משנה תורה · ספר זמנים · הלכות שבת

רמב״ם הלכות שבת פרק כב

33 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   רְדִיַּת הַפַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְלָאכָה אָסְרוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יָבוֹא לֶאֱפוֹת. הַמַּדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר מִבְּעוֹד יוֹם וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם מַצִּיל מִמֶּנָּה מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרְדִיָּה אֵינָהּ מְלָאכָה כְּשֶׁהוּא מַצִּיל לֹא יִרְדֶּה בְּמִרְדֶּה אֶלָּא בְּסַכִּין כְּדֵי לְשַׁנּוֹת:

   מגיד משנה (2)

   רדיית הפת אע"פ וכו'. בכל כתבי (שבת קי"ז:) ובפרק חמישי הארכתי אי זו היא רדייה אסורה:

   המדביק פת בתנור וכו'. ברייתא שם מבוארת:

2. הלכה ב׳

   מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ חֲכָמִים לִכָּנֵס בַּמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת. מִפְּנֵי הַבַּלָּנִין שֶׁהָיוּ מְחִמִּין חַמִּין בְּשַׁבָּת וְאוֹמְרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ. וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין וַאֲפִלּוּ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַמֵּי הָאוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם מֶרְחָץ. אֲבָל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְהִשְׁתַּטֵּף בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ. וְאָסוּר לִרְחֹץ בְּמַיִם חַמִּין שֶׁבַּמְּעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַמְּעָרָה יֵשׁ בָּהּ הֶבֶל וְיָבוֹא לִידֵי זֵעָה וְנִמְצֵאת כְּמֶרְחָץ:

   מגיד משנה (3)

   ומפני מה אסרו חכמים וכו'. מימרא פרק כירה (שבת מ') בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין להחם חמין בשבת אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרין מזיעין אנו אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריא. עוד שם חמין שהוחמו מע״ש אמר רב למחר רוחץ כל גופו אבר אבר ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ותניא כוותיה דשמואל:

   בד"א בחמי האור וכו'. כבר נתבאר זה:

   ואסור לרחוץ וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ז) משנה הרוחץ במי מערה דיעבד אין לכתחילה לא. ודברי רבינו מבוארים שם בהלכות בארוכה ומכלל דבריהם שהזיעה אסורה בכ״מ אבל דעת האחרונים שבחמי טבריא וכיוצא בהן אפי' הזיעה מותרת ולא אסרו הרחיצה במי מערה לכתחלה אלא במערה שיש בה חמי האור שהוחמו מע״ש ומכניסין אותן במערה להעמיד חומן מערב שבת לשבת וזה דעת הרמב״ן וה״ר יונה והרשב״א ז״ל והראשון דעת הגאונים ז״ל:

   לחם משנה

   מפני מה אסרו ליכנס במרחץ בשבת וכו'. דברי רבינו מתמיהין לפי סוגית הגמרא שבפרק חבית (שבת דף קמ"ז) שהרי בגמרא משמע שבמי מערה רחיצה אסורה שטיפה שריא הוא כר״ש דאמר דמותר להשתטף בחמין אבל לדידן דקי״ל כר״י דאסור להשתטף בחמין כמו שפסקו בפרק כירה בהדיא (דף ל"ט) וכן רבינו עצמו בראש הפרק פסק כן שכתב וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין נראה במי מערה אפילו שטיפה אסור וכן מבואר בגמרא פרק כירה דבחמי טבריא אפילו רחיצה שריא שאמרו שם (דף מ') התירו להם חמי טבריא ר״ל אפילו ברחיצה כמבואר שם וכן מבואר בהלכות, והשתא קשה בדברי רבינו תרתי. חדא דבחמי טבריא כתב מותר להשתטף דמשמע דלרחוץ אסור ובגמרא מוכח איפכא והיה לו לומר דאפילו לרחוץ מותר כמו שכתבתי. ועוד דבמי מערה כתב אסור לרחוץ דמשמע דלהשתטף מותר ובגמרא מוכח איפכא דלא נאמר כן אלא לר״ש אבל אנן דקי״ל כר״י אסור אפילו להשתטף. וע״ק בדברי רבינו דכיון שהוא מפרש דמי מערה הוי כמי טבריא ולא אסרו במי מערה אלא מפני שיש בו הבל א״כ איך אמרו בגמרא מני ר״ש היא הא ככ״ע מצי אתי דע״כ לא אסרו התם אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא לא אסרו להשתטף דדוקא לרחוץ אסרו משום ההבל אבל לא יספיק טעמא דמטללא לאסור אפילו להשתטף. ואפשר שהוא סבור דכיון דמי מערה מטללא דמיא ממש לחמי האור ושוים הם:

3. הלכה ג׳

   מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן. אֲבָל אֵינוֹ מִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו וְנִמְצָא כְּרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין. הַמֵּבִיא סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן בְּתוֹךְ מַיִם חַמִּין אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ חַמֵּי טְבֶרְיָא הֲרֵי אֵלּוּ כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה:

   מגיד משנה (3)

   מתחמם אדם וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו. ופי'

   רבינו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. פי' שאין ההפשרה אסורה בעצמה כמו שיתבאר אלא מפני רחיצת הגוף וכן העלה הרמב"ן ז"ל:

   המביא סילון של צונן וכו'. שם משנה (דף ל"ח:) מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה:

4. הלכה ד׳

   מֵבִיא אָדָם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן. וְכֵן מַנִּיחַ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּפְשַׁר לֹא שֶׁיֵּחַם. וְסָךְ אָדָם יָדוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּשֶׁמֶן וּמְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵחַמּוּ הַמַּיִם שֶׁעַל יָדוֹ עַד שֶׁתְּהֵא כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית בָּהֶן. וּמְחַמֵּם בֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת:

   מגיד משנה

   מביא אדם קיתון של מים וכו'. ברייתא שם (מ':) קרוב ללשון רבינו ושם מימרא אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר. היכי דמי סולדת אמר רבא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו, והמפרשים נחלקו בפי' דברים אלו רש"י ז"ל פירש שמותר להפשיר כנגד המדורה וקרוב לה אפי' במקום שאם יונח שם הרבה יתבשל לגמרי שכיון שהוא נזהר שלא יעמוד שם אלא שיעור ההפשר מותר ויזהר שלא יוחמו הידים בכדי שיהא כריסו של תינוק נכוית מהם. וקצת מפרשים אמרו שלא התירו ההפשר אלא במקום שא"א לבא בו לעולם לידי בישול ושיעור יד סולדת על מקום ההפשרה הוא ולא על המים המופשרים. וכתב הרשב"א ז"ל שאף לדברי רש"י ז"ל על גבי המדורה ממש אסור להפשיר ודעתו ז"ל להחמיר כדברי שאר המפרשים ז"ל ודעת רבינו כדברי רבינו שלמה ז"ל. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיס"ב והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה ואם יש קדרה נתונה על האש מותר לחמם על גבי תבשיל שנתבשל כל צרכו מע"ש שכיון שהקדרה מפסקת הרי זה כמחמם כנגד המדורה ומותר. אבל אסור להטמינו תחת הבגדים הנתונים ע"ג המיחם אבל מטיב עליו כלי כדי לשמרו מן העכברים ואינו חושש אלו דבריו ז"ל:

5. הלכה ה׳

   אַמְבְּטִי שֶׁל מֶרְחָץ שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם חַמִּים אֵין נוֹתְנִין לָהּ מַיִם צוֹנֵן שֶׁהֲרֵי מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. וְכֵן לֹא יִתֵּן לְתוֹכָהּ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשְּׁלוֹ. אֲבָל נוֹתֵן הוּא מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ אַמְבְּטִי שֶׁל צוֹנֵן:

   מגיד משנה (2)

   אמבטי של מרחץ וכו'. שם (דף מ"ב) ברייתא ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב"ש ב"ה אומרים אפילו צונן לתוך חמין מותר בד"א בכוס אבל באמבטי חמין בתוך צונן אבל לא צונן בתוך חמין והעלו שם דספל אין דינו כאמבטי אלא הרי הוא ככוס. ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים ז"ל. והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ וכן עיקר:

   וכן לא יתן וכו'. שם (דף מ') מעשה שרבי אסר:

   לחם משנה

   אמבטי של מרחץ כו'. כתב ה"ה והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה כלו' דאם היו עומדים לשתיה לא ניחא להו דיחומו הרבה כמ"ש רש"י ז"ל ואפי' בכלי ראשון שריא וזה שכתב רבינו של מרחץ:

6. הלכה ו׳

   מֵיחַם שֶׁפִּנָּה מִמֶּנּוּ מַיִם חַמִּין מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם צוֹנֵן כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. וּמֻתָּר לִצֹּק מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ מַיִם צוֹנֵן אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. וְכֵן קְדֵרָה רוֹתַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרִידָהּ מֵעַל הָאֵשׁ לֹא יִתֵּן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מֶלַח שֶׁהַמֶּלַח אֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל אֶלָּא עַל גַּבֵּי אֵשׁ גְּדוֹלָה. וְאִם יָצַק הַתַּבְשִׁיל מִקְּדֵרָה לִקְעָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹתֵחַ בַּקְּעָרָה מֻתָּר לוֹ לִתֵּן לְתוֹךְ הַקְּעָרָה תַּבְלִין שֶׁכְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל:

   מגיד משנה (2)

   מיחם שפנה ממנו מים וכו'. שם (דף מ"א) אוקמתא על המשנה מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיוחמו אבל נותן לתוכן מים מרובין כדי להפשיר ואעפ"י שנדחית אוקמתא זו שם הדין אמת הוא ואין כאן משום צירוף כמו שהזכרתי פי"ב:

   ומותר לצוק וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: וכן קדרה רותחת וכו'. משנה (דף מ"ב:) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי. ואמרו שם בגמרא בלישנא בתרא דמלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה וכ"פ בהלכות ופירש"י ז"ל שכשהוא נותן תבלין לתוך הקערה דוקא אחר שהרותחין בתוכה אבל לתת לתוך הקערה תבלין תחלה ולערות עליהן רותחין אסור מפני שעירוי כלי ראשון מבשל והרי הוא לענין זה ככלי ראשון וכן יראה מלשון רבינו. אבל קצת מפרשים התירו אפי' עירוי כלי ראשון לפי שאינו מבשל. וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר כדברי רש"י ז"ל:

7. הלכה ז׳

   אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בֵּין בְּפוֹשְׁרִין בֵּין בְּצוֹנֵן אֲבָל שׁוֹרֶה אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ. וְאִם שָׁתָהוּ בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי הֲרֵי זֶה שׁוֹרֶה בְּשַׁבָּת בְּצוֹנֵן וּמַנִּיחוֹ בַּחַמָּה עַד שֶׁיֵּחַם וְשׁוֹתֶה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה אִם פָּסַק מִלִּשְׁתּוֹת:

   מגיד משנה (2)

   אין שורין את החלתית וכו'. פרק תולין (שבת דף ק"מ) משנה אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותנין לתוך החומץ ובגמרא בעא מיניה ר״י מר' ינאי מהו לשרות את החלתית בצונן א״ל אסור והקשו והא אנן תנן בפושרין הא בצונן מותר א״ל מתניתין יחידאה היא ופי' ואין הלכה כמותו אלא אף בצונן אסור:

   ואם שתה יום חמישי וכו'. שם כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן:

8. הלכה ח׳

   דָּבָר שֶׁנִתְבַּשֵּׁל קֹדֶם הַשַּׁבָּת אוֹ נִשְׁרָה בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַכְשָׁו צוֹנֵן מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְדָבָר שֶׁהוּא צוֹנֵן מֵעִקָּרוֹ וְלֹא בָּא בְּחַמִּין מֵעוֹלָם מְדִיחִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת אִם לֹא הָיְתָה הֲדָחָתוֹ גְּמַר מְלַאכְתּוֹ אֲבָל אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין:

   מגיד משנה

   דבר שנתבשל וכו'. במשנה פרק חבית (שבת דף קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בשבת חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ופירש רש״י ז״ל כל שבא בחמין כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין שיהיה נמוח וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלים אותם חי ע״י הדחק מדיחים אותו ולא אמרינן זהו בשולו אבל לא שורין, עכ״ל. ודין המליח מבואר פ״ט:

9. הלכה ט׳

   מֻתָּר לְהָחֵם בַּחַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהָחֵם בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה שֶׁאֵינוֹ בָּא לִטְעוֹת מֵחַמָּה לְאוּר. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִתֵּן מַיִם צוֹנֵן בַּשֶּׁמֶשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מַיִם יָפִים לְתוֹךְ מַיִם רָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ. וְנוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר:

   מגיד משנה (2)

   מותר להחם בחמה וכו'. שם (דף קמ"ו:) במשנה ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו ופרק כירה (שבת דף ל"ט) בחמה כ״ע ל״פ דשרי וכו' כמו שכתבתי פ״ט:

   וכן נותנין וכו'. פרק חבית (שבת דף קמ"ו:) משנה נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו:

10. הלכה י׳

    מְעָרֵב אָדָם מַיִם וּמֶלַח וְשֶׁמֶן וְטוֹבֵל בּוֹ פִּתּוֹ אוֹ נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה מְעַט אֲבָל הַרְבֵּה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה מִמְּלֶאכֶת הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה מֵי מֶלַח עַזִּין וְהֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מֶלַח וּשְׁלִישׁ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מוּרְיָס. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בֵּיצָה אֲבָל צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכוֹבֵשׁ כְּבָשִׁים בְּשַׁבָּת וְהַכּוֹבֵשׁ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשֵּׁל. וּמֻתָּר לִטְבּל צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּמֶלַח וְאוֹכֵל:

    מגיד משנה (3)

    מערב אדם מים ומלח וכו'. בשמונה שרצים (דף ק"ח:) אין עושין מי מלח מרובים אבל עושה הוא מי מלח מועטין וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. ונזכר שם שר' יוסי אוסר אפילו מועטין אלא אם כן עושה בשנוי ואין הלכה כמותו כדאיתא פרק קמא דעירובין (י"ד:) ומבואר כאן בהלכות. וכאן מבואר בגמרא שמי מלח הם מים ושמן ומלח:

    וכן לא יעשה מי מלח וכו'. שם (שבת קח:) אין עושין מי מלח עזין וכמה אמר אביי תרתי תלתי מלחא ותלתא מיא למאי עבדי ליה אר"א למורייסא:

    ומותר למלוח ביצה וכו'. שם תני יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת אביי אמר צנון אסור ביצה מותרת. ובהלכות והלכה כאביי. ושם מבואר שאפילו הצנון מותר לטבלו במלח:

11. הלכה י״א

    מֻתָּר לְעָרֵב יַיִן וּדְבַשׁ וּפִלְפְּלִין בְּשַׁבָּת לְאָכְלָן אֲבָל יַיִן וּמַיִם וְשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן אָסוּר שֶׁאֵין זֶה רָאוּי לַאֲכִילַת בְּרִיאִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה

    מותר לערב דבש ויין ופלפלין וכו'. פרק (חבית) [תולין] (שבת ק"מ, ע"ז ל') ת"ר אלונתית יין ישן ופלפלין ומים צלולין ואפרסמון ומפורש שם שהאלונתית הוא לרפואה:

12. הלכה י״ב

    חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר מְמַחוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְלֹא יִטְרֹף אֶלָּא מְעָרֵב. שַׁחֲלַיִם שֶׁטְּרָפָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר נוֹתֵן לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן וְחֹמֶץ וְתַבְלִין וְלֹא יִטְרֹף אֶלָּא מְעָרֵב. שׁוּם שֶׁרִסְּקוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַגְּרִיסִין וְלֹא יִשְׁחֹק אֶלָּא מְעָרֵב:

    מגיד משנה (3)

    חרדל שלשו מע"ש וכו'. מסקנא דגמרא שבת שם כלשון רבינו:

    שחלים שטרפן וכו'. שם כלשון רבינו:

    שום וכו'. שם כלשון רבינו וכבר כתבתי בדין זה פ"ג:

13. הלכה י״ג

    הַנּוֹטֵל שֵׂעָר מִגּוּף הָאָדָם חַיָּב מִשּׁוּם גּוֹזֵז. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְחֹץ אֶת הַיָּדַיִם בִּדְבַר שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי כְּגוֹן אָהֳלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לָחֹף אֶת הַיָּדַיִם בַּעֲפַר לְבוֹנָה וַעֲפַר פִּלְפְּלִין וַעֲפַר יַסְמִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַשִּׁיר שֵׂעָר שֶׁעַל יָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. עֵרֵב דָּבָר שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי עִם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַשִּׁיר וַדַּאי אִם הָיָה הָרֹב מִדָּבָר הַמַּשִּׁיר אָסוּר לָחֹף בּוֹ וְאִם לָאו מֻתָּר:

    מגיד משנה (3)

    הנוטל שער וכו' לפיכך אסור לרחוץ וכו'. דין נטילת השער מבואר פ״ט ודין הרחיצה פרק במה טומנין (שבת דף נ':) מבואר שאינו אסור אלא בדבר שודאי משיר דהו״ל פסיק רישיה ולא ימות ואע״ג דקי״ל כר״ש דדבר שאין מתכוין מותר בזה שודאי משיר אסור ושם מבואר שהאהלה משיר את השער בודאי:

    ומותר לחוף את הידים וכו'. שם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי. וכתב רבינו האי יש שמפרש לבנה ממש. ויש מפרשים לבינתא עפר של לבונה ונקראת כנדא"ר לבא"ן בלשון ישמעאל וכך אנו סוברין עכ"ל. וזה דעת רבינו. עוד שם כוספי דיסמין שרי עפר פלפלי שרי:

    עירב דבר שאינו משיר את השער וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו. בקצתן כתוב אם היה הרוב מדבר שאינו משיר ודאי מותר לחוף ואם לאו אסור. ובקצתן אם היה הרוב מדבר המשיר ודאי אסור לחוף ואם לאו מותר וזאת הנוסחא האחרונה נראה אמתית לפי מסקנת הגמ' שא"ר נחמיה בריה דרב יוסף כל היכא דליכא רובא אהלה שפיר דמי. וכן נראה מן ההלכות:

14. הלכה י״ד

    אָסוּר לִרְאוֹת בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדֻלְדָּלִין מִן הַשֵּׂעָר וַאֲפִלּוּ קָבוּעַ בַּכֹּתֶל. אֲבָל מַרְאָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לִרְאוֹת בָּהּ אֲפִלּוּ אֵינָהּ קְבוּעָה:

    מגיד משנה

    אסור לראות במראה של מתכת כו'. מחלוקת תנאים פרק שואל (שבת דף קמ"ט) והעלו בהלכות כדברי רבינו. ואע״פ שיש חולקין כן עיקר. וכן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל. מדבריהם למדנו שמותר לנשים להסתכל במראה של זכוכית בשבת ואע״פ שאינה קבועה ואינן חוששות:

15. הלכה ט״ו

    הַמְכַבֵּס חַיָּב מִשּׁוּם מְלַבֵּן. וְהַסּוֹחֵט כְּסוּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּס. לְפִיכָךְ אָסוּר לִדְחֹק מַטְלִית אוֹ מוֹךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּפִי הָאֲשִׁישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי לְסָתְמָהּ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְאֵין מְקַנְּחִין בִּסְפוֹג אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה שֶׁלֹּא יִסְחֹט. וְאֵין מְכַסִּין חָבִית שֶׁל מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּבֶגֶד שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לָהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחֹט:

    השגת הראב״ד

    ואין מקנחין וכו'. כתב הראב"ד ז"ל הצרפתים מפרשים כן וקשיא לי ביש לו בית אחיזה מאי הוי א"א לקנוח בלא סחיטה. ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסוחטו עכ"ל:

    מגיד משנה (3)

    המכבס חייב משום מלבן כו' לפיכך אסור לדחוק מטלית וכו'. דין הכבוס וסחיטת הכסות כתבתיה בארוכה פ"ט ודין איסור דחיקת המטלית פ' תולין (קמ"א) אמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ע"כ:

    ואין מקנחים בספוג וכו'. פרק נוטל (שבת דף קמ"ג) משנה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו ופירש״י ז״ל לפי שכשאוחז נסחט בין אצבעותיו. וזה דעת רבינו ובהשגות א״א הצרפתים מפרשים כן וקשיא לי וכי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנוח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הויא ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסוחטו עכ״ל. וכתב רבינו בפירוש המשנה ספוג ידוע והוא כמו צמר נעשה בחוף הים ושואב המים, עכ״ל:

    ואין מכסין חבית וכו'. בפרק במה טומנין (שבת דף מ"ח) חזייה דהוה פריס סודרא אכובא דמיא וכו' שם מתבאר זה:

16. הלכה ט״ז

    נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית בְּשַׁבָּת מַצִּיל מִמֶּנָּה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת לוֹ וּלְאוֹרְחָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג בְּיַיִן אוֹ יְטַפַּח בְּשֶׁמֶן שֶׁאִם יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְכֵיצַד מַצִּיל מִמֶּנָּה. מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ. וְלֹא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבִיא כְּלִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים מֵבִיא כְּלִי אַחֵר וְקוֹלֵט כְּלִי אַחֵר וּמְצָרְפוֹ לָרִאשׁוֹן. וְלֹא יִקְלֹט וְאַחַר כָּךְ יַזְמִין אֶלָּא יַזְמִין וְאַחַר כָּךְ יִקְלֹט. וְאִם הֶעֱרִים בְּדָבָר זֶה מֻתָּר:

    מגיד משנה (2)

    נשברה לו חבית וכו'. (דף קמ"ג:) ראש פרקא חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. ובגמרא תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ופירש"י ז"ל לא יספוג לא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזרה שמא יסחוט. לא יטפח מכניס בו כפו והשמן נדבק בו עכ"ל:

    וכיצד מציל וכו'. ברייתא בכל כתבי (דף קי"ז:) הדין והטעם מפורש שם מלבד ההערמה שהיא במחלוקת תנאים שם. ופסק רבינו כדברי האומר מערימין להקל בשל דבריהם:

17. הלכה י״ז

    טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדוֹ מְכַסְכְּסוֹ מִבִּפְנִים וְאֵינוֹ מְכַסְכְּסוֹ מִבַּחוּץ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֵּס. וּמֻתָּר לְגָרְדוֹ בְּצִפֹּרֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יְלַבְּנוֹ. הַמְכַסְכֵּס אֶת הַסּוּדָר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַבְּנוֹ אֲבָל הֶחָלוּק מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְרַכְּכוֹ:

    השגת הראב״ד

    המכסכס את הסודר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל טעה בזה דבין סודר בין חלוק מותר וכ"פ הרב ז"ל עכ"ל:

    מגיד משנה (2)

    טיט שעל בגדו וכו'. פרק תולין (שבת דף קמ"א) אמר רב כהנא טיט שע״ג בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ וברייתא טיט שעל בגדו מגררו בצפורן:

    המכסכס את הסודר וכו'. שם (דף ק"מ) רב אחא בר יוסף עאל לבי רב חסדא בעא מיניה מהו לכסכוסי כתניתא בשבתא לרכוכי קא מכוין ושפיר דמי או דילמא לאולודי חיורא קא מכוין ואסור א"ל לרכוכי קא מכוין ושפיר דמי כי נפק א"ל ר"נ בר יצחק מאי בעא מר מיניה אמר ליה בעאי מיניה מהו לכסכוסי כתניתא ואמר לי שפיר דמי. א"ל ותבעי ליה למר סודרא. א"ל סודרא לא איבעי לי דבעאי מרב הונא ופשט לי. ובמקצת ספרים יש ופשט לי לאיסורא. א"ל ותפשוט ליה למר מסודרא א"ל התם מיחזי כאולודי חיורא הכא לא מיחזי כאולודי חיורא ע"כ בגמרא. ולגרסת הספרים דגרסי ופשט לי לאיסורא דברי רבינו מבוארים שהסודר אסור והכתונת שהוא חלוק מותר. ואף לגרסא האחרת פירש"י ז"ל שהסודר אסור ופשט לי לאיסורא קאמר דאי להיתרא כ"ש כתניתא להיתרא דטפי איכא למיחש בסודרא משום אולודי חיורא מכתניתא. זהו דעתו ז"ל. והרמב"ן ז"ל פירש בהפך דסודרא פשט ליה לרב הונא להיתרא ואכתי הוה מבעיא ליה כתניתא וזהו שבהלכות לא כתבו דין סודר לפי שאינו חלוק מכתניתא ושניהם מותרין. וזהו דעת ההשגות וכן כתוב שם א"א טעה בזה דבין סודר בין חלוק מותר. וכ"פ הרב ז"ל ע"כ. ואני אומר אם הגרסא היא כמו שכתובה בספרי רבינו שלמה ז"ל א"ל התם מיחזי כאולודי חיורא הדבר נראה מוכרע כדבריו ודברי רבינו דהתם בהכרח אסודר קאי ולא אכתניתא דהוו מיירו בה ואמר אמאי לא פשיט ליה מסודר. אבל במקצת הספרים כתוב הכא מיחזי כאולודי חיורא התם לא מיחזי וכו' וזה היא הגרסא הכתובה בחדושי הרמב"ן ז"ל. ולפי גרסא זו אין בפירושה הכרע רק משקול הדעת אי זה מהן יש לחוש יותר לאולודי חיורא ואם דעתו אינה מכרעת אוחז אני דברי רבינו ורש"י ז"ל למעשה. ופירוש מכסכס פירש"י ז"ל כשנתכבס הרי הוא קשה ומשפשפו בין שתי ידו והוא מתרכך ואף ליבון שלו מצהיל ע"י השפשוף ע"כ דבריו:

    לחם משנה

    המכסכס את הסודר וכו'. כתב ה"ה אבל במקצת הספרים כתוב הכא מחזי [כאולודי] חיורא התם לא מיחזי [כאולודי] חיורא וכו'. ולפי גרסא זו אין בפירושה הכרע רק משיקול הדעת וכו'. וקשה דהיכי אמר דאין בפירושה הכרע ודאי דהדבר מוכרח כפירוש הרמב"ן ז"ל דהתם בהכרח אסודר קאי ולא אכתניתא. ואפשר דט"ס נפל כאן וצ"ל דהגירסא היא הכא מיחזי כאולודי חיורא הכא לא מיחזי כאולודי חיורא ולפ"ז אין הכרע דתרוייהו נאמר בהם הכא:

18. הלכה י״ח

    מִנְעָל אוֹ סַנְדָּל שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה מֻתָּר לְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם אֲבָל לְכַבְּסוֹ אָסוּר. וְאֵין מְגָרְדִּין לֹא מִנְעָלִים וְלֹא סַנְדָּלִים חֲדָשִׁים אֲבָל סָכִין (אוֹתָם) וּמְקַנְּחִין אֶת הַיְשָׁנִים. כַּר אוֹ כֶּסֶת שֶׁהָיָה עֲלֵיהֶן צוֹאָה אוֹ טִנּוּף מְקַנְּחוֹ בִּסְמַרְטוּט. וְאִם הָיְתָה עַל שֶׁל עוֹר נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

    מגיד משנה (2)

    מנעל וסנדל וכו'. בזבחים פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ד:) דרש רבא מותר לכבס את המנעל וחזר בו ואמר שכשוך מותר כבוס אסור והובא בהל' פ' תולין: ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים חדשים אבל סכין אותן ומקנחין את הישנים ע״כ בספרי רבינו. והם דברים מתמיהים שהרי שם פרק תולין (שבת קמ"א) ליכא מ״ד דישן מותר ולא חדש אדרבא אמרו מגרדין מנעל חדש אבל לא ישן וכ״ש דמסקנא התם כדתני ר' חייא אין מגרדין מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל וכו'. ואם אין לרבינו נוסחא אחרת בדברים אלו איני יודע להלום דבריו. ובהשגות א״א גם בזה טעה ע״כ:

    כר או כסת וכו'. משנה פרק נוטל (שבת דף קמ"ב:) היתה עליו פירוש על הכר לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה ופירש״י ז״ל לשלשת שום דבר מאוס כגון רוק או רעי או צואה מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דהתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. היתה הלשלשת זו על כר של עור דלאו בר כבוס הוא נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כבוס ממש לא עכ״ל. והביא ראיה דכבוס ממש אפילו בשל עור אסור מההיא דמנעל דזבחים דלעיל:

19. הלכה י״ט

    מִי שֶׁנִּתְלַכְלְכָה יָדוֹ בְּטִיט מְקַנְּחָהּ בִּזְנַב הַסּוּס וּבִזְנַב הַפָּרָה וּבְמַפָּה הַקָּשָׁה הָעֲשׂוּיָה לֶאֱחֹז בָּהּ הַקּוֹצִים. אֲבָל לֹא בְּמַפָּה שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבוֹא לְכַבֵּס אֶת הַמַּפָּה:

    מגיד משנה

    מי שנתלכלכה ידו בטיט וכו'. תוספתא מי שרחץ במים מסתפג באלונטית וכו' ופרק חבית (שבת דף קמ"ז:) אמר רבי יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטיתו ומביאה בידו לתוך ביתו:

20. הלכה כ׳

    מִי שֶׁרָחַץ בְּמַיִם מִסְתַּפֵּג בַּאֲלֻנְטִיתוֹ וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִסְחֹט. וְכֵן מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בְּמַיִם מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִסְחֹט. וְאָסוּר לוֹ לְשָׁטְחָן וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה הֲרֵי זֶה כִּבֵּס כְּסוּתוֹ בְּשַׁבָּת וּשְׁטָחָהּ לְיַבְּשָׁהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר:

    מגיד משנה

    וכן מי שנשרו כליו וכו'. (שם קמ"ו:) משנה מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ובגמרא א"ר יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. והקשו ממשנתנו דתנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ותירצו תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרים והעלו בהלכות שהלכה כרב והביאו ראיה לזה וכן דעת רבינו ומקצת מן הגאונים חלוקים בזה ודברי ההלכות ורבינו עיקר:

21. הלכה כ״א

    שְׁתֵּי מְטַהְרוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ נוֹטֵל אֶת הַפְּקָק מִבֵּינְתַיִם וּמְשִׁיקָן וּמַחֲזִיר אֶת הַפְּקָק לִמְקוֹמוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי סְחִיטָה שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם. וּפוֹקְקִין אֶת הַבִּיב בְּסוּדָרִין וּבְכָל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּפוּ הַמַּיִם עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַכֵּלִים. אֲבָל אֵין פּוֹקְקִין אֶת הַבִּיב כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם לַבּוֹר שֶׁמָּא יִסְחֹט בְּעֵת שֶׁדּוֹחֵק שֶׁהֲרֵי הַפְּקָק שָׁרוּי בְּמַיִם:

    השגת הראב״ד

    שתי מטהרות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לא כיון יפה לטעם התוספתא אלא מפני שהוא מקפיד על המים שיורדים מן הגג שלא יצאו לרה"ר דרך הביב אלא לכנסן לתוך בורו שבחצר ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב עכ"ל:

    מגיד משנה

    שתי מטהרות וכו'. תוספתא בעירובין פ"ח:

22. הלכה כ״ב

    אָסוּר לְתַקֵּן בֵּית יָד שֶׁל בְּגָדִים וּלְשַׁבְּרָם שְׁבָרִים שְׁבָרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּתַקְּנִין בְּחל הַבְּגָדִים כְּשֶׁמְּכַבְּסִין אוֹתָן. וְכֵן אֵין מְקַפְּלִים הַבְּגָדִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּחל בַּבְּגָדִים כְּשֶׁיְּכַבְּסוּ אוֹתָן. וְאִם לֹא הָיָה לוֹ כְּלִי אַחֵר לְהַחֲלִיפוֹ מֻתָּר לְקַפְּלוֹ וּלְפָשְׁטוֹ וּלְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְנָאֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֶּגֶד חָדָשׁ לָבָן שֶׁהֲרֵי הוּא מִתְמַעֵךְ וּמִתְלַכְלֵךְ מִיָּד. וּכְשֶׁיְּקַפֵּל לֹא יְקַפֵּל אֶלָּא אִישׁ אֶחָד אֲבָל לְקַפֵּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר:

    מגיד משנה (2)

    אסור לתקן בית יד וכו'. זו קיטורי בית יד שהזכירו פ' יו"ט שחל (ביצה כ"ג) ואמרו שמעשה אומן הוא ואסור:

    וכן אין מקפלין. פ' אלו קשרים (שבת קי"ג) משנה מקפלים את הכלים אפי' ד' וה' פעמים ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים אבל בישנים לא וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים אבל בצבועים לא ולא אמרן אלא שאין לו להחליף אבל יש לו להחליף לא ע"כ:

23. הלכה כ״ג

    הַצּוֹבֵעַ מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת לְפִיכָךְ אָסוּר לְאִשָּׁה לְהַעֲבִיר סְרָק עַל פָּנֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּצוֹבַעַת. וְהַתּוֹפֵר מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת לְפִיכָךְ אָסוּר לְמַלְּאוֹת הַכַּר וְהַכֶּסֶת הַחֲדָשִׁים בְּמוֹכִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְפֹּר. אֲבָל מוֹכִין שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַכַּר אוֹ מִן הַכֶּסֶת מַחְזִירִין אוֹתָן בְּשַׁבָּת:

    מגיד משנה (2)

    הצובע מאבות מלאכות וכו'. דין הצובע פ"ז. ואיסור העברת הסרק. ברייתא בהמצניע (דף צ"ה) אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת:

    והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות וכו'. בבמה טומנין (דף מ"ח) מימרא וברייתא אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואצ"ל בשבת נשרו מחזירין אותן בשבת ואצ"ל ביו"ט:

24. הלכה כ״ד

    הַקּוֹרֵעַ מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּסְתַּבְּכוּ בְּגָדָיו בְּקוֹצִים מַפְרִישָׁן בְּצִנְעָה וּמִתְמַהְמֵהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרַע. וְאִם נִקְרְעוּ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוִּן. וּמֻתָּר לִלְבּשׁ בְּגָדִים חֲדָשִׁים וְאִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ. פּוֹצְעִין אֶת הָאֱגוֹז בְּמַטְלִית וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּקָּרַע:

    מגיד משנה (2)

    הקורע מאבות מלאכות וכו' לפיכך מי שנסתבכו וכו'. ירושלמי פ' כלל גדול.

    ומותר ללבוש וכו': ופוצעין את האגוז וכו'. ברייתא כלשונה ביו"ט פרק המביא (דף ל"ד):

25. הלכה כ״ה

    הַתּוֹקֵעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. לְפִיכָךְ כָּל הַדְּלָתוֹת הַמְחֻבָּרוֹת לַקַּרְקַע לֹא נוֹטְלִין אוֹתָן וְלֹא מַחְזִירִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. אֲבָל דֶּלֶת שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּשְׁאָר דַּלְתוֹת הַכֵּלִים נוֹטְלִין וְלֹא מַחְזִירִין. וְאִם נִשְׁמַט צִיר הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהֶן דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וּבַמִּקְדָּשׁ מַחְזִירִין אוֹתוֹ. אֲבָל צִיר הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּשְׁמַט אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ בְּכָל מָקוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע:

    מגיד משנה (2)

    התוקע חייב משום בונה וכו' לפיכך כל הדלתות וכו'. ברייתא פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ב:) ובהלכות ת״ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין ולא מחזירין. של לול של תרנגולין פי' דמחברי בארעא כדאיתא התם בגמרא לא נוטלין ולא מחזירין גזרה שמא יתקע ע״כ בהלכות. ותמה אני למה הוצרכו לגזרה דשמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקיעה חייב משום בונה כמבואר פרק עשירי:

    ואם נשמט ציר התחתון וכו'. בהמוצא תפילין (עירובין ק"ב:) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה העליון כאן וכאן אסור ובגמרא ת"ר ציר דלת תיבה שידה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין העליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ע"כ. ומדברי רבינו שציר העליון במדינה אסור לדחקו וכן העלו ז"ל:

    לחם משנה

    התוקע חייב משום בונה וכו'. קשה דאמאי נוטלין דהא מיחזי כסותרן אע"ג דאין בנין ואין סתירה בכלים ומאי שנא ממנורה של חוליות שכתב רבינו שאין מחזירין מפני שנראה כבונה ה"נ מיחזי כסתירה דאי שייך בנין שייך סתירה כדמוכח בגמ' וצ"ע:

26. הלכה כ״ו

    אֵין גּוֹדְלִין אֶת שְׂעַר הָרֹאשׁ וְאֵין פּוֹקְסִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאֵין מַחְזִירִין מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת וְלֹא כִּסֵּא הַמְפֻצָּל וְלֹא שֻׁלְחָן הַמְפֻצָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאִם הֶחֱזִיר פָּטוּר שֶׁאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים. וְאִם הָיָה רָפוּי מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ. וְאֵין מְתַקְּנִין חֻלְיוֹת שֶׁל שִׁדְרָה שֶׁל קָטָן זוֹ בְּצַד זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה:

    מגיד משנה (3)

    ואין גודלין שער הראש וכו'. פ' המצניע (שבת צ"ד:) הגודלת והפוקסת חכמים אוסרין משום שבות. ואסיקנא בגמרא משום דמיחזי כבונה ופירש"י ז"ל פוקסת יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק, עוד כתב פירוש אחר וזה נראה מדברי רבינו:

    ואין מחזירין וכו'. סוף פ' כירה (שבת ד' מ"ז:) מפורש בגמרא ובהלכות וכרשב״ג דאמר אם היה רפוי מותר:

    ואין מתקנין חוליות וכו'. פרק חבית (שבת דף קמ"ז) משנה אין מעצבין את הקטן ובגמרא בחומרי שדרא דמיחזי כבונה:

27. הלכה כ״ז

    הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי לְכַתְּחִלָּה וְלֹא סוֹתְרִין אֹהֶל עֲרַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אוֹ יִסְתֹּר אֹהֶל קָבוּעַ. וְאִם עָשָׂה אוֹ סָתַר אֹהֶל עֲרַאי פָּטוּר. וּמֻתָּר לְהוֹסִיף עַל אֹהֶל עֲרַאי בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד. טַלִּית שֶׁהָיְתָה פְּרוּסָה עַל הָעַמּוּדִים אוֹ עַל הַכְּתָלִים וְהָיְתָה כְּרוּכָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת אִם נִשְׁאָר מִמֶּנָּה גַּג טֶפַח מָתוּחַ הֲרֵי זֶה מוֹתֵחַ אֶת כֻּלָּהּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֹהֶל גָּדוֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (2)

    העושה אהל קבוע וכו' לפיכך אין עושין וכו'. פרק תולין (שבת דף קל"ז:) ובהרבה מקומות הכל מודים שאין עושין אהל עראי לכתחלה ביו״ט וא״צ לומר בשבת. ושם (דף קל"ח) מתבאר שהסתירה ג״כ אסורה מדבריהם מההיא דאמר חזינא להו וכו':

    ומותר להוסיף וכו' כיצד טלית שהיתה פרוסה וכו'. פ' המוצא תפילין (עירובין ק"ב) הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרב א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פרסא עלויה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי:

28. הלכה כ״ח

    אֵין תּוֹלִין אֶת הַכִּלָּה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית תַּחְתֶּיהָ אֹהֶל עֲרַאי. וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ מִטָּה וְכִסֵּא וּטְרַסְקָל וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּעָשֶׂה תַּחְתֵּיהֶן אֹהֶל שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ עֲשִׂיַּת אֹהֶל לֹא קֶבַע וְלֹא עֲרַאי:

    מגיד משנה (2)

    אין תולין וכו'. פרק תולין (שבת קל"ח:) הרבה מימרות:

    ומותר להניח וכו'. שם (דף קל"ח) אבל מטה וכסא וטרסקל מותר לנטותה לכתחלה וכתבו המפרשים שפריסת השלחן ע"ג ספסליו מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו. עוד כתב הרשב"א ז"ל ומטה שלנו בזמן שהיא מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים אסור לפרוס עליהם מפני שזה כעשיית אהל לפי שמשתמשין באויר שתחת המטה בנתינת סנדלין וכיוצא בהן וכן אסור לסלק מעליה הבגד התחתון מפני שהוא כסותר אהלים אבל אם אין בין חבל לחבל ג' טפחים הכל כלבוד ואין בו משום אהל ובין כך ובין כך אם היה כר או כסת או בגד פרוש עליה מערב כשיעור טפח למחר מותר לפרוס על כל המטה משום דהוי כמוסיף על אהל עראי עכ"ל:

29. הלכה כ״ט

    כָּל אֹהֶל מְשֻׁפָּע שֶׁאֵין בְּגַגּוֹ טֶפַח וְלֹא בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגּוֹ רֹחַב טֶפַח הֲרֵי זֶה אֹהֶל עֲרַאי וְהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר. טַלִּית כְּפוּלָה שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ חוּטִין שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת מֻתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ וְכֵן הַפָּרֹכֶת:

    מגיד משנה (3)

    כל אהל משופע וכו'. פ"ק דסוכה (דף י"ט:) שפועי אהלים למסקנא לאו כאהלים דמו ויש גרסא פרק המוצא תפילין (עירובין ק"ב:) קשה לזה ואינה בגרסת הגאונים ולדברי הכל דינו של רבינו אמת שאין בזה אהל גמור דבר תורה:

    טלית כפולה וכו'. פרק תולין (שבת קל"ח) תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור כרך עליו חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה בשבת, ובהלכות פירשו כגון טלית שקשורה בין שני כותלים והיא משולשלת ומגעת לארץ נכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה לפיכך פטור אבל אסור ואם היו עליה חוטים מאתמול ונטה אותה היום מותר:

    וכן הפרכת וכו'. שם וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. ופירש"י ז"ל שהטעם שאין זה אלא מחיצה ואין אהל אלא העשוי כעין גג וכל שאינה מחיצה מתרת מותר לעשותה אבל מחיצה המתרת לא כנזכר סוף פ"ד מהלכות שופר וסוכה:

30. הלכה ל׳

    כִּלַּת חֲתָנִים שֶׁאֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח וְאֵין בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּהּ רֹחַב טֶפַח. הוֹאִיל שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת לְכָךְ מֻתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא מְשֻׁלְשֶׁלֶת מֵעַל הַמִּטָּה טֶפַח. פְּקַק הַחַלּוֹן בִּזְמַן שֶׁהוּא מְתֻקָּן לְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאֵינוֹ תָּלוּי מֻתָּר לִפְקֹק בּוֹ הַחַלּוֹן:

    מגיד משנה (2)

    כילת חתנים וכו'. שם (דף קל"ח ע"ב) ובהמוצא תפילין (עירובין ק"ב) כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת ולא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסור וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסורה ולא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסורה. וכתב הרשב"א ז"ל נחתא מפוריא טפח אסורה דכיון שהכילה פרוסה לצל הויא לה מטה העשויה כעין גג באמצע כילה אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה. וכ"כ הרב מורי נר"ו עכ"ל:

    פקק החלון וכו'. פרק כל הכלים (שבת קכ"ה:) משנה פקק החלון ר"א אומר וכו' וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו ואמרו בגמרא (דף קכ"ו) בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן ופירש"י ז"ל מוכן מאתמול לכך וכתב הרשב"א ז"ל מתוקן ומוכן לכך במחשבה קאמר:

31. הלכה ל״א

    כּוֹבַע שֶׁעוֹשִׂין עַל הָרֹאשׁ וְיֵשׁ לוֹ שָׂפָה מַקֶּפֶת שֶׁהִיא עוֹשָׂה צֵל כְּמוֹ אֹהֶל עַל לְבוּשׁוֹ מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְאִם הוֹצִיא מִן הַבֶּגֶד סָבִיב לְרֹאשׁוֹ אוֹ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּמוֹ אֹהֶל וְהָיָה מְהֻדָּק עַל רֹאשׁוֹ וְהָיְתָה הַשָּׂפָה שֶׁהוֹצִיאָהּ קָשָׁה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ גַּג אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי:

    מגיד משנה

    כובע שעושים על הראש וכו'. פרק תולין (שבת דף קל"ח:) ובהמוצא תפילין (עירובין ק"ב:) סינא שרי. והקשו והא תניא סינא אסור. ותירצו לא קשיא הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח. והקשו אלא מעתה אפיק בגלימא טפח ה״נ דמיחייב. ותירצו אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק ופר״ח ז״ל כדברי רבינו. אבל רש״י ז״ל פי' אלא לא קשיא דטעמא לאו משום אהל הוא אלא משום דלמא נפיל ואתי לאתויי וכל דמיהדק ליכא למיחש. והרשב״א ז״ל העלה פרק תולין כדברי רש״י ז״ל ובהמוצא תפילין כדברי ר״ח ז״ל וכן עיקר:

32. הלכה ל״ב

    הַנּוֹטֶה פָּרֹכֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה פָּרֹכֶת גְּדוֹלָה תּוֹלִין אוֹתָהּ שְׁנַיִם אֲבָל אֶחָד אָסוּר. וְאִם הָיְתָה כִּלָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג אֵין מוֹתְחִין אוֹתָהּ וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּגְבַּהּ מְעַט מֵעַל הָאָרֶץ וְתֵעָשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי:

    השגת הראב״ד

    הנוטה פרוכת. כ' הראב"ד ז"ל אין דעתי נוחה בכל זה שלא באו לכאן משום אהל וזה אינו אלא מפני שהוא בכסכיו והם לולאות וצריך לכוין הלולאות כנגד היתדות שבכותל ושני בני אדם יכולים לכוין בלא שנוי הקפול שלו אבל אדם אחד לא. וכילה שהיא גדולה בכסכהא אפילו עשרה בני אדם אין יכולין לכוין שלא במתוח הקפול שלו ויראה כנוטה אהל לכתחילה א"נ כמשפט אקמטרן לתקנו עכ"ל:

    מגיד משנה

    הנוטה פרכת וכו'. שם פרק תולין (שבת קל"ח:) הא דתניא הגוד בכסכיו מותר לנטותו בשבת לא שנו אלא בשני בני אדם אבל באדם אחד אסור וכילה אפי' בעשרה בני אדם אסור א"א דלא מימתחא פורתא ע"כ. ופירושים אחרים יש ומהם יש בהשגות:

    לחם משנה

    הנוטה פרוכת וכו' ואם היתה כילה שיש לה גג אין מותחין אותה ואפי' עשרה שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי. קשה דלמה לי יש לה גג אפילו אין לה גג תעשה אוהל עראי ועוד מאי שלא תגבה מעט מעל הארץ אם ר"ל שמגביהין אותה לתלותה ובהגבהתה א"א שלא יגביהנה מעט אין זה משמעות הלשון דדומיא דפרוכת דלעיל קתני דאיירי בשעת התליה וצ"ע:

33. הלכה ל״ג

    בֶּגֶד שֶׁמְּכַסֶּה בּוֹ פִּי הֶחָבִית לֹא יְכַסֶּה בּוֹ אֶת כֻּלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה אֹהֶל אֲבָל מְכַסֶּה הוּא מִקְצָת פִּיהָ. הַמְסַנֵּן בִּכְפִיפָה מִצְרִית לֹא יַגְבִּיהַּ קַרְקָעִית הַכְּפִיפָה מִן הַכְּלִי טֶפַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי בְּשַׁבָּת:

    מגיד משנה (2)

    בגד שמכסה בו וכו'. שם (דף קל"ט:) אמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולא כובא אסיר. ובהלכות פירשו פרונקא מטלית ופי' רש"י ז"ל שהטעם משום עשיית אהל וכדברי רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל ולפי דברי רש"י ז"ל נצטרך לפרש שלא יהא הכובא מלאה שאם כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח דהוי אהל. והוא ז"ל הכריע שאין בכסוי כלים משום אהל ולא אסרינן כאן אכולא כובא אלא משום דמיחזי כמשמרת שכן דרכו בחול ואפלגא דכובא שרי דלאו הכי אורחיה וכן פי' הראב"ד ז"ל ע"כ דבריו:

    המסנן בכפיפה כו'. שם ומסננין את היין בכפיפה מצרית אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקע של כלי טפח ופירש רש"י ז"ל טפח כמדת אהל וזה כדעת רבינו. ויש מי שפירש דמשום שנוי קאמר ולא משום אהל וזה דעת ה"ר יונה ז"ל:

כסף משנה על הלכות שבת אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר זמנים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי