משנה תורה · ספר זרעים · הלכות מתנות עניים

רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ה

27 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה. שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים. שְׁכָחוּהוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ וְהָיוּ שָׁם אֲחֵרִים עוֹבְרִין וְרוֹאִין אוֹתָן בְּעֵת שֶׁשְּׁכָחוּהוּ. אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשְׁכְּחוּהוּ כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עֹמֶר הַטָּמוּן אִם נִשְׁכָּח הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

   כסף משנה (3)

   העומר ששכחוהו וכו'. משנה פרק חמישי דפאה.

   ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'. שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא.

   ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה. בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה:

2. הלכה ב׳

   הָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה בָּעִיר וְאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִים שָׁכְחוּ עֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁכָחוּהוּ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה וְאָמַר כֵּן וּשְׁכָחוּהוּ אֵינָהּ שִׁכְחָה שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ בַּשָּׂדֶה הוּא הַשִּׁכְחָה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִלּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" וְלֹא בָּעִיר:

   כסף משנה

   היה בעל השדה בעיר וכו'. בירושלמי ספ״ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת״ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ״ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ״ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס״ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע״ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי:

3. הלכה ג׳

   עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ סָמוּךְ לַגַּפָּה אוֹ לַגָּדִישׁ אוֹ לַבָּקָר אוֹ לַכֵּלִים וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

   כסף משנה (3)

   עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש. משנה פ"ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים.

   ומ"ש או שהחזיק בו וכו'. משנה פ"ו דפאה:

   אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה וכו'. משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע"פ שהניחו סמוך לגפה וכו':

4. הלכה ד׳

   נָטַל עֹמֶר לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח אֶת שְׁנֵיהֶן. אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ אֵין הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה וְאִם לָאו הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה:

   השגת הראב״ד

   נטל עומר להוליכו לעיר. א"א הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר"ש שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה וא"ר זעירא דדוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אעפ"כ הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון:

   כסף משנה (2)

   נטל עומר להוליכו לעיר וכו'. שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון:

   וכתב הראב"ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי"ל כר"ש אלא כת"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר"ש דהתחתון אינו שכחה וה"ק ע"כ לא פליג ת"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת"ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את"ק דהלכתא כוותיה:

5. הלכה ה׳

   עָפוּ עֳמָרָיו בְּרוּחַ חֲזָקָה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח שָׁם עֹמֶר אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ". אֲבָל אִם פִּזֵּר הָעֳמָרִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְשָׁכַח הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה:

   כסף משנה

   עפו עמריו וכו'. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה):

6. הלכה ו׳

   הַנּוֹטֵל עֹמֶר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְשָׁכַח הָרְבִיעִי. אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי אֵין הָרְבִיעִי שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל הַחֲמִישִׁי. וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד מִשֶּׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי לִטּל הַחֲמִישִׁי הֲרֵי הָרְבִיעִי שִׁכְחָה:

   כסף משנה

   הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'. ירוש' בפ"ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ"ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ"ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר"ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ"ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח"כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש"ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ"ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע"פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב"ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה"ב עכ"ל:

7. הלכה ז׳

   שְׁנֵי עֳמָרִים מְעֻרְבָּבִין וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו:

   כסף משנה

   שני עמרים מעורבבין וכו'. גם זה ירושלמי שם. נ"א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ"ג:

8. הלכה ח׳

   הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִין בָּאָרֶץ יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח קָמָה אוֹ שֶׁעִמֵּר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח עֹמֶר וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה הַסּוּמָא אוֹ הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה מִתְכַּוֵּן לִטּל אֶת הַגַּס אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְכָל הָאוֹמֵר הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּל יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:

   כסף משנה (2)

   הלוף והשום וכו'. משנה פ"ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה:

   הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל. גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר"ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים:

9. הלכה ט׳

   תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה. וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת וְלֹא עֲשָׂאָהּ עֳמָרִים. וְכֵן הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק וְלֹא עֲשָׂאָן עֳמָרִים לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן אֵין לָהֶם שִׁכְחָה:

   כסף משנה

   תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה. גם זה משנה שם:

10. הלכה י׳

    הַקּוֹצֵר שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. שֶׁל אַחֲרָיו שִׁכְחָה וְשֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ לְאַחֲרָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב שִׁכְחָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב אֵינוֹ שִׁכְחָה:

    כסף משנה

    הקוצר שהתחיל לקצור וכו'. גם זה משנה שם:

11. הלכה י״א

    שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְצֹר מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶן. שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לַאֲחוֹרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן בְּמָקוֹם שֶׁהִתְחִילוּ מִמֶּנּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְהֵן מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ. וְכֵן הַשּׁוּרוֹת שֶׁל עֳמָרִים שֶׁפִּינוּ אוֹתָן לְגֹרֶן וְהִתְחִילוּ שְׁנַיִם מֵאֶמְצַע שׁוּרָה וְשָׁכְחוּ עֹמֶר בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶן אֵינוֹ שִׁכְחָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרָה שֶׁמִּן מַעֲרָב לַמִּזְרָח שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ וְהִיא מוֹכָחַת עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ:

    השגת הראב״ד

    שנים שהתחילו לקצור מאמצע השדה וכו' עד והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. א"א זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים והטעם לפניו דהוי שכחה אע"פ שאפשר שיהא העומר השכוח בראש שורה ממזרח למערב אפילו הכי כיון שהוא וחבירו מעמרין מצפון לדרום הרי עשו את האמצעי לשורה החיצונה והוי שכחה אבל מה שהניח לאחריו אפשר שהניח אותו ראש לשורה ממזרח למערב. ובירושלמי מתפרש שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים והן נידונין צפון ודרום או מזרח ומערב ולעולם ראש שורה אינה שכחה. ולכן ראיתי לפרש אותה פיסקא כי לא האירו אותה לא המחבר הזה ולא הרב היוני שפירש המשניות. הפסקא הראשונה ראשי השורות עומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינה שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינה שכחה יחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו ולאחריו מה שלפניו אינה שכחה שלאחריו שכחה מפני שהוא בלא תשוב זה הכלל כל שהוא בלא תשוב וכו'. אלו שלש פסקות צריכות לפנים. הפסקא הראשונה מפרש לה בירושלמי עומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים עומר אחד מהן צפון ודרום ושכח אחד מהן אינו שכחה מפני שנידון מזרח ומערב פירוש וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות ונידונת מזרח ומערב וראש שורה אינה שכחה הילכך אין הדבר מתברר באמצעית שיהו שכחה עד שיעמור עומר שכנגד פניו ונראה איך ילך שאם ילך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום ואין אחד מהאמצעים שבאותה שורה ראש שורה ואם שכחה אחריו אינה שכחה שאין לו מוכיח וכשהתחיל מאמצע שורה קאמר כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ואלו הן ראשי שורות וכו' אבל אם ילך ממזרח למערב הרי האמצעית גם כן ראשי שורות והכל מודים שאינה שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו שהכל מודים לו. הדר אמר אלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום וכו' אם דלגו במה שלפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום ואין בהם ראש שורה אבל אם הניחו בין שני גביהן עומר או שנים שלא התחילו זה בצד זה אבל הרחיקו זה מזה זה עומר וזה עומר אותן שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו באמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחילה אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש השורה ולפניו דלא הוי שכחה בשלא דלג אלא שהניח אותה שורה והתחיל בשורה אחרת שמאחר שלא עשה ממנה ולהלן כלום אינו בלא תשוב. זהו פירוש שמועות הללו המסביר פנים לפי דעתי והמבין יבין:

    כסף משנה (3)

    שנים שהתחילו לקצור וכו'. גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה"ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ"ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל"כ ה"ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע"פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה"ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית:

    והראב"ד כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו.

    ומ"ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'. מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב"ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא:

12. הלכה י״ב

    הַקּוֹצֵר וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת. וּפִנָּה הָאֲלֻמּוֹת וְהֵן הַנִּקְרָאִין עֳמָרִים מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר. וּמִמָּקוֹם הַשֵּׁנִי לַמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וּמִמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַגֹּרֶן וְשָׁכַח הָעֹמֶר בְּשָׁעָה שֶׁפִּנָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה וּשְׁכָחָהּ יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְאִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח אֵינוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

    כסף משנה

    הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'. משנה בפ"ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו':

13. הלכה י״ג

    אֵי זֶהוּ מָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה. זֶה מָקוֹם שֶׁדַּעְתּוֹ לְקַבֵּץ כָּל הָעֳמָרִין שָׁם וְלָדוּשׁ אוֹתָן שָׁם אוֹ לְהוֹלִיכָן שָׁם לִמְקוֹם גָּדִישׁ שֶׁהוּא הַגֹּרֶן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַבְּצִין בּוֹ הָעֳמָרִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֵי לְהוֹלִיכָן לְמָקוֹם אַחֵר:

14. הלכה י״ד

    שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת הַמֻּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ שִׁכְחָה. וְשָׁלֹשׁ אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

15. הלכה ט״ו

    שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִּשְׁתָּן שִׁכְחָה וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה:

    כסף משנה (2)

    (יד-טו) שתי כריכות וכו'. תוספתא דפאה פרק שלישי:

    שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'. משנה בפ״ו דפאה וכתב הרא״ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה:

16. הלכה ט״ז

    שְׁתֵּי גְּפָנִים וְכֵן בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט י) (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" אֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד לְעָנִי וְאֶחָד לַגֵּר:

    כסף משנה

    שתי גפנים וכו'. תוספתא פרק שלישי דפאה:

17. הלכה י״ז

    הָיוּ כָּל הָעֳמָרִים שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. יֶתֶר עַל הָאַרְבָּעָה אֵינוֹ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד יֶתֶר עַל שְׁמוֹנָה קַבִּין אֵינוֹ שִׁכְחָה:

    כסף משנה (2)

    היו כל העומרים וכו'. משנה פ"ו דפאה וכב"ה.

    ומ"ש וכן אם היו של שני קבין וכו'. שם בירושלמי:

18. הלכה י״ח

    הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" וְלֹא גָּדִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן סָאתַיִם סָאתַיִם. שָׁכַח שְׁנֵי עֳמָרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁנֵיהֶן סָאתַיִם הֲרֵי אֵלּוּ שִׁכְחָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן שִׁכְחָה אֲפִלּוּ הָיָה בִּשְׁנֵיהֶן יוֹתֵר מִסָּאתַיִם:

    כסף משנה (4)

    העומר שיש בו סאתים וכו'. משנה בפ"ו דפאה.

    ומ"ש שאע"פ שכולם סאתים סאתים. טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל.

    ומ"ש שכח שני עמרים וכו'. שם במשנה ופסק כת"ק.

    ומ"ש וכן יראה לי וכו'. פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי:

19. הלכה י״ט

    קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם רוֹאִין אֶת הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת כְּאִלּוּ הֵן בְּרִיאוֹת וַאֲרֻכּוֹת וְאֶת הַשְּׁדוּפוֹת כְּאִלּוּ הֵן מְלֵאוֹת. וְאִם הָיְתָה רְאוּיָה (לִהְיוֹת) הַקָּמָה אַחַר אֻמְדָּן זֶה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה:

    כסף משנה (2)

    קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה. משנה שם.

    ומ"ש רואים את השבלים הדקות וכו'. זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי:

20. הלכה כ׳

    שָׁכַח סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה אֵינָן מִצְטָרְפִים. וּשְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה. וְכֵן בְּשׁוּם וּבִבְצָלִים וּבְפֵרוֹת הָאִילָן אִם שָׁכַח מִקְצָתָן בַּקַּרְקַע וּמִקְצָתָן תָּלוּשׁ וּבִשְׁנֵיהֶם סָאתַיִם אֵינָן מִצְטָרְפִין אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה

    כסף משנה

    שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה. משנה בפ"ו דפאה וכתנא קמא:

21. הלכה כ״א

    הַשּׁוֹכֵחַ עֹמֶר בְּצַד הַקָּמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "כִּי תִקְצֹר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר". עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָצִיר שִׁכְחָה אֲבָל עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָמָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם שָׁכַח קָמָה בְּצַד קָמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת אֶת הַשְּׁכוּחָה וְיִהְיֶה מֻתָּר לְקַחְתָּהּ. אֲבָל אִם שָׁכַח עֹמֶר אוֹ קָמָה בְּצַד עֹמֶר שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ סָאתַיִם אֵינוֹ מַצִּיל אוֹתָהּ וַהֲרֵי הַשָּׁכוּחַ לָעֲנִיִּים. אֵין קָמַת חֲבֵרוֹ מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר שֶׁלּוֹ וְאֵין קָמַת שְׂעוֹרִים מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר חִטִּים עַד שֶׁתִּהְיֶה הַקָּמָה מִמִּין הָעֹמֶר:

    כסף משנה (3)

    השוכח עומר בצד הקמה וכו'. משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא.

    ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'. הכי משמע ממתני':

    אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר. שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים:

22. הלכה כ״ב

    הַשּׁוֹכֵחַ אִילָן בֵּין הָאִילָנוֹת אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ כַּמָּה סְאִין פֵּרוֹת אוֹ שֶׁשָּׁכַח שְׁנֵי אִילָנוֹת הֲרֵי הֵן שִׁכְחָה. שְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

    השגת הראב״ד

    השוכח אילן בין אילנות עד הרי הן שכחה. א"א זה אינו מחוור כלל:

    כסף משנה (2)

    השוכח אילן וכו'. משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ"ל, וכך הם דברי רבינו פה:

    והראב"ד כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א"א זה אינו מחוור כלל עכ"ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב"ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר"י קורקוס ז"ל כתב נראה שכוונת הר"א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ"ל:

23. הלכה כ״ג

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִילָן שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בַּמָּקוֹם כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה. אוֹ בְּמַעֲשָׂיו כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה זֵיתִים הַרְבֵּה. אוֹ בִּשְׁמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ שֵׁם יָדוּעַ כְּגוֹן זַיִת הַנְּטוּפָה בֵּין הַזֵּיתִים שֶׁהוּא נוֹטֵף שֶׁמֶן הַרְבֵּה אוֹ הַשַּׁפְכָנִי אוֹ הַבֵּיְשָׁנִי. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" עֹמֶר שֶׁאַתָּה שׁוֹכְחוֹ לְעוֹלָם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ אֶלָּא אִם תָּשׁוּב וְתִרְאֵהוּ. יָצָא זֶה שֶׁאַתָּה זוֹכְרוֹ לְאַחַר זְמַן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּפְגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם:

24. הלכה כ״ד

    הָיָה מְסֻיָּם בְּדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְפֻרְסָם וְיָדוּעַ. הָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַדֶּקֶל הַדֶּקֶל מְסַיְּמוֹ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן זַיִת נְטוּפָה זֶה מְסַיֵּם אֶת זֶה. הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ זַיִת נְטוּפָה וְשָׁכַח אַחַת מֵהֶן אוֹ שְׁתַּיִם יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בְּאִילָן זֶה הַמְפֻרְסָם. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וְשָׁכַח מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּשְׁאָר בּוֹ פָּחוֹת מִסָּאתַיִם. אֲבָל סָאתַיִם אֵינָהּ שִׁכְחָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁכַח כָּל הָאִילָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

    השגת הראב״ד

    ואע"פ שהוא מפורסם כו'. א"א מן המשנה נראה שאינו כן:

    אבל סאתים אינן שכחה כו'. א"א אין זה מחוור כלל:

    כסף משנה (6)

    ומ"ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה. ירושלמי שם.

    ומ"ש היתה כל שדהו וכו'. ג"ז שם בירושלמי:

    בד"א שלא התחיל וכו'. שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ"ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים.

    ומ"ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב הראב"ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי.

    ועל מ"ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב הראב"ד א"א אין זה מחוור כלל עכ"ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד"א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א"כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא"כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו

    סאתים ומ"ש אחר כך שכח כל האילן פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו:

25. הלכה כ״ה

    זַיִת הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרוֹת לְבַדּוֹ וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל זֵיתִים מַקִּיפִין אוֹתוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכָל שׁוּרָה מֵהֶן אֶלָּא שְׁנֵי זֵיתִים שָׁכַח אֶת הָאֶמְצָעִי אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁהֲרֵי הַשּׁוּרוֹת הִסְתִּירוּהוּ. וְלָמָּה אָמְרוּ זַיִת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָשׁוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן:

    השגת הראב״ד

    ולמה אמרו זית בלבד וכו'. א"א זה אינו אלא לדעת ר' יוסי:

    כסף משנה (3)

    זית העומד וכו'. משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה:

    ולמה אמרו זית בלבד וכו'. שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה:

    וכתב הראב"ד א"א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ"ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז"ל לא פסק כוותיה אלא דאע"ג דלא קיי"ל כר' יוסי מ"מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן:

26. הלכה כ״ו

    אֵיזֶהוּ שִׁכְחָה בְּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ. וּבְכֶרֶם מִשֶּׁיַּעֲבֹר מִן הַגֶּפֶן (אוֹ) וּמִן הַגְּפָנִים וְיִשְׁכַּח אוֹתָהּ. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל מִשֶּׁיֵּרֵד הֵימֶנּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיִּפְנֶה וְיֵלֵךְ לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וּשְׁכָחוֹ אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּבְצֹר אֶת כָּל סְבִיבָיו:

    כסף משנה (3)

    איזהו שכחה וכו'. משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה שט"ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט.

    ומ"ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו, תוספתא דפאה ספ"ג:

    בד"א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו. וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט"ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד"א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה:

27. הלכה כ״ז

    הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְזָכָה בּוֹ לְעַצְמוֹ וּבְצָרוֹ חַיָּב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה שֶׁהֲרֵי שָׂדְךָ וְכַרְמְךָ אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם זָכָה מִן הַהֶפְקֵר בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכּל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

    כסף משנה (2)

    המפקיר את כרמו וכו'. בס״פ הזרוע (חולין קל״ד:) ופ״ק דתמורה (דף ו').

    ומ"ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'. כן פירש"י שם:

עוד: ספר זרעים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי