משנה תורה · ספר טהרה · הלכות טומאת אוכלים

רמב״ם הלכות טומאת אוכלים פרק טו

8 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   מַיִם שֶׁבַּכֵּלִים מִתְטַמְּאִין בִּין לְרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן וּמְטַמְּאִין אֳכָלִים וְכֵלִים בֵּין שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא נָפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן. אֲבָל מַיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי גְּבָאִים שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה אֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁבַּקַּרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן הַמֵּת אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. אֲבָל אִם שָׁתָה מֵהֶן אָדָם טָמֵא אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָמֵא אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּרָצוֹן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע. שָׁתָה מֵהֶן הַטָּהוֹר אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ בַּקַּרְקַע אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָהוֹר נִטְמָא הַשּׁוֹתֶה וְנִטְמָא הַכְּלִי שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן שָׁתָה אוֹ מִלֵּא. נָפַל לְתוֹכָן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ אִם הֵדִיחַ יָדוֹ וְהוֹצִיא הַכִּכָּר נִטְמָא הַכִּכָּר בַּמַּיִם שֶׁבְּיָדָיו שֶׁהֲרֵי הֵן בְּרָצוֹן:

   השגת הראב״ד

   שאין בהם ארבעים סאה אין מטמאין. א"א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינה מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלויה ברצון אבל הרצון זה המחשבה חושבן שלא יבטלו ברוב ומה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשו בתוספתא מפני שאין המים שבגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו וכששתה הטמא וחזרו המים שנגעו בפיו לגבא אע"פ שהן טמאין רבו הטהורים שלא נתלשו על הטמאים שחזרו שם ובטלו אלא א"כ חיישינן (נ"א חשבו) בתלוש לפיכך אם הדיח בהן את ידו או הככר שנפל הרי הם הוכשרו לטומאה כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה שהרי נחשבו לתלוש ולפיכך נעורו הטמאין לטמא את הככר ואם לא הדיח טהור שהרי מבטלו ברוב לא נחשבו ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל מהן מחטין וצנורות ואע"פ שהם טהורין במחובר אבל אינן מטהרין מים טמאים בהשקה עד שיהיו שם ארבעים סאה מקוה שלם לפיכך הטמאים שנתערבו בהם שיתחשבו יחזרו לטומאתן זו היא הנכון אצלי:

   או שנפלו לתוכן משקין וכו'. א"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה:

   נטמא הככר במים שבידיו. א"א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון:

   כסף משנה (7)

   מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'. זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך:

   וכתב הראב"ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ"ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר:

   ומ"ש מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א"ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו:

   ומ"ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'. פ"ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור:

   ומ"ש בין שהיו שאובים. כ"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות:

   וכתב הראב"ד או שנפלו לתוכם משקים א"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ"ל וט"ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה"נ דכוותה:

   כתב עוד הראב"ד נטמא הככר במים שבידיו א"א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי"ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא:

2. הלכה ב׳

   מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי תַּמְצִית שֶׁפָּסְקוּ וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁנִּטְמְאוּ וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים וְרַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְפִיכָךְ כָּל הַמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכּל בְּחֶזְקַת טָהֳרָה:

   השגת הראב״ד

   ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו. א"א אין במשנה שנטמאו שאע"פ שנפל לתוכן מת או שהלך בהם הטמא לא נטמאו לפי שלא נתלשו ומה שהם צריכים לשעת גשמים או לרבוי הגשמים עליהם מפני שיש בהם לחוש למי שפיכות או לשתיית טמאים ובשעת גשמים אין חוששין או משירבו אע"פ שלא ישטפו דהוו להו כמי תמצית שלא פסקו שהטמאים בטלים בהם לגמרי ואין להם עוד חישוב לא בשתיית טהור ולא בהדחת ידים כמו שמפורש במקואות ובתוספתא מפרש אפי' נפלו בו מים טמאים הרבייה מטמאות אותה וברבייה של ארבעים סאה מים כשרים מפני שהיא בהשקה:

   כסף משנה

   מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם. כ"ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ"ק דמקואות כב"ה. וכתב הראב"ד א"א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי"ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו:

3. הלכה ג׳

   פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבִים לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ טְמֵאִין שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וְשֶׁמִּלְּאוּ מֵהֶן בְּכֵלִים טְמֵאִין. וְהָרְחוֹקִים טְהוֹרִים עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב הָאָדָם. הָלְכוּ הַכּל בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁהַהוֹלְכִים בַּשַּׁיָּרוֹת מְמַלְּאִין וְשׁוֹתִין מֵהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגֶבֶא שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. אֲבָל בְּגֶבֶא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה אֶלָּא בְּדֹחַק גָּדוֹל הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה (שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טְהוֹרִין) עַד שֶׁיִּמְצָא מְקוֹם פַּרְסוֹת רַגְלֵי אָדָם אוֹ פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה גַּסָּה נִכֶּרֶת בּוֹ אֲבָל מָצָא פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּרְדָה וְשָׁתַת:

   השגת הראב״ד

   במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנו. א"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא א"כ פרסות רגלים ניכרים:

   כסף משנה (2)

   במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'. בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון:

   והראב"ד כתב א"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ"ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא"א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא"א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא:

4. הלכה ד׳

   חֶזְקַת טִיט וּגְמוּמִיּוֹת שֶׁבְּפִתְחֵי חֲנֻיּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הֲרֵי הֵן כְּמֵי שְׁפִיכוֹת. וְשֶׁבַּשְּׁוָקִין הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב. גֶּבֶא שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב. נָפַל לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִקְפִּיאָהוּ הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא וּמְטַמֵּא שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת יְדֵי צַחְצָחִית:

   כסף משנה (2)

   חזקת טיט וכו'. תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת:

   גבא שנפל לתוכו וכו'. גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים:

5. הלכה ה׳

   שֶׁמֶן וּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין חוּץ מִן הַמַּיִם הֲרֵי הֵן בַּקַּרְקַע כְּמוֹת שֶׁהֵן בְּכֵלִים דִּין אֶחָד הוּא:

   כסף משנה

   ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'. נלמד מהדין שהזכיר בסמוך:

6. הלכה ו׳

   מֵי תַּמְצִית שֶׁלֹּא פָּסְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה הוֹאִיל וְהֵן בַּקַּרְקַע וַהֲרֵי הַמַּיִם נִמְשָׁכִין וּבָאִין לָהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וּמִלֵּא מֵהֶן בִּכְלִי טָמֵא אוֹ נָתַן לְתוֹכָן מַיִם טְמֵאִים הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְכָל דָּבָר:

   כסף משנה

   מי תמצית שלא פסקו וכו'. משנה שם:

7. הלכה ז׳

   מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת כְּגוֹן דְּבֵלָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וְהִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטּל צְרוֹר אִם הָפַךְ נִטְמֵאת הַדְּבֵלָה בְּרִירוֹ שֶׁהֲרֵי נִטְמָא בַּיָּד מִפְּנֵי שֶׁעֲקָרוֹ. וְאִם לֹא הָפַךְ טְהוֹרָה שֶׁהַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו קֹדֶם שֶׁיְּהַפְּכֶנּוּ אוֹ יְמוֹצְצֶנּוּ לְהוֹצִיאוֹ דּוֹמֶה לְמַיִם שֶׁלֹּא נִתְלְשׁוּ אֶלָּא הֵן עֲדַיִן בַּקַּרְקַע שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה אֵין רְצוֹנוֹ אֶלָּא לִטּל הַצְּרוֹר. הָיָה פּוּנְדְיוֹן לְתוֹךְ פִּיו וּפָשַׁט יָדוֹ לִטְּלוֹ וְהַדְּבֵלָה בְּתוֹךְ פִּיו אִם הִנִּיחוֹ לִצְמָאוֹ הֲרֵי זֶה הָרֹק כְּעָקוּר וְנִטְמֵאת הַדְּבֵלָה מֵחֲמַת מַשְׁקֵה פִּיו שֶׁנִּטְמָא מֵחֲמַת יָדָיו:

   כסף משנה

   מי שהיה אוכל תרומה וכו'. סוף פרק ח' דכלים וכרבי יוסי:

8. הלכה ח׳

   הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת אֳכָלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין וְהָיְתָה גּוֹרֶפֶת אֶת הַתַּנּוּר הַטָּמֵא וְהִכָּה הַקּוֹץ וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּם וּמָצְצָה אֶצְבָּעָהּ מִפְּנֵי הַדָּם אוֹ שֶׁנִּכְוֵית וְנָתְנָה אֶצְבָּעָהּ בְּפִיהָ נִטְמֵאת הַתְּרוּמָה שֶׁבְּפִיהָ. שֶׁהֲרֵי רְצוֹנָהּ לְהוֹצִיא הַמַּשְׁקֶה מִפִּיהָ וּלְעָקְרוֹ בִּמְצִיצַת אֶצְבַּע:

   השגת הראב״ד

   האשה שהיתה אוכלת. א"א זו הנוסחא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא אבל ראה זה מצאתי במשנה כלים סוף פ"ח האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לתוך אויר התנור טמא שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון היתה גורפתו והכה הקוץ ויצא ממנו דם או שנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה נטמאת. ונראה לי שראוי להיות נטמא וכל הפיסקא מדבר באשה טמאה והמשקה הטמא מטמא לרצון ושלא לרצון וכן בדם שיצא מאצבעה או הרוק שיצא מפיה על אצבעה טמא ומטמא את התנור כשתכניסנו לתנור:

   כסף משנה (2)

   האשה שהיתה אוכלת וכו'. שם. וכתב הראב"ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה:

   ומ"ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'. זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם:

עוד: ספר טהרה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי