משנה תורה · ספר טהרה · הלכות טומאת אוכלים

רמב״ם הלכות טומאת אוכלים פרק יא

17 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַבּוֹצֵר עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אוֹ לְיַבְּשָׁן לֹא הֻכְשְׁרוּ לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין לִרְצוֹנוֹ כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. אֲבָל הַבּוֹצֵר לִדְרֹךְ הֻכְשַׁר לְטֻמְאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַבָּצִיר כְּלָל וְאִם נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה נִטְמָא. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ עַל הַבּוֹצֵר לַגַּת שֶׁהוּא מֻכְשָׁר שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם נִכְנַס לְכַרְמוֹ לֵידַע אִם הִגִּיעַ לְהִבָּצֵר וְסוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לִבְדֹּק בּוֹ וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָעֲנָבִים הַבְּצוּרוֹת שֶׁהֲרֵי הַכּל לִדְרִיכָה עוֹמֵד. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו הֲרֵי הוּא מִתְמַעֵךְ וְיֵצְאוּ מֵימָיו וַהֲרֵי הוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יָזוּבוּ בַּקַּרְקַע וְנִמְצָא מֻכְשָׁר בָּהֶן. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁהַבּוֹצֵר לְגַת הֻכְשַׁר:

   השגת הראב״ד

   ועוד מפני שאינו מקפיד. א"א זה לא ידעתי מהו שאינו לא מגמרא ולא מהתוספתא וטעם אין בו ואולי שיבוש המעתיק הוא וראוי להיות אע"פ שאינו מקפיד עליו הרי הוא מתמעך וכו' ופירושו אף ע"פ שאינו מקפיד על המשקה שהרי בוצר בקופות והולך לאיבוד כיון שהוא מתמעך ויצאו מימיו מקפיד עליהן שלא יזובו בקרקע ויבצרנו מקופות מזופתות ונמצא מוכשר בהם מה שאין כן במסיקה:

   כסף משנה (3)

   הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'. פ"ק דשבת עלה ט"ז.

   ומ"ש ומפני מה גזרו וכו'. שם עלה י"ז.

   ומ"ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'. כתב הראב"ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש"י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא"ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ"ש הראב"ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע"פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות:

2. הלכה ב׳

   הַבּוֹצֵר עֲנָבִים שֶׁאִם לֹא מָצָא לָהֶם שׁוּק מַחֲזִירָן לַגַּת לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לִרְשׁוּת הַגַּת. וְכֵן הַזֵּיתִים שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַבַּד הֻכְשְׁרוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

   כסף משנה

   הבוצר ענבים וכו'. תוספתא פרק י"א דטהרות:

3. הלכה ג׳

   הַבּוֹצֵר עֲנָבִים וּנְתָנָם בְּעָבִיט אוֹ שֶׁשְּׁטָחָן עַל גַּבֵּי הֶעָלִין הֻכְשְׁרוּ בְּמַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עַל הַמַּשְׁקִין וּלְפִיכָךְ שָׁטַח עַל הֶעָלִין אוֹ נָתַן לְתוֹךְ הֶעָבִיט שֶׁהוּא כְּמוֹ בּוֹר לְפִיכָךְ אִם נָטַל מֵהֶן טָמֵא אוֹ מִי שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת טִמְּאָן. בָּצַר וְנָתַן לַסַּלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה לֹא הֻכְשְׁרוּ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן לְפִיכָךְ נוֹטֵל הַטָּמֵא מֵהֶן וְאוֹכֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבֻקָּעוֹת וּמְנַטְּפות לַגַּת הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ וַהֲרֵי נִבְצְרוּ לַאֲכִילָה. וְכֵן הַנּוֹטֵל מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה וְאָכַל וְהוֹתִיר כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם וּזְרָקָן לַגַּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מְנַתֵּז עַל הָעֲנָבִים לֹא הֻכְשְׁרוּ:

   השגת הראב״ד

   ואע"פ שהיין מנתז על הענבים וכו'. א"א קשיא לי כיון שזרקן לגת הלא לדרכן זרקן ולמה לא הוכשרו ובלשון המשנה האוכל מן הסלים ומשטיח של אדמה אע"פ שמבוקעות ומנטפות לגת הרי הגת טהורה:

   כסף משנה (2)

   הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'. משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל.

   ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'. תוספתא פי"א דטהרות. וכתב הראב"ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ"ש רבינו, ואפשר שאע"פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב"ד י"ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה"ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע"ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן:

4. הלכה ד׳

   עֲנָבִים שֶׁהָיוּ בְּסַלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה וְלָקַח מֵהֶן לְדָרְכָן הֻכְשְׁרוּ לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִקַּח מֵהֶן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקַּח מֵהֶן הַטָּמֵא וִיטַמְּאֵן:

   השגת הראב״ד

   כדי שלא. א"א מצאתי תוספתא על הענינים הללו ולא נתפרשה אצלי כהוגן אף על פי כן אני כותבה הלוקח משטיח של אדמה מישראל יעשה בטומאה הלוקח משטיח של אדמה מישראל לעשותו צמוקין יעשו אותו בטהרה האוכל מן הסלים ומשטיח של אדמה אכל והותיר כסאה כסאתים וזרקן לגת ונפצן אף על פי שהיין נתז על הענבים טהור ועכו"ם אינו עושה יין נסך. כתבתי ולא נתבררה אצלי:

   כסף משנה

   ומ"ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן. תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב"ד א"א מצאתי תוספתא על העניינים הללו:

5. הלכה ה׳

   כֶּרֶם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַפְּרָס הַבּוֹצֵר אוֹתוֹ לַגַּת אֵינוֹ מֻכְשָׁר כָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵית הַפְּרָס הוֹאִיל וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶם וְהַבּוֹצֵר לַגַּת הֻכְשַׁר מִדִּבְרֵיהֶם הֵקֵלּוּ בִּגְזֵרָה זוֹ וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה מֻכְשָׁר עַד שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַפְּרָס. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לִבְצֹר בְּבֵית הַפְּרָס לַגַּת בְּטָהֳרָה מְטַהֵר אֶת הַבּוֹצְרִים וְאֶת הַכֵּלִים וּמַזֶּה עֲלֵיהֶם שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשָׁן כְּדֵי לְהַכִּיר שֶׁאֵין מְקִלִּין בְּטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וּבוֹצְרִין וּמוֹצִיאִין חוּץ לְבֵית הַפְּרָס וַאֲחֵרִים טְהוֹרִים מְקַבְּלִין מֵהֶן וּמוֹלִיכִין לַגַּת וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ טְמֵאִין מְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַפְּרָס טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין לְאוֹתָן שֶׁבַּחוּץ וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן וְהֵן מְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרוּ מִשֶּׁיָּצְאוּ חוּץ לְבֵית הַפְּרָס:

   השגת הראב״ד

   אלא מפני. א"א בחיי ראשי אין דעתי מקבלת דבריו שיהיו אותן הענבים היין היוצא מהן טהור לאוכלי טהרות אבל הם ספק ומפני מה מזין על הבוצרין כדי שלא לטמא חולין שבארץ ישראל בידים לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית:

   כסף משנה

   כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'. ריש פי"ח דאהלות. כתב הראב"ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה:

6. הלכה ו׳

   הַמּוֹסֵק אֶת זֵיתָיו לְכָבְשָׁן אוֹ לְמָכְרָן בַּשּׁוּק לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין בְּרָצוֹן כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. וְכֵן הַמּוֹסֵק זֵיתָיו לִדְרֹךְ בְּבֵית הַבַּד לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִפְּנֵי מָה יֻכְשְׁרוּ הַזֵּיתִים שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֻכְשְׁרוּ בְּמֹהַל שֶׁלָּהֶן שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִין לִדְרֹךְ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אֵין הַמֹּהַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן מַכְשִׁיר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ. לְפִיכָךְ זֵיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָם כְּכָל הָאֳכָלִים שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן נִטְמְאוּ כֻּלָּן שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין מְטַמְּאִים אֶת הַמֹּהַל שֶׁבָּהֶן וְהַמֹּהַל מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּן. שֶׁהַמֹּהַל שֶׁיָּצָא מֵהֶן אַחַר גְּמַר מְלַאכְתָּן חָשׁוּב מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא וּמַכְשִׁיר:

   כסף משנה (5)

   המוסק את זיתיו וכו'. זה פשוט.

   ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'. בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר"ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ"א כדבריו.

   ומ"ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'. בתוספתא דטהרות רפ"י.

   ומ"ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ"ט דטהרות.

   ומ"ש ומתטמא ומכשיר. פ"ו דמכשירין:

7. הלכה ז׳

   חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים צָרִיךְ לִנְקֹב הֶחָבִית כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַמֹּהַל. וְאִם לֹא נִקֵּב הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים וְהִנָּם בְּלוּלִים בַּמֹּהַל אֵינָם מַכְשִׁירִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בִּרְצוֹנוֹ שֶׁהֲרֵי נִקְּבָהּ:

   כסף משנה

   חבית של זיתים וכו'. פרק רביעי דעדיות:

8. הלכה ח׳

   זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן לִדְרִיכָה מֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּן מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְסִיקָתָן וְיִהְיוּ מֻנָּחִים וּמוּכָנִים לִדְרִיכָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין וְלֹא יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן הֻכְשְׁרוּ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַעֲכוּ וְהִזִּיעוּ וְנִתְחַבְּרוּ בְּמַשְׁקֵיהֶן אֵינָן מֻכְשָׁרִין. גָּמַר מִלִּמְסֹק זֵיתָיו אֲבָל עָתִיד לִקַּח זֵיתִים אֲחֵרִים לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ אֵינוֹ עָתִיד לְהוֹסִיף אֶלָּא אוֹ קַב אוֹ קַבַּיִם לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאִם הֶעֱרִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. גָּמַר מִלִּקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת וּלְהוֹסִיף וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ נִתְעַסֵּק בְּמִשְׁתֶּה וְלֹא הוֹסִיף עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וַאֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִין עֲלֵיהֶם טְהוֹרִים:

   כסף משנה (4)

   זיתים שמסקן וכו'. כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו:

   גמר מלמסוק וכו'. שם.

   ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'. תוספתא פרק עשירי דטהרות:

   גמר מליקח וכו'. משנה פרק תשיעי דטהרות:

9. הלכה ט׳

   הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּשְׁנֵי בַּדִּים כֵּיוָן שֶׁגָּמַר אַחַת מֵהֶן הֻכְשְׁרוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה:

10. הלכה י׳

    הַמַּסִּיק זֵיתָיו בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְעָתִיד לְהוֹרִידָם לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיּוֹרִידֵם לְשָׁם. וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹק אֲבָל אַחַר שֶׁיִּמְסֹק אֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא הֻכְשְׁרוּ. גָּמַר אֶת זֵיתָיו וְעָתִיד לְמָכְרָן לֹא הֻכְשְׁרוּ. עָתִיד לְחַפּוֹתָן בְּעָלִין הֻכְשְׁרוּ וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:

    כסף משנה (2)

    (ט-י) העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו. תוספתא פ"ט דטהרות:

    גמר את זיתיו וכו'. גם זה שם:

11. הלכה י״א

    הַלּוֹקֵחַ מַעֲטָן זֵיתִים מִן הָעַכּוּ"ם אִם יֵשׁ מַסִּיק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יֵעָשׂוּ בְּטֻמְאָה שֶׁזֶּה בְּחֶזְקַת שֶׁגָּמַר. וְנֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר מַעֲטָן זֶה לֹא גְּמַרְתִּיו:

    כסף משנה (2)

    הלוקח מעטן וכו'. גם זה שם ופירש ר"ש אף על פי שיש לעכו"ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה.

    ומה שכתב ונאמן ע"ה וכו':

12. הלכה י״ב

    הָרוֹצֶה לִטּל מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְלִדְרֹךְ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מֵהֶן בְּטֻמְאָה וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטֻמְאָה וּמְכַסֶּה הַשְּׁאָר בְּטֻמְאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ טֻמְאָה:

    כסף משנה

    הרוצה ליטול מזיתים וכו'. משנה פ"ט דטהרות וכב"ה:

13. הלכה י״ג

    הַמַּנִּיחַ אֶת זֵיתָיו בְּכוֹתֵשׁ כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּינוּ וְיִהְיוּ נוֹחִים לְהִכָּתֵשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. הִנִּיחָן שֶׁיַּמְתִּינוּ וְשֶׁיִּמְלָחֵם אַחַר שֶׁיַּמְתִּינוּ אֵינָן מֻכְשָׁרִין שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן לְכָבְשָׁן:

    כסף משנה (2)

    המניח את זיתיו בכותש וכו'. שם.

    ומה שכתב הניחם למלחם וכו'. שם וכבית הלל:

14. הלכה י״ד

    הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת פְּסָלָן שֶׁפְּצִיעָתָן הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. פְּצָעָן לְסָפְגָן בְּמֶלַח לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְכֵן אִם פְּצָעָן לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶן שֶׁמֶן וְהִגִּיעוּ לְהִמָּסֵק לֹא הֻכְשְׁרוּ:

    כסף משנה (3)

    ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'. שם.

    ומ"ש פצען לסופגן במלח וכו'. בפרק חבית עלה קמ"ה.

    ומ"ש וכן אם פצען וכו'. שם וכתנא קמא:

15. הלכה ט״ו

    הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּגַּת לְגַרְגְּרָן וּלְיַבְּשָׁן אֲפִלּוּ הֵם רוּם אַמָּה אֵינָן מֻכְשָׁרִין. נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְהַעֲלוֹתָן לַגַּג אוֹ שֶׁנְּתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְפָתְחָם וְיַפְרִיס אוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים. נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת גַּגּוֹ אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָן מֻכְשָׁרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

    השגת הראב״ד

    המניח זיתים בגת לגרגרם ולייבשם. א"א לייבשם שיבוש הוא דכל לאכילה אינו מוכשר ולייבשם אינם אלא לאכילה והוא מביא אותה על שלא גמר משקה:

    כסף משנה (2)

    המניח זיתים בגת וכו'. בפ"ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע"י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר"ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ"ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי:

    נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן. שם:

16. הלכה ט״ז

    הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ וְנָעַל וְחָתַם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ מַפְתֵּחַ אַחֵר וְחוֹתָם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא חוֹתָם מְקֻלְקָל וּמַפְתֵּחַ פָּתוּחַ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְחוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֲפִלּוּ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם. הָיוּ שָׁם חוֹרִין וּסְדָקִין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מַכְנִיס קָנֶה וּמְסִיטָן. הָיוּ שָׁם חַלּוֹנוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה טְפָחִים נִדּוֹנוֹת כִּפְתָחִין:

    כסף משנה

    העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין. תוספתא פ"י דטהרות:

17. הלכה י״ז

    הַדּוֹרֵךְ בְּטֻמְאָה וְרָצָה לְטַהֵר כְּלֵי בֵּית הַבַּד וְהָעַקָּל מִן הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶן כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כְּלִי שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֲבָנִים מֵדִיחַ. וְשֶׁל נְסָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְנַגְּבָן. וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּין אוֹ בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין אוֹ לְתוֹךְ מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת. וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל אֶת הַכֵּלִים שֶׁצְּרִיכִין טְבִילָה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּטָהֳרָה:

    כסף משנה

    הדורך בטומאה וכו'. בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע"ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש"י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ"ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות"ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב"ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה"ה לאינך:

עוד: ספר טהרה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי