלה מג' לתוך ג' רבה אמר מותרין רב ששת אמר אסורים ובהלכות והלכתא כרבה דהא רב יוסף שרא ליה לאביי כותיה דרבה:

   היו גבוהין וכו'. שם אתמר שרשי אילן הגבוהין מן הארץ ג' טפחים אם יש חלל תחתיהן ג' טפחים אע"פ שצדו אחד שוה לארץ ה"ז לא ישב עליהן ע"כ:

9. הלכה ט׳

   אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיגָהּ. וְאֵין נִתְלִין בִּבְהֵמָה וְלֹא יַעֲלֶה מִבְּעוֹד יוֹם לֵישֵׁב עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת. וְאֵין נִסְמָכִין לְצִדֵּי בְּהֵמָה. וְצִדֵּי צְדָדִין מֻתָּרִין. עָלָה בָּאִילָן בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג מֻתָּר לֵירֵד. בְּמֵזִיד אָסוּר לֵירֵד. וּבִבְהֵמָה אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְכֵן פּוֹרְקִין הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

   מגיד משנה (5)

   אין רוכבין וכו'. במשנה בים טוב פרק משילין (ביצה דף ל"ז:) ולא רוכבין על גבי בהמה ומפרשי בגמרא גזרה שמא יחתוך זמורה:

   ואין נתלין וכו'. פ' המוצא תפילין בברייתא שכתבתי למעלה בדין האילן:

   ואין נסמכים וכו'. פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ה) והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרים והוא כלל בין לאילן בין לבהמה וכן מוכרח שם. וזו היא כונת רבינו. והטעם ששניהם מטעם אחד נאסרו שהוא חתיכת המחובר. ופי' צדי האילן כגון שנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה מבע״י היתד נקרא צדדין והכלכלה נקראת צדי צדדין וכן מבואר בגמ' שם וכן כל כיוצא בזה:

   עלה באילן וכו'. בהמוצא תפילין (עירובין ק') תני חדא עלה אסור לירד ותניא אידך עלה מותר לירד ותירצו הא דתני אסור בשעלה משחשכה הא דתני מותר בשעלה מבעוד יום ואב"א הא והא בשעלה משחשכה והא דתני אסור בשעלה במזיד והא דתני מותר בשעלה בשוגג. הילכך פסק הדין שאם עלה מבע"י אפי' במזיד על דעת לישב שם בשבת מותר לירד. עלה משחשכה במזיד אסור לירד בשוגג מותר לירד וכ"כ ז"ל ולזה כתב רבינו עלה באילן בשבת לומר שאם היתה העליה מבע"י בכל צד היה מותר לו לירד. וכתבו ז"ל שלא התירו באלו הצדדין הנזכרים אלא באדם עצמו מפני שהוא עושה איסור בעמידתו שם אבל הניח חפץ באילן אפי' מבעוד יום אסור להורידו בשבת וכבר בארתי זה פ"ה בדין מניחין וכו' וכתב רבינו ובבהמה אפי' במזיד ירד ודברים נראין הן ומתבארין מן הדינין הבאים:

   וכן פורקין את המשוי וכו' כיצד וכו'. במי שהחשיך (שבת קנ"ד):

10. הלכה י׳

    כֵּיצַד. הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה שָׁלִיף שֶׁל תְּבוּאָה מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחְתָּיו וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. הָיָה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ בְּלֵיל שַׁבָּת וּבְהֶמְתּוֹ טְעוּנָה. כְּשֶׁיַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת וְשֶׁאֵינָן נִטָּלִין מַתִּיר הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין. הָיוּ בַּשַּׂקִּין דְּבָרִים הַמִּשְׁתַּבְּרִין. אִם הָיוּ שַׂקִּין קְטַנִּים מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין עַל הַכָּרִים. שֶׁהֲרֵי אִם יִרְצֶה לִשְׁלֹף הַכַּר שׁוֹלֵף מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׂקִּים קְטַנִּים וְקַלִּים וְנִמְצָא שֶׁלֹּא בָּטֵל הַכְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. הָיְתָה טְעוּנָה עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל זְכוּכִית מַתִּיר הַשַּׂקִּים וְהֵן נוֹפְלִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּשָּׁבְרוּ אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד גָּדוֹל שֶׁהֲרֵי הַכּל לְהַתָּכָה עוֹמֵד וּלְהֶפְסֵד מֻעָט לֹא חָשְׁשׁוּ. הָיוּ הַשַּׂקִּים גְּדוֹלִים וּמְלֵאִים כְּלֵי זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פּוֹרֵק בְּנַחַת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַנִּיחָן שָׁם עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

    מגיד משנה (2)

    היה בא מן הדרך וכו'. משנה שם (קנ"ג) הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הנטלים בשבת ושאינן נטלים מתיר החבלים והשקים נופלין:

    היו בשקים וכו'. כל מה שהזכיר רבינו בכאן עד המדבק פירות הוא בכלים שאינן נטלין כגון שמלאכתן לאיסור ומבואר זה בלשונו ומוכרח בגמ' שם ודינין אלו (שם קנ"ד:) א"ר הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים ונופלין השקים שלא ישבר והעמידו שם מימרא דרב הונא בכלים שאינן נטלין והקשו והא קא מבטל כלי מהיכנו ותירצו בשליפי זוטרי והקשו והא תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין פי' ולא התירו להביא כרים וכסתות וא"כ קשיא לרב הונא ותירצו התם בבולסא מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל ופירש"י ז"ל בולסא חתיכות רחבות של זכוכית שאינן כלים ועושין אותן לחלונות וסופן להתחתך בחתיכות קטנות ולא הויא בשבירתן אלא הפסד מועט שניצוצות נתזין בשבירתן שאינן ראויות לכלום לפיכך לא התירו להניח כרים תחתיהם. וכתבו המפרשים דה"ה שהיה יכול להעמיד הברייתא בשאר כלים שאינן נטלין אלא שהם משואות גדולות שהרי רב הונא לא התיר אלא דוקא משואות קטנות כמו שאמרנו בשליפי זוטרי אלא דלישנא דברייתא הכריחם להעמידם בכך והקשו ז"ל אחר דבשליפי זוטרי הוא מ"ט לא התירו להביא כרים תחתיהם אפי' לא יהיה שם הפסד כלל שהרי אין כאן בטול כלי מהיכנו שכשירצה לשלוף שולף כמ"ש רבינו והרבה תירוצין נאמרו בזה. וכתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא התירו אפי' בטול לשעתו אלא בהפסד מרובה ומתוך דבריו יתבארו דברי רבינו אלא שהוסיף רבינו להתיר בשקים גדולים הפריקה בנחת שמפני הפסד מרובה התירו לטלטל ואפי' בטול כלי מהיכנו זהו דעתו ז"ל:

    לחם משנה

    היו בשקים דברים המשתברים וכו'. כתב ה"ה מפני הפסד מרובה התירו לטלטל ואפילו ביטול כלי מהיכנו. האמת היה נראה דטעות נפל בספרים והיה ראוי לומר לא התירו לטלטל וכו' כלומר דלא התירו לטלטל הכלים לפורקן אפילו לשים כלי תחתיהן ולבטלו מהיכנו לא התירו. ואם כך היא הגירסא (כמ"ש בספרינו) יש לפרשה כך מפני הפסד מרובה התירו לטלטל כלומר לפרוק בנחת דהרי הוא מטלטל קצת עכ"פ ואם א"א לפרוק ישים כלי תחתיהן ויבטל כלי מהיכנו. ודקדק כן ה"ה מלשון רבינו שכתב ומ"מ לא יניחם שם וכו' דלשון ומ"מ משמע דאם א"א לפרוק בנחת יבטל כלי מהיכנו ולא יניחם ע"ג בהמה ובכי הא מיתרצי הקושיא שהקשו המפרשים דלוקמה הברייתא (דף קכ"ד:) במשואות גדולות דלא רצו להעמידה בכך משום דמשואות גדולות אם א"א בענין אחר יבטל כלי מהיכנו ורצה להעמיד הברייתא אפילו שא"א בענין אחר ולהכי תירצו בבולסא ומ"מ קשה כשהקשו והא קא מבטל מהיכנו לרב הונא ל"ל לאוקמיה בשליפי זוטרי לוקמיה דא"א בענין אחר אם לא שנאמר שרצה להעמיד אפילו שאפשר בענין אחר וכל זה דוחק:

11. הלכה י״א

    הַמְדַבֵּק פֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ גּוּף אֶחָד חַיָּב מִשּׁוּם מְעַמֵּר. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ לוֹ פֵּרוֹת בַּחֲצֵרוֹ מְלַקֵּט עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא יִתֵּן לֹא לְתוֹךְ הַסַּל וְלֹא לְתוֹךְ הַקֻּפָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. שֶׁאִם יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יִכְבְּשֵׁם בְּיָדוֹ בְּתוֹךְ הַקֻּפָּה וְיָבֹא לִידֵי עִמּוּר. וְכֵן אֵין מְקַבְּצִין אֶת הַמֶּלַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְעַמֵּר:

    מגיד משנה (2)

    המדבק פירות וכו'. דין הדבוק נזכר בפרק שמיני. ודין הפזור בפ' חבית (שבת קמ"ג:) ת"ר נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע"כ. ופירש רבינו מפני חשש עמור והוא חשש רחוק וטעמו צ"ע ובחדושי הרשב"א ז"ל כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו כגון שנתפזרו בחצרו אחת הנה ואחת הנה אבל במקום אחד מלקט ונותן לתוך הסל וכו' והרמב"ן פירש כגון שנפלו בחצרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר והיינו דנקט חצרו לפי שביתו עשוי הוא להתכבד ואין צרורות ועפרורית מצויין בו והטעם משום דמיחזי כבורר וקצת נראה כן מן התוספתא ע"כ דבריו. ולזה כתב בספרו כך נתפזרו לו פירות בחצר אחת הנה ואחת הנה מלקט על יד ואוכל ולא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה והורו רבותי שאם נפלו במקום אחד נותן אפי' לתוך הסל נתפזרו לו בין צרורות ועפרורית שבחצר מלקט אחד אחד ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה ע"כ:

    וכן אין מקבצין את המלח וכו'. פרק ח' כתבתי מחלוקת (שם ע"ג:) דרבא דמחייב ליה חיוב חטאת ואביי דפטר משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע אבל לדברי הכל אסור:

    לחם משנה

    המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר וכו'. כתב ה"ה והורו רבותי שאם נפלו וכו'. קשה דלפי הנראה הם שני פירושים על הברייתא דנתפזרו בחצר. הרשב"א ז"ל פירש אחת הנה ואחת הנה והרמב"ן פירש כגון שנפלו בחצר ולפירוש הרשב"א אי פירוש נתפזרו אחת הנה ואחת הנה ע"כ אם נפלו במקום אחד דליכא טירחא נותן לתוך הסל וא"כ תימה איך כתב והורו רבותי דלפי מ"ש קודם נתפזרו לו אחת הנה ואחת הנה ע"כ יוצא דין זה כמו שכתבתי. והאמת שהיה ראוי לומר הך והורו רבותי אחר לשון לתוך הסל וגירסת הלשון כך נתפזרו לו וכו' לא יתן לתוך הסל ואם נפלו במקום אחד ינתן אפילו לתוך הסל. והורו רבותי שאם נתפזרו לו בין צרורות וכו' והוא הפירוש האחר של הרמב"ן ז"ל אבל היותו במקום הזה אין לו טעם. ואולי פירוש הלשון כך לפי גירסתנו בדברי ה"ה שלפי פי' הרשב"א שנתפזרו אחת הנה כו' אפשר לומר שבמקום אחד מלקט ונותן לתוך כפו דדוקא בנתפזרו אחת הנה כו' הכא מלקט ואוכל אבל לעולם דלא יתן לתוך הסל אבל התוס' אין גורסין ואוכל כמו שהכריחו הם שם אם לא שנוכל לתרץ לקושייתם נעשה לתוך כפו כמו לתוך הסל. ואולי הרשב"א היה גורס ואוכל וסובר זה ובזה יתיישב לשונו שכתב והורו רבותי וכו':

12. הלכה י״ב

    מְפָרֵק חַיָּב מִשּׁוּם דָּשׁ. וְהַסּוֹחֵט זֵיתִים וַעֲנָבִים חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְחֹט תּוּתִים וְרִמּוֹנִים הוֹאִיל וּמִקְצָת בְּנֵי אָדָם סוֹחֲטִים אוֹתָם כְּזֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִסְחֹט זֵיתִים וַעֲנָבִים. אֲבָל שְׁאָר פֵּרוֹת כְּגוֹן פְּרִישִׁין וְתַפּוּחִים וְעוּזְרָדִין מֻתָּר לְסָחֳטָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי סְחִיטָה:

    מגיד משנה (2)

    מפרק חייב משום דש וכו'. מבואר פרק שמיני:

    לפיכך אסור לסחוט תותים וכו'. משנה פרק חבית (שבת דף קמ"ג:) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. ומבואר בגמרא (דף קמ"ה) דבזיתים וענבים יש חיוב דבר תורה בתותים ורמונים אסורין מדבריהן ובשאר פירות שאינן עומדין כלל למשקין מותר לכתחלה וכן מבואר בהלכות:

13. הלכה י״ג

    כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת שֶׁסְּחָטָן. אִם לְרַכֵּךְ גּוּפָן מֻתָּר וְאִם לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן אָסוּר. וְאֵין מְרַסְּקִין אֶת הַשֶּׁלֶג שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו. אֲבָל מְרַסֵּק הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם. אִם מְחֻסָּרִין דִּיכָה אָסוּר לוֹ לִגְמֹר דִּיכָתָן בְּשַׁבָּת. וְאִם מְחֻסָּרִין שְׁחִיקָה בַּיָּד מֻתָּר לוֹ לִגְמֹר שְׁחִיקָתָן בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִגְמֹר שְׁחִיקַת הָרִיפוֹת בָּעֵץ הַפָּרוּר בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת אַחַר שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתָהּ מֵעַל הָאֵשׁ:

    מגיד משנה (3)

    כבשים ושלקות וכו'. שם אתמר כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ופסק רבינו כשמואל בענין מימיהן והטעם משום דשמואל ורב הוו תרי לגבי ר' יוחנן שלא לחייב חטאת בסוחט למימיהן וכ"כ ז"ל. ופי' כבשים דבר הכבוש ביין או בחומץ כך פירש"י ז"ל:

    ואין מרסקין את השלג וכו'. ברייתא סוף במה טומנין (שבת נ"א:) ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד וכו' כלשון רבינו. וכתב הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שבתוספתא התירו אפילו לרסק בתוך הקערה וכתב הרשב"א ז"ל שטעם האיסור כדי שיזובו מימיו משום גזירת סחיטת פירות העומדים למשקים נגעו בה. וכ"נ מדברי רבינו שהביאה אצל דין הסחיטה ומדבריהם למדנו שאין בהם איסור נולד לפיכך מותר ליתן קדרה או מאכל שקרש שמנינותה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד וכ"כ הרמב"ן ז"ל:

    השום והבוסר וכו'. כבר בארתי דין זה בארוכה פ"ג כדעת ההלכות ורבינו:

14. הלכה י״ד

    הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מוֹלֵל בְּשִׁנּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּדָשׁ. הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר. וְאִם הָיָה גּוֹנֵחַ מֻתָּר לוֹ לִינֹק בְּפִיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד וּמִשּׁוּם צַעֲרוֹ לֹא גָּזְרוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה:

    מגיד משנה (2)

    המולל מלילות מולל בשנוי כדי שלא יהא כדש. ברייתא פ' מפנין (שבת קכ"ח) מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול וכו'. ודע שיש מפרשים שמלילה זו היא לרכך האוכל בדוקא הא להוציאו מן הקשין אסור בשבת אפי' ע״י שנוי וביו״ט מותר ע״י שנוי ודעת רבינו כדעת ההלכות שבשבת מותר בשנוי ובי״ט מותר אפילו כדרכו כמ״ש פ״ג מהלכות יו״ט וכ״נ מן התוספתא כדבריהם ועיקר:

    היונק בפיו פטור וכו'. בפרק אע"פ בכתובות (דף ס') תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס ומבואר בארוכה דין זה בהלכות פ' חבית:

15. הלכה ט״ו

    פֵּרוֹת שֶׁזָּבוּ מֵהֶן מַשְׁקִין בְּשַׁבָּת. אִם זֵיתִים וַעֲנָבִים הֵן אָסוּר לִשְׁתּוֹת אוֹתָן הַמַּשְׁקִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן וְיִסְחֹט אוֹתָן בְּשַׁבָּת. וְאִם תּוּתִים וְרִמּוֹנִים הֵן. אִם הִכְנִיסָן לַאֲכִילָה מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ מֵהֶן מֻתָּרִין. וְאִם הִכְנִיסָן לְדָרְכָן מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ מֵהֶן אֲסוּרִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

    מגיד משנה

    פירות שזבו מהן משקין בשבת וכו'. משנה פ' חבית (שבת קמ"ג) מחלוקת ר"י וחכמים ופסק הלכה כדברי רבינו כמבואר בהלכות וכ"כ ז"ל:

16. הלכה ט״ז

    זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין מֵעַצְמָן מֻתָּרִין. וְכֵן חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן בְּשַׁבָּת מֻתָּרִין. שֶׁאֵין כָּאן מָקוֹם לִגְזֵרָה שֶׁכְּבָר רִסְּקָן מִבָּעֶרֶב:

    מגיד משנה

    זיתים וענבים וכו' וכן חלות דבש וכו'. שם במשנה חלות דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ר"א מתיר ובגמרא (קמ"ה:) זיתים וענבים שרסקן מע"ש יצאו מעצמן אסורין ר' אליעזר ור"ש מתירין (ובהלכות) ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בן פלטוי ריש מתיבתא דהלכתא כר"א ור"ש ע"כ וכ"ש כר"א דמתני' בחלות דבש דמעיקרא אוכל והשתא נמי אוכל כדאיתא בגמ':

17. הלכה י״ז

    זוֹרֶה וּבוֹרֵר מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הֵן לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִמְלל מְלִילוֹת בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כְּשֶׁהוּא מְנַפֵּחַ מְנַפֵּחַ בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. אֲבָל לֹא בְּקָנוֹן וְלֹא בְּתַמְחוּי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְנַפֶּה בְּנָפָה וּבִכְבָרָה שֶׁהוּא חַיָּב. והַמְשַׁמֵּר שְׁמָרִים תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר אוֹ מְרַקֵּד הוּא. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְסַנֵּן יַיִן צָלוּל אוֹ מַיִם צְלוּלִין בְּסוּדָרִין אוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. לֹא יַעֲשֶׂה גּוּמָא בַּסּוּדָר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְשַׁמֵּר בִּמְשַׁמֶּרֶת. וְכֵן אָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יָבֹא לְשַׁמֵּר. וְכֵן הַמְחַבֵּץ תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר הוּא. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין שֻׁמְשְׁמִין וֶאֱגוֹזִים לִדְבַשׁ לֹא יַחְבְּצֵם בְּיָדוֹ:

    מגיד משנה (4)

    זורה ובורר מאבות מלאכות וכו'. דין המלילה בראשי אצבעות נתבאר בפ' זה ודין מנפח פ"ק דיו"ט (י"ב:) ברייתא מנפח מיד ליד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וכתבו המפרשים ז"ל דלאו דוקא קנון ותמחוי אסור אלא אפילו בב' ידיו אסור כמ"ש (שם י"ד) כיצד מנפח ואסיקנא בידו אחת ובכל כחו. וז"ש רבינו ביד אחת דוקא וכן מבואר בהלכות פ' מפנין:

    המשמר שמרים וכו'. דין השמרים ודין הקנון נתבארו פ״ח ודין הגומא פ' תולין (שבת קל"ט:) ומסננין את היין וכו' א״ר שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא ופירש״י ז״ל שלא יעשה גומא מן הסודר בפי הכלי כעובדין דחול עכ״ל כדברי רבינו:

    וכן אסור וכו'. במשנה (שם קל"ז:) אין תולין את המשמרת ובגמרא תלה מאי א"ר יוסף תלה חייב חטאת ואסיק אביי דלא אלא לוקה מכת מרדות מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ות"כ:

    וכן המחבץ וכו'. דין המחבץ מבואר פ"ח ודין השומשמין והאגוזים תוספתא פ"ג נותנים שומשמין ואגוזים לתוך הדבש ובלבד שלא יגבל:

18. הלכה י״ח

    הַמְחַתֵּךְ אֶת הָיָּרָק דַּק דַּק כְּדֵי לְבַשְּׁלוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹחֵן וְחַיָּב. לְפִיכָךְ אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הַחֲרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּטוֹחֵן. אֲבָל מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים שֶׁאֵין טְחִינָה בְּפֵרוֹת. וּמַתִּירִין אֲלֻמּוֹת שֶׁל עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה וּמְפַסְפֵס בְּיָדוֹ אֲלֻמּוֹת קְטַנּוֹת אֲבָל לֹא אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת מִפְּנֵי הַטֹּרַח שֶׁבָּהֶן:

    מגיד משנה (3)

    המחתך את הירק וכו' לפיכך אין מרסקין וכו'. דין חתיכת ירק מבואר פ"ח ודין הרסוק משנה פ' מי שהחשיך כדברי ת"ק כלשון רבינו ופי' שהאיסור מפני שנראה כטוחן:

    אבל מחתכין וכו'. (שם קנ"ו:) במשנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. ובמקצת ספרי רבינו ראיתי שאין טחינה אלא בפירות. ובמקצתן שאין טחינה בפירות. ולא הבנתי אחת מן הנוסחאות אבל הראשונה נראית יותר. ועוד אני תמה למה לא כתב רבינו דוקא נבלה הקשה שא"א להם לאכלה בלא חתיכה דשוויי אוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן וכאוקמתיה דרב יהודה התם (שם קנ"ה) ורבינו לא הזכיר מכל זה כלל וצ"ע:

    ומתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא גדולות מפני טורח שבהן וכו'. במשנה שם מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ומפספסים את הכיפין אבל לא את הזירין. וא"א לישב הנמצא בספרי רבינו לא לפי אוקימתא דרב הונא ולא לפי אוקימתא דרב יהודה דאיתמר התם וצל"ע:

19. הלכה י״ט

    חֲבִילֵי פֵּאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִכְנִיסָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וְקוֹטֵם וְאוֹכֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אֲבָל לֹא בְּיָדוֹ הַרְבֵּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לָדוּק:

    מגיד משנה

    חבילי פיאה וכו'. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ"ח) ודוקא הכניסן למאכל בהמה אבל הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת כמבואר פרק כ״ו:

20. הלכה כ׳

    הַצָּרִיךְ לָדוּק פִּלְפְּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לִתֵּן לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ בְּיַד הַסַּכִּין וּבַקְּעָרָה אֲבָל לֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹחֵן. לְפִיכָךְ אָסוּר לַבָּרִיא לְהִתְרַפְּאוֹת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹק הַסַּמְמָנִין:

    מגיד משנה (2)

    הצריך לדוק פלפלים וכו'. פ' תולין (שבת דף קמ"א) א״ר יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דקא משני אפילו טובא נמי. ובהלכות איכא מאן דמוקים לה בשבתא איכא מאן דמוקים לה ביו״ט. ומסתברא כמאן דמוקים לה בשבתא ע״כ וכן הכריע רבינו. וכן כתבו הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכתבו תוספתא דתניא אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. אין מרסקין דבלה וגרוגרת ואת החרובים לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש ע״כ:

    לפיכך וכו' כיצד לא יאכל וכו'. משנה בח' שרצים (שם ק"ט) אין אוכלין אזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוב רועה כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עקרין וכו' ופי' כל הדינים האלו הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה כמו שהזכרתי פרק שני:

21. הלכה כ״א

    כֵּיצַד. לֹא יֹאכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מַאֲכַל בְּרִיאִים כְּגוֹן אֱזוֹבְיוֹן וּפֵיאָה. וְלֹא דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִים כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְׁתֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן סַמְמָנִין וַעֲשָׂבִים:

22. הלכה כ״ב

    אוֹכֵל אָדָם אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן הַכֻּסְבָּרָא וְהַכְּשׁוּת וְהָאֵזוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרַפְּאִין וְאוֹכְלָן כְּדֵי לְהִתְרַפְּאוֹת בָּהֶם מֻתָּר הוֹאִיל וְהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים. שָׁתָה חִלְתִּית מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת וַהֲרֵי הוּא שׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת [אֲפִלּוּ] בִּמְקוֹמוֹת [שֶׁלֹּא] נָהֲגוּ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹת הַחִלְתִּית. וְשׁוֹתִין זֵיתוֹם הַמִּצְרִי בְּכָל מָקוֹם:

    מגיד משנה

    שתה חלתית מקודם השבת וכו'. ושותין זיתום המצרי בכ״מ. כך היא הנוסחא האמיתית בדברי רבינו והטעם שכיון שהתחיל אם יפסוק ולא ישתה בשבת יחלה ומבואר זה פרק כ״ב והדין מבואר פ' תולין (שבת ק"מ) בגמרא ודין הזיתום פ' ח' שרצים (שבת דף ק"י) נחלקו בגמרא בפירוש מי דקלים רבב״ח אמר תרי דקלים איכא במערבא ונפיק עינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפי ואידך משלשל. אמר עולא לדידי שתי לי שכרא דבבלאי ומעלי מנייהו ורב יוסף אמר זיתום המצרי ופי' רש״י ז״ל וקרי ליה מי דקלים על שם שמקל החולי עכ״ל. ופסק רבינו דלא כרב יוסף ויש לי לפרש דרב יוסף לא בא לחלוק ולפרש מי דקלים זיתום המצרי אלא אדעולא קאי דאמר דשכרא דבבלאי מעלי. ואמר רב יוסף דזיתום המצרי מעלי ולהודיע לנו הרפואה ולדברי הכל זיתום המצרי מותר שהרי משקה בריאים הוא כנ״ל ויעיד על פי' זה מה ששנינו בברייתא (שם קנ"ז) במי שהחשיך ושותים זיתום המצרי ולמה יאמר רב יוסף שהברייתא חולקת על המשנה:

23. הלכה כ״ג

    וְכֵן שְׁמָנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לָסוּךְ בָּהֶן מֻתָּר לָסוּךְ בָּהֶן בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְשֶׁאֵין הַבְּרִיאִים סָכִין בָּהֶן אֲסוּרִין. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּרִיאִים סָכִין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לָסוּךְ שֶׁמֶן וּמֶלַח בְּכָל מָקוֹם. נִגְּפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ צוֹמְתָהּ בְּיַיִן וְאֵינוֹ צוֹמְתָהּ בְּחֹמֶץ. וְאִם הָיָה עָנֹג אַף בְּיַיִן אָסוּר:

    מגיד משנה (4)

    וכן שמנים וכו'. זה נלמד מהדין שיתבאר בסמוך:

    החושש במתניו וכו'. (שם קי"א) במשנה החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך את השמן ולא שמן ורד בני מלכים סכין שמן ורד על גבי מכותיהן שכך דרכן לסוך בחול ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים. ובגמרא (שם קי"א:) אמר רב הלכה כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח שרי אי לא שכיח לא ובאתריה דרב שכיח משחא ובהלכות וכן הלכתא ע"כ:

    ומותר לסוך שמן ומלח וכו'. בפרק במה אשה (שבת ס"ו:) מימרא מותר לסוך שמן ומלח בשבת:

    נגפה ידו או רגלו וכו'. (שם ק"ט) אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי ופשטו חלא לא ואמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא נמי מסי להו פי' ואסור בכל ענוג כמוזכר עוד שם ופירש"י נגפה נכשלה ולקחה כמו פן תגוף עכ"ל:

24. הלכה כ״ד

    הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו לֹא יִגְמַע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ וְיִפְלֹט אֲבָל מְגַמֵּעַ הוּא וּבוֹלֵעַ. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן הַרְבֵּה וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. אֵין לוֹעֲסִין אֶת הַמַּסְטְכִי וְאֵין שָׁפִין אֶת הַשִּׁנַּיִם בְּסַם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְרֵיחַ הַפֶּה מֻתָּר:

    מגיד משנה (3)

    החושש בשניו וכו'. משנה (שם קי"א) החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא והקשו בגמרא והא תניא לא יגמע ופולט אבל יגמע ובולע ותירץ אביי כי תנן נמי מתני' לא יגמע ופולט תנן:

    החושש בגרונו וכו'. תוספתא בהלכות שם ובגמרא בברכות (דף ל"ו) פרק כיצד מברכין:

    אין לועסין וכו'. תוספתא נכתבה בהלכות שם:

25. הלכה כ״ה

    אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן אֲבָל נוֹתֵן הוּא עַל גַּב הָעַיִן. וְרֹק תָּפֵל אֲפִלּוּ עַל גַּב הָעַיִן אָסוּר. קִילוֹר שֶׁשָּׁרָה אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַעֲבִירוֹ עַל גַּב עֵינוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מִי שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ לֹא יִכְרֹךְ עָלָיו גֶּמִי כְּדֵי לְרַפְּאוֹתוֹ וְלֹא יִדְחָקֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּם:

    מגיד משנה (3)

    אין נותנין יין. (שבת ק"ח:) מימרות יין בתוך העין אסור על גבי העין מותר רוק תפל אפי' ע"ג העין אסור. ופירש"י ז"ל רוק תפל לא טעם כלום משנעור משנתו עכ"ל:

    קילור ששרה אותו. שם אמר שמואל שורה אדם קלורין מע"ש ונותן ע"ג עיניו בשבת ואינו חושש בר לואי הוה קאי קמי דמר עוקבא חזייה דקא עמיץ ופתח א"ל כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל. ורבינו לא הוצרך להזכיר איסור העמיצה והפתיחה לפי שלא הזכיר היתר אלא במעביר על גבי העין ומכלל דבריו שהעמיצה והפתיחה אסורין:

    מי שלקה באצבעו וכו'. בעירובין (ק"ג:) פרק אחרון משנה כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה אם להוציא דם כאן וכאן אסור:

26. הלכה כ״ו

    אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וְשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עַל הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל נוֹתֵן הוּא חוּץ לַמַּכָּה וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה. וְנוֹתְנִין מוֹךְ יָבֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְאִם הָיָה עַתִּיק אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּרְטִיָּה:

    מגיד משנה (2)

    אין נותנין חמין ושמן וכו'. פרק המילה (שבת דף קל"ד:) ברייתות אין נותנין חמין ושמן ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה בשבת אין נותנין חמין ושמן ע"ג מוך שע"ג מכה בשבת אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה:

    ונותנין מוך יבש כו'. שם נותנים על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין קשיא מוך אמוך ל"ק הא בחדתי הא בעתיקי. ובהלכות הא דקתני נותנים מוך יבש בחדתי הא דקתני ולא כתיתין יבשין בעתיקי. אבל רש"י ז"ל פי' חדתי שלא היו ע"ג מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו עכ"ל. ודעת רבינו כדברי ההלכות:

27. הלכה כ״ז

    רְטִיָּה שֶׁפָּרְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי מַחְזִירִין אוֹתָהּ. וְאִם פָּרְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ. וּמַנִּיחִין רְטִיָּה עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה לְכַתְּחִלָּה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ. וּבְכָל מָקוֹם מְקַנְּחִין פִּי הַמַּכָּה וְאֵין מְקַנְּחִין אֶת הָרְטִיָּה שֶׁמָּא יְמָרֵחַ:

    השגת הראב״ד

    רטיה שפרשה כו' עד ומניחין רטיה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל כל זה שבוש אלא מחזירין אותו אפילו מעל גבי קרקע, עכ"ל:

    מגיד משנה (3)

    רטיה שפרשה וכו'. בעירובין (דף ק"ב:) פרק אחרון ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי המכה מחזירין אותה בשבת ר"י אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה למעלה דוחקה למטה ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מרח חייב חטאת א"ר חסדא לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי אבל פרשה ע"ג קרקע דברי הכל אסור ואסיק רב אשי הלכה כת"ק כדאיתא בהלכות בפרק מילה:

    ומחזירין רטיה לכתחלה במקדש וכו'. כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו. ובמשנה שם מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור, ע"כ. ופירוש מחזירין אפי' בפירשה ע"ג קרקע אבל לא במדינה כשפירשה ע"ג קרקע כדי להעמיד משנתנו כת"ק דברייתא דלעיל. וכתב רבינו לכתחילה לומר שרשאי ליטלה ולהחזירה וזה מבואר פ"ק דיו"ט. והר"א ז"ל מצא בספרי רבינו נוסחא אחרת ומניחין רטיה לכתחילה במקדש וכתב בהשגות א"א זה שבוש אלא מחזירין אפילו מע"ג קרקע ע"כ. וכן הוא האמת וכן הוא בספרי רבינו המדוקדקים ונוסחא משובשת נזדמנה להרב ז"ל:

    ובכ"מ וכו'. מבואר למעלה בברייתא:

28. הלכה כ״ח

    סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ וִימַשְׁמֵשׁ בְּבַת אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וְאֵין מִתְעַמְּלִין בְּשַׁבָּת. אֵי זֶה הוּא מִתְעַמֵּל זֶה שֶׁדּוֹרְסִים עַל גּוּפוֹ בְּכֹחַ עַד שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ אוֹ שֶׁיְּהַלֵּךְ עַד שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ. שֶׁאָסוּר לְיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיַּזִּיעַ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא רְפוּאָה. וְכֵן אָסוּר לַעֲמֹד בְּקַרְקַע דִּימוֹסִית שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁמְּעַמֶּלֶת וּמְרַפֵּאת:

    מגיד משנה (3)

    סכין וממשמשין וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ז) ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד ר' חמא בר"ח אמר סך ואח"כ ממשמש ור' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת ופסק רבינו כר"י:

    ואין מתעמלין וכו'. במשנה סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין. ופי' רבינו אי זהו מתעמל כו' אבל רש"י ז"ל פירש סכין שמן בשבת וממשמשין ביד כל הגוף להנאה אבל לא מתעמלין לשפשף בכח עכ"ל. ופירוש רבינו עיקר:

    אסור לעמוד וכו'. (שם קמ"ז:) מימרא כלשון רבינו ופירש רש"י ז"ל דימוסית שם נהר שמלוחים מימיו שמעמלת ומחממת ומרפאה עכ"ל:

29. הלכה כ״ט

    אֵין רוֹחֲצִין בְּמַיִם שֶׁמְּשַׁלְשְׁלִין וְלֹא בְּטִיט שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ וְלֹא בְּמֵי מִשְׁרָה הַבְּאוּשִׁים וְלֹא בְּיָם סְדוֹם וְלֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ צַעַר הֵן וְכָתוּב (ישעיה נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". לְפִיכָךְ אִם לֹא נִשְׁתַּהָה בָּהֶם אֶלָּא עָלָה מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ מֻתָּר:

    מגיד משנה (2)

    אין רוחצין במים וכו'. במשנה (שם דף קמ"ז) אין יורדין לפילומא ויש גורסין לקירדומא. ובהלכות פירשו בקעה ויש בה מים ותחתיו טיט כמו דבק ואם ירד אדם שם חוששין שמא יטבע באותו הטיט וידבק ואינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו ע"כ. ושני הפירושים האלו כתב רבינו במלות קצרות כמנהגו הטוב:

    ולא במי משרה וכו'. פרק שמונה שרצים (שם ק"ט) ברייתות ושקלא וטריא והעולה משם הוא כדברי רבינו בהסכמת כל המפרשים לבד שקצתם מחמירין במים הרעים שבים הגדול שאפי' לא נשתהא אסור וזה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל הסכים לדברי רבינו שכל שלא נשתהא מותר וכן עיקר דלא גרע מים רעים שבים הגדול ממי משרה ואם מי משרה מותרין בשלא נשתהא כדאיתא התם כ"ש מים רעים שבים הגדול ולדברי הכל במים היפים שבים הגדול אפי' נשתהא מותר כדאיתא התם:

30. הלכה ל׳

    אֵין מִתְגָּרְדִּין בְּמִגְרֶדֶת וְאִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּצוֹאָה אוֹ בְּטִיט גּוֹרֵד כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. סָכִין וּמְפָרְכִין לְאָדָם לְעַנֵּג אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְאִם הָיָה לָהּ צַעַר מֻתָּר לְהָסִיר צַעֲרָהּ בְּסִיכָה וּפֵרוּךְ. בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה מְרִיצִין אוֹתָהּ בֶּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֵּא. וְאִם אָחֲזָהּ דָּם מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁחַק לָהּ סַמָּנִין:

    מגיד משנה (3)

    אין מתגרדין וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ז:) ת״ר אין גורדין במגרדת בשבת רשב״ג אומר אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה גורד כדרכו ואינו חושש ובהלכות והלכתא כוותיה ע״כ. ופירש״י מגרדת שקורין אשטריו״ל דהוי עובדין דחול עכ״ל:

    סכין ומפרכין וכו'. פרק במה בהמה (שבת נ"ג) סכין ומפרכין לאדם ואין סכין ומפרכין לבהמה ואסיקנא התם בגמרא דליכא מכה ומשום תענוג אבל אי איכא מכה ומשום צער סכין ומפרכין נמי לבהמה וכן מבואר בהלכות. ופירש״י סכין שמן ומפרכין גלדי מכה עכ״ל:

    בהמה שאכלה כרשינין וכו'. שם תניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא ורבי יאשיה מיקל דרש רבא הלכה כר' יאשיה ופירש"י ז"ל ע"י אכילה מרובה אחזה חולי וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי עכ"ל. ומבואר שם דלר' יאשיה אין הלכה כאותה ברייתא שאמרה בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותו במים כדי שתצטנן אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן אלא לר"י אפי' בהמה מותר להעמידה במים ואין חוששין לשחיקת סמנין וכן מבואר בהלכות:

31. הלכה ל״א

    אֵין מְקִיאִין אֶת הָאֹכֶל בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסַם שֶׁמָּא יִשְׁחַק סַמָּנִין אֲבָל לְהַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּלְהָקִיא מֻתָּר. וְאָסוּר לִדְחֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁקוֹתוֹ סַמָּנִין הַמְשַׁלְשְׁלִין. וּמֻתָּר לִכְפּוֹת כּוֹס עַל הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַעֲלוֹתוֹ. וְכֵן מֻתָּר לֵיחֲנֵק וּלְלַפֵּף אֶת הַקָּטָן וּלְהַעֲלוֹת אָזְנַיִם בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי. וּלְהַעֲלוֹת אֻנְקְּלִי. שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּסַמָּנִין כְּדֵי לָחוּשׁ לִשְׁחִיקָה וְיֵשׁ לוֹ צַעַר מֵהֶן:

    מגיד משנה (5)

    אין מקיאין את האוכל וכו'. במשנה (שם קמ"ז) אין עושין אפיקטוזין ובגמרא אר"י לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר ע"כ:

    ואסור לדחוק וכו'. זה לא מצאתי מבואר אא"כ יהיה פירוש לאסוכי ינוקא שזכרו בכל הכלים (שבת קכ"ג) ויפסוק רבינו כמאן דאוסר. והביאני לזה לפי שלא מצאתי בחיבורו דין אסוכי שהזכרתי. וא"כ הוא יש לתמוה למה לא פסק כרב ששת דשרי וצ"ע:

    ומותר לכפות כוס וכו'. פרק במה אשה (שבת ס"ו:) סחופי כסא אטבורא בשבתא שפיר דמי וענין הכוס הזה מבואר במלאכת הרפואה:

    וכן מותר ליחנק וכו'. שם מותר ליחנק בשבת עוד שם לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. ופירש"י ז"ל ליחנק מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופל בגרונו תולין אותו בראש שיהא צוארו נפשט ודומה לחניקה. לפופי לכרכו בבגדים וקושרין בחגורה רחבה ומתיישבות פרקי אבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי הלידה עכ"ל:

    ולהעלות אזנים וכו'. פרק אין מעמידין (ע"ז כ"ח:) מימרא הזכרתיה פ"ב ושם הזכרתי שתי לשונות חד אמר ביד אבל לא בסם וח"א בסם אבל לא ביד ורבינו כתב בין ביד בין בכלי ונראה מדבריו שבסם אסור וכבר זכרתי זה שם ודין האונקלי ג"כ נתבאר פרק שני:

32. הלכה ל״ב

    הַמְרַקֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה וְלֹא יַנִּיחַ הַכְּבָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֶּבֶן בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְרַקֵּד. אֲבָל נוֹטֵל הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה וּמוֹלִיךְ לָאֵבוּס אַף עַל פִּי שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ בִּשְׁעַת הוֹלָכָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ:

    מגיד משנה

    המרקד מאבות מלאכות כו' לפיכך וכו'. דין המרקד מבואר פ"ח ודין התבן פרק תולין (שבת ק"מ) משנה אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו על מקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס ע"כ:

33. הלכה ל״ג

    מְגַבֵּל חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ. לְפִיכָךְ אֵין מְגַבְּלִין קֶמַח קָלִי הַרְבֵּה שֶׁמָּא יָבוֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ שֶׁקָּלוּ אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ טָחֲנוּ אוֹתָהּ טְחִינָה גַּסָּה שֶׁהֲרֵי הוּא כְּחוֹל וְהִיא הַנִּקְרֵאת שָׁתִית מֻתָּר לְגַבֵּל מִמֶּנָּה בְּחֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַךְ אֲבָל קָשֶׁה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּלָשׁ וְצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. כֵּיצַד. נוֹתֵן אֶת הַשָּׁתִית וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ:

    מגיד משנה

    מגבל חייב משום לש וכו'. לפיכך אין מגבלין וכו'. דין הגבול פרק שמיני ודין גבול הקמח במי שהחשיך (שם קנ"ה קנ"ו) ת"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין מאן יש אומרים א"ר חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית. והקשו והא אמרת אין גובלין ותירצו לא קשיא הא בעבה הא ברכה. וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח"כ את החומץ ע"כ. ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה משום דאמרו היכי משני וכו' אלמא דהלכתא כוותיה. ודע שרש"י מפרש שזהו שתית וזהו קלי ולזה הקשו כשאמרו ושוין שבוחשין את השתית בשבת והא אמרת אין גובלין. וכוונת הגמרא משום דרישא דברייתא אין גובלין את הקלי דברי רבי. ותירצו קלי דרישא בעבה שתית דסיפא ברכה ולדברי הכל מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו ע"י שנוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי ר"י בר"י אפי' בעבה אלו דבריהם ז"ל וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אבל רבינו ז"ל מפרש שאין השתית קלי לפי שהשתית הוא מקמח תבואה שלא הביאה שליש כמו שהזכיר ונראה שהוא אינו גורס והא אמרת אין גובלין אלא והא תניא אין גובלין וזה נכון בפירוש השמועה:

    לחם משנה

    מגבל חייב משום לש וכו'. כתב ה"ה אבל רבינו מפרש וכו' ונראה שהוא אינו גורס והא אמרת וקשה וכו' וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי שני דברים היכי אמרו (דף קכ"ו) כתוב אפינקסיה דלוי וכו' ולית חילא בידא למיסר מדר' יוסי בר"י הא ר' יוסי בר"י לא איירי אלא בקלי ואינהו הוו גבלי שתיתא ושתיתא עבה לכ"ע אסור. וי"ל דרבינו סובר דיש מחלוקת דר"י בר"י ג"כ בשתית אע"ג דבגמרא לא אייתי ליה ובאותה ברייתא דאמר אין גובלים את השתית וכו' שם פליג ר"י בר"י אע"ג דבגמרא לא הוזכר זה:

34. הלכה ל״ד

    הַמֻּרְסָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְגִבּוּל אֵין גּוֹבְלִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לְגַבֵּל הֶעָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי מֻרְסָן וּמוֹלִיךְ בּוֹ הַתַּרְוָד שְׁתִי וָעֵרֶב. אֲבָל אֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּלָשׁ. אִם לֹא נִתְעָרֵב מְנַעֲרוֹ מִכְּלִי לִכְלִי עַד שֶׁיִּתְעָרֵב וְנוֹתֵן לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִין אוֹ לִפְנֵי הַשְּׁוָרִים. וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמֻּרְסָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בִּכְלִי אֶחָד וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה וּמְעָרֵב בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרָיִים:

    מגיד משנה

    המורסן אע"פ וכו'. שם משנה ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואמרינן בגמרא דמותר לתת מים ומשני ושאלו היכי משני ובארו שתי וערב ואמרו והא לא מיערב שפיר. א"ר יהודה מנערו מכלי לכלי וכן אמרו שם אפי' קב או קביים עולא אמר אפי' כור או כורים ובהלכות והלכתא כעולא:

35. הלכה ל״ה

    אֵין מַאֲכִילִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מַאֲכִיל בְּחל שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי כְּתִישַׁת קִטְנִיּוֹת אוֹ לִידֵי לִישַׁת קֶמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. כֵּיצַד. לֹא יַאֲכִיל הַגָּמָל בְּשַׁבָּת מַאֲכַל שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים וְלֹא יַרְבִּיץ עֵגֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְיִפְתַּח פִּיו וְיִתֵּן לְתוֹכוֹ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת. וְכֵן לֹא יִתֵּן לְתוֹךְ פִּי יוֹנִים וְתַרְנְגוֹלִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִיר. אֲבָל מַאֲכִיל הוּא אֶת הַבְּהֵמָה מְעֵמָּד וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ מְעֻמָּד אוֹ נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיהָ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. וְכֵן מַאֲכִיל הָעוֹף בְּיָדוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲזִיר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיִּתֵּן לִפְנֵיהֶן וְהֵן אוֹכְלִין:

    מגיד משנה

    אין מאכילין וכו' כיצד וכו'. שם (קנ"ה:) משנה אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין אין מאמירים את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולים, ובגמרא מאי אין אובסין אין עושין לה אבוס בתוך מעיה ופירש"י ז"ל ולא דורסין שדורס בתוך גרונה את השעורים עכ"ל. וזהו במקום שאינה יכולה להחזיר וכבר נתבאר איסור זה בדברי רבינו. עוד בגמרא אי זו היא המראה ואיזוהי הלעטה המראה מרביצה ופותח את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה אותה מעומד ונותן כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן. עוד מפרש שם שאין מותר להאכיל לעופות ולבהמה שמזונותם עליו אלא למקום שיכולה להחזיר. ושאין מזונותם עליו אפילו לתת לפניהם אסור וכדעת רב יהודה וכדאיתא בהלכות:

36. הלכה ל״ו

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִי שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלָיו כְּגוֹן בְּהֶמְתּוֹ וְחַיָּתוֹ וְיוֹנֵי הַבַּיִת וַאֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין. אֲבָל מִי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו כְּגוֹן חֲזִיר וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּדְבוֹרִים לֹא יִתֵּן לִפְנֵיהֶם לֹא מָזוֹן וְלֹא מַיִם. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים [מְחֻבָּרִים] וְהִיא אוֹכֶלֶת. אֲבָל לֹא יַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁהֻקְצָה אֲבָל עוֹמֵד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁתַּחֲזִיר פָּנֶיהָ לַדָּבָר הַמֻּקְצֶה וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב:

    מגיד משנה

    ומותר לאדם להעמיד וכו'. סוף כל כתבי (שבת קכ"ב) אמר רבי חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה. ואמרו דבמוקצה קאי לה באפה ואזלה איהי ואכלה:

כסף משנה על הלכות שבת אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר זמנים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי