משנה תורה · ספר זרעים · הלכות מתנות עניים

רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ב

20 הלכות · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כָּל אֹכֶל שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וְנִשְׁמָר וּלְקִיטָתוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם חַיָּב בְּפֵאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ט) (ויקרא כג כב) "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם":

   כסף משנה

   כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום. משנה בפ"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו:

2. הלכה ב׳

   כָּל הַדּוֹמֶה לַקָּצִיר בְּחָמֵשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ הוּא שֶׁחַיָּב בְּפֵאָה. כְּגוֹן הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִים וְהָרִמּוֹנִים וְהָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים בֵּין יְבֵשִׁים בֵּין רַכִּים וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אֲבָל אִסְטִיס וּפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶן מִן הָאָרֶץ כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁמְרֶנּוּ שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְקָר לַכּל. וְכֵן הַתְּאֵנִים פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְקִיטָתָן כְּאַחַת אֶלָּא יֵשׁ בְּאִילָן זֶה מַה שֶּׁיִּגָּמֵר הַיּוֹם וְיֵשׁ בּוֹ מַה שֶּׁיִּגָּמֵר לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן יָרָק פָּטוּר שֶׁאֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם. הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים חַיָּבִין בְּפֵאָה שֶׁהֲרֵי מְיַבְּשִׁין אוֹתָן וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְקִיּוּם. וְכֵן הָאֲמָהוֹת שֶׁל בְּצָלִים שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן בָּאָרֶץ לִקַּח מֵהֶן הַזֶּרַע חַיָּבוֹת בְּפֵאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

   כסף משנה (2)

   ומ"ש השומים והבצלים חייבים בפאה. במשנה פ"ו דפאה (דף ט') וכת"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת.

   ומ"ש וכן האמהות של בצלים וכו'. משנה בפ"ג דפאה וכת"ק:

3. הלכה ג׳

   קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיֶּבֶת בְּפֵאָה וַאֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל שֻׁתָּפִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ט) (ויקרא כג כב) "קְצִיר אַרְצְכֶם" אֲפִלּוּ שֶׁל רַבִּים:

   כסף משנה (2)

   קרקע כל שהוא חייבת בפאה. משנה שם וכר"ע.

   ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'. ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה):

4. הלכה ד׳

   שָׂדֶה שֶׁקָּצְרוּ נָכְרִים לְעַצְמָן אוֹ שֶׁקְּצָרוּהָ לִסְטִים אוֹ קִרְסְמוּהָ גְּמַלִּים אוֹ שְׁבָרְתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַפֵּאָה. שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בְּקָמָה:

   כסף משנה

   שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל. משנה פ"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי:

5. הלכה ה׳

   קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ שֶׁנִּשְׁאַר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שֶׁהַחִיּוּב בַּחֵצִי שֶׁקָּצְרוּ הַלִּסְטִים. אֲבָל אִם קָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ וְחָזַר הוּא וְקָצַר הַשְּׁאָר נוֹתֵן פֵּאָה כְּשִׁעוּר מַה שֶּׁקָּצַר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה (לַכּל). קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר נוֹתֵן פֵּאָה לַכּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁוֹ מַנִּיחַ מִן הַנִּשְׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל:

   כסף משנה (2)

   ומ"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'. שם.

   ומ"ש קצר חציה והקדישו וכו'. תוספתא פירקא קמא דפאה:

6. הלכה ו׳

   כֶּרֶם שֶׁהָיָה בּוֹצֵר מִמֶּנּוּ עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק וּבְדַעְתּוֹ שֶׁיַּנִּיחַ הַשְּׁאָר לַגַּת לִדְרֹךְ אוֹתוֹ. אִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְמַה שֶּׁבּוֹצֵר לַגַּת כְּפִי הַנִּשְׁאָר. וְאִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מֵרוּחַ אַחַת בִּלְבַד הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִן הַנִּשְׁאָר כְּפִי הָרָאוּי לְכָל הַכֶּרֶם הוֹאִיל וּבָצַר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ כְּבוֹצֵר עַרְאַי מְעַט מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן כָּל הַקּוֹטֵף מְלִילוֹת מְעַט מְעַט וּמַכְנִיס לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ קָטַף כֵּן כָּל שָׂדֵהוּ פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה:

   כסף משנה (2)

   כרם שהיה וכו'. זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר"ל הבוצר מצד אחד עכ"ל.

   ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'. ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם:

7. הלכה ז׳

   הַקּוֹצֵר כָּל שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁתֻּגְמַר וַעֲדַיִן לֹא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. וְאִם הִגִּיעָה לִשְׁלִישׁ חַיֶּבֶת. וְכֵן בְּפֵרוֹת הָאִילָן אִם נִגְמְרוּ שְׁלִישׁ גְּמִירָתָן חַיָּבִין:

   כסף משנה

   הקוצר כל שדהו וכו'. ירושלמי פרק שלישי:

8. הלכה ח׳

   הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְהִיא קָמָה חַיֶּבֶת בְּפֵאָה. קְצָרָהּ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָהּ פְּטוּרָה. שֶׁבִּשְׁעַת חִיּוּב הַפֵּאָה הָיְתָה קֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּפֵאָה:

   כסף משנה

   המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה. משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא:

9. הלכה ט׳

   נָכְרִי שֶׁקָּצַר שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַפֵּאָה וּמִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר:

   כסף משנה

   נכרי שקצר שדהו וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא:

10. הלכה י׳

    אֵין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים נָכְרִים לִקְצֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין בְּלֶקֶט וּפֵאָה. וְאִם שָׂכַר וְקָצְרוּ אֶת כֻּלּוֹ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּפֵאָה:

    כסף משנה

    אין שוכרים פועלים עכו"ם לקצור וכו'. ירושלמי בפ"ב דפאה ותוספתא פ"ג:

11. הלכה י״א

    בַּעַל הַבַּיִת שֶׁקָּצַר כָּל שָׂדֵהוּ וְלֹא הִנִּיחַ פֵּאָה. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן מִן הַשִּׁבֳּלִים פֵּאָה לָעֲנִיִּים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. וְאִם נָתַן לָהֶם רֹב הַקָּצִיר מִשּׁוּם פֵּאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְכֵן אִם דָּשׁ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה נוֹתֵן לָהֶם הַפֵּאָה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל דָּשׁ וְזָרָה בְּרַחַת וּבְמִזְרֶה וְגָמַר מְלַאכְתּוֹ מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לָהֶם מִן הַפֵּרוֹת הַמְּעֻשָּׂרִין שִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְאוֹתָהּ שָׂדֶה. וְכֵן בְּאִילָנוֹת:

    כסף משנה (2)

    בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'. בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות:

    ומ"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'. אהא דתנן בפ"ג דפאה ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ"ג וז"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ"כ שם התוספות:

12. הלכה י״ב

    אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׂדֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּים יוֹדְעִין מָקוֹם שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים וְלֹא יֵחָשֵׁד. וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִקְצֹר הַכּל וְאוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ קוֹצֵר סוֹף הַשָּׂדֶה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה הִנַּחְתִּי. וְעוֹד שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר שָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְיַנִּיחֶנָּהּ וְיִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַקָּרוֹב לוֹ. עָבַר וְהִנִּיחַ הַפֵּאָה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה אוֹ בְּאֶמְצָעָהּ הֲרֵי זוֹ פֵּאָה. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה:

    כסף משנה (2)

    אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו. תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה.

    ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'. משנה בפ"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את"ל דר"ש פליג את"ק פסק כר"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה:

13. הלכה י״ג

    בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לָעֲנִיִּים וְאָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ מִצַּד זֶה וְנָתַן לָהֶם מִצַּד אַחֵר זוֹ וְזוֹ פֵּאָה. וְכֵן בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁהִפְרִישׁ פֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ פֵּאָה וְגַם זוֹ אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ פֵּאָה וְזוֹ הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן פֵּאָה:

    כסף משנה (2)

    בעל הבית שנתן וכו'. תוספתא דפאה פ"ב ואיתא בפרק המניח:

    וכן בעל השדה שהפריש וכו'. בפ"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר"ן דמיבעיא ליה באת"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת"ל דאע"פ שכמדומה לי שכשאין האת"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ"מ י"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב"ן והרשב"א:

14. הלכה י״ד

    אָסוּר לַפּוֹעֲלִים לִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אֶלָּא מַנִּיחִין בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה. וְאֵין לָעֲנִיִּים בָּהּ כְּלוּם עַד שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בַּעַל הַבַּיִת מִדַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ עָנִי שֶׁרָאָה פֵּאָה בְּסוֹף שָׂדֶה אָסוּר לִגַּע בָּהּ מִשּׁוּם גֵּזֶל עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהִיא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת:

    כסף משנה

    אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה. בתוספתא דפאה פ"ב:

15. הלכה ט״ו

    הַפֵּאָה שֶׁל תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים הַנִּקְצָרִים וְכֵן פְּאַת הַכֶּרֶם וְהָאִילָנוֹת נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְהָעֲנִיִּים בּוֹזְזִין אוֹתָהּ בְּיָדָם. וְאֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. רָצוּ הָעֲנִיִּים לְחַלְּקָהּ בֵּינֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ מְחַלְּקִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִין לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז לְזֶה הָאֶחָד שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

    כסף משנה

    הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה. הכל משנה פ"ד דפאה:

16. הלכה ט״ז

    פֵּאָה שֶׁל דָּלִית וְשֶׁל דֶּקֶל שֶׁאֵין עֲנִיִּים מַגִּיעִין לָבֹז אוֹתָהּ אֶלָּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה. בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד אוֹתָהּ וּמְחַלֵּק אוֹתָהּ בֵּין הָעֲנִיִּים. וְאִם רָצוּ כֻּלָּן לָבֹז אוֹתָהּ לְעַצְמָן בּוֹזְזִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק שׁוֹמְעִין לָאֶחָד שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה וּמְחַיְּבִין בַּעַל הַבַּיִת לְהוֹרִיד וּלְחַלֵּק בֵּינֵיהֶן:

    כסף משנה

    ומ"ש ומחייבין בעה"ב להוריד ולחלקה ביניהם. שם בירושלמי:

17. הלכה י״ז

    בְּשָׁלֹשׁ עִתּוֹת בַּיּוֹם מְחַלְּקִין אֶת הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים בַּשָּׂדֶה אוֹ מַנִּיחִין אוֹתָם לָבֹז. בַּשַּׁחַר. וּבַחֲצִי הַיּוֹם. וּבַמִּנְחָה. וְעָנִי שֶׁבָּא שֶׁלֹּא בִּזְמַן זֶה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִטּל. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה עֵת קָבוּעַ לָעֲנִיִּים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בּוֹ כֻּלָּן לִטּל. וְלָמָּה לֹא קָבְעוּ לָהּ עֵת אַחַת בַּיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲנִיּוֹת מֵינִיקוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לֶאֱכל בִּתְחִלַּת הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם עֲנִיִּים קְטַנִּים שֶׁאֵין נֵעוֹרִין בַּבֹּקֶר וְלֹא יַגִּיעוּ לַשָּׂדֶה עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם זְקֵנִים שֶׁאֵינָם מַגִּיעִין עַד הַמִּנְחָה:

    כסף משנה

    ומ"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'. שם בירושלמי:

18. הלכה י״ח

    עָנִי שֶׁנָּטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ אוֹ שֶׁפֵּרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנָּטַל לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וְיִנָּתֵן לֶעָנִי אַחֵר [וְכֵן בְּלֶקֶט וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה]:

    כסף משנה

    עני שנטל מקצת הפאה וכו'. משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר"מ היא וה"ק שר"מ אומר כ"כ הר"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו:

19. הלכה י״ט

    מִי שֶׁלָּקַח אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי הֶעָנִי. אִם עָנִי הוּא זֶה שֶׁלָּקַח מִתּוֹךְ שֶׁזּוֹכֶה בּוֹ לְעַצְמוֹ זָכָה בּוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְאִם עָשִׁיר הוּא לֹא זָכָה לוֹ אֶלָּא יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן:

    כסף משנה

    מי שלקח את הפאה וכו'. משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד"ה זכה לו:

20. הלכה כ׳

    בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִנִּיחַ פֵּאָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וּבָא עָנִי אַחֵר מֵאֲחוֹרָיו וּנְטָלָהּ זָכָה בָּהּ שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ:

    כסף משנה

    בעל הבית שהניח פאה וכו'. תוספתא דפאה פ"ב וירושלמי פ"ד:

עוד: ספר זרעים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי